כיצד ואיך גרם לי מייקל ג'ורדן להנות פחות מכדורסל / הגולש CAPTAIN BEEFHEART

כיצד ואיך גרם לי מייקל ג'ורדן להנות פחות מכדורסל

 הגולש קפטן ביפהרט הוא בן 40+, מתגורר בסביבת ת"א, ובעל חברה למיכון חקלאי (ז"א שהוא בונה מחרשות וטוריות, וכאלה – לפחות לפי הבנתי, מ.ל)

************

כנראה שכמו כל אדם נורמלי אהבתי כדורסל מגיל צעיר. כתוצר הימים שבהם המושג היה מילה נרדפת לביטוי "מכבי תל אביב" של ימי חמישי, שהתחרתה בגויים במסגרות בינ"ל ואף יכלה להם. היו גם שידורים מועטים שהגיעו לארצנו תחת הכותרת "כדורסל מעולם אחר" ובהם נראו אנשים שבאמת נראו מעולם אחר ועשו דברים שבמונחים ארואסטיים וברודיים אי אפשר היה אפילו לחלום עליהם.

עיקר הקשר שלי ל-NBA  היה באמצעות דיווח של אריק אינשטיין שראה את דוקטור ג'יי קורע רשתות ואת קארים עבדול ג'אבר נוגע בשמיים. וגם פרק בספר על ספורטאים גדולים שכתב אלכס דורון ותיאר את ווילט צ'מברלין. ובתחילת שנות השמונים גם נוכחות במשחק ראווה של כוכבי ה-NBA  מול מכבי תל אביב ביד אליהו, עם הדוקטור ועם מוזס מלון ואם זכרוני אינו מטעני – אולי גם דריל דוקינס.

כל זה היה נחמד מאוד, אבל רק לקראת סוף שנות השמונים התחלתי באמת ליהנות מזה. ביקורים בארה"ב ושידורים שהחלו לזרום לכאן עשו את העבודה. פתאום התחלתי להעביר ערבים שלמים (לבד ובחברותא) מול המסך וליהנות כמעט ללא הפסקה.

הכיף היה מהכל: היכולת הפיזית, האקשן, המתח, הדרמות בסופי משחקים, התצוגות האישיות, ובעיקר העובדה שכל הזמן (כמעט) קורים דברים מעניינים. שזה בדיוק ההיפך מכדורגל.

אפשר לומר שבפרוש שנות ה-90 של המאה הקודמת – כל שידור משחק NBA היה בשבילי חגיגה. מהסוג שאתה מארגן את הערב בשבילה, מפנה את הזמן ופוקד לפני כן את בית המסחר לפיצוחים.

ואז הגיע מייקל והרס הכל.

 

  • * * * * 

 

הנאתי הצרופה מהכדורסל בתקופת טרום ג'ורדן נבעה בעיקר מכך שלא הייתי בעד אף אחד. לא אהדתי שום קבוצה, לא תיעבתי אף אחת, וכל מה שציפיתי לו היה האקשן על המגרש. לרשותי עמדו עשרים ומשהו קבוצות וכל אחת מהן היתה מבחינתי ראויה לתואר. העיקר שיהיה משחק טוב. ללא חשבונות עתיקים יכולתי להנות מפריצות לסל של שמות אלמוניים, מהגנה מסחררת של סנטרים פלמונים ומכל מה שארצנו המאובקת לא מסוגלת לתת על מגרשי כדורגל, כדורסל ואפילו דוקים. בלשון הניו אייג' אפשר לומר שפשוט "באתי נקי". ולכן הרווחתי כל ערב ובגדול.

אבל בתחילת שנות התשעים, כשהמספר 23 החל לחזור שוב ושוב בהקשרים שונים, גם אני נשאבתי למלכודת הדבש. ואיך אפשר שלא כאשר לנגד עיניך קורים דברים בלתי אפשריים, מרגשים, מפילים ומופלאים, וזה רק הולך ומתגבר?

בקיצור: הפכתי לאוהד הבולס, ואיבדתי את בתולי התמימות לנצח.

מייקל והבולס נתנו לי שמונה שנים (עם הפסקה קומית לבייסבול) שבהן הייתי, כמו כל העולם הנאור, חסיד שוטה ועבד נרצע של שור אדום שמספרו 23. על מה שקרה בשנים ההן לא צריך להרחיב את הדיבור משום שהכל רשום בדברי הימים והכל נכון. כשהסתיימה הסאגה הסרתי את תמיכתי מהבולס (נפשית ואף ציבורית) ושבתי להיות אזרח העולם. כלומר תומך קוסמופוליטי של המשחק עצמו, שאינו מעדיף שום קבוצה במיוחד ואינו מתנאה בשום "אהדה" למועדון זה או אחר.

בתמימות ילדותית סברתי שהדבר יחזיר אותי לעידן הזהב שבו כל משחק שווה. בינתיים גם הזמינות גדלה ועם הליג פאס הוסרו כל המגבלות, מכיוון שכל המשחקים זמינים ובכל זמן ומכל הזוויות. אבל הנס לא קרה וברוב הזמן יש לי העדפות ברורות. חמור מכך – אני עושה חשבונות של "האם זה טוב שבהמשך העונה יקרה כך וכך" ואף מטפח לעתים תקוות ספיציפיות בנוגע לשחקן או קבוצה.

בעולם שבו ה"אהדה" לקבוצה היא סוג של מאסט, אני מנסה להיות בדיוק ההיפך אבל בהחלט התקלקלתי וזה לא ממש מצליח לי כמו פעם.

כהוקרה לכותבים באתר האמונים על סיפורי חז"ל, אריסטו, ג'ונתן סוויפט ואף אריק קלפטון, אצטט בהקשר זה משל יהודי נוגע ללב: מעשה באדם שבנו היה מייסר אותו במעשים רעים, עד שבצר לו החל תוקע בקירות ביתם מסמרים על כל מעשה רע שעולל בנו. מקץ שנה התמלא הבית מסמרים והבן התמלא צער וביקש מהאב להפסיק. הוסכם שעל כל מעשה טוב שיעשה הבן ישלוף האב מסמר מהקיר ובתוך שנה הוצאו כל המסמרים מנעיצתם. רק דבר אחד נשאר: החורים שבקיר.

 

* * *

 

את הסיום ממש של רשימה זאת אעשה, ברשותכם, בסגנון ג'רמי קלארקסון שמחפש בנרות משהו רע להגיד על המייבאך החדשה שעולה 14 מיליון דולר, ומסתפק בזה שהצד הפנימי של תא הכפפות עשוי בטוויד הארוג באופן מאונך במקום מאוזן. כך גם האדון ג'ורדן. האיכויות של משחקו הולכות ומתבהרות ככל שחולף הזמן ועם כל "יורש" שרק מבהיר כמה מייקל היה אלוהי וחד פעמי. אבל כמו שאנו רואים – אף אחד אינו מושלם. אפילו לג'ורדן, האחד והיחיד, היו פגמים. עובדה – הוא גרם לפחות לקלוץ אחד, בירכתי המזה"ת, לאבד את הניטרליות המבורכת והתמימה שהיתה לו פעם.

 

ועם ה-BOMBSHELL הזה גם נסיים. גוד נייט אבריבאדי!

 

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 44 תגובות

  1. יפה מאד.

    כשאתה מעורב רגשית החוויה אינטנסיבית יותר, לטוב (כשמנצחים) ולרע (כשמפסידים), ואחרי שחווית את האינטנסיביות הזו, החוויה הפחות אינטנסיבית שקיימת כשאין מעורבות רגשית פשוט לא מספיקה.

    מצד שני, ולמרות הציווי האלוהי "לא יהיו לך אלוהים אחרים על פני", לא כדאי לפסול את כל הנשים בעולם פשוט כי לא יהיו כמו האקסית המיתולוגית, אז תן לעצמך להתאהב שוב, "קח לך אישה ובנה לה בית", ורמת האינטנסיביות תחזור.

  2. טור נהדר.
    לצפות בתחרות ספורט כלשהי בלי לבחור צד נראה דמיוני בעייני. ואם זה יקרה לי פעם אני אבין שהזדקנתי…

  3. נהדר!
    תכתוב יותר.
    לשמחתי אני עדיין די נייטרלי בצפייה במשחקי נבא וזה באמת כיף. גם כשג'ורדן שלט לא בדיוק אהדתי אותו אבל בהחלט הערצתי.
    היה משהו מיוחד בצפיה בנבא במהלך שנות ה-90. הכדורסל שם באמת היה לוקח אותך לעולמות אחרים.

  4. גם שחקנים כמג'יק ובירד יכולים לגרום לזה. וישראלים רבים שהחלו לאהוד את הנב"א משנות ה-80 היו בעיקר אוהדי לייקרס וסלטיקס בגלל מג'יק ובירד.
    אך גם החלום ובארקלי שנכנסו לליגה יחד עם מייקל הם שחקנים נפלאים ומיוחדים שיכולים למשוך לא מעט אהדה. והיו אחרים שנמשכו דווקא לשחקנים, המעולים בפני עצמם, כמו קווין ג'ונסון.

  5. Oh captain my captain
    דווקא אצל הרוב קורה התהליך ההפוך . כשאתה צעיר אתה מאד מתחבר לקבוצה מסוימת ואז קורה לך הדבר הנורא הזה שנקרא להתבגר ומפסיק להיות לך אכפת באמת מדברים.

  6. מעולה קפטן. ממש יופי.
    אצלי מייקל גרם בדיוק לאפקט ההפוך. לא יכולתי לשאת את העובדה שיש שחקן שהוא יותר גדול מהמשחק. כך יצא שאהדתי כל קבוצה שהייתה נגדו. משום מה בעיקר היה חבל לי על אותה פורטלנד עם קלייד דרקסלר.

  7. זהו. זה כבר הרבה זמן יושב לי בראש,
    והפוסט הנ"ל חתם את הגולל –
    הגיע הזמן!
    להעלות את הקפטן בדרגה.
    מהיום – מייג'ור ביפהארט…

    תודה, קפטן. פוסט שלא נופל מרצף התגובות המעולות שלך.
    עכשיו –
    עוד כאלו בבקשה!

  8. אני די בגילך, עברתי תהליך דומה אבל הפוך (כמו פאקו, שנאתי את הבולס… קצת כמו המצב עם לברון).
    ההרגשה לא תחזור. חסרה לך רוח הנעורים והתמימות (ובמקומה יש יתרונות אחרים).

    הזדקנו קצת מהניינטיז 🙂

  9. תודה לאל שג'ורדן לקח מנוחה. בזכותו הרווחנו את שתי עונות הפלייאוף הכי מופלאות של הליגה מאז, 1994 ו-1995, עם הסדרות האגדתיות של ניו יורק, אינדיאנה, שיקגו, אורלנדו, וזה עוד כלום מול המערב בשיאו – הלייקרס, סן אנטוניו, סיאטל, דנבר, יוטה, פניקס וכמובן יוסטון.

  10. לא יודע, אני עדיין מחזיק מעמד בעלי לאהוד קבוצה מסויימת, או שחקן מסוים, וחולה על כדורסל ונבא, וראיתי מאות או אלפי משחקים ב12 שנים האחרונות.
    אז כן יש לי קבוצה מועדפת מדי פעם, ושחקן שאני יותר מתחבר ופחות, אבל למה ללכת עם קבוצה באש ובמים שנים ארוכות? זה אני לא מבין.
    מי שנגיד אוהד את הספרס כבר 20 שנה זה אני מבין, כי הם ממשיכים באותה מגמה בכללי, של כדורסל חכם, אבל מה העניין לאהוד נגיד את הסאנס 20 שנה? הרי האופי של הקבוצה השתנה עשרות פעמים.

    כנראה זה נותן לאדם איזו הרגשת שייכות וזהות שכל אחד צריך.
    אם יש לכם עוד רעיון אשמח לשמוע..

  11. אחלה טור, תודה.
    חייב להודות שבהתחלה קצת כעסתי על ג'ורדן, על שלקח את התהילה לבירד ומג'יק (גם הפיסטונס זכו ממני לאותו יחס…). רק כשהבנתי שהוא לא סתם השחקן הטוב ביותר, אלא אחד שהוא בעל תאווה בלתי נתפשת לניצחון, התחלתי באמת להעריך אותו

  12. אני בן 39 וכמוך גדלתי על מכבי ונהנתי מבלי לאהוד קבוצה מסוימת לצפות בNBA בערוץ המזרח התיכון. אבא שלי העריץ את בירד ובגלל אבא הייתי יותר בעד הירוקים. עד שהגיע מספר 23 והכל השתנה, נדהמתי ממנו וכמוך הייתי אוהד בולס מושבע עד הפרישה שלו ואז אוהד וושינגטון עד פרישתו הסופית. לאחר מכן לא הצלחתי להתחבר לקבוצה על סטיב נאש והסאנס שריתקו אותי למסך עד שהורי הרס את הסיכוי שלהם להגיע לאנשהו….מאז לא הצלחתי להתחבר לקבוצה עד הווריורס ב2013 ששוב ריתקו אותי למסך אחרי שהפסידו לספרס בפלייאוף אבל נתנו תצוגה מרהיבה.

  13. כיף של טור, מצטרף לבקשה לעוד כאלה!

    אי אפשר להשוות את ההרגשה לראות משחק כשאתה מחובר רגשית לאחת הקבוצות – כאוהד – מאשר לראות משחק נטול רגשות.
    ואני אפילו לא מדבר על לראות את הקבוצה שלך במגרש ולא בטלויזיה.

    ב-5 שנים האחרונות בחרתי לי את הווריורס כקבוצה המועדפת עליי, בעונה שעברה בסדרת הגמר הייתי ממש מחובר, חלק לא קטן מהמשחקים הייתי רואה בעמידה בגלל הלחץ והמתח.
    העונה, לצערי, זה לא הרגיש אותו דבר.

    אגב, לא רק אהדה לשחקן מכניסה לאוהד משמעות חזקה למשחק. גם שנאה. אז, תודה לברון.

  14. תודה קפטן.
    בשנות ה-90 עברתי לאהוד את הניקס כממשיכי דרכם של הפיסטונס.
    וסבלתי קשות מנחת ידו של אלוהים.
    אבל היו אלה שנים מופלאות של כדורסל, שלא יחזרו.

  15. תודה על אחלה פוסט .
    מה שכן במסגרת הפוסט הזה ואני מניח שרוב המגיבים לפוסט יהיו בטווח הגילאים המדהים.יש את הסרט הדוקמנטרי הכי טוב שיצא לי איפעם לראות.סיימתי אתמול על הלייקרס נגד הסלטיקס.פשוט מדהים ותודה לאריאל גרייזס מדהבאזר שגילה לי אותו.

    http://www.dailymotion.com/video/x5qnrc4_30-for-30-celtics-lakers-best-of-enemies-part-1_sport

  16. נכנסתי כדי לשאול אם יש סיבה להיכנס לאתר בשעמום הנוכחי.
    הופתעתי לטובה.יופי של כותרת,אחזור מאוחר יותר לקרא.
    שמח שיש כאן באתר שחולקים את הרגשתי בקשר לבחור הזה.
    הוא למיטב הבנתי הזחק הרבה יותר לכדורסל לטווח ארוך מאשר הועיל.
    עד הרגע בו קאר בנה מגולדן סטייט קב אנטי גורדנית הכדורסל נהיה רדוד ומשעמם כמו לברון .
    אבל אי אפשר לעצור את הפיזיקה קב היא יותר משחקן בודד אם יודעים לבנות אותה נכון.

  17. אשמח אם גאוני הכדורסל באתר יואילו בטובם {לא יועילו, מנחם…} להסביר לי את הקטע של לשנוא את הטובים והנדירים בענף!

    כאילו מה הקטע?

    להיות שונה?
    אנטי?
    צומי?
    ייחודיות מדומה?
    קליפת השום?
    ראש לשועלים?
    דחוי חברתית?
    מה? לעזאזאל! מה???

    1. פשוט מאד – הנטיה הטבעית של רוב האנשים(כך אני מאמין) היא לתמוך באנדרדוג.
      כמה אנשים שאתה מכיר מעדיפים את גוליית ע"פ דוד?

      נ.ב. המילה "שנאה" חזקה מדי בהקשר הזה.

        1. אני בטוח שאם הספר של הפלישתים היה נשאר עד ימינו היינו יכולים לקרוא שם על הג'ינג'י המנייאק מהיה היה.

  18. תענוג מייג'ור ייג'ור (דרך גיא עלית בדרגה, והדמות לקוחה
    מספר אדיר שמסב הנאה ענקית)
    יופי, קוראים את הפוסט מחוייכים לגמרי,
    מצחיק מאד החזרה ליהות אזרח העולם החופשי וכל הפוסט.

  19. שמח לגלות שמתגלים אוהדים רבים של המשחק ללא קבוצה
    ספציפית כמוני,
    מייג'ור אתה בדרגת שיוויוניות יותר גבוהה ממני.
    חשבתי שאני אחד האובייקטיבים באתר, אז חשבתי.
    אל תחסוך מאיתנו אם יש עוד באמתחתך.
    סחטיין. 🙂

  20. תודה רבה על הפוסט קפטן
    גרמת למומי להוציא את האף המונית אחרי תקופה ארוכה , סילבי מעלה למומי בכרטיס אשראי מומי עובד מבוקר עד ערב להחזיר החובות
    מייקל הרס למומי את מג'יק חיים של מומי שהתחליו להגיד עליו שהוא עזה עז רצינית מבחינת מומי

  21. ממש נהניתי. מזדהה עם העובדה ששנאתי את מייקל כששיחק כי היה כל כך טוב וידוע שהוא לא מפסיד לעולם.(בשנות ה90..), דווקא אחרי שפרש התחלתי להתגעגע להוד רוממותו ולהעריך את היכולת המופלאה שלו.
    קרה לי גם עם קובי בראיינט והשילוב ההרסני עם שאקיל שגמר את הליגה ל3 שנים. ממש כיף להיות אוהד NBA, זה חוסר מחוייבות יחסי לקבוצה ויותר אהדה לשחקנים מסויימים שאתה נהנה לראות. יוטה, סטיב נאש, קיד, רג'י מילר, בארקלי, דאלאס של האליפות בשנות ה2000 והרשימה עוד ארוכה.

  22. אני התחלתי לאהוד את האקים ויוסטון בשנת 1985 (תאומי המגדל וכל זה). שנאתי את מייקל ואת הבולס כי הם היו טובים מדי, בעיקר בתריפיט השני כשקיבלו גם את רודמן. הצטערתי שלא נפגשו עם יוסטון בגמר כי היינו לוקחים אותם ואז המיתוס של ג'ורדן לא היה קיים. התחלתי לסמפט קצת את ג'ורדן כשירד מגדולתו וריחמתי עליו (אם כי הוא היה ונשאר שחצן בלתי נסבל) , ואותו תהליך קרה לי עם קובי.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט