חברך היום יהיה יריבך מחר? – מולי

חברך היום יהיה יריבך מחר?

לפני כמה ימים עברתי על אתר "הידען", (אגב, זהו אתר נפלא להעשרת ידע בהמון תחומים), ונתקלתי בכתבה שכותרתה: "ראש מטה חיל האוויר, תא"ל טל קלמן, בכנס החלל הבינלאומי: "הידיד של היום יכול להיות האויב של מחר" וכמו שהראש שלי עובד, ישר חשבתי על… ספורט!

בספורט של ימינו, בוודאי בספורט המקצועני, שחקנים עוברים מקבוצה לקבוצה. "ההחלטה" של לברון היתה דוגמה, אולי קיצונית בהד התקשורתי שסבב אותה, אך בעצם, המעבר של שחקן מקבוצה לקבוצה הוא עניין של יום-יום, נורמלי ומקובל לחלוטין. גם הגינויים שהיו ל"החלטה", לא היו על עצם זכותו של לברון לעבור קבוצה, אלא בעיקר על האופן בו זה נעשה.

כשאני הייתי צעיר יותר, זה היה עולם אחר. אם גדלת בקבוצה כלשהי, היה לך קשה מאוד לעבור לקבוצה אחרת.  ואם "אתרע מזלך" והיית כוכב הקבוצה, ה"סמל" שלה, זה היה כמעט בגדר משימה בלתי אפשרית. לכו למשל לאתר המוזיאון של בני יהודה שם תוכלו לקרוא מה קרה כשכוכב בני יהודה, אהוד בן טובים, הועבר לבית"ר ירושלים בתחילת עונת 1979. אני מצטט מאתר המוזיאון:

"למחרת אוהדי בני יהודה מתעוררים לבוקר ראשון ללא המלך, מיד סגרו מאות מאוהדי בני יהודה את הרחובות בשכונה, רחובות האצ"ל וההגנה נחסמו לתנועה, צמיגים הובערו וכח משטרה גדול החל לפזר את המפגינים בכח, הושמעו איומים על חיי אנשי בית"ר ירושלים ואוהדים רבים הבטיחו לבצע מעשים שלא יישכחו. האוהדים חילקו כרוזים בגנות ההנהלה ברחבי השכונה, האוהד קזום: "בהלוויה של אבא שלי לא בכיתי כמו שבכיתי שאהוד עזב.

בן-טובים מתחיל לעכל את המצב ומבהיר בכלי התקשורת: "אם תיפול שערה אחת מראשו של אוהד כלשהו או אדם כלשהו בבית"ר ירושלים או בבני יהודה, אני פורש מכדורגל!".

אבל הארועים בשכונה נמשכים, אוטובוסים לא הורשו להיכנס לשכונה, ברחוב האצ"ל ריח הצמיגים, חלונות ראווה שבורים, אנשי ציבור מנסים להרגיע את הרוחות, אך ללא הועיל. הנהלת בני יהודה התכנסה לישיבה לילית, בה סוכם כי תעשה פנייה לבית"ר ירושלים דרך המתווך יוסי גיל, כדי להחזיר את אהוד הביתה."

ואהוד אכן חזר, בית"ר פוצתה כספית, אבל המעניין ביותר הוא מה אהוד עצמו אמר אחרי (הדגשות שלי), שוב מאתר מוזיאון בני יהודה:

"אחרי כל הסיפור עם בית"ר חזרתי הביתה וידעתי שהכל נקבע לי מלמעלה: הגורל שלי הוא בני יהודה והחיים שלי שם. חזרתי בשביל הרבה פחות כסף ואחר כך לא עשיתי כסף במועדון. בזה נגמר העניין, אני לא מצטער על שום דבר שעשיתי וזה גם לא יעזור לי. אבל האמת היא שאם הייתי עובר לבית"ר ירושלים, היום הייתי מסודר כלכלית. לא האמנתי, אפילו בחלומות הכי גרועים, שהמעבר לבית"ר יוביל למה שקרה אז בשכונה. אם הייתי יודע על הבלגן שיהיה בעשרת הימים האלה, לא הייתי עובר מלכתחילה".

רק עשר שנים אחרי… הכול כבר השתנה: אפילו מיקי ברקוביץ', מי שהיה ללא ספק הסמל הגדול ביותר של מכבי ת"א כדורסל, עבר בשנת 1988 לשחק במכבי ראשל"צ ואחר כך בהפועל ירושלים. ואז, מיקי, הסמל, סיים את הקריירה שלו, אוי לאוזניים שכך שומעות, במדי… הפועל תל-אביב!

אז חייו של אתלט מקצועי בימינו הם פעם פה ופעם שם, ומי שהיו חבריך, יכולים ממש ממש תוך יום להפוך ליריבייך, שלא לדבר על העונה שעברה או העונה הבאה.

אז מה עושים עם "סודות מקצועיים"? עם "ספר התרגילים", עם הידע?

אם אתה חכם, כל הזמן יש בך פינה שבוחנת את חברי הקבוצה ומחפשת חולשות. החבר של היום, כבר אמרנו, הוא היריב של מחר. אתה משחק או מאמן ומזהה חולשות כדי להימנע מהן ולשפר אותן היום, אך גם כדי לנצל אותן מחר.

יש לזה השפעה? חייבת להיות לזה! החברויות שנוצרות, רוח הקרב, כל אלו הם בהכרח על תנאי, בהכרח עם תאריך תפוגה, שהוא אמנם לא בהכרח ידוע – אבל בהכרח עדיין מרחף כל הזמן ברקע, ומרעיל!

אז אני שואל את עצמי האם כאשר  ראש מטה חיל האוויר אומר "הידיד של היום יכול להיות האויב של מחר" הוא במקביל דואג לכך שיהיה לנו פיתרון יעיל לנשק שיימכר לידידים כיום.

ועוד, אני שואל את עצמי, איך זה משפיע על האופן בו מאמנים פועלים, על האופן בו שחקנים משתפים פעולה:

האם הם אכן מנטרלים עכשיו כל פגם שידוע עליו או שאולי הם "שומרים תחמושת" לגלגול הבא?

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 46 תגובות

    1. מי מכריח אותך להיכנס ולקרוא משהו???

      לא מרוצה?
      תשאיר את הפרטים, ואפלטון יחזיר לך את דמי המנוי ששלמת!

      1. קרעת אותי לגמרי
        גדול גיא, טיפה זהירות הכל מיני מתלוננים מתחזים שירצו
        כסף חזרה מחברת הביטוח הענקית שלנו 🙂

    2. יש כתבות נהדרות בYnet ואני ממליץ לך בחום….
      זה נשמע קלאסי בשבילך.
      תחפש אולי את האתר של ישראל היום, גם יכול להיות מתאים. מחלקת הספורט שלהם מטריפה ומהפכנית. בול בשבילך 🙂

      1. אני מוחמא שהושוותי למתן "האיש בעל 1000 הפרצופים" גילור 🙂
        אין סיכוי שאני זה הוא כי פעם הוא עזר חי במשהו (ושוב תודה) ככה שאני לא יכול להיות הוא.
        האמת שניסיתי פעם לשכנע את אשתי שיש לי פיצול אישיות (זה אופנתי היום ועושים על זה סרטים) אבל היא אמרה שאני סתם מתנהג לפעמים כמו ילד בן שלוש ויש את זה לכל הגברים….

  1. נקודה מעניינת. לא נראה לי ששחקנים אוספים מידע נגד חברים בקבוצה במודע… כשהם עוברים קבוצה, אם הם חכמים, הם יזכרו את חולשות היריבים החדשים

  2. זווית מעניינת.
    הספורט זה ביזנס ולפחות בnba תמיד היה כזה. גם מוסד האהדה שונה מאוד, לא חושב שמקרה כמו של אהוד בן טובים היה יכול לקרות שם.
    גם.בעשורים הקודמים היו מעברים של שחקנים בין יריבות, כמו המעבר של מוזס מלון לפילדלפיה. נכון שעכשיו זה קורה יותר ועם פחות בושה או מבוכה.
    אעך.זה משפיע על רוח הלחימה והלכידות.הקבוצתית?
    לדעתי השחקנים מבינים שזה ביזנס ושהבחור שאתה משחק, צוחק, ישן ונבלה איתו יכול יום אחיר זה לרדת מהאוטובוס ולהחליף קבוצה. לכן הנכונות להקריב למען הקבוצה היא ממוגבלת, ותלויה יותר במה שהשחקנים מרגישים שהם עצמם ירוויחו מאותה הקרבה.
    אם זה ככה האם זו עדיין הקרבה?
    אישית.אני לא מאמין באלטרואיזם. גם מי שפועל למען הזולת.עושה את זה בסופו של דבר בשביל ההרגשה הטובה של עצמו.

  3. תודה, מולי.

    אנחנו בעידן שב-NBA לא הכירו קודם –
    השחקנים כבר לא "משחקים" לפי חוקי היריבויות של המועדונים.
    השחקנים הטובים ביותר תדיר נפגשים בקיץ בשביל להתאמן ביחד.
    לברון, KD, ווייד, פול, ועוד.

    בקיץ האחרון, לברון (קאבס), ווייד (בולס), ובן סימונס (סיקסרס) התאמנו ביחד.

    זו דינמיקה שונה לחלוטין ממה שהכירו ב-NBA,
    כזו שמשנה לחלוטין את הפרספקטיבה על "יריבויות".

    1. אני לא יודע עד כמה זה נכון באמת. האם פעם הירבויות מנעו מהשחקנים להיפגש ולהתיידד אחד עם השני מחוץ למגרש? לא נראה לי.
      ברור שעל המגרש כשאתה מתמודד מול מישהו פעם אחר פעם נוצרת יריבות. אז היום הרבה יותר קל לשחקנים לעבור אבל גם בעבר ראינו שחקנים שעברו מקבוצה אחת ליריבה המושבעת שלה (לאו דווקא הכוכבים הגדולים).

      1. אני לא יודע כמה נפגשו פעם שחקנים מקבוצות שונות.
        הסיקור התקשורתי השתנה.

        לפני לברון ודוראנט ב-2011, אתה זוכר מקרה דומה בו 2 מהשחקנים הטובים בליגה עושים ביחד את מחנה האימון של הקיץ?

        1. לפני עשור לא היה לנו בכלל מושג מה השחקנים עושים בקיץ. כל הרשתות החברתיות הובילו לכך שעכשיו אנחנו מודעים לכל פיפס..

          1. חלק מהפואנטה שלי.
            ניתן היה לחשוב שהכיסוי התקשורתי היה גורם לשחקנים לשמור על פאסון קשוח יותר,
            אבל במקום, הם הלכו לכיוון של "פאק איט!" , ולקחו את הנרטיב שזו ליגה של שחקנים עד לקצה.

          2. תיזכר רגע בכך שאמרו שמיאמי של 2011 נולדה באולימפיאדת 08'.
            היום?
            השחקנים לא צריכים אולימפיאדה כמקום מפגש,
            השמות הגדולים כבר לא דופקים חשבון לאף אחד.

          3. אולי השחקנים לא התנהלו בינם לבין עצמם בדרך שונה בעבר,
            אבל זה שהם כבר לא שמים קצוץ על איך שזה נתפס –
            זה חדש.

            מספיק להקשיב לביקורת של שחקני העבר שמצאו תפקידים בתקשורת,
            בשביל לראות איך הם בכוח מנסים להציג ש-"בזמננו זה היה שונה".

          4. נוסטלגיה רגילה של דור העבר שמתלונן על ה"נוער של היום".
            מה לווילט לא היה בר בניו יורק בזמן ששיחק בפילדלפיה? מי בדיוק היה מגיע לשם שחקני הסיקסרס או הניקס? וזה עוד במהלך העונה הסדירה. אני בטוח שגם בעבר השחקנים היו נפגשים ומתאמנים בפגרה יחד בלי שיהיה אכפת להם מה התקשורת אומרת. מה שהשתנה זה רק התקשורת שאכפת לה שישימו לב לדברים שהיא אומרת ולכן צריכה לייצר סקופים בכח.

  4. הדבר הראשון בהקשר ל-NBA כשאני קורא את משפט הכותרת וקופץ לי לראש, הוא אנדרו בוגוט .
    אחרי שבילה אצלנו 5 שנים , הפך את הווריורס לקבוצת הגנה משובחת אחרי ששנים השתרכה בסטטיסטיקת ההגנה בתחתית הליגה , ואף היה שותף לאליפות 2015 , הוא עזב אותנו . וגם גם התחיל ללכלך על הלוחמים בתקשורת . ולקראת הפיילאוף של השנה, מכל המקומות שבעולם , חתם בקליבלנד. אני רק יכול לדמיין איך היו נראים מאבקים מתחת לסלים בגמר הפלייאוף בין בוגוט בצבעי שחור-ארגמן לבין דריימונד גרין בכחול-צהוב . לא הייתי רוצה לראות את זה אחרי שכל כך התרגלתי לבוגוט אצלנו ואהבתי את הלחימה הבלתי מתפשרת שהוא נתן .
    ואז, קארמת הפציעות שהשביתה אותו כל כך הרבה כששיחק במפרץ , תפסה אותו שוב תוך דקותיים אחרי שעלה לשחק בפעם הראשונה עם הלברונים . וטוב שלא ראיתי אותו מולנו . לא מסיבות מקצועיות – אני בטוח שהלוחמים היו מסתדרים – אלא מסיבות רגשיות .

  5. גם ביריבות ה" גדולה" בין מג'יק לבירד התברר שהם היו נפגשים כל קיץ…
    התחלתי לראות את 30על30 על היריבות ארוכת השנים בין הלייקרס לסלטיקס. זה ארוך… ראיתי רק חצי בינתיים אבל אני ממליץ בחום 🙂

    1. הסרט חובה אבל זה ממש לא נכון הצורה בה אתה מציג…
      והדוגמא הזו היא בדיוק מה שרציתי להגיד לגיא ועידו (איזו טעות , להכניס ראשי בין שני הרים), שברור שאנחנו לא באמת יודעים אבל כנראה זה בעיקר עניין של אופי. בסרט מתואר איך בשנים הראשונות מג'יק ניסה כל פעם להיות ידידותי ולארי היה ממש לא נחמד כי מג'יק מבחינתו היה היריב האולטימטיבי . המפנה כמובן היה בצילום הפרסומת המפורסמת לנעליים, אבל מג'יק מתאר שאם הוא חשב שמכאן ואילך זה ישתנה, במשחק הבא לארי שוב לא הפגין נחמדות. אמנם במהלך השנים נפגשו וזה אכן נהיה כל קיץ, אבל לא למשחקים ואימונים כמה שאני זוכר (לא ראיתי את זה לאחרונה).
      אם ניזכר נניח ביחס של מג'יק לאייזיאה שהיו חברים (צחוק הגורל), וזכורה נשיקה וחיבוק שלהם לפני אחד המשחקים בסדרות הגמר, אז מקבלים תמונה שבבסיס זה משהו של אופי יותר.
      ניתן אמנם לסייג ולומר שאולי היום יש יותר מג'יק מאשר לארי ומייקל, וניתן עוד לשאול אם פעם אכן היו ממש מתאמנים וכאלה, אני בספק…

      1. אתה מדבר על הסרט של HBO וראיתי אותו ולא זוכר שם שום אזכור על מפגשים בקיץ.
        מה שכן מסכים איתך שזה בעיקר עניין של האופי של השחקן.

  6. מעניין שאם קבוצה מחליטה להעביר שחקן, או ששחקן עובר כשהוא לא בשיאו, יש הרבה פחות מהומה. או במילים אחרות, כל סיפור הנאמנות הוא חד כיווני ברובו, ולא לטובת השחקן.

    1. אבל מעניין שהשחקנים של פעם דווקא גאים בזה, ומציינים לא פעם מה יהיה עם שווקים קטנים וכו', כלומר שזה לא זכור להם כמשהו בעייתי. מן הסתם זה גם קשור ביחס של הבעלים וכו'

  7. ועוד זה מדבר וזה בא
    עוד רגע פול ג'ורג' בקאבס אצל האויבים (או בלייקרס, השד יודע).
    דווייט הווארד הרגע עבר לקבוצה מתחרה, ועוד היד נטויה.
    אופס, שכחתי את דוראנט . . .

  8. They were last seen at Christina Hendricks' possession albeit Talia Balsam has long ago cut them off

    Johnny boy,
    Between you and the missus there's only one pair, and it aint yours…

כתיבת תגובה

סגירת תפריט