בלי כוכבית ובלי כוכבים / הגולש דרור פרידמן)

**************

מילה ממני: זאת ההזדמנות של גולשים לנסות ידם בכתיבה. אם הפוסט חשוב ומעניין אפרסמו ברצון ובשמחה. שילחו ל- meless1937@gmail.com

*************

בלי כוכבית ובלי כוכבים

מאת דרור פרידמן

בפרספקטיבה של שבועיים מסיום העונה ורגע לפני שתקופת הפרי אייג'נסי תמקד את עיקר תשומת הלב אני רוצה לחזור ברשותכם לשלהי המשחק החמישי בסדרת הגמר. קיירי אירווינג התחיל לצלוע הלוך ושוב מתחת לסל והכוכבית שמרחפת מעל הווריורס איימה בקאמבק פתאומי. למזלנו קיירי התאושש וחזר לשחק. נהדר בשבילו ובשביל כולנו שלא נאלצנו לראות אותו שוב יורד בתסכול מהמגרש כמו בגמר ב2015. פחות נהדר למעריציי הכוכבית.

כל מיני צ'ארלס בארקלים למיניהם התעקשו להדביק כוכביות להישגיי גולדןסטייט בשלוש השנים האחרונות. ולא לחלוטין בלי הצדקה האליפות ב2015 הושגה מול קליבלנד מדוללת מקיירי ולאב ושיא הנצחונות בשנה שעברה לא הסתיים באליפות. אבל מעבר לעובדות האלו ההתנערות מהגדולה של הלוחמים הגיעה בשל מה שניתפס כקבוצה שלא משחקת כדורסל של אלופים. בארקלי בעצמו אמר ששלשות לא לוקחות אליפויות. אמר וכנראה שכח איך שלשות של דן "הרעם" מארלי ניצחו עבור בארקלי ופיניקס את משחק הגמר המשובח איי פעם (אגב שלא תטעו אני מעריץ גדול של סר צ'ארלס. רק לא של כל מה שנפלט לו מהפה.)

כנראה שמה שבארקלי ניסה להגיד זה שקבוצה שבנויה על השלכת שלשות היא יותר רכה מהאלופות הקשוחות הקלאסיות אלו שהסתמכו על חדירות לצבע, חפירות של סנטרים, ובידודים של הכוכבים. כן אתם יודעים, משחק פיזי של גברים. והלוחמים, כמה אירוני שבכלל קוראים להם ככה בהקשר הזה, נמנעים מהפיזיות הזאת ופשוט זורקים מבחוץ.

תחשבו על דטרוייט פיסטונס של הבד בויזב1989 הם פגשו את הלייקרס הפייבוריטים בגמר. מג'יק נפצע במשחק השני ולא חזר לשאר המשחקים. בקטנה ביירון סקוט השוטינגגארד הפותח גם סיים את העונה עוד במשחק הראשון. הפיסטונס ניצלו את היעדרות כל הקו האחורי של הלייקרס לסוויפ מהדהד. אלמלא הפציעות הסדרה הזאת הייתה מתנהלת בצורה שונה לגמרי, אבל אף אחד לא ניסה אפילו לרמוז שדטרויט לא אלופה ראויה. בטח לא אחריי שבגמר בשנה קודם לכן אייזאה תומאס (המקורי, לא זה שמשחק בבוסטון) תפר 25 נקודות ברבע אחד על קרסול נקוע מול אותם לייקרס. תצוגות מן הסוג הזה ומשחק השפעת המפורסם של ג'ורדן קיבעו לנו בתודעה שאלופות גדולות נמדדות על סמך הקשיחות שלהן ושל האלפאדוגס שמובילים אותן.

(הבד בויז ברגע משחק טיפוסי)

גולדן סטייט בכלל מזכירה הרבה יותר את גרסת 2004-2006 של דטרויט, זאת שהתהדרה בארבעה שחקנים מהחמישייה הפותחת שלה שנבחרו לאולסטאר ב2006. זה לא שהם לא היו ראויים, אבל הבחירה שיקפה הרבה יותר שלקבוצה הטובה במזרח לא הייתה ממש היררכיה ברורה בקרב הכוכבים שלה. בן וואלאס היה ציר ההגנה בדומה לדריימונד גרין, אבל הנטל ההתקפי התחלק בין השלושה האחרים בצורה דיי שווה. זה היה חלק מהכוח של הקבוצה הזאת ומה שמנע מהגנות להתמקד רק בשחקן אחד או שניים.

בגולדן סטייט, פרט לזאזה, כל אחד מהחמישייה וגם כמה משחקניי ספסל יכולים לתפוס יד בכל רגע נתון. אי אפשר להגיד שלגולדן סטייט ,עם הצלף הגדול בהיסטוריה ומי שמיתג את עצמו אולי כשחקן הטוב בליגה כיום, אין כוכבים. אבל מדובר, יחי ההבדל הענק, על כוכבים ברמת הכישרון ולא ברמת האגו! רבות דובר על הנכונות של הלוחמים לוותר על סטטיסטיקות אישיות ולעבוד אחד בשביל השני כדי למקסם את ההישגים הקבוצתיים. יש אפילו סרטון של אי.אס.פי.אן שרץ ברשת בשם "דמוקרטיית הזהב" שמממחיש את השיטה שבה כל אחד עושה הכל בשביל האחרים ותמיד מחפשים את השחקן הפנוי. הקריינות, כמה אירוני, של קובי ברייאנט התגלמות האלפאדוג והאנטיתזה לשיטה הזאת.

*

*

בעונה לפני מינויו של סטיב קאר הלוחמים העמידו רקורד מכובד של 51 ניצחונות. עונה לפני כן הם היו הקבוצה שהקשתה הכי הרבה על סאן אנטוניו הגדולה בדרך לגמר. במאמר שכתבתי עליהם ב2013 תהיתי אם הם יכולים לעבור שדרוג מעוד קבוצת ראןאנדגאן טיפוסית של גולדןסטייט לאחת הגדולות באמת של המערב. הסימנים לגדולה הפוטנציאלית של הקבוצה הזאת כבר היו על הקיר. אבל המאמן מארק ג'קסון התעקש על שיטת בידודים ומהלכיי אחדעלאחד של הספלאשברודרדס. קצת תמוהה ממי שבתור שחקן היה אחד המוסרים הגדולים בתולדות הליגה. הקרדיט הגדול שמגיע לסטיב קאר זה שהוא מיד זיהה שהכוכבים שלו פשוט לא רוצים להיות אלפאדוגס ובנה שיטה שתעבוד הרבה יותר טוב עבורם.

גולדן סטייט זה ממש לא מקרה של שחקן אחד או שניים שמדביקים את שאר השחקנים בקבוצתיות סטייל סטיב נאש ופיניקס. כמעט אחד לאחד מדובר בשחקנים שעקב נסיבות או אופי הגיעו לקבוצה בלי אגו ומאפשרים את קיומה של דמוקרטיית הזהב. בואו נעבור באמת על ההרכב המלא של הלוחמים:

  • קליי תומפסון הגיע ככה מהבית ודומה באופיו לאביו המופנם. תמיד נראה כאילו הוא מעדיף ללכת לזרוק מאתיים שלשות באולם חשוך של איזה קול'ג נידח מאשר לעמוד באור הזרקורים.

  • דריימונד גרין שנחשב נמוך מידיי לעמדה שלו ולכן נבחר רק במקום ה37 בדראפט ויודע לדקלם את שמות כל השחקנים שנבחרו לפניו וגם אחד שיכול לשלוט במשחק שלם ולעשות טריפל דאבל כמעט בלי לקלוע.

  • זאזה ממש לא צריך להרחיב.

  • קווין דוראנט השחקן האולי הכי מוכשר בליגה הוא גם הכי ילד של אמא בליגה.

  • סטף  קארי עם הבייבי פייס והיסטורית פציעות בתחילת הקריירה שתקעו אותו על חוזה עם השכר במקום ה82 בליגה עד הקיץ הנוכחי.

  • שון ליוונגסטון שעבר את אחת הפציעות החמורות בהיסטוריה של הליגה ומעולם לא היה ברור אם בכלל ישוב לשחק.

  • איגואדלה כישרון של אולסטאר אבל אופי נוח ושנים של משחק לצד הסופראגו של אלן אייברסון הפכו אותו למומחה הגנתי שהסכים בכיף לעלות מהספסל למרות שהיה לו את החוזה הגדול ביותר בקבוצה בזמנו.

  • ג'באל מגי בעיות קורדינציה הפכו אותו לשק החבטות הפרטי של שאקיל אוניל.

  • דיוויד ווסט מי שוויתר על עשרות מיליוני דולרים עבור הסיכוי לזכות באליפות.

  • פטריק מקאו איזה ביצים יש לקאר לתת לו לשחק במשחק מכריע בגמר בהתחשב בעובדה שהוא רוקי שנבחר במקום ה38, אחד פחות מדריימונד.

  • מאט בארנס עשה קריירה יפה בליגה אבל לא לפני שהיה צריך להוכיח את עצמו בליגת הפיתוח אחריי שניבחר רק במקום ה46.

  • ג'יימס מייקל מקאדו למרות היחוס המשפחתי הניכבד (האבא היה שחקן אן.בי.איי בכיר שזכה במלכות הסלים ועשה צרות צרורות למכבי תל אביב כשעבר לשחק באירופה) כלל לא ניבחר בדראפט והצליח להשתחל לליגה בחוזה של עשרה ימים.

  • איאן קלארק גם לא ניבחר בכלל בדראפט אבל הרשים בליגת הקיץ וקיבל הצעה מגולדן סטייט.

  • קווין לוני ודמיאן ג'ונס שני נעריי הפוסטר נבחרו אמנם בסיבוב הראשון, אבל שנהם במקום ה 30.

בתמונה הגדולה מדובר בשחקנים שבכלל שמחים להיות בליגה או ששמחים להיות בקבוצה שתביא להם טבעת. גם אם יש להם אגו, אז הם ידאגו לשים אותו בצד. העניין הזה לגמרי לא מקרי בגולדן סטייט, בדומה לסאן אנטוניו, עובדים בשיטת אופילפניכישרון כדי לבנות מרקם קבוצתי שהשלם גדול בו מסך חלקיו. רק שאצל הספארס הדבר בא מאילוצים של מצוינות לאורך השנים ובהתאמה בחירות דראפט נמוכות. אצל הלוחמים לעומת זאת מדובר בהיסטוריה של עליבות לאורך השנים, מה שכן נתן להם סיכויים לבחירות גבוהות. זה מביא אותנו לנקודה המדהימה הבאה…

קחו נשימה ותנסו לעכל את זה –  בהרכב הנוכחי של גולדן סטייט יש בסך הכל שני שחקנים שנבחרו לפחות טופ-5 בדראפט. רוצים לנחש מי השני חוץ מדוראנט?…

שון ליוניגססטון. הוא נבחר רביעי ב2004 ע"י הקליפרס (לחוסר מזלו).

(הבייבי-פייס הזה שנראה כתלמיד חטיבת הביניים ניבחר רק שביעי בדראפט)

גם בקבוצת ה73 ניצחונות של העונה שעברה היו רק שני שחקניי טופ-5 – ליוינגסטון ובוגוט. לקליבלנד לעומת זאת יש חמישה לברון, קיירי אירווינג, קווין לאב, דרון ווילאמס, וטריסטאן תומפסון. לברון וקיירי כמובן נבחרו במקום הראשון. אני לא צריך לספר לכם שבחירות גבוהות בדראפט מעידות על שחקנים שמגיל צעיר יודעים שמקומם בראש שרשרת המזון. הם מפתחים במהלך השנים הרבה גינונים של סטארים שמנצחים בעיקר בזכות יכולת אישית על חשבון הקבוצתיות. רק תשאלו את דייויד בלאט מה קיירי חשב הרבה פעמים על ההוראות שלו או על העניין הזה שנקרא אסיסטים.

בליגה שמקדשת כישרון, כוכבים, ואגירת בחירות דראפט גבוהות, שיטת הבניה של גולדן סטייט נראית נוגדת את ההיגיון. אבל עם עובדות ותוצאות בשטח אי אפשר להתווכח. העניין הוא שכל הקבוצות האחרות שמנסות להעתיק את סגנון הפייסאנדספייס של הלוחמים מפספסות את המרכיב הכי מהותי שלו זה לא השלשות אלא האופי של אלו שזורקים אותן! הרוקטס הם הדוגמא הכי טובה לכך קבוצה שזורקת עוד יותר שלשות מגולדןסטייט אבל מסתמכת יותר מידי על היכולות של האלפאדוג אבוזקן.

גולדן סטייט כל כך מענגת לצפיה לא רק בגלל המהירות והשלשות ומסירותהעיןעקומה. היא מענגת לצפייה כי היא מהות הכדורסל הנכון שבו כל שחקן אלמוני יכול להשתלב ולפרוח ולתרום יותר מכוכבים שנבחרו 50 מקומות מעליו בדראפט. היא מענגת כי היא מהווה אנטיתזה לתרבות הכוכבים המפונקים שרק משחקים עבור החוזה הגדול הבא. ההצלחות שלה והפה הגדול של דריימונד גרין יצרו אנטגוניזם מסויים כלפיה, אבל אם מסתכלים מעבר לזה אפשר לאהוב אותה מאותם סיבות שאנחנו אוהבים את אייזאה תומאס (הנוכחי) או סטיב נאש היא קבוצה של שחקנים שקל הרבה יותר להתחבר אליהם מאשר כוכבי על שמייצרים אהדה אבל לא הזדהות.

השאלה המסקרנת היא עד כמה הדי.אן.איי של חוסראגו באמת מוטבע בקבוצה הזאת כדי שהשיטה תמשיך לעבוד גם כשיגיע השובע מהישגים. מייקל ג'ורדן אמר "ההצלחה הופכת את האנחנו בחזרה לאני." בשניות הסיום של המשחק החמישי בגמר כשהאליפות כבר הוכרעה, סטף קארי שכח לפתע מהחברים שלו והלך לחפש בכוח את השלשות האלו שהוא משחיל אחריי סדרת כדרורים וירטואוזים. אולי הוא רצה לתת שואו לקהל, אולי רצה לתת חותם סופי לאליפות עם הנשק שהכי מזוהה עם הקבוצה, ואולי, אולי, אולי הוא רצה לנסות לזכות בתואר האם.וי.פי של הגמר.

אי אפשר באמת לדעת. דוראנט שקיבל את הכדור האחרון במשחק, פשוט עמד וכדרר גם מתוך כבוד ליריבה. זה מראה את ההבדלים בין קארי לדוראנט. קארי הרבה יותר קרוב להיות אלפאדוג במנטליות, בצורה שהוביל את מכללת דוידסון להישגים, וגם בצורך שלו להוכיח שהוא כן שייך לליגה של הגדולים באמת, עניין שבא לדוראנט בנוןשלנטיות. הדינמיקה בין השניים הולכת לקבוע הרבה את גורל השושלת של גולדןסטייט. לא צריך לצפות לדרמות ומאבקיי אגו ברמות של שאקובי, אבל יהיה מרתק לראות עד כמה הקבוצה הזאת באמת תוכל להיות תמצית ה"אנחנו" ואולי להגשים את עצמה כגדולה בהיסטוריה.  

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 73 תגובות

  1. די ברור שהדבר ששינה את התדמית המיוחסת לקבוצה הזו ע"י לא מעט אוהדים היא החתימה של דוראנט בקבוצה כביכול מנצחת ומוכנה.
    לכל אחד הזכות לראות ולשפוט את זה בעיניו הסובייקטיביות, אני פחות אהבתי את זה כי חשבתי שלדוראנט היה סיכוי אמיתי באוקלהומה אחרי הגמר המערבי שנה קודם לכן.
    אין ספק מעבר לכך שמסתכלים על הצד האובייקטיבי שזו באמת קבוצה שברובה נבנתה ע"י גרעין מוביל של 3 בחירות דראפט שבודדים האמינו שיתפתחו למה שהם (כן גם על סטף קארי לא רבים חשבו שיתפתח לשחקן שהוא כיום) ועל כך כל הכבוד להם. הדבר הכי מרשים אצל השלישייה הזו היא העובדה שהאגו שלהם לא פגעה בקבוצה ואפשרה לדוראנט להחליק לתוך הקבוצה בקלות ובשקט יחסית .

    1. מחזק את החלק הראשון של התגובה (אסף) ועוד: חוסר אגו וקבוצתיות נמדדים בחלקם הגדול כשלא הולך וקשה. לג"ס לא היה קשה השנה, יש להם משחק קבוצתי משובח והגנה מצויינת, אבל חוסר אגו?
      בשנה שעברה המשחק הקבוצתי שלהם לא עמד בלחץ, גם דוראנט בשנה שעברה לא עמד בלחץ, ושיחק הירו בול באוקלהומה, עד שהפסיד.
      לעומת זאת, בכל קבוצה שאיחדו בה כוכבים מוכחים מבחירתם בשנים האחרונות זה הצליח: בוסטון, מיאמי, קליבלנד, נבחרת ארה"ב 2012, וגם ג"ס.
      מה שהיה הוא קבוצה עם כל כך הרבה כישרון, שאף קבוצה לא איתגרה אותה.
      הם קבוצה של שחקנים שלא האמינה ביכולתה להשתפר, והזמינה את השחקן הטוב ביותר שיכלה למצוא כדי לנצח ולהשתלב, מתוך מודעות לחולשתם והבנה שצריך אותו. גם זה מצריך ויתור על אגו, אבל מחוסר ברירה.

      1. מסכים עם ההערה נתן מצד שני ראינו את מיאמי של השלישייה גם נכשלת (דאלאס 2011 וספרס 2014) או את הלייקרס של 2004 ולחלופין אחר כך בגלקטיקוס שניסו ליצור עם קובי-הווארד-גאסול-נאש
        אז ראינו שלפעמים המון כישרון לא מספיק.
        אין ספק שיחסית העונה הם לא עמדו במבחן קשה מדי .

        1. כן, הכישלונות של מיאמי לא נבעו מבעיות אגו עד כמה שידוע לי. לגבי הלייקרס של 2000, המצב קצת שונה, כי לא צירפו כוכבים מוכחים יחד, אלא אחד צעיר ואחד יותר ותיק. הגלקטיקוס של לאחר מכן כבר ישבו על הדינאמיקה הזו, אבל כן, זה מקרה שבו זה לא כל כך הצליח.

        2. ה"גלקטיקוס" שניסו ליצור בלייקרס היתה קבוצה שמועדת לכישלון, עם שחקנים שהם הרבה מעבר לשיא וצוות מסייע חלש.
          הלייקרס של 2004 הגיעה לגמר, ושם שיחקה בלי חלק חשוב (קארל מלון שנפצע). לא יודע אם לכנות את זה ככישלון טוטאלי למרות שהפסד 4-1 שלהם היה סנסציה. בסוף בסדרה דברים יכולים לקרות, בטח כשיש פציעות ועייפות החומר אחרי 3 אליפויות רצופות (ועוד עונה אחת).

        3. בעניין הביקורת על דוראנט על המעבר שלו מOKC ,לדעתי לאחר 8 שנים פחות או יותר לדוראנט הגיעה מוסרית ,ההזדמנות לשחק עם שחקנים קבוצתיים, על כל הפלוסים של ווסטברוק יש יותר מינוסים ,ווסטברוק כנראה גם חרא של אישיות והגיע לדוראנט ההזדמנות לקבוצה סבבה,תמיד היה נראה לעין שווסטברוק האלפא-דוג בקבוצה, אבל פחות אחראי ופחות יעיל מבחינה כדורסלנית מדוראנט, צריך לזכור גם שגם הצמד שאקובי החזיק 8 שנים עד שמיצו את השותפות ביניהם ,8 שנים לקבוצה אחת זה פרק זמן סביר ביותר,טור מעולה,תודה, נהניתי לקרוא

  2. תודה רבה על הטור.

    האמת שהתופעות שנקראות סטף קרי וקליי תומפסון החזירו לי את האהבה לNBA אחרי הרבה שנים של הפסקה השילוב של הצניעות הגודל היחסית לא מאפשר אל מול העוצמה וחוסר הפחד שהם משדרים פשוט נתנו לי שוב את הדמויות שאני יכול להזדהות איתן. – פתאום לא צריך להיות בן של זונה בשביל להצליח או להיות גדול פיזית או אפילו לא לקפוץ מי יודע מה גבוהה. אפשר להיות אבא חמוד או טיפוס נחבא אל הכלים ועדיין להיות קטלני על המגרש.

    כאשר יתפנה לי זמן אני אכתוב על ההזדהות טור שלם שאם יהיה גם מספיק טוב אשמח שיפרסמו אותו.

  3. הרגע המכונן של הקבוצה הנוכחית מגיע דקות אחרי ההפסד בגיים 7 לקליבלנד.
    הולך דריימונד גרין לחנייה, ומשם הוא זועק לבעל הבית, "תשיג לנו את קווין דוראנט", ומוסיף התכתבות עם דוראנט עצמו.
    יותר דיס-ריספקט מזה לקליי תומפסון ובמיוחד לסטף קארי – לא יהיה.
    מישהו יכול לדמיין שחקן אחר עושה דבר כזה, לקבוצה של מייקל ג'ורדן, לברון ג'יימס, קובי בראיינט? "תשיגו לנו בדחיפות את הכוכב היותר גדול, כי בלעדיו אנחנו לא מספיק טובים"? לא, אי אפשר לדמיין.

        1. ממזר, מל, למה ככה? לא יפה..
          אני חיי וקיים חברים, גם אם קצת פחות מגיב. (אלא אם כן לא התכוונתם אליי ואז אני פשוט חסר הבנה גדול..).

        1. שמעת אותי מדבר על ילדים טובים? דריימונד גרין ילד טוב???
          דריימונד גרין רצה לנצח וראה את האריסון בארנס מחרב להם את האליפות אז הוא עשה מעשה. הייתי עושה בול אותו דבר. הוא לא חייב לבארנס כלום. ההיפך, בארנס חייב לכולם אליפות.

  4. כתוב מאוד יפה. לא מסכים עם הפסקה האחרונה. סטף במשך שנה שלמה עשה הכל כדי לברוח מהאלפא. דוראנט פשוט היה האלפא במשך 9 שנים עד שווסטברוק יצא מהצל. דקה של שמחה והתפרצות של סטף לא צריכה לקבוע קביעות לגבי אופי. סטף לא באמת חשב שחסרים לו 3 נקודות כדי לזכות בmvp של סדרת הגמר…

  5. תודה, יופי של פוסט!

    2 נקודות שחשוב לי להגיב עליהן –

    א. הכוכביות.
    זה הכדורסל, לפעמים המזל אתך, לפעמים נגדך. קליבלנד הגיעו לפיינלס עם הרכב חסר ב-2015?
    אז מה.
    פציעות הן חלק מהמשחק.
    את הכוכביות בדרך כלל מחלקים רודפי רייטינג במרשתת ובטלוויזיה.

    ב. אלפא.
    בזכייה של הספרס ב-99',
    מי היה ה-"אלפא", דנקן או רובינסון?
    מי שיכתוב את שמו של כל אחד מה-2 פשוט לא ראה את הקבוצה משחקת כדורסל.
    2 שחקנים מהקבוצתיים שהכדורסל ראה. כל אחד בזמנו נתן את הבמה לאלו שהגיעו אחריו, והתוצאה היא 5 אליפויות.
    גולדן סטייט?
    הם מזכירים לי את הספרס של 2014, רק שהם מוכשרים יותר.
    אין צורך ב-"אלפא". יש שחקנים מצוינים שמשחקים כדורסל בסימביוזה.
    הנוכחות והתנועה של קרי מאפשרת לדוראנט להגיע למצבים קלים יותר מאי פעם,
    הנוכחות של דוראנט מונעת מההגנה של היריבה מלקרוס על קרי בכל חדירה שלו.
    העובדה שיש כל כך הרבה כישרונות, מאפשרת להם לשחק כמות אופטימלית של דקות, ולתת בו זמנית את ההגנה הטובה בקריירה של כל אחד מכוכבי הקבוצה.

    1. זה בעיניי המרשים בקבוצה הזו גיא,לדעת להצליח להתנהל בסימביוזה כזו בקבוצה רווית כשרון כל כך בלי שאף אחד לא מושך מדי לכיוונו.
      ואגב אני דווקא חושב שיש להם אלפא דוג מובהק לחלוטין, לא מבחינת מי ייקח את הכדור האחרון אלא מבחינת מנהיגות וזה ריימונד "הבועט באשכים" גרין

    2. דאנקן היה האלפא השקט, שחקן של פעם בדור שמוביל הצלחה בשקט. כל המערכת של הספרס נבנתה סביבו לאחר שנים של כמעטים סביב רובינסון.

      רובינסון התקשה עם תפקיד האלפא, אפילו רודמן רשםם את זה באיזה ספר ביוגרפי על עצמו על התקופה שלו בס"א.

      אני יודעשדאנקן שינה את הארגון הזה מקצה לקצה והיה הבסיס המרכזי לאורך השנים.

  6. ממש לא קביעה לגבי אופי אבל אני תוהה אם זאת לא היה הדגמה קלה בשידור חי שבו ה"אנחנו" הפך ל"אני" אחריי שבאה ההצלחה של האליפות. אני לא חושב שזה יהפוך לבעיה רצינית, אבל זה מראה שסטף גם בן-אדם שלפעמים רוצה להיות במוקד העניינים או לחפש את הזריקה שלו, לפחות כשאין לזה השפעה ממשית על תוצאת הסיום.

  7. מאמר יפה מאוד ולטעמי גם מדויק מאוד.
    גם מסכים עם ג'ון, השלשה של סטף ממש לא בכיוון של אלפא דוג, הוא הוכיח בהתנהגות שלו לאורך העונה כולה וגם לפני כן שמה שמעניין אותו זו ההצלחה של הקבוצה.
    הוא גם לוקח שחקנים לסיבוב בשביל להגיע לשלשה בסופי שעון, סופי רבעים וכאלה – אפילו שלא תמיד זה המהלך הכי מדויק לעשות, וזה חלק ממה שיפה בקבוצה הזו שהם יודעים גם לתת לזה מקום וחיים עם זה בכיף…
    בכלל הקבוצה הזו משחקת בכיף – ולנו זה עושה טוב.

  8. הערה קטנה – בוב מקאדו הגדול , זוכה 2 טבעות עם הלייקרס ומגדולי האמריקאים ששיחקו באירופה , הוא בן דוד מדרגה שניה של אבא של ג'יימס מייקל מקאדו , ולא אביו .

  9. מאמר משובח ואני גם מסכים עם הכל.

    משחק שלוש ההארכות סאנס-בולס 93 אינו משחק הגמר הטוב אי פעם אלא המשחק הטוב אי פעם בכל תחום ספורט 😉

    והתמונה של הפיסטונס בוטשים בבולס מצחיקה כי שניים (רודמן וסאלי) יחצו עוד כמה שנים את הקווים ויקחו עם הבולס עוד טבעות (במקום קרטרייט שפונה לבית אבות והוראס גרנט שחתך לאורלנדו)

  10. השלשות של סטף הן לא בכיוון של אלפא דוג, לא ברור מה קפץ עליו אבל אפשר לתת לו הנחה.
    אבל כן, סטף הוא השחצן מבין כולם והוא בעל האגו הגדול יותר. לדעתי הוא הבעייתי בין כל הכוכבים שלהם.

    1. שחצן ועם אגו?
      למה לא?
      אחת הסיבות שתמיד שעשעו אותי הביקורות על ה-"נרקסיזם הלברוני" היא שהוא, להבדיל מלא מעט נרקסיסטים/שחצנים/בעלי אגו אחרים –
      א. מביא קבלות.
      ב. לא נותן לאגו לעמוד בדרכו להצלחה קבוצתית.

      קרי?
      אני לא חושב שהוא שחצן יותר מלברון,
      אני גם לא חושב שהוא "בעייתי",
      ואני כן חושב שהוא גם מספק את הקבלות, וגם את ההצלחה הקבוצתית.

    2. עגל כמה פעמים ראית את קרי צועק על חבריו לקבוצה לעיני כל / מייחס את הכישלונות לחבריו/ לוקח את ההצלחות לעצמו
      מה שKD אמר עליו היה נראה לי כל כך אותנטי.
      כשהוא אומר שאין לו בעיה להרוויח את מה שהוא מרוויח למרות ששחקנים הרבה פחות טובים ממנו מרוויחים הרבה יותר. זו הייתה הקבוצה שלו וכולם ידעו את זה והוא בצורה כל כך חלקה זז בשביל שחקן אחר ולקח אליפות מרשימה.
      אז אתה יכול להגיד שהכל מכונת יחסי ציבור אבל אתה יודע זה ישמוט את הקרקע מכל שחקן שאתה רוצה לאהוב…
      אבל בחיית, למה לעשות דמונזציה ליצור החביב הזה?

    3. למען הסר ספק אני לא חושב שסטף הוא אגו מניאק או משהו. כן יש לו אגו לא קטן וה בסדר גמור, הוא שחצן לא קטן, ובדרך כלל זה גם בסדר גמור כי הוא יודע את הגבול ( וגם השחצנות די מוצדקת . . .)
      הוא רק לא בדיוק אמא תרזה

      1. גם קרלוס פויול התקוטט עם חבר לקבוצה ואינסייטה כמעט הלך מכות עם רונלדו. ולדעתי הם שני הספורטאים הכי נוחים שיצא לי לראות. ברור שזה יוצא איכשהו. עדיין יש לי תחושה שתמיד צריך להקטין אותו

  11. בסטף יש משהו מהילד שלא התבגר . בקיצוור – הוא יכול להיות קצת שטות'ניק . אבל זו לא שחצנות . צריך לזכור שיותר מכל שחקן אחר הוא הפנים של הווריורס . שילוב של ותק ויכולת . הקבוצה הזאת פרצה בסערה קודם כל בגלל המשחק שלו . ולמרות הכל הוא אינו שחצן – זו יותר התלהבות ילדותית לעיתים , שמוציאה ממנו תנעות מוחצנות ומשעשעות .

    1. בס"ד
      צודק אצל סטף זה יותר התלהבות של ילד משחצנות. רוצה ל"דפוק" עוד שלשה להראות כמה הקבוצה שלו טובה ולא ינצחו אותם, אך לא ברמה של אני ואפסי אלא יותר ליכוד פנימי ואנרגייה של צעיר.

  12. מסכים עם כל מילה.
    זווית בעניין דוראנט – לדעתי מכיוון שהלוחמים באמת התאימו לו, הן באופי והן מכיוון שחיפשו סמול פורוורד, הם היו הקבוצה הנכונה עבורו גם אלמלא היו כל כך טובים בלעדיו. במובן זה, העובדה שהצטרף לקבוצה חזקה כל כך היא בעצם סוג של תופעת לוואי (עבורו – מבורכת), אבל היא באמת לא העיקר. הקבוצה השניה שיכלה להתאים לו היא הספרס, אבל היה הגיון להעדיף את הלוחמים, שוב – בלי קשר להבדלים ברמת הכשרון בין שתי הקבוצות – מאחר ולספרס היה כבר מישהו מצוין בעמדה שלו.

  13. אחלה מאמר . מסכים ומוסיף שבכל זאת מעבר לקבוצתיות ולאגו הדל יש פה גם דברים אחרים:
    1. סטף קרי הוא וירטואוז כדורסל שלהערכתי עוד לא היה כמוהו בהסטוריה. זה לא רק הקליעה המופרעת והשחרור המהיר והקטלני עם חסימה בלי חסימה הכל הולך… זה גם דריבל מוטרף משולב עם הטעיות גוף יכולת חדירה לצבע ויכולת סיום פנומנלית גם מול סנטרים של 2.15 וכמובן יכולת מסירה עילאית. מעבר לכך כמו כל גאון וירטואוז אתה פשוט רואה עליו שהוא נהנה מזה הכל בא מאהבה זה גם ההסבר לקליעה בסוף משחק 5 המשחק הוכרע והתפנה רגע של שואו טיים ווירטואוז כמוהו פשוט מת על זה. הוא לא מוערך מספיק אני עדין חושב שדוראנט השחקן הטוב בליגה אבל בסטף יש משהו ששנים לא ראינו בליגה. אני בכל מקרה לא זוכר כזה דבר וזה דבר שכשהוא מגיע בשילוב עם יכולת הקליעה ההזויה של קליי והאלגנטיות והיעילות של דוראנט – זה דבר שיוצר חווית צפיה ושואו טיים מדהים שמשאיר אותך אין ספור פעמים במשחק פעור פה וחוסר יכולת להאמין שזה מציאותי. חד משמעית מאז הבולס לא היה דבר כזה בליגה ושום דבר לא התקרב לזה.
    2. הארגון. ב 2012 גולדן סטייט בחרה 4 פעמים בדראפט מתוכן 3 בחירות היו משמעותיות. שביעי נבחר הריסון בארנס 30 נבחר אוזילי 35 נבחר דריימונד. מדהים שסדר החשיבות שלהם בקבוצה היום הוא הפוך. דריימוד ראשון אוזילי שני והריסון כבר בחוץ לאור תצוגת הנפל בגמר אשתקד שעלתה באליפות. זה מעיד יותר מכל על הארגון שנקרא גולדן סטייט תן חומר בסיסי ברמה סבירה כמה שנים של השקעה וסיכוי סביר שאנ

    1. (נשלח בטעות אז המשך) וסיכוי סביר שאותו חומר גולמי שאיכותו הבסיסית סבירה יהפוך ליהלום. זה ארגון זה שיטות עבודה זה תרגול. אתה רואה בארגון הזה יכולת קליעה מ 3 מהגבוהות בליגה ומשחקנים שלא היו אמורים להיות בליגה וזה רק הארגון ושיטות העבודה בו..
      אפשר להוסיף עוד אבל נעצור כאן בכל מקרה מאמר ממש נכון

    2. סטיב נאש של 06' – 07' – 08' לא נופל בקליעה, מסירה, כדרור, וחדירה לצבע, מכל שחקן אחר שראיתי משחק. כולל קרי.

      הוא קלע באחוזים טובים לפחות כמו של קרי ב-3 השנים האחרונות, גם ל-2 נק', וגם ל-3 נק'.
      ההבדל הגדול בין ה-2:
      נאש היה צריך את הכדור ביד בשביל למצות את יכולותיו,
      הוא זרק הרבה פחות, ומסר הרבה יותר אסיסטים.

      קרי משנה את המשחק גם כאשר הכדור לא בידיו, והוא זורק הרבה יותר לסל מאשר נאש.

      אבל בכל הקשור לווירטואוזיות וקליעה?
      ה-2 נמצאים בטופ מבין השחקנים שיצא לי לראות משחקים.

      1. אני לא חושב שהיה אי פעם שחקן באן בי אי שהיווה איום כזה מהשלוש גם לא סטיב נאש. המשמעות של לקחת פחות זריקות היא בין היתר חוסר יכולת להגיע לאותה שלמות בביצוע כי סטף לוקח זריקות מטורפות עם שחרור מהיר מאוד עם חלקיק שניה שמספיקה לו כדי לצלוף. נאש זרק אולי האותם אחוזים אבל הוא היה צריך זריקות שקטות יותר עם קוים פתוחים יותר ומצבים קלים יותר מאשר סטף שפשוט לא צריך כלום . וזה משנה את כל המשחק כי האיום הבלתי נפסק הזה שהוא אפילו מטר שני מטרים מהצבע גורם לריווח של המחק ומשאיר הרבה שטחים פתוחים לשאר השחקנים. לא מוריד כלום מנאש אבל סטף הוא ליגה משל עצמו לדעתי ויצר משהו שבאמת עוד לא היה אף פעם

    3. גם אזילי כבר שנה שלמה לא בג"ס . הלך לפורטלנד , ונפצע מיד . נדמה לי שאפילו לא פתח את העונה, ולא שיחק בה כלל .

      1. זה נכון אבל העקרון של התגובה היה שזה ארגון שלקח שחקנים שהם בחירות דראפט לא גבוהות במיוחד סטף 7 קליי 11 דריימונד 35 וכ והפך אותם לסופר טים. לדעתי אלה דברים שלא קורים ככה סתם.

  14. אגב לא קשור לנושא הכתוב אבל אתמול נעשתה היסטוריה כשמחזור הפתיחה של ליגת הbig3 נפתח בפני למעלה מ15,000 צופים בברקליס סנטר בברוקלין. ליגה שאם תתפוס תשנה את חווית הקיץ שלנו.
    לא יודע כמה אנשים נכנסים לפוסטים של אירועי דיומא אבל יש שם את סיקור המשחקים, יחד עם חוקי המשחק והקבוצות המשתתפות.

  15. התקופה המשעממת של אחרי סיום העונה והופס עושים זאת נפלא כרגיל..
    כיף לקרוא פה שזה באמת משו משו . 😉
    תודה .

  16. אנשים שוכחים לציין שזו אחת משתי קבוצות ההגנה הטובות בליגה, מבחינת אחוזי קליעה של היריבה, ונק' ל-100 פוזשנים של היריבה.
    זו ממש לא סתם קבוצת שלשות….

  17. בוא נדבר תכלס.
    יש לגולדן סטייט תרכז הכי טוב בליגה, ת-SG הכי טוב בליגה, את SF הכי טוב בליגה, (ולא הוא לא יותר טוב מלברון פשוט לברון משחק כמה עמדות), ויש להם את שחקן ההגנה הכי טוב בליגה , גרין.
    הם מעלים מהספסל את איגי.

    כל מה שרשמת זה נכון , אין להם אגו. אבל גם אין להם ביצים.
    שורה תחתונה יש להם תשחקן הכי טוב בעולם בכל 4 מתוך 5 העמדות, למה שהם לא יקחו אליפות? . לפעמים נוטים להתעלם מזה. אז בסדר קליי תומפסון נבחר אחרי TT, למה זה משנה כל כך כדי להגדירר קבוצה?

    הם רכשו\עשו טרייד\בחרו בדראפט את 4 השחקנים הכי טובים בעמדה שלהם. זה כל הסיפור.

    ועדין, כתבת יפה נהנתי לקרוא.

    1. תודה.

      לקחת את ארבעת השחקנים הטובים בעמדה שלהם וליצור קבוצת גלקטיקוס לא מבטיח אף פעם אליפות. המפתח הוא באמת שכל הארבעה ידעו לוותר על האגו. ראינו את זה מצליח עם הסלטיקס של גארנט-אלן-פירס-רונדו. וראינו את זה נכשל עם הלייקרס של שאקובי-מאלון-פייטון. יתכן שכבר הקיץ תקום סופר-טים חדשה שתנסה לקרוא תיגר על גולדן-סטייט, אבל כל עוד כרמלו ולברון יהיו עמודיי הטווח שלה זה כנראה לא יעבוד.

      1. למה, אתה מכיר עוד מקרה שבו ארבעת השחקנים הטובים בעולם בעמדה שלהם שיחקו ביחד כדורסל – ולא זכו באליפות?
        אין דמיון בין הקבוצה הנוכחית לסלטיקס שאתה מזכיר, בוודאי לא לליקרס עם מאלון ופייטון שהיו רחוקים מאוד משיאם.
        גם אין צורך להפליג בשבחי ה"ויתור על האגו" של שחקני גולדן סטייט. הכל טוב ויפה, אבל אלה באמת צרות של עשירים וענייני נימוסים והליכות. סטיב קר בעצמו העיד על זה במילים: למען האמת, היה מאוד קל לשלב את קווין דוראנט. כי הוא פשוט קווין דוראנט.
        ולא שיש בזה משהו פסול. האשמה (אם זו האשמה) מתחילה בבוסטון של השלישיה, ובמיוחד עם לברון ג'יימס ומיאמי. לברון סלל את הדרך (קבוצה שהתקרבה באיכות לגולדן סטייט של היום), וההיסטריה של דריימונד גרין אחרי גיים 7 השלימה את המהלך הזה עכשיו. מכאן ועד הכתרים המופלגים לגולדן סטייט, קצת יותר מדי. הם מספיק קבוצה מופלאה גם ככה. שייהנו.

        1. אז דריימונד גרין וקליי תומפסון שלא יודעים ליצור סל עם כדור הם פתאום הכי טובים בעמדה שלהם? ודוראנט פתאום יותר טוב מלברון? ואיגי שנותן פעם במשחק טוב הוא איזה גיים צ'יינזר מהספסל? לדעתי נסחפים עם הכשרון שיש לגס, קליבלנד לא פחות כשרוניים ויותר עמוקים, הם פשוט כמו שכותב הפוסט כתב יודעים להפיק את המיטב מכל אחד כשהם משחקים ביחד.

          1. זו היתה ההנחה של תגובות 29 ו-29.1, מציע שתפנה את הטענה אליהם.
            אבל בכל מקרה, אפשר לנסות ולבחון אובייקטיבית את טיב הרביעיה הנ"ל של גולדן סטייט, בדרך של המדדים המקובלים בליגה. חמישה שכוללת 4 אולסטארים מהרכב המערב 2017. בהם 2 ה-MVP האחרונים בליגה. בתוספת קליי תומפסון המוגדר כאחד משני השוטינג-גאטרדז הטובים בליגה (לצד ג'ימי באטלר). ודריימונד גרין שהוא מס' 4 השני בליגה (אחרי אנתוני דיוויס), שיוכתר כנראה הערב לשחקן ההגנה הטוב בליגה. גם ללא איגואדלה, זו רביעיה שכ"א ממנה הוא אחד מ-2 הטובים בליגה בעמדה שלו, לכל היותר אחד משלושת הטובים בליגה. אין לאף קבוצה אחרת איכות כזו. קיירי אירווינג לא ב-5 הפוינט-גארדים הטובים בליגה, קווין לאב לא ב-10 הפוורורדים הטובים בליגה, טריסטן תומפסון לא ב-10 הסנטרים הטובים בליגה, ג'יי.אר סמית'/ אימאן שמפרט לא ב-15 הגארדים הטובים בליגה. זה בכלל לא קרוב. גם הספסל לא יצמצם פערים משמעותית, אם בכלל.
            אני שותף להערכה שלך שגולדן סטייט יודעת למקסם יכולות טוב מהאחרות, ובאופן מרהיב לעין. זה לא סותר את העובדה שיש גם פערי רמה עצומים של ממש.

          2. נכון מאד.
            גם לדעתי בכשרון נטו קליבלנד עולים על ג"ס, וביכולת אישית לברון עדיין טוב יותר מדוראנט וקיירי טוב יותר מסטף (יהיו כמה שיקטלו אותי עכשיו…).

            הקסם של ג"ס הוא החיבור של השחקנים, כימיה מושלמת שלא נראתה מאז ג'ורדן-פיפן-רודמן. הם כמעט קוראים את המחשבות אחד של השני, ובצירוף חוסר אנוכיות מוחלט מקבלים תענוג לעיניים וללב.

            קליבלנד לעומת זאת מזכירה לי את הלייקרס של שאקובי. כמעט בכל משחק מחכים לאיזו הצהרת "אהבה" של אחד השחקנים לחבריו. והמשחק שלהם נראה ככה. אוסף של מבצעים אישיים, לפעמים ממש הרואיים, אבל זהו. אין לי ספק שבליגת 3:3 הם לוקחים בהליכה.

            אבל בליגה של 5:5 זה לא מספיק, לפחות לא מול הקסם של ג"ס.

        2. גם אם נסכים שהם הכי טובים בעולם בעמדה שלהם, השאלה אם זה לא המצב רק כי הם משחקים ביחד? פזר אותם בקבוצות אחרות והם יהיו שחקנים מעולים אבל לא דומיננטיים באותה רמה. דוראנט בעצמו נתן גמר יותר אפקטיבי מלברון כי היה לו את שלושת האחרים להוריד ממנו לחץ. רביעיית המופלאים של גולדן-סטייט עושים אחד את השני יותר טובים וזה מה שיפה בקבוצה הזאת.

  18. קליבלנד של השנה היא קבוצה נהדרת. מאזן 12 – 1 בשלושת הסיבובים הראשונים של הפליאוף אינו דבר של מה בכך למרות כל ציקצוקי הלשון על המזפח.

    לברון ולו תכננו שיטת משחק וגריפין השיג להם את כח האדם המתאים לשיטה. שני שחקי אחד על אחד מעולים, הטובים ביותר שיש בליגה שתוקפים, כל אחד בתורו, את הרחבה ומשם מחליטים אם לחדור או להוציא כדור לאחד משלושה קלעי שלוש טובים מאוד עד מעולים שעומדים על הקשת, אחד מהם חייב להיות פנוי. תוסיפו לזה סמטר שמסתער על ריבאונד ההתקפה ביעילות רבה ונעזר בפאוור פורווד שגם הוא שואב ריבאונדים ותקבלו מפלצת התקפית.

    לא חושב שיש קבוצה במערב למעט ג"ס שהיתה מנצחת את קליבלנד בסידרה של הטוב בשבעה. גם לא סאן אנטוניו עם קוואי בריא.

    ג"ס ניצחה אותם, למרות שהם השתפרו ממשחק למשחק, הפיקו לקחים וביצעו התאמות, 4 משחקים מול 1.

    …..

    1. בס"ד
      כפי שציינת בסופו של דבר קשור בשיטה.
      קליבלנד ראו באופן קבוע שבלי לברון הם מפסידים(בעונה הסדירה) לכל קבוצה ומול גולדן לא יכלו לשרוד את הדקות בלעדיו.
      בגולדן כולם בהרמוניה. השיטה גדולה מכל יחיד ולכן כולם תורמים ואין תלות מוחלטת.

  19. גם לא מסכים עם הפסקאות האחרונות כמו ג'ון,
    שנים אני מטיף כאן לחוסר אגו,
    אך צריך ערך עצמי, שאדם יאהב את עצמו לא דרך המראה
    חלילה, אלא יאהב את המהות הפנימית שלו,
    זה מקום טהור שיש המכנים אותו העצמי הטהור.
    זה מסר לכל אחד מכם

  20. עגל נגיד שאנו במקום סטף בגיל 27 קולעים שלשה מדהימה
    יכול ליהות שאף נחבא אל הכלים וצנוע כמוך היה מרים את הידיים
    או את הרגליים וכמובן גם אני אולי הייתי שואג משמחה.
    כל החפירה שלי להזיז את האגו ושהעצמי הטהור (שקיים
    בכל אחד מכם בצורה שווה) יקח את המושכות ויוביל את חייכם
    למקום נהדר,
    אך אדם צריך שיהיה לו ערך עצמי מבלי שיחשוב שהוא יותר
    טוב ממישהו אחר.

  21. טוב שלסטפן וד'ארון פוקס בכתבה של מנחם יש ערך עצמי
    זו לא התנשאות על האחר
    אלא הערכה עצמית גבוהה לא על חשבון מישהו אחר.
    אחלה כתבה דרור

  22. פוסט נהדר.

    כתוב יפה ומדויק ואני מסכים כמעט עם כל מילה (כמעט בגלל ההערה על קרי בסוף. כמו הרבה מגיבים גם אני לא מסכים. לדעתי זו היתה סתם השתחררות של "זהו, יש אליפות, הורדנו את הקוף מהגב, אפשר לעשות קצת פאן לאוהדים בסוף").

  23. האמירות כאן, כאילו גולדן סטייט נחותה ברמת הכישרון מול קליבלנד, לא קשורות למציאות. וזה בלשון המעטה.
    אין איש כדורסל אחד בעולם שיגיד את זה. זה אפילו לא קרוב.
    אולי זו תכונה שמוצאים בעיקר בישראל. להגיד כמה המנצחים הם בעצם חלשים וקטנים. זה נכון גם בהיבט הפוליטי. באמריקה לעשיר ולחזק אין שום בעיה להגיד שהוא כזה. להיפך. הוא שמח להראות כמה הוא כזה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט