כשאתה כותב (-) מילים לזכרו של פרנק דיפורד – מולי

פרנק דיפורד 1938-2017 מאתר ויקיפדיה

כשאתה כותב על מה שאתה אוהב, אתה תמיד נלחם במגוון של שדים.

לכתיבה מהלב יש אמנם את יתרונותיה, אך יותר מדי פעמים האהבה מאיימת להשתלט על המקצוענות. הצורך הכמעט נואש שבך לצרוח את אהבתך בלא פחות ממופע הזיקוקין הנפלא ביותר שהיה אי פעם, מתאמץ בכל כוחו למנוע ממך מלשים לב לקו הבלתי מוחשי שבין הפחות מדי ליותר מדי.

ואתה תמיד נלחם בעצמך… האמינו לי: אדם תמיד כותב את עצמו… אפילו כשאתה מתרגם סיפור שמישהו אחר שרבט על דף; אפילו  כאשר אתה מפשט או מקצר סיפור מעשה של אחר; ויודעים מה, אפילו כשאתה מתמלל ראיון שיורם ערך עם דויד, אפילו אז, אתה תמיד כותב את עצמך, תמיד מטמיע את הדגשים הצרובים בנשמתך לתוך האותיות.

כשאתה כותב, אתה נלחם בשדים. בשד שאתה מדמיין שישנו בתוך הקורא שמעולם לא תדע שקרא את שכתבת, בשדי הביקורת שחוגגים אוטומטית אצל כל עמיתיך לכתיבה תחת הכותרת "אני הייתי כותב את זה אחרת", בשדי הרחמים שאתה בטוח שחוגגים אצל כל אוהביך…

ובמיוחד אתה נלחם בשדים שיהיו בך עצמך בעוד שנה, שנתיים או חמישים, כשתקרא, שוב, בחיוך סלחני אך מריר, את מה שאתה כותב כעת, ממש כרגע, בהווה המתמשך של המוזה.

כשאתה כותב, הכי גרוע הוא שאתה נלחם בחיוך של עצמך שקורא, ממש ממש כעת, בהווה המיידי, בצורה ביקורתית ומחוייכת כל מילה ואות וסימן פיסוק. אתה מקשיב למילים המתנגנות בתוך נשמתך ולעצמך מקשיב להן ומחייך על החיוך, ואיכשהו, בתוך כל המולת הקולות האלו, אתה אמור להתעלם מכל הקולות והשדים…

והרי אינך יכול שלא לכתוב, שלא ליצור, כי היצירה – כך ברור לך מזמן –  היא מהות הקיום.

ואתה ממשיך לכתוב. ולשמור. ונלחם בשדי הפקפוק העצמי, בשדי השאיפה למושלם, לאלמותי, כי אתה יודע שאם תיכנע להם לא תפרסם מאומה, פשוט תמחק את הקובץ מיד עם סיומו, תקרע לגזרים את בד הציור ותנפץ את הפסל מתוך ידיעה מוחלטת שאינו מושלם ולעולם לא יהיה מושלם.

כשאתה כותב ומפרסם, אתה יודע שאתה האמיץ באדם, כי אתה יודע שאתה תמיד שולח אל אויר העולם משהו שאינו מוושלם, משהו שהיה יכול להיות טווב יותר, ועדיין החלטת שכעת הוא הזמן לשלחו, אחרי שהגעת למסקנה שהפשרה לא גדולה מדי, שאיכשהו תוכל לסבול אותה.

כשאתה כותב, אתה תמיד נלחם בשדים שישנם בהווה בתגבורת שדי העבר. כאשר אתה מסיים את יצירתך ומשלח אותה, אתה תמיד נושם עמוק כי אתה יודע שהרגע התחלת את מלחמתך עם השדים שיהיו…

לזכרו של פרנק דיפורד  16/12/1938 – 28/05/2017

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 19 תגובות

  1. "האמינו לי: אדם תמיד כותב את עצמו"

    כל כך יפה, כל כך נכון.
    וללא ספק מצביע על העולם הפנימי העשיר שלך מולי.
    תודה.

  2. אף פעם (ועד היום), לא החשבתי את עצמי כעתונאי או סופר מקצועי. לכן אף פעם גם לא הייתי חלק מהבראנז'ה הישראלית של העתונות. כנראה שתמיד הייתי חריג כזה. מהרגע הראשון עם הכתבה הראשונה שלי לחדשות הספורט ועד היום אני מרגיש שאני כותב מה שאני רואה ומרגיש לחברים שלי בבת גלים ובקרית טבעון. למעשה יותר מדבר אליהם מאשר כותב אליהם. בתחילה, ללא הטלוויזיה, זאת היתה חובה וכך נולד אצלי ה-LONGFORM בלי שידעתי מה זה LONGFORM. רק כשהתחלתי לכתוב באתר עם המעורבים וכו' למדתי לכתוב גם בצורה קצת אחרת.
    בכל מקרה, אף פעם לא הייתי 'ספרותי' , 'ריגושי' – ובעיקר פרוזאי – כמו סופרים אמיתיים, וביניהם מולי.

    גיא הרשע הגדיר זאת נכון: "אדם תמיד כותב את עצמו". אני טיפוס מתלהב ומתלהט, לפעמים חסר סבלנות, ומסיק מסקנות מהיר מדי, ולפעמים די "כורדי". אבל אני אוהב ספורט אהבה יוקדת, וכתיבתי באה מאשכרה אהבה לספורט. אני לא אוהב לכתוב על שום דבר אחר (לעתון 'חדשות' ולפעמים לידיעות גלשתי מספורט לקולנוע, בידור, ןועוד).

    אני מנסה לתאר את מה שאני רואה ומרגיש מנקודת המבט שלי, וללא אוצר מילים עשיר מדי ופרוזאי מספיק. אבל אני עושה בדיוק אותו דבר כבר 55 שנה, ואני מרגיש שאני עדיין רלוונטי, אז אני ממשיך.

    ובקשר לאי היותר 'ספרותי' או 'פרוזאי' זה עניין של אופי. זה מה יש.

    1. מנחם אתה עושה את זה הכישרון המיוחד שלך בהצלחה רבה ,
      הסגנון שלך להעביר את הדברים "בשפת העם" הוא מופלא!
      מבחינתי אתה והסגנון הזה הוא הסיבה העיקרית שהתחלתי לעקוב בקריאה וצפייה בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 כילד אחרי הליגה.
      עד היום יש לי בבית את ספרי ה-NBA שלך.

  3. אני, שלא כמוך, לא מרגיש שאני נילחם בשדים. אני יודע שהם שם, ואני זוכר שבכתבת המגזין הראשונה שלי בתקופת השיא של 'ידיעות אחרונות' (600,000 עותקים בעתון יום שש, וזה היה כשבמדינה התגוררו אולי 3.5-4 מיליון איש באמצע וסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90) הרגשתי את השדים.

    אני לא מרגיש זאת יותר, אולי כי כאן זה לא HARD COPY, וכאן אני כותב יום-יום, כמו כוס קפה בבוקר, ולגולשים שהם, כמוני, עכברי כדורסל, כשרבים מהם מעוניינים בעיקר בשורה התחתונה: "מי ניצח?"?

    1. מנחם, אצלך השדים הם קצת אחרים.

      מזכיר לך את מילותיו של רד סמית שאתה עוקב אחריהן באדיקות:

      "כתוב לאט. חשוב על מה שאתה כותב. הקש על המקלדת רק באצבע אחת כדי שתוכל לחשוב ולא לשגות באיות. אבל כשסיימת, שלח את מה שכתבת. ואף פעם אל תקרא זאת שנית כי בפעם השנייה לא תאמין איזה PIECE OF JUNK זה עתה כתבת".

  4. אפשרלהחליף את המילים "כשאתה כותב" במילים כשאתה יוצר, כי בעצם, בכל דבר שאנשים עושים, הם מביאים את עצמם, אבל ביצירה, אתה מגיש את עצמך לאחרים, ולכן גם החוויה של המאבק הפנימי מתעצמת.
    יכול להיות שזה גם עונה לשאלה של מנחם, למה מנחם לא מרגיש שהוא נלחם בשדים. האתר הוא היצירה שלך לא פחות מהכתיבה בו. כל אחד שנכנס אליו עושה את זה מתוך הכרה בזה (במודע או שלא במודע), ובעצם, מתוך אהבת הספורט ואהבת הסגנון שלך.

להגיב על ליאת לבטל

סגירת תפריט