היום לפני 26 שנה: "איש הג'ל" מגיע לתפוח הגדול (סיפור מהתיבה) / מנחם לס

(איזה ימים היו הימים ההם בלייקרס! לא יכול היה להיות טוב יותר לאוהדי לייקרס)

איש הג'ל מגיע לתפוח הגדול

 

פאט ריילי חותם בניקס

ניו יורק, 1 ליוני, 1991

אורות, מצלמה, היכון, אקשן! כוכב נולד!!! העיר בטירוף. מי? מי? לייזה מינלי? ברברה סטרייסנד? "שורת המקהלה", "קברט', "רחוב 42", "בייבי דול". הכל OUT SOLD. לא, לא, לא סטרייסנד ולא ליזה מנלי. פט ריילי הגיע העירה. הניקס היא ההצגה חדשה בתפוח הגדול. לא סתם הצגה! ההצגה החמה בעיר. הניקס!

כן רבותי, הגיע אלינו הבמאי שכה חיכינו לו, פאט ריילי בכבודו ובעצמו, עם שיניו הנוצצות, שערו המשוח בג'ל, המסורק לאחור, וחליפות הג'ורג'יו ארמני שלו. ולמרות שהוא רק הבמאי ולא הכוכב הראשי, הוא כובש את הבמה המרכזית. הוא ה-TON BANNANA, כמו שאומרים כל ספסרי הכרטיסים ליד הדואר המרכזי, על השמינית ורחוב 39, ליד הבאר של מקאולי בפינה.

עצם הרעיון שריילי, המאמן הקודם של הלייקרס ועתה הפרשן הראשי של התוכנית הפופולרית "NBA ON NBC", המשדרת את כל משחקי הפלייאוף ועומדת לשבור כנראה את כל שיאי הצפייה בתולדות משחקי הכדורסל, בא לניו יורק, הוא מרגש, מגרה ומלהיב. המאמן שכה אהבנו לשנוא – בשל הסנוביות והיוהרה המשודרת מעצם הופעתו היה פתאום לאחד משלנו.

מאמן שהשיג את אליפות ה-NBA בשנים 82', 85', 87' ו-88' עם רקורד של 194-533 (73 אחוזי הצלחה) במשחקים, הטוב בתולדות ה-NBA, בא לאמן את הניקס העלובים. הייאמן כי יסופר? למרות שציפינו לכך, ואפילו ניבאנו זאת, העובדה עדיין קשה לעיכול. כשדיברו על ריילי תמיד הוסיפו בחצי פה ובלחש את שתי הסיבות להצלחתו האחת "קארים" והשנייה "מג'יק" – אך הישגים כשלו מדברים בקול רם מאוד, עם או בלי שני הסופרסטארים. הם מצביעים על ידע, על שליטה, על ווינריות, ואולי אפילו לוחשים גאוניות באימון.

(פט ריילי, שחקן הלייקרס)

התענוג יעלה לניקס 7.5 מיליון דולרים בחמש שנים, אך זהו כסף קטן אם יעשה מהניקס בשנות ה-90' מה שעשה מהלייקרס בשנת ה-80'. נכון, הוא לא מאמן מושלם. כל לייקר (חוץ ממג'יק) יאמר לך זאת, ביחוד ג'יימס וורת'י, ביירון סקוט ואי. סי גרין. הם יזמזמו באוזניך שימיו האחרונים שם בשנה שעברה אחרי הקריעה 4-1 מידי הסאנס בפלייאוף דמו מאוד לימיו האחרונים של ריצ'ארד ניקסון בבית הלבן. עייפות חומר לאחר תשע שנים של שליטה באחת השושלות המוצלחות בהיסטוריית הכדורסל חיסלה אותו, כך אומרים.

אך למרות שהוא לא מושלם, הוא אף פעם לא מפסיק לנסות להיות כזה: הסתכלו על שערו המסורק למשעי; העיפו מבט על גופו המרשים מאוד לאדם בגילו; הביטו על בגדיו המצוחצחים, המסודרים וכמובן האופנתיים, היישר מאיטליה; על עורו השזוף, שיניו המושלמות (תמורת 8,500 דולרים גם פיך יהיה כזה) וחיוך הסכרין שלו. איש פדנטי וביקורתי כלפי עצמו וכלפי קבוצתו. כשהלייקרס היו פעם בריצה של 16 ניצחונות רצופים והכל הלך פרפקט, הוא התנפל על האפסנאי והתלונן שהגיר בחדר ההרצאות של הקבוצה רך מדי.

וזה בדיוק מה שניו יורק צריכה עכשיו: מאמן שישתלט על הברדק; שייצור מחיצה בינו ובין השחקנים; שייקח מנהיגות בלי לפחד משחקניו; שיכניס אווירת טירונות, שיעבידם בפרך. בקיצור, הם צריכים על הקווים מישהו שיהיה גדול מהשחקנים שעל המגרש ובריילי הם מצאו אחד כזה. הוא מאמנם השישי בשש השנים האחרונות, אבל הוא יהיה אתם בחמש השנים הבאות. והם יעשו מה שהוא רוצה, או שהם יעשו מה שהם רוצים – אבל במקום אחר.

נכון שלא יהיו לו מג'יק וקארים, וורת'י ומייקל קופר, ביירון או אי. סי. במקומם יהיו ג'ראלד וילקינס, שפעם אמר שאחיו דומיניק עוד יהיה יום אחד מוכר כ"אחיו של ג'ראלד", או מרק ג'קסון, שאמר פעם שהוא רוצה שמישהו יסביר לו מה בדיוק היה לבוב קוזי שאין לו. אתו יחזרו השניים למציאות או שיהיו היסטוריה. הוא ימשוך בחוטים והם יתפקדו לפי ההוראות. מג'יק: "עם ריילי אין בכלל שאלה מי הבוס". ביירון סקוט: "אם היה יכול, הוא היה רוצה ללמד אותנו איך מצחצחים שיניים". וורת'י: " "HE IS A CONTROL FREAK!

אז איך הוא ייתן לנו SHOW-TIME עם קבוצה פחות מבינונית? כי הוא המאסטר של המאסטרים במשחק מהיר תוך כדי עבודה קבוצתית. הוא בנה בלייקרס "משפחה". לקח חבורה של אינדיבידואלים ועשה מהם קבוצה רצה, עפה, עובדת אחד למען השני ללא שמץ של אגואיזם או רצון להיות כוכבנים, למרות שאף לא אחד מהשחקנים לא הרעיף עליו אהבה. "אני לא רוצה שיאהבו אותי; אני רק רוצה שיעשו מה שאני אומר להם". למג'יק הוא קורא "ארווין". היחיד שקורא לו כך. לא מכיוון שריילי אינו מכיר במנהיגותו או בקסמו, אלא מכיוון שהוא אחד מ"המשפחה". עכשיו ריילי חייב למצוא מנהיג בניקס, כי לדעתו, "לכל משפחה חייב להיות מנהיג".

היימצא כזה? האם יעלה פטריק יואינג את דרגת משחקו לשלב אחד גבוה יותר? האם למרק ג'קסון – עם יד מכוונת נכונה – תכונות מנהיגות מתאימות? "סינרג'י", ריילי קורא לזה. בלייקרס הוא מצא זאת במג'יק ובקארים, אבל בניקס הסיפור אחר לחלוטין. מצד אחר, עם כל היופי, ההדר וחליפות הארמני, פאט ריילי הוא צווארון כחול. הוא איש עבודה. הוא לא מפונק, והוא ניויורקי. הוא לא עוזב את הלייקרס כדי לאמן ביוסטון. הוא עוזב אותם בשביל לחזור הביתה. ריילי נולד בסקנקטיטי, עיר קטנה וקשה באפסטייט ניו יורק. עיר של מפעלים ומחוסרי עבודה. הוא כיכב בתיכון בפוטבול ובכדורסל, היה "אול ניויורק סטייט" בשניהם, ויש האומרים שבתיכון היה ריילי קוורטרבק טוב יותר משהיה גארד או פורוורד. ג'ו פטרנו, מאמנה האגדי של פנסילבניה סטייט יוניברסיטי, אמר לי כשאר עשיתי שם את הדוקטורט, שריילי היה אחד משלושת הקוורטרבקים הטובים בזמנו בתיכונים בארה"ב. כשסיים תיכון קיבל יותר הצעות למלגות פוטבול מאשר מלגות כדורסל.

אבל כדורסל היה מחלתו הראשונה. כבר כשהיה בן 12 היה עולה עם חבריו על רכבת ונוסע יום שלם לסירקיוז לחזות בדולף שייס, לארי קוסטלו, אל ביאנקי וג'וני קר, כוכבי ה"נשיונלס". יומיים אחר כך, אחרי חלוקת העיתונים בשש בבוקר בשלג ובקור של סקנקטיטי, היה לוקח את שמונה הדולרים שהרוויח ונוסע עם חבריו לעיר הגדולה, לתפוח הגדול.

"ניו יורק הייתה השיא", הוא אומר היום, "סטייק ב-90 סנט ב'טאדס', ואחר כך ישר לגארדן. אני זוכר אותם אחד אחד: ריצ'י גוארין (אז כוכב הקבוצה, מ.ל), קרל בראון, ווילי נאולוס, הארי ג'לאטיןלרוב הצעירים השמות לא אומרים הרבה, אך אלה היו הכוכבים של אז, ועליהם חלמתי יומם וליל". הוא ממשיך: "קחו אותי היום לניו יורק וזרקו אותי בכל חור, דלנסי, קנאל סטריט, פלאטבוש אבניו בברוקלין. אקום על רגלי ואדע בדיוק היכן אני נמצא. חרשנו את העיר לאורכה ולרוחבה כילדים. תעזבו אותי חצי ק"מ מה'פורום' בלוסאנג'לס, ובשבילי זה כאילו זרקתם אותי לסיביר". הוא "מזרחי" בכל נימי נפשו. ניקס הייתה "קבוצתו", אך אליליו האמיתיים היו הירוקים מבוסטון – בוב קוזי, ביל שרמן, ביל ראסל, פרנק רמזי, סם ג'ונס. אפילו קייסי ג'ונס, אותו ניצח ולו הפסיד בקרבות האליפות כמאמן הלייקרס.

אחרי התיכון התלבט בין מלגת כדורסל מאוניברסיטת קנטקי למלגת פוטבול מנוטרדאם. האחת היא הטובה ביקום ב"הופס" מכללות, והשנייה הטובה בנמצא בפוטבול. שתי האוניברסיטאות היו בפסגה עם המאמנים הטובים במכללות שאנשים העריצו והאלילו (את קנטקי אימן אדלוף "הברון" ראפ ואת נוטרדאם איירה פרסיגיאן).

הוא בחר בכדורסל ופרח. הוא הוכיח את עצמו כשחקן טוב בהרבה משחשבו. בקנטקי קלע 18.3 נקודות למשחק בארבע שנים עם ממוצע נהדר לגארד/סמולפורוורד של 47 אחוזים, עם 9.9 ריבאונדים (!) למשחק. אגב, בגמר אליפות המכללות ב-66' הוא שיחק כמעט חצי משחק כסנטר כי סנטר קנטקי היה בבעיית עבירות בהפסד לטקסס ווסטרן. הייתה זו אחת מהפתעות הכדורסל הגדולות בכל הזמנים, כשקנטקי, הלבנה כולה, כשלה נגד האוניברסיטה האלמונית והשחורה של טקסס.

ריילי נבחר בסיבוב הדראפט הראשון (בחירה שביעית) על ידי סן דייגו רוקטס (כיום יוסטון). דאלאס קאובויס בחרה אותו בה בעת בסיבוב השלישי של הדראפט בפוטבול (כקוורטרבק), והציעה לו יותר כסף מסן דייגו, למרות שמאז התיכון לא שיחק פוטבול כלל! שוב, להפתעת רבים הוא בחר ב-NBA ולא ב-NFL.

הוא שיחק בסן דייגו מ-67' עד 70', ואחר כך בלייקרס עד 1976. עם הלייקרס השיג אליפות ב-1972, כשממוצע קליעתו בתשע שנות משחק בליגה היה 7.4 נקודות.

ריילי היה תמיד שחקן אגרסיבי, מהיר, נכנס לסל בכוח, עם קליעת ניתור סבירה, ובעיקר לוחם אדיר שמעולם לא ויתר על אף כדור. תמונת השחקן העיקש עם שפם הפומןצ'ו שלו ושערו הארוך והגולש, המשתטח על כדורים אבודים ולא חושש ללכת נגד ענקים ממנו ב-20 ס"מ, זכורה לי היטב. כשפרש, שימש קריין הרדיו של הלייקרס עד שנקרא להיות עוזר המאמן של פול ווסטהד. לא הרבה אחר כך פרץ "מרד מג'יק", שגרם לפיטורי ווסטהד, וריילי מונה למאמן הראשי של הלייקרס מעונת 81/82.

לא צריכים להיות גאוני "הופס" לדעת שכדי לבנות קבוצה צריך סנטר מעולה. אך גם לא צריך להיות גאון כדורסל כדי לדעת שריילי זקוק ליותר מפאט יואינג כדי להפוך את עורה של הניקס. אחרי הכל, היו חמישה מאמנים לפניו עם אותו יואינג. הוא יזדקק לכמה סוסים חדשים, בכך אין ספק, אבל מאחר שאלה אינם צומחים על העצים, יהיה עליו להתבסס בינתיים על הגרעין הקיים. אם קיים אדם בעולם שיצליח להפכם איכשהו, אחרי תהליך ארוך, למכונה משומנת, יעילה, לוחמת ומנצחת, הרי זה ריילי.

ריילי נחשב לאמן המוטיבציה. חברות ענק כ-I.B.M משלמות לו 25 אלף דולרים להרצאה. על מה הוא מדבר בהרצאותיו? על הדברים שבהם הוא מאמין. למשל, הצבת אתגר שאתה בטוח שאנשיך יוכלו להשיגו: "לא אומר לניקס לקחת אליפות בעונה הבאה. אומר להם: 'עלינו לסיים לא יותר גרוע מהמקום השני בבית ואסור לנו להפסיד יותר מ-35 משחקים". זאת אומרת, עליהם לעבור את סלטיקס או ה-76' ולנצח 47 משחקים – שמונה יותר מאשר בעונה הקודמת. כל הישג נוסף הוא בונוס. הוא מאמין במשחק מהיר, לוחץ, שבו כל בורג דופק על פי תפקיד מוגדר ומובן. ריילי נחשב, בצדק מוחלט, לארכיטקט ההתקפה המתפרצת של הלייקרס בזמן שהיו מסוגלים לרוץ. ה"שואוטיים" היה בהנהגת ריילי במיטבו. הוא מאמין בחשיבות הפרטים הקטנים ביותר: ישיבה מסודרת על הספסל, סדר באימון, שריכת הנעליים. הוא מאמין גם בצורך ליצור חמישייה קבועה: "אתה עושה סבב של שמונה, משחק עם שבעה, משתמש בשישה ובוטח בחמישה", הוא אומר, וזהו מוטו המשחק שלו. הוא מאמין במנהיג אחד על הפרקט שאין עוררין מיהו. הוא דוגל בריבאונד אגרסיבי והוצאת כדור מהירה לפאסט ברייק, כשבמשחק של "חצי מגרש" הכדור ניתן בסוף לקולע הטוב ביותר. והספסל? "כל תפקידו הוא לשחק בסבלנות ולשמור על הקיים עד שהחמישייה חוזרת".

הכל פשוט ומובן, ואולי משמש גם מאמנים אחרים. אך אין פנאטי כריילי בביצוע מושלם של הדברים הפשוטים. זה מה שהוא אומר בהרצאותיו למנהלים הבכירים ב-I.B.M, וזה מה שהוא מחדיר לשחקניו באימון. השונאים יכולים לדבר כמה שירצו על חליפותיו ושערו, אך ריילי מייצג דבר אחד ללא שום מחלוקת: הוא מייצג WINNING (רוח הניצחון). הוא משדר יעילות ומחדיר ביטחון בשחקניו והוא סמל העבודה הקשה. בקיצור, הוא בדיוק מה שהדוקטור ציווה להבראת הקבוצה. הוא כבר אמר היום, במסיבת העיתונאים שבישרה על חתימתו, ש-WINNING הוא יותר מהכל ענין של גישה. וגישה זו הוא ישליט בניקס עם השחקנים שיש לו, או שישיג אחרים.

הסיכוי ל– FIX QUICK לא גדול, אך אל תתפלאו אם יושג הרבה יותר מהר מהמצופה.

אז ריילי בעיר, מוכן להפיכת חצר. איך כתב איירה ברקו ב"ניו יורק טיימס"? "הוא בא מוכן עם מייבש השיער, מחברת התרגילים ופנקס המוטיבציה. כל מה שהוא צריך עתה זה עוד כמה שחקנים. בקשות מתקבלות החל ממחר. בעיקר משחקנים ששמם 'ארווין'".

***

פאט ריילי היה מאמן מצוין. גם בניקס יגידו לך את זה למרות ששם הוא נחשב היום לאויב הציבור מספר אחת מאז שבגד בהם ועבר למיאמי. בכל הקריירה שלו כמאמן הוא תמיד ניצח לפחות 50 משחקים בעונה בלייקרס, ניקס ומיאמי, שש פעמים יותר מהמאמן הקרוב אליו ביותר. כשנבחרו "50 הגדולים", ביקשה הנהלת ה-NBA מקבוצה של כתבי ליגה קבועים לבחור את 10 המאמנים הגדולים בהסטוריה של ה-NBA. ריילי היה אחד מהעשרה. עם הניקס הוא ניצח 50 משחקים בעונה ארבע פעמים. תחת שרביטו הם הגיעו לגמר הNBA ב-1994 ושלוש שנים רצופות הם ניצחו באזור האטלנטי (1991-1993). אבל הוא עשה שגיאה קולוסאלית כשבגמר נגד יוסטון, בסוף המשחק השישי, כשהניקס הובילו 2-3 במשחקים והתוצאה הייתה 84-86 ליוסטון עם 12 שניות לסיום המשחק, הוא לקח פסק זמן ושרטט תרגיל לשלוש נקודות שיביא ניצחון ואליפות. ואת מי בחר כזורק הזריקה האחרונה? את ג'ון סטארקס, שהסריח בכל המשחק עם משהו כמו 2 מ-14!!! ומי ישב על הספסל ב-12 השניות האלה? יוברט דייויס, קלע השלוש הטוב בניקס במשך כל העונה; הוותיק רונלדו בלקמן, שניצח עשרות פעמים עם זריקה אחרונה, וגרג אנטוני, עוד קלע שלוש מצוין. אני לא היחיד שהיה שם ופקח זוג עיניים גדולות. עופר שלח ואריק הניג עוד שני מטורפי ניקס כמוני – שעבדו בשביל הטלוויזיה בישראל, חוו אותו חלום זוועה. סטארקס החמיץ בגדול. הניקס הפסידו את השישי ביוסטון, ובשביעי, שוב ביוסטון, שבקו כליל עם הפסד 84-90.

אבל לא בגלל זה אנחנו שונאים אותו. לאחר ההפסד ליוסטון הוא החל משא ומתן סודי ולא חוקי עם מיאמי היט. וכך, כשהניקס בשיאם, אבל הוא כבר מריח את סוף הקבוצה בשל גילם המבוגר של שבעה משחקניו, הוא בורח מהעירבאישון לילה כמו גנב. ריילי שילם את הקנס שהליגה הטילה עליו ובכך גמר את הסיפור מבחינתו, אבל לא מבחינתנו. היה זה אותו ריילי שנתן לניקס ולכל מי שחפץ להאזין הרצאות על יושר, דבקות במטרה ונאמנות קבוצתית. עכשיו, בתפוח הגדול איש לא רוצה לשמוע על ריילי. בעיר הזאת הוא גמור. הוא הרס כל מה שבנה, ובעיקר את המיומנות והאמינות שלו, שהיו עד אז ללא רבב.

אבל עתה, אחרי שנים ואחרי הצלחתו המחודשת במיאמי היט, ההרגשה כבר לא קשה כל כך, ואתה אומר לעצמך – אוהד ניקס מתוסכל – שזוהי דרך הספורט. מאמנים באים ומאמנים עוזבים, והארץ תמיד נשארת.

ממש בסיום כתיבת הספר הזה, הוכיח ריילי שוב שהוא אולי המאמן הגדול ביותר שהיה בליגה מאז רד אורבך. הוא החליף את סטן ואןגאנדי כמאמן ההיט לאחר שוואן גנדי התפטר (פוטר?), ולקח קבוצה עמוסת אגו ושחקנים בעייתיים שאיש לא נתן לה סיכוי ללכת רחוק, עד אליפות הליגה בניצחון מדהים 2-4 על דאלאס מאבריקס (שהובילה 0-2 אחרי שני המשחקים הראשונים) בגמר, כשהוא מדגים עבודה מדהימה כמאמן.

 

 

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 17 תגובות

  1. "להיות חלק מהצלחה יהיה חשוב מלהיות אדם שאי אפשר בלעדיו"- פט ריילי
    ממחיש את ההבדלים בין השיטה שקליבלנד נבנתה לשיטה ש"גס

  2. הצוות המנצח
    הנוסחה הבדוקה להצלחה
    מאת: פט ריילי
    על הספר
    ספר זה אינו על כדורסל, אף כי מחברו, פט ריילי, הוא ממאמני הכדורסל המקצועני המצליחים ביותר. זהו ספר על מוטיבציה קבוצתית המבוססת על הרצאות שנשא ריילי במאות חברות, ואשר זיכו אותו בתואר "גדול המרצים באמריקה בנושאי מוטיבציה".
    "הצוות המנצח" הוא הנוסחה שלו להצלחה. זהו ספר על ניצחונות, על מנהיגות, על שליטה, על שינוי ועל התפתחות אישית, המבוססת על הבנת הדינמיקה המשתנה בקבוצה והשליטה בה – של כל קבוצה, בין שזו חברה קטנה או תאגיד ענק, משפחה, עיר, או קבוצת ספורטאים.
    כיצד תגבש לעצמה קבוצה נאבקת אמנה שעל פיה תפעל בצוותא, במקום כל אדם לנפשו? כיצד נאבקת קבוצה מצליחה בשאננות? כיצד מתגברת קבוצה כלשהי על אסונות פתאומיים?

    1. אבק של כוכבים 🙂 תמיד אנשים אוהבים להתחכך בסלבריטאים ואם אפשר לחייב את החברה שלך ולטעון שזה למטרות עסקיות אז מה טוב.

  3. שלום מנחם,
    ראשית תודה על האתר ויותר מזה על 56 שנות סקירה של עולם הספורט האמריקאי, יצרת שפה והכתבות שלך על המשחקים לעיתים טובות מהצפייה במשחק עצמו.
    אני מנסה לאתר כתבה שלך על גיוס כדורסלנים מרחבי העולם למכללות. חיפשתי בארכיון של האתר ואל מצאתי.
    אשמח לקבל "סוכריה" בנושא.

  4. טור פשוט מדהים אבל תיקון קטן: במשחק השישי בגמר נגד יוסטון סטראקס היה פשוט מצוין ואולי הכי טוב במגרש וזאת הייתה החלטה הגיונית ללכת איתו במהלך האחרון. במשחק השביעי הוא הסריח את הפרקט עם 3 מ17 מהשדה

    1. יש לי חבר טוב אוהד ניקס שעד היום הוא מתעורר בבעתה כאשר מזכירים לו את אותו משחק או לחלופין את השם צ'ארלי "לייאפ" סמית'

      1. צארלס "לייאפ" סמית כנראה שבר שיא ביכולת שלו לחטוף 4 גגות אחד אחרי השני (אחד המהלכים הזכורים ביותר מהשושלת הראשונה של מייקל)

  5. המטאפרפוזה שריילי עבר לאורך קריירת האימון שלו היכולת שלו להתאים עצמו לחומר השחקנים לא פחות ממדהים בעיניי, המעבר מהשואוטיים של הלייקרס לקבוצה הקשוחה של הניקס בשנות ה-90. ממג'יק-וורתי וקארים
    למייסון וסטארקס. מעבר לזה בעיניי הוא גם אחד המנהלים היותר טובים בליגה והכריזמה שלו בהחלט עוזרת במשיכת כוכבים לקבוצה שלו במקרים רבים ,בעיקר זכור הטריו שיצר במיאמי עד עזיבת לברון.
    מנגד לפחות כמנהל יש לעתים תחושה שיחסי האנוש שלו בעייתים במובן מסוים,ראו הפיטורים ההם של ואן גנדי בעונת האליפות ב-2006 או הדרך בה הראה לוויד את הדרך החוצה מהמועדון בו גדל והיה חלק מרכזי בכל 3 האליפויות שלו. בקיצור דמות מרתקת שאם הייתה לי אפשרות (ואין לי) הייתי שמח לשבת אתה לשיחה איזה שעתיים-שלוש.

  6. אתנחתה מרעננת שמזכירה נשכחות
    ימים בהם למאמן היתה מילה ויכולת להניע ולחבר שחקנים אל הצלחה קבוצתית משותפת.
    תודה רבה דוק

כתיבת תגובה

סגירת תפריט