(הסבר על התמונה וה'חסימה' בסוף)
****************
.יונתן כהן מתחזק עמוד פייסבוק פעיל בשם "NBA ישראל, וכבר כתב כמה מאמרים להופס!
**************
אז אחרי שהליגה חזרה גם הפינה #שחור_לבן_ישראלNBA חוזרת.
אחרי סדרה של 3 כתבות על סקרמנטו 2002 ממשיכים למשהו באותו סגנון–הפעם הניקס
(וזה הקישור לסקרמנטו http://www.hoops.co.il/?p=102294
גם היום נכתוב על שלשה אחת שהיתה יכולה לשנות הכל. כמו השלשה הארורה ההיא של הורי נגד הקינגס, כמו השלשה ההיא של ריי אלן מול הספרס (אם כי קשה לומר עליה שהיא שינתה את ההיסטוריה של אחד משני הפרנצ'ייז) גם פה קליעת 3 אחת, הפעם אחת שלא נכנסה היתה ההבדל בין הכל לכלום
בשנות ה90 הניקס היתה קבוצה גדולה באמת. והיתה אחראית לאחת מסדרות הפלייאוף הגדולות בהיסטוריית הליגה.
עונת 93/94. ג'ורדן בדיוק פרש לבייסבול. ואחרי 3 אליפויות על הראש של הלייקרס ומג'יק, הבלייזרס ודרקסלר, ופיניקס ובארקלי. הבמה התפנתה.
קודם כל התפנתה בשביל הניקס. אם יש משהו שמייקל אהב זה להתעלל בקבוצה הזו. במשך כל אותן 3 שנות אליפות הוא הקפיד להדיח אותם בדרך לגמר. כל פעם בשלב אחר. לא תמיד בקלות. אבל התוצאה הסופית היתה זהה.
הניקס אז היתה הקבוצה של פטריק יואינג. הסנטר האדיר שנבחר ראשון בדראפט 85 אחרי שחצי ליגה חלמה לקבל אותו, נתן בעונת 93-94 מספרים נהדרים של 24 נק' 11 ריב' כמעט 3 חסימות למשחק בנוסף לחטיפה אחת ויותר מ2 אס'. לצידו יש לציין את ג'ון סטארקס יקירנו מהמשך המדור, וצ'ארלס אוקלי החביב ורגוע המזג.
הניקס סיימו שניים במזרח אחרי ההוקס ודומיניק ווילקינס ובסיבוב הראשון לא נתקלו בבעיות מיוחדות מול הנטס.
אגב, כשהייתי ילד קטן אבא שלי לימד אותי לשחק שח. באיזשהו שלב הוא ראה שאני לוקח ללב את ההפסדים החוזרים ונשנים. מצד אחד זה קורע לב לראות את הבן שלך בן 6 בוכה בגללך, מצד שני הוא לא ממש הסכים נפשית עם הרעיון של לתת לי לנצח. הפתרון היה פשוט– אבא שלי המשיך לשחק חזק, אבל התחיל את המשחק ללא מלכה. עדיין הייתי צריך להתאמץ אבל ניצחתי.
לא יודע למה נזכרתי בזה. נחזור לכדורסל–
בסיבוב הבא חיכתה הבולס נטולת מייקל ג'ורדן.
מדברים על סדרות גדולות– זו היתה עוד אחת. הניקס פתחו ב2 ניצחונות ביתיים והיה נראה שסוף סוף הם יבעטו את שיקגו. שיקגו השוותה ל2-2. ובמשחק ה5- 2 שניות לסיום, כששיקגו ביתרון נקודה הכדור נחת דווקא אצל הוברט דייויס ששחרר זריקה כשהוא דורך על קשת השלוש, פיפן קפץ להפריע, הכדור ניתז החוצה, והשופט שרק לעבירה שהציתה את הפארקט. מגע היה. הוא היה כשהכדור היה בחצי הדרך. שריקה ביתית. דייויס עמד בלחץ וקלע פעמיים כולל פסק זמן באמצע. 2-3 לניקס.
הבולס עוד חזרו למשחק 7 צמוד ועצבני. אבל נשברו ברגע אחרון מול קהל מוטרף במדיסון סקוור גארדן(17 נק' ו20 ריב' לצ'ארלס אוקלי)
וזה היה רק חצי גמר המזרח. בגמר הם שוב היו צריכים 7 משחקים, הפעם מול אינדיאנה. כשבדרך הם מתגברים על פיגור 3-2 ועל משחק חמישי פסיכי של רג'י מילר עם 39 נק'. מתוכן 25(!!!) ברבע הרביעי אותו התחילה הניקס ביתרון 58-70
משחק שכתבנו עליו בעבר–
https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=625450434262558&id=561364517337817
בצד השני יוסטון נאלצה להזיע גם היא לא מעט, בעיקר מול פיניקס של בארקלי בחצי הגמר, אותה פיניקס חביבת הקהל שהפסידה שנה קודם את התואר רק בגלל ההופעה הגדולה ביותר של שחקן אי פעם בסדרת גמר(41 נק' 8.5 ריב' 6.3 אס' 1.7 חט' ממוצע בששת משחקי הגמר של MJ)
אז יוסטון הפכה פיגור 0-2 מול פיניקס, ודילגה ב5 משחקים על הג'אז בגמר. כשהיא נהנית מהדחה מוקדמת של סיאטל מוליכת המערב באותה עונה.
היום נוהגים להגיד שהניקס לוזרים, בסדרה הזו הם יכלו להרוג את הכינוי הזה.
מול הספרס ב99 לא היה להם הרבה סיכוי, הם בכלל לא היו אמורים להופיע (עלו לגמר ממקום 8) ומול רג'י הם קיבלו לא מעט בראש אבל גם ניצחו הרבה. ולהפסיד למייקל שוב ושוב זה לגיטימי. ב94 הם היו האנדרדוג אבל בהחלט היה להם צ'אנס אמיתי לראשונה
יוסטון נחשבה לפייבוריטית, בעיקר בזכות האקים. ובמשחק הראשון היא נתנה לניקס לרדוף אחריה כל המשחק כשהיא שומרת על יתרון מינימלי. אבל במשחק השני הניקס היו אלו שהתעשתו והשאירו את הסדרה בחיים. כל החמישייה קלעה בספרות כפולות. 25 של אולאג'ואן לא הספיקו לרוקטס. ו1-1.
יוסטון ניצחה גם את משחק 3 והבטיחה חזרה הביתה. ושם התעורר האקס פקטור של הניקס. דרק הארפר שחקן חביב שכיכב בדאלאס והגיע לניו יורק בגיל 32 ונתן 8.5 נק' ו4.5 אס' בסיום אותה עונה– נתן 18.6 נק' בכל אחד מ3 משחקי הבית בסדרה וסייע ליואינג לשנות את הכיוון של הסדרה. 82-91 במשחק 4, ו84-91 במשחק 5, ופתאום הניקס במרחק משחק אחד מאליפות.
התסריט היה כתוב כמו שצריך– הניצחון על הסיוט משיקגו, הסדרה המטורפת מול הנמסיס רג'י כולל המפלה במשחק 5 וההתאוששות אחר כך במשחקים 6 ו7. ושינוי הכיוון במשחקים 4 ו5 מול הרוקטס העדיפים.
כל זה הוביל למשחק שישי ששתי הקבוצות היו חייבות לנצח, יוסטון שמרה כאילו החיים שלה היו תלויים בזה, הניקס נתקעו על 36 במחצית. והמחצית השניה הפכה למרדף מתיש אחרי הרוקטס. ואז כשכבר הניקס ירדו למינוס נקודה– 78-77 הם נתקעו, אולי הלחץ דיבר. אוקלי שלח לעזאזל מסירת קוורטרבק לסטארקס אולאג'ואן לקח כדורים חוזרים בהתקפה מתחת לאף של אוקלי ויואינג וסמית תפר שלשה שקבעה 84-77. פער שהרגיש כמו 20 במשחק הזה. פחות מ2 דקות לסיום.
אבל הניקס נזכרה פתאום שהיא יכולה לחגוג אליפות עוד 120 שניות. יותר נכון ג'ון סטארקס נזכר. 90 שניות לסף הוא סיים ריצה מחוך לחוף בסל נהדר. ואז הוא חטף למקסוול את הכדור ברגע שעבר את חצי המגרש והוסיף שלשה אדירה. כל זה ב16 שניות. 84-82.
סטארקס היה שחקן נהדר. שומר גדול, קלע שלשות מצוין. אבל למה הוא היה יכול להפוך אם הוא דופק עכשיו עוד שלשה?
האקים קלע 2 מהקו, מייסון הוריד ל84-86 סמית הלך לזריקה קשה. ו7 שניות לסוף הכל היה מוכן לרגע הגדול של סטארקס של יואינג ושל הניקס.
זה הפך ל(עוד) רגע אדיר של האקים.
ב93 בלוק של הוראס גרנט במשחק 6 נתן אליפות לשיקגו.
ב94 בלוק של אולאג'ואן במשחק 6 נתן (בדיעבד) אליפות היסטורית ליוסטון
נ.ב נכון היה גם משחק 7. יואינג נעצר בו על 17 נק בלבד ואיבד 5 כדורים. וסטארקס? אוי סטארקס.. 0 מ11 מהשלוש. 2 מ18 מהשדה. והצ'אנס הכי גדול של הניקס התאייד לו.
*********************************
מנחם לס:
באותו משחק שיונתן מתאר כה טוב ישבתי ליד עופר שלח ששידר את המשחק לישראל, ועופר – גם הוא אוהד שרוף של הניקס באותם ימים – ראה בדיוק מה שאני ראיתי כשג'ון סטארקס לקח את השלשה האחרונה.
אז הנה שני דברים שיש לי לומר ולספר לכם על אותה זריקה מרה ונמהרת:
- למה פט ריילי שירטט תרגיל בו הכדור האחרון יילך לג'ון סטארקס? הוא היה בסלאמפ ידוע מה-3 באותם ימים (יומיים אח"כ, במשחק 7, הוא החמיץ 16 מ-18 מהפארקט והחטיא את כל 11 נסיונותיו ל-3!), ועל הספסל יושב לו קלעי השלשות הטוב ביותר ב-NBA בעונת 1994 – יוברט דייויס. יוברט דייויס הוביל את הליגה עם 455. מה-3 (ג'ון סטארקס ישב על 355. מה-3), ומהפארקט יוברט דייויס היה משך כל העונה 48-. לעומת ה-396. של ג'ון סטארקס. אני זוכר את הערב ההוא כאילו שהיה אתמול כי הערב הזה ציין עבורי את תחילת הירידה של הניקס מראש ההר, ירידה שרק עתה נראית כאילו היא עומדת להשתנות. במסיבת העתונאים לא יכולתי לחכות לשאול את פט ריילי את השאלה המתבקשת ומיד מיהרתי למסיבת העתונאים לפני שתתחיל לתפוס מקום בשורה הראשונה ולהיות הראשון לשאול. כשפט ריילי הגיע, כולו מזיע ופניו אדומות, ורק התיישב, מיד פרצתי בחוצפה הישראלית (לפני שהיה לו צ'אנס לפתוח בכמה מילות הסבר) – "למה יוברט דייויס לא לקח את הזריקה האחרונה?". לפני שהספיקו להשתיק אותי, ולפני שהוא החל "בנאום הפתיחה". אש ה-NBA שהיה אחראי על מסיבת העתונאים ניסה להתערב, אבל פט ריילי – שהכיר אותי טוב-טוב משנים בהם הסטודנטים שלי עשו את האינטרנשיפ (סטאז') שלהם במדיסון סקוור גארדנס, ובניקס – תקע בי מבט מלוכלך, ואמר: "ג'ון סטארקס הוא מוביל השלשות של הניקס ב-8 עונותיו עם הקבוצה. הוא קלע 27 נקודות, 16 מהן ברבע הרביעי. הוא היה השחקן האקטיבי וה-DARING ביותר שלנו. ב-10 מתוך 10 מקרים כאלה הייתי קורא בשמו של ג'ון סטארקס לקחת את הזריקה האחרונה". רק אז המנחה הזהיר לא לשאול שאלה מבלי שהשואל מקבל את תורו. שנים אחרי, כשהפכתי למבקר קבוע במיאמי היט כשגרתי בדרום פלורידה, פט ריילי מעולם לא תקע לעברי מבט והתנהג כאילו אני אדם זר לו לחלוטין.
2. חאקים אולג'ואן עשה פאול על ג'ון סטארק בעת זריקתו. ידו 'החליקה' מספיק על הכדור כדי לשנות טיפונת את מעופו, אבל רוב ה'החסימה' היתה על כף ידו הזורקת של סטארקס עת שחרור הכדור, שהיה צריך היה לזכות בשלוש זריקות. זאת אפילו לא שאלה לויכוח. סרטונים במהלך איטי מראים זאת בברור. אבל הזיברה לא העיזה לצפצף פאול במשחק הביתי, בשנייה האחרונה, במיוחד כשזאת 'שריקה קובעת אליפות'.
טור מצוין על סצנה איומה שמככבת אצלי בסיוטים לצד פרדי קרוגר.
הייתי אז חייל, אוהד ניקס קרוב לעשר שנים ועדיין בלתי מוכן למה שקרה שם, ומה שיקרה בשנים שיבואו אחר כך.
זאת הייתה, ועדיין, הקבוצה שאהבתי יותר מכל. צוות לוחם ומדהים שנתן לנו רגעים כל כך נפלאים וכל כך כואבים.
יהי זכרה של הקבוצה הזאת ברוך.
תיקון: כמובן צריך להיות "באותו ערב סטארקס החמיץ 16 מ-18, ואת כל 11 נסיונותיו מה-3"
אגב, אולי היה נכון יותר לשים בכותרת תמונה של החסימה המדוברת עצמה.
אני אנסה לא להישמע טרחן נוסטלגי זקן א-ב-ל איזה פלייאופים היו פעם בשנות ה-90'!!
רק לחשוב על אוהד ניקס ממוצע שבאותה עונה עבר כל סדרה 800 התקפי לב לעומת אוהד גולדן סטייט שעובר בפלייאוף שלם בליעת רוק אחת.
אחלה פוסט!
צודק לגמרי
+100
+101
אחלה פוסט שמחזיר אותי לרגעים מאוד קשים כראש הארגון העולמי של אוהדי יוסטון בדימוס :-).
ארחיב בהמשך, מה שחשוב הוא שהטובים ניצחו
זוכר את המשחק והמהלך כאילו זה היה אתמול..
הבעייה הגדולה במהלך שהוא היה צפו מראש, ולכן רודי ט. יכל בפסק הזמן להכין את ההגנה ולתת הנחייה לחלום לעזוב את פטריק ולחסום את סטארקס.
בדיעבד כולנו חכמים, המהלך שהיה מפתיע את הגנת הרוקטס היה להוציא את יואינג מחוץ לצבע אחרי קוו השלוש, לסדר לו חסימה של אוקלי במצב בו הוא עם הפנים לסל ולתת לפטריק את הצאנס להיות אלוף ב NBA.
אבל ריילי החליט מה שהחליט, נטש את הספינה וירד למיאמי, ואיך אומרים מה שמקלקלים בשנייה לפעמים לוקח 50 שנים לתקן.
בפעם היחידה שיואינג לקח שלשה מכריעה בסיום משחק, הוא גם קלע אותה, וזה היה בתוך תרגיל שהיה מסודר עבורו.
אגב, השלשה הראשונה שלו בקריירה.
איזה מאמן עושה דבר כזה??
די!
אנקדוטה סופר מעניינת, לא הכרתי.
אני שובר את הראש לזכור מי היה המאמן
וובוס מברזל
הרבה מאמנים למשל : דון נלסון, צק דיילי, פיל גקסון, ריק איידלמן, פופ…וגם בלאט ופיני גרשון….
סקרנת אותי דובי…
זו לא הייתה השלשה הראשונה בקריירה שלו. כי זו הגיעה בניצחון ב 20 הפרש על הבולטס. יש לך אולי עוד פרטים בזיכרון? מבטיח לעשות את עבודת הרגליים כדי למצוא את המשחק.
תקשיב גם אני חיפשתי וטרם מצאתי… זה פרט שצף לי בזיכרון ואני לא מאתר לו סימוכין. יש מצב שזה דימיוני הקודח שתעתע בי.
הסבר של דון ודן, שופט עבר (כיום הממונה על השופטים ב-WNBA),
על המקרה הנ"ל (מגע היד של הזורק אחרי חסימה) :
Incidental contact with a shooter's arm after a blocked shot is also legal provided that the contact is not overly physical
בבירור רואים שאלאג'ואן נוגע בכדור לפני שנוצר מגע עם ידו של סטארקס.
היות ואותו מגע רחוק מלהיות overly physical ,
זו חסימה חוקית,
לא עבירה.
תודה על אחלה פוסט.
תמיד נחמד להיזכר באלאג'ואן.
האקים היה תופעת טבע, גארד בגוף של סנטר, נראה לעתים בתנועות שלו כמו רקדן בלט על המגרש. קשה היה לא לחבב את הניקס ההם והקשיחות שלהם. (אורלי,מייסון וגם סטארבקס)
יונתן תודה רבה – כיף להיזכר בימים ההם, כשהקבוצה האהודה שלך (לייקרס) לא מעורבת, וכך גם השנואה (בולס). היה כיף לרדת על הניקס, זה בטוח…
מל – המנטרה שאתה חוזר עליה לגבי יוברט דיוויס לא נכונה. זה לא שסטארקס עמד חופשי וקיבל מבט פנוי לסל סטייל קייל קורבר. אם זה היה המקרה אז אתה צודק. אבל סטארקס היה צריך ל-י-י-צ-ר לעצמו מצב זריקה, ולקחת אותה אוף דה דריבל. בזה דיוויס בטוח פחות טוב ממנו, ולא היה מצליח להוציא זריקה אפילו.
מה שלי בכלל לא מובן זה למה לא הלכו על מהלך פוסט של יואינג לשתי נקודות והארכה? הרי ממילא עם ההגנות של שתי הקבוצות האלו, לקלוע שלשה זה כמו לקרוע את ים סוף. למה לא לתת לפטריק את המהלך שהוא עשה עליו קריירה? [ואם מביאים דאבל טים אז להוציא לקלעי שלוש].
נכון
עם ההגנות האלו קרי היה קולע עשר שלשות בממוצע במשחק ב60-70 אחוז
כתבה מעולה על אחת הזריקות הידועות והחשובות בהיסטוריה של ה-NBA. חבל שלא ראינו אף פעם גמר של אולג'ואן נגד ג'ורדן.
ג'ורדן נתן לו הנחת בייסבול
יופי של טור!
בכלל, שיתופי הפעולה עם כותבים מאתרים שונים (שעברו את רף האיכות 🙂 חח ) מעשירים אותנו בנושאים מעניינים ובסגנונות כתיבה נוספים.
אני אוהד יוסטון מאז שנת 85 אותה ביליתי עם משפחתי בג׳מייקה, שם היינו רואים משחקים בלייב, ואז צמד כוכבי המגדל אולג׳וואן וסמספון כיכבו. מאז התחלתי לאהוד את יוסטון ואולג׳וואן (והאח הקטן שלי אוהד בוסטון).
בשנים ההן, תחילת שנות ה 90 הייתי סטודנט למתמטיקה ופסיקה בגבעת רם. בשנה השניה הלימודים הם הכי קשים שיש. גרתי בגבעת מרדכי ע איך, אבל מצאתי זמן לצפות במשחקים פה ושם. לא היה אינטרנט והייתי צועד ב 2 בלילה לבית הכרם לדירה של חבר מהקיבוץ או לדירה של חבר מהלימודים. הייתי הולך דרך הואדי שהיום הוא דרך בגין (ארורה בעיני בגלל שהשחיתה את שמורת הצבאים שהיתה ממש בתוך העיר).
היו שידורים רק בערוץ הספורט, ולשני המיליונרים האלה היה מינוי לערוץ.
בבוקר היינו מגיעים לשיעור של מכניקה אנליטית טרוטי עיניים ונסערים מהמשחקים.
מה יש לומר, היתה סדרה גדולה. מי שאומר שהניקה לוזרים לא מבין כלום, הם היו הקבוצה הכי גאה ווינרית. חוץ מיואינג אף אחד לא היה מוכשר במיוחד אבל איזה לב ואיזו לחימה. מה לעשות שמולם עמדה קבוצה גאה גם כן עם שחקן חלומי.
את החסימה אני לא זיהיתי כמו שצריך בזמן אמת, המסך קטן, ההילוך החוזר לא היה משכנע, לא יודע. רק הרבה אחר כך ראיתי מהזווית הנכונה. אין להאשים את סטארקס, מי יודע אם תרגיל אחר היה מצליח.
בחיים צריך גם קצת מזל וזה לא היה לניקס.
מה שחשוב הוא שסטודנט צעיר מקיבוץ בעמק הירדן נלחם וניצח את מנחם ואת האוהדים השבעים של ניו יורק (ועם האוהדים בנהריה הסליחה)
🙂
נ.ב. האליפות השניה, מול שאקיל, היתה הרבה יותר קשה ומותחת, לא יודע למה.
יפה!
אבל באמת יש יותר מתח בסוויפ מסדרה של משחק שבע?!
לך תבין לב של אוהד. ראיתי את משחק האליפות בבית של נחשון לזר ולחץ הדם עלה לי לשמיים. מה היה כבר קורה אם יוסטון היתה מפסידה משחק אחד?!
בסדרה מול אורלנדו היה הסמי-התקף-לב או מול הניקס?
בסדרה מול אורלנדו
אחח שנות ה90 כשאוהדי פיניקס וניו יורק אשכרה האמינו שהם יכולים לקחת אליפות.
קבצה עם כדורסל כמעט בלתי נסבל אבל לא יכולת שלא לאהוב אותם.
היכולת לסבול את הכדורסל של הניקס בתקופה המדוברת היא עניין של טעם.
בעיניי למשל משחק הלחימה העיקש בשני צידי המגרש וההתקפה סביב יואינג, לארי ג'ונסון, סטארקס והחברים האחרים נראתה מצוין.
האמת, לא בטוח כמה הייתי מעדיף לצפות במשחקים של רוב קבוצות הליגה הנוכחיות, ואלה של העשור האחרון.
אני גם מאוד הערכתי את זה ,שפורטים לפרטים לא היה בקבוצה הזו כישרון יוצא דופן פרט ליואינג אבל הייתה לכידות מרשימה מאוד.
מדהים אותי שריילי הצליח לבנות 2 קבוצות כל כך שונות בסגנון המשחק שלהן ולהצליח עם שתיהן באופן יחסי (הלייקרס של האייטיז, ניו יורק של יואינג). אחד המאמנים הגדולים בהיסטוריה
+100
סדרות אלמותיות נגד מיאמי והפייסרס והבולס כמובן. היה כיף זה מה שחשוב הטבעת פחות משנה
כשמדברים על הניקס ההיא אסור לשכוח את שמו של הלוחם הגדול מכולם – אנטוני מייסון
אין ספק שמייסון היה חתיכת בריון ולוחם גדול, אבל הלוחם הגדול והלב של הקבוצה היה יואינג
מנחם, קצת עובדות:
עד לזריקה הזו סטארקס היה בסלאמפ של 30 מ-63 מהשלוש בעשרת משחקיו האחרונים. הוא סחה את הקבוצה על הגב ובמשחק הזה היה 5 מ 8 עד אז.
יוברט דיוויס היה שחקן שניה שבקושי ראה פרקט ובכלל לא עלה על המגרש במשחק הזה. בפלייאוף הנ"ל הוא קלע פחות מ 30% מחוץ לקשת.
כאב חד בלב לראות את זה עוד פעם.
ונחזור לויכוח… סטארקס היה לוהט באותם רגעים והכל הסתדר נכון בכוכבים שהוא ינצח את זה.
הייתה עבירה שלא נשרקה. זה הכל.
אחלה סיפור
זה התקזז עם העבירה שלא נעשתה על יוברט דיוויס ודווקא כן נשרקה..
במשחק שהוא לא שיחק בו? זה קצת קשה …
לא.. במשחק 5 בסדרה מול שיקגו..
הייתה שם עבירה.
סבבה, אני אמסור לדני קרופורד שהוא לא היחיד שראה עבירה.
https://youtu.be/Q3FbvWSZQkY?t=87
http://www.espn.com/nba/playoffs/2009/columns/story?columnist=adande_ja&page=Hollins-090529
תודה על הווידאו. מוכיח שוב שלא היתה עבירה.
מפתיע איך פספסתי שהזריקה בכלל לא היתה לשלוש. דיוויס בבירור דורך על הקו (מה שלא הפריע לשרוק לשלוש זריקות).
אוי הזמן.. יו הולינס ולא קרופורד, שתי זריקות ולא שלוש.
רק דבר אחד נשאר איתן- לא היתה עבירה.
אפילו דיוויס מסכים על כך באדיבות הלינק של ish קשישא-
Technically a player is defined as being in the act of shooting from the time he goes up for the shot until after he has landed back on the ground. Except, as even Davis admits, "That's a call you normally don't get."
Today, with concern about defenders sliding under shooters and causing injuries, it gets called more often. That wasn't the case back then, and certainly not with a playoff outcome riding on it.
אתה חושב שלא היה מגע עם היד?
הוא לא חשב שלא הייתה עבירה אלא שזו שריקה שבדרך כלל לא שורקים. זה משהו אחר לגמרי.
עזוב נו. כן היה מגע, לא היה מגע, לפני שחרור הכדור, אחרי שחרור הכדור.
כשאני כותב "לא היתה עבירה" אני מתכוון לכך שלא היתה צריכה להישמע שריקה, בטח לא אחרי שעה כשהכדור עף מהטבעת, בטח לא בזמן ובמקום שבו היא נלקחה.
ואגב, זו דעתי בלי קשר לכך שהייתי אוהד שרצה שיו הולינס יידרס ע"י קרנף אחרי המשחק. גם היום אני לא רוצה לראות משחק- בטח לא בפלייאוף במשחק מכריע- מוכרע בסופו ע"י שריקה של פאול מפוקפק.
נכון במקרים כאלה היית מצפה שלא תהיה שריקה.
אבל מבחינה טכנית הייתה עבירה.
הפאול אינו מפוקפק – זה החוק.
אני אשאר בדעתי עם השורות הבאות מהלינק-
That's a call you normally don't get
certainly not with a playoff outcome riding on it
אתה מבין שהשורות האלו לא אומרות את מה שאתה חושב שזה אומר?
שוב-
אם הייתי דף נייר שהיה מוצמד ליד של פיפן, הייתי יכול לדעת אם היה מגע ביניהם. זה לא חשוב.
מה שחשוב הוא שלא היתה צריכה להישמע שריקה.
קאפיש?
על זה כבר הסכמתי .
תמיד כיף לכתוב פה. בטח עם התוספת של מנחם כנוכח במשחק
אין ספק שזה אחד הרגעים המאכזבים בהיסטוריה של המשחק ביחד עם ההפסד של הקינגס ב2002 והכישלון של פיניקס בעונות 94 95 ( הובילו 2_0 על יוסטון ב94 והפסידו ו3_1 ב95 וגם הפסידו) . עם זאת אני חייב לומר שבמקרה הכי מצער היה מבחינתי דווקא בכדורגל ב2014 עם שער השוויון של ראמוס שמנע גביע מאתלטיקו
איך מאכזב? זה היה אחד מהרגעים היותר שמחים בהיסטוריה של המשחק
המקרה הכי מצער הוא ההחלקה של ג'רארד. כל השאר מקום שני ומטה
אני הולך על סולימנגולו האגדי שזוהיר בהלול, העוד יותר אגדי, משדר בערוץ אחד
טעות… הלכתי על רגע שמח שכתגובה לעגל
באסה אין לי זמן להגיב כמו שצריך אבל אחלה טור ואולג'ואן שחקן ההגנה הטוב בהיסטוריה. גם לקרי לא היה מה לעשות