בעקבות מאמרו של רועי: …כשהיה כיף בכדורסל/ינון יבור

בעקבות מאמרו של רועי ויינברג, נזכרתי במאמר שכתב פעם ינון יבור (הלומד לפוסט דוקטורט בהנדסה במונטריאול ואולי יכסה עבורנו את משחק הניקס במיאמי) והחלטתי להכניסו כדי שניזכר בימים טובים יותר בכדורסל! 

סיפור עם הפי-אנד – ינון יבור

 

האמת, ממש כיף להיזכר בימים היפים של התבגרות הכדורסל בעמק. שנים של השתטחויות על הפרקט ומאבק עיקש מצד ישראלים עם אופי כמו שרון אברהמי, יואב קדמן, ג'רי סיימון (שהדבר היחיד המכוער יותר מפרצופו היה הג'אמפ שלו), גילי שוורצמן ואחרים, שבאו ביחד עם הבלחות כישרון שלא ברור איך לא הוחתמו בקבוצה גדולה יותר כמו בילי מרטין, אניס ווטלי, קלווין רוברטס ודרק גרווין. זכור במיוחד משחק ההארכה מול מכבי, כשלא רק קלווין רוברטס מכניס להם 43 נקודות, אלא גם ארי רוזנברג הצלף החיפאי (מה האכילו אותם שם באותם ימים?) תוקע בגרונם שלשה אחרי שלשה ל-42 נקודות! מתי ראיתם לאחרונה ישראלי תוקע 40 במשחק ליגה? ומול מכבי?! היום אפילו 30 לא תראה מישראלי, ואם כן זה יהיה ממכביסט. בכל מקרה, רוברטס העלה אותנו לפלוס שתיים עם 2-3 שניות על השעון, ואז לבאן מרסר נתן מסירת קווטרבק א-לה גור שלף, ומוטי דניאל (שבטח עשה פאול שלא ראו, יימח שמו) תפס את הכדור והישווה להארכה, שם כבר נפלנו מהרגליים.

עם כל אלה גדלתי, צורח במלוא הגרון ומתפלל להחטאה של איזה בבנקו רמת גני או אנקראם עפולאי. יושב עם החברים על טריבונות העץ בגבת (או ספסלי ה"גורן" במזרע), מעודד את הקבוצה שעדיין רשומה בספר השיאים של גינס כזאת שעלתה וירדה הכי הרבה פעמים ברציפות בין הליגה הראשונה לשנייה (7 פעמים, למי שסופר) – הפועל גבת העמק.

אז כמו שכבר הבנתם, לא רווינו יותר מדי הצלחות בתקופה ההיא. שנה אחת ראש לשועלים, ולאחריה זנב לאריות, וחוזר חלילה. עד אותה עונה קסומה, של 93'-92'. רובכם מכירים אותה כ"עונת הדובדבנים" של פיני והגליל, אבל זו היתה רק עלילה משנית לסיפור האמיתי של אותה שנה (לפחות בשבילנו) – הפועל גבת העמק.

 

בתחילת אותה עונה היתה תחושה מיוחדת, שהפעם זה יקרה סוף סוף – נצליח לתקוע יתד בליגה הראשונה. היו שם צעירים מוכשרים כמו אלוש, אברהמי (עוד לפני שהפך למאמן מהולל שניצח את מכבי עם קריית אתא (!!) לפני כמה שנים, והיה פוינט גארד סולידי וקרצייתי, מהסוג של ניצן חנוכי של השנים האחרונות) וגם גור שלף – כן, כן. לפני שעבר לגליל ומשם למכבי הוא שיחק בעמק, ושם אף הכיר את אשתו שירה. בגזרת הזרים הצגנו את בילי מרטין הסקורר האמין, ובאמצע העונה הובא אניס ווטלי הרכז שהגיע מההוקס, ובאמת הראה לנו כדורסל מעולם אחר. את משבצות הותיקים שכבר ראו דבר או שניים בחיים מילאו ג'וני דלזל הצלף הג'ינג'י; איציק כהן הענק (שכמה שנים קודם החליף את קווין מגי בגמר גביע אירופה וקלע 6 נקודות בכמה דקות על הראש של דינו מנגין);  ויואב קדמן – גארד סולידי שלא עושה מה שהוא לא יודע.

 

זהות האויבים שלנו היתה ידועה מתחילת העונה: העולה החדשה הנוספת מגבעתיים, מכבי חיפה שנחלשה ומכבי חדרה, שתמיד היתה בתחתית.

 

ואכן, העונה התנהלה בדיוק כפי שציפינו – הפסדים לרוב, הצלחות בעיקר בליגת הנוער (שלף, אלוש ואברהמי מככבים), ותיסכולים מזה שגבעתיים, שכמונו רק עלתה ליגה, מצליחה לנצח ולהתקדם (אפילו עד חצי גמר הגביע!) בעוד אנו שוקעים במצולות הליגה.

 

הגענו למשחק בית מול חדרה, יריבה מרה שתמיד עושה צרות. מבט חטוף על הסגל שלהם חושף גארד יהודי חביב שעתיד לעלות לגדולה במקום אחר לגמרי – דיוויד בלאט. יחד איתו שיחקו הוותיקים אור גורן וסטיב שלכטר, והרכז הצעיר אורי להב. אבל – האיום הגדול היה כמובן מצמד הזרים, וויליאמס וקליף ווינדום. ווינדום היה רוצח שקט, שצולף את נקודותיו מכל מקום על המגרש, ובעיקר מרחוק. היתה לו תנועה נהדרת ללא כדור והוא היה משתחרר לזריקה מהירה וקובר אותה ביעילות ממארת. מי שהכי מזכיר אותו היום הוא ריי אלן. האגדות מספרות שאיש המשק היה מקלף ומגיש לו קלמנטינות תוך כדי משחק. הוא היה זכור גם כאדם נעים, ולכן הידיעה (שלא הובלטה) על מותו בטרם עת (2004, גיל 43) היתה עצובה לכל חובב כדורסל.

 

אבל – באותו משחק קליף ווינדום היה האויב. ידענו שחייבים לשתק אותו. יותר מכך, ידענו שבמשחק בית – ראש בראש מול אחת היריבות הישירות שלנו – אסור לנו להפסיד. המשחק היה צמוד ומתסכל. תיפופים, צרחות, קללות ומה לא היה שם ב"גורן", שם הקהל נמצא כמעט על המגרש. את ווינדום כל האווירה הביתית הזו לא עניינה. הוא בא לדפוק כרטיס, ובדרך גם אותנו. התקפה אחרי התקפה אין לנו תשובות לסגל הקצר שלהם, וגורן ושלכטר מראים לצעירים שלנו איך עושים זאת נכון. אצלנו בילי מרטין ו-ווטלי (ששיחק עם ווינדום במכללה) משאירים אותנו במשחק, כשגם אלוש ושלף עוזרים קצת. המחצית הסתיימה בשיוויון, ועם הירידה לחדרי ההלבשה רצנו למכונת הקולה שבה כבר הכרנו את הטריק: אתה מחכה שמישהו יקנה פחית במחיר מלא, ואז שם את הכסף שלך ולוחץ על כל הכפתורים. מהמכונה יוצאות 3 (!!) פחיות, לתפארת הגרונות הצרודים והצמאים. אחר כך מחכים שעוד מישהו יקנה פחית בכסף מלא, ושוב יש הזדמנות לשלשה. ככה זה עבד: קליעת עונשין ואחריה שלשה, לסירוגין, ואנחנו תמיד הוצאנו את השלשה.

 

אחרי השתייה כבר היינו הרבה יותר רגועים. "הם הרי עם סגל קצר, ואנחנו פה בבית", "המשחק שלנו בוודאות". מישהו שכח לספר את זה לווינדום. הבחור צולף בקור רוח שלשה, ועוד שתיים, ואז עונשין…

מגיעים ל- money time, והתקווה מתחילה לאזול. 20 שניות לסוף בפיגור שתיים, עוד התקפה הולכת לפח, וחייבים לעשות פאול. ולמי חדרה נותנים את הכדור? כמובן למר "ריי אלן" שלהם. ולנו יש ברירה? שולחים את ווינדום לקו, עם 8 שניות על השעון.

בנקודה הזו מתחיל מה שהדתיים קוראים "השתדלות", אבל הביטוי הזה הוא ממש אנדרסטייטמנט למה שהלך שם:

העונה כולה עומדת על הכף. אתה מרגיש שזה ממש לא פייר שגם השנה הזו נרד ליגה, ובאינסטינקט אתה רץ לעמוד מאחורי הסל שאליו נקלעות זריקות העונשין. הסיכוי נמוך, אתה יודע, אבל אתה חייב להרגיש שעשית הכל. אתה חייב לתת את כל כולך ברגע האמת הזה, אפילו תמורת הסיכוי הזעיר שהדבר יעזור.

את הצעקות שלי בזמן זריקת העונשין הראשונה אני לא יכול להשוות לכלום. אולי לאלה של אשתי מהלידה, אולי לאלה של ווסלי מ"הנסיכה הקסומה" בזמן שהורגים אותו (למעשה הוא רק "מת ברובו", עד שבילי קרסטל משיבו לחיים); הגרון בוער, הריאות מתחננות לאוויר, אבל אתה לא עוצר, לא נותן לזריקה הזו להיכנס. לא מוכן!

 

ואז ווינדום קובר צ'אקה חלקה. סוויש. רק רשת. 72:75 לחדרה, ויש לו עוד זריקה.

 

בזריקה השנייה אתה כבר פחות מאמין, אבל היא באה כל כך מהר אחרי הראשונה ולכן אתה צורח במלוא גרון, חלק מתוך אינרציה וחלק מתוך אמונה שאולי בכל זאת…

 

והנה הוא מחטיא!! ווינדום החטיא פאול!! הכדור חי לשמונה שניות!

כאן המקום להזכיר שכבר בשנות ה-90 המאמנים הישראלים היו ממזרים יותר מהאמריקאים התמימים, וברור שאם אתה צריך שלשה יימצא כבר מי שיעשה עליך פאול כדי שלא תגיע לזריקה.

 

אניס ווטלי הגיע לארץ באמצע העונה מאטלנטה הוקס, קבוצת NBA מצוינת. איך שהגיע לא הבנו מה הוא עושה פה. כמו כל אמריקאי, היתה לו האתלטיות והזריזות שנתנו לו יתרון יחסי, אבל מעבר לכך הוא היה מקבל החלטות מעולה. הוא ידע להזין את דלזל או קדמן לשלשות פנויות, להכניס כדור לבילי מרטין הנהדר או פשוט לקלוע בעצמו.

 

אניס קיבל את הכדור 6 שניות לסוף עמוק בחלק המגרש שלנו. שחקני חדרה המבולבלים ירדו מהר להגנה והסתדרו קצת לפני השלוש כדי לעשות פאול. ווטלי, שראה את זה, פשוט התרומם לג'אמפ תוך כדי כדרור מטווח שהוא רחוק מטווח NBA, מהאיזור שאיגור קודלין היה זורק (מי שזוכר, צלף רוסי ששרף את מכבי כמה פעמים). כל הקהל בהלם, כי הכל קרה כל כך מהר, אבל צרחות השמחה והחיבוקים אחרי הסוויש היו כאילו זכינו באליפות, או מינימום ניצחנו בקט רגל את ט'2, שם היו כל השחקנים הטובים.

ההמשך כבר היה הרבה יותר משמח ופחות מסוכן לחולי הלב: על גלי המומנטום קדמן ודלזל צלפו כמה שלשות בהארכה, אותה ניצחנו 4:17 והשארנו לחדרה אבק.

אין קץ לאושר! ניצחון הירואי במשחק שכבר היה אבוד, ותמיד אפשר להאמין שחלק מזה היה גם בזכותי.

 

אחרית דבר:

בסוף אותה עונה הגענו למחזור אחרון בשיוויון נקודות עם חיפה, עם יתרון בשובר השיוויון. חדרה כבר ירדה, והשאלה היחידה היתה מי תצטרף אליה. המשחק האחרון שלנו היה מול גליל עליון, האלופה שבדרך, כשלחיפה חיכתה מכבי רמת גן שכבר איבדה עניין בליגה. נוסף על הצרות – הספונסר של חיפה היה "שיש אלוני", שהיה גם הספונסר של רמת גן. בקיצור – הפסד בטוח לנו, וחששות כבדים מהמשחק ברוממה. למרות הפחדים (והמסורת – 7 שנים של עלייה וירידה), רמת גן התעלו ספורטיבית, ניצחו ב-3 הפרש ואנחנו נשארנו בליגה, סוף כל סוף. 

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 15 תגובות

  1. אני זוכר את התקופה טוב-טוב. הרביתי לבקר אז בארץ, ואחותי היתה עדיין בחיים כחברת קיבוץ גבת עם קבוצת הכדורסל שלה.

  2. מי שלא ראה את גבת משחקת ב"גורן" בקיבוץ מזרע לא יודע ביתיות מהי, אוסישקין היה מקום קר ומנוכר ליד הגורן המלא בקיבוצניקים מהעמק…

  3. ינון תענוג ,אתה מזכיר לי נשכחות. ובמיוחד את עונת 1987 (או 86 או 88 ) כשהפועל ירושלים הגיעה למשחק קובע במחזור האחרון מול גבת.ירושלים שלי מול גבת שלך.ירושלים ניצחה ב 5הפרש בזכות תצוגה של מנחם אטלס שהיה כל השנה נער הפוסטר שלנו.
    אך היו ימים …

  4. ינון תודה על תענוג אמיתי !
    אני הייתי אז בכיתה י"ב ועקבתי באדיקות אחרי הליגה המצויינת של אותה עונה היסטורית. אני זוכר מצוין את כל השמות שהזכרת. חדרה ניצלה שנה קודם כשהורידה את רמת השרון. גבת של אותה עונה הייתה ראויה להישאר, וחבל שהיום כבר אין מקום לקבוצות כאלו. יותר מדי קבוצות סתמיות מאזור המרכז, והרבה פחות קבוצות יחודיות מהדרום והצפון.
    החזרת אותי לימים בהם האמנתי שאפשר לכבוש את העולם, והשמים הם הגבול

  5. ואוו למרות שגדלתי כמה שנים אחרי בהחלט הצלחת להעביר לי את החוויה והמתח . כתיבה נהדרת על נושא מרתק . היו קיבוצניקים בהרכבי הקבוצות?

  6. תודה למגיבים. זו בהחלט היתה חוויה לכתוב ולהיזכר.
    ראוי וצריך להכיר ולהוקיר תודה לשלומי פרי מאתר "ספסל", שבזכותו הסטטיסטיקות מדויקות ולא מגיעות רק מהזיכרון.
    לגבי רמת השרון של זופר אבדיה הגדול – גם היא ירדה ליגה באמת וגם בה שיחק יואב קדמן, שבדרך עקיפה כלשהי (אני לא ממש בקיא) הוא קרוב משפחה שלי. שמחתי שיכול היה לעזור לקבוצתי להישאר בליגה.
    לגבי קיבוצניקים: אברהמי הוא בן קיבוץ גניגר, ודני אלוש היה אז ביפעת אבל אני לא יודע אם הוא בן המקום. שלף גר אז באחד הקיבוצים אבל לא נראה לי שלזה התכוונת.

  7. גלוי נאות: ינון הבן שלי….
    חובה להזכיר: בתקופת "גבת" ו"גבת יגור" הגיעה הקבוצה לשיאים אדירים, היינו יורדים מכפר החורש למגרש בגבת (ולא לאולם). לא נשכח נצחון על מכבי תל אביב, וכמובן שחקנים כמו איתמר מרזל, בוזי (בועז) ינאי, עירא הררי, בן יהודה, זסלבסקי, גינדי, בארי שיפמן, יזרעאלי (האבא של), דני כהן שפרש מוקדם מדי, וגבי טיכנר ואור גורן שהצטרפו יותר מאוחר ועוד אחרים עימם הסליחה ששכחתי אותם.
    צביקה

כתיבת תגובה

סגירת תפריט