משחקים במילקשייק / דובי עופר

תוצאת תמונה עבור ‪dices‬‏

כשאנחנו ילדים, אנחנו משתמשים בתורת המשחקים. למשל, למשוך גבולות. בעיניי כמטפל זהו כישרון שילד אמור להיוולד איתו, יחד עם היכולת להפעיל מניפולציה. רוצה לאמור, כמה אפשר למשוך את הסלאק עד שנגמר לך הבוש ואמא הופכת לדרקון. באותו אופן אנחנו מנהלים משא ומתן בשוק על מחיר של קילו עגבניות, או בחדר הדיונים כשעל המאזניים עומדים 10 מיליון דולאר, או שבעים. למרבה המזל בשביל השחקן הממוצע חסר ההשכלה, את המשא ומתן הזה מנהל בשבילו סוכן ממולח, יותר או פחות, ובמקרה האידיאלי יש לו בקבוצה חבר בשם לברון.

במקרים קיצוניים שבהם אלוהים ממש אוהב אותך, הניקס שמו עליך עין, ואז לא משנה אם הסטאטוס הנוכחי שלך הוא פגר של כבשה בתחנת ההאכלה של הנשרים בהר צרור, או שאתה סתם שחקן סופר מגה אקסטרה בינוני, אתה תצא עם 70 מיליון. במקרה של הלברון באדי תצא עם כפליים ערכך, וכו.

מהצד השני, אנחנו רואים דוגמאות למעשי חמוריות ואהבלות שבהם מוותר שחקן על הצעה מצוינת, המקרה על שם לטרל יש לי משפחה להאכיל ספריוול, מתוך מחשבה מוטעית על ערך השוק של עצמו, ומסיים עם הרבה פחות מכפי שיכול היה לקבל במקור.

you win some, you lose some.

מצד הקבוצה כמובן מתבצעים גם כן שיקולים (לא במקרה של הניקס. אנחנו מדברים על מקרים של חשיבה רציונלית). כמה משקיעים בשחקן? כמה "שווה" שחקן? איך אנחנו מחליטים איזה גובה חוזה אנחנו מציעים לשחקן?

האמת, לפעמים נראה שמערך השיקולים מאחורי השאלות האלה כל כך סבוך ומורכב שקשה להסביר, לא כל שכן להבין.

ובכל זאת, איך מחליטים על גובה חוזה שיקבל שחקן?

למה, בהתייחס לנושא הרלוונטי שדובר עליו בהקשר של וושינגטון, שחקן כמו אוטו פורטר יוצא מחדר הGM עם עיניים מזוגגות וחוזה של תשעה מאדרפאקינג אפסים???

וכאן מתחבר לנו המילקשייק, כי אוטו פורטר הוא שחקן נחמד, אבל הוא בשום אופן לא five dollars shake, כמו שקורה לזה טרוולטה.

 

עכשיו כמובן בלי קשר לשום סיטואציה שבה אני מפנטז עליה, נגיד של ג'יימס דולן חנון מפוחד על ספה מול סמואל ג'קסון חמוש בכמה פסוקים משמעותיים, להט של נקמה ואקדח אימתני, רק חיבה בלתי מסותרת ובלתי מסויגת לאחת הסצינות המוצלחות בתולדות הקולנוע:

דובי

אנטומולוג, אגרונום, עובד סוציאלי ומטפל. גר בערד עם בת זוג + 3 ילדים, כלבה, וחיות.

לפוסט הזה יש 36 תגובות

  1. יום אחד תתגלה האמת על הניקס וכולנו נבין פתאום את המניעים להתנהלות הזו, גם אם לא נבין אותה.

    עד אז, יש למישהו את המייל של מי שמקבל שחקנים חדשים בניקס ? אני חושב ברצינות על הסבה מקצועית וזה די מתאים לי גם מבחינת השכר וגם מבחינת המיקום

    🙂

  2. בשיא תקופת הבזבוזים שלה, פיורנטינה ניסתה להחתים שחקן לא מוכר על חוזה כל כך גבוה שהוא לא יוכל לסרב. הם הציעו לו סכום כל כך גבוה שהשחקן בכלל לא ידע שקיים. כל כך גבוה שהשחקן היה בהלם. הלם שפורש על ידי המנהלים כהזדמנות להציע עוד הרבה יותר כסף. השחקן חתם. והשחקן הזה, גבירותיי ורבותיי, הפך להיות סתם עוד שחקן.
    כמה חבל שאי אפשר למחוק ולהתחיל מההתחלה כמו שעשו אחר כך בפיורנטינה.
    מה שכן, אם לפחות יצליחו לשחזר את הסיטואציה מאיטליה, כשהבעלים של הקבוצה (ויטוריו גורי, מפיק סרטים, "החיים יפים") מובל על ידי משטרה לתחנה כשהוא צועק "זה לא קוקאין, זה זעפרן", רק עם דולן, אני בטוח שזה יעשה טוב להרבה אנשים.

  3. סרט נהדר ואחלה פוסט. כמו שאמרת – יש ניצחונות והפסדים מסויימים. ראינו שחקנים שמהמרים על עצמם ויוצאים עם רווח וכאלה שמפסידים בגדול כמו ג'יי אר סמית' לפני כמה עונות. מי בתפקיד של ברוס וויליס בסיפור הזה?

  4. באיזה עוד אתר ספורט (או כלכלה, או מחשבים) תיתקלו במשפט "פגר של כבשה בתחנת ההאכלה של הנשרים בהר צרור".
    מעולה מעולה מעולה.
    עשית לי נוסטלגיה ללילה באוהל עם אבא שלי מול התחנה, כשבאור ראשון מוציאים רק עדשה של מצלמה מהריצ'רץ ונותנים בראש תמונה של עזניית הנגב שהגיעה ל"טבע וארץ".

    תזכה למצוות ופלייאוף במהירה בימינו.

  5. דובי היקר,
    הלואי ותכתוב לנו קבוע בכמות של השבוע האחרון.
    כל פוסט מלמיליאן (או גואקים נואה במקרה שלך…)

    1. זה מה שכואב כל כך! אם את המיליארדים שלו הוא מנהל בחוכמה למה הניקס נראית כאילו מנהלת אותנו האתון של בלעם??

      1. את המיליארדים שלו הוא ירש.
        אבא שלו (צ'ארלס דולאן) היה מי שבנה אימפריה של מיליארדים,
        ומי שהקים את רשת הכבלים הראשונה – HBO.

  6. אם יש אלוהים, הוואלאלה המודרנית, השבעים בתולות, ממתינים קודם כל לאוהדי הניקס. כמה שנים הוא התעלל באיוב, וכמה בכם?

    וכמובן, כל פוסט שמזכיר את הר צרור ראוי לשבחים, תודה

כתיבת תגובה

סגירת תפריט