מטובי ספוריו של פרנק דיפורד הגדול, ז"ל (בסוף, טורי עליו) / ליקט מנחם לס

 
*
*
הכנסתי הנה בערך חצי ממאמריו הקלאסיים. אם תגלגלו למטה תמצאו את ספורו הדמיוני המרתק:
*
*

אתם זוכרים את הבלאדה "קייסי עם האלה" שתרגמתי? הבלאדה הקלאסית שהפכה לחלק מהפולקלור האמריקאי?

ובכן פרנק דיפורד החליט לכתוב ספור דמיוני על "פרנק דיפורד יודע מה באמת קרה שם באותו יום…". ספור נפלא. כל מילה שווה זהב. אבל חייבים לקרוא קודם את הבלאדה שהיא כאן בארכיון!

In this SI 60 feature, Frank Deford examines the life and legacy of Bill Russell, whoIn honor of Sports Illustrated's 60th anniversary, SI.com is …
Frank Deford's penetrating profile of legendary tennis champion Jimmy Connors isIn honor of Sports Illustrated's 60th anniversary, SI.com is …

Search Results (24,100)
The Boxer and The Blonde. This is the story of Billy Conn, who won the girl he loved but lost the best fight ever. By Frank Deford. June 17, 1985.
By Frank DefordFor example, when Frank McGuire left St. John's, in New York City, to become the coach at the University of North Carolina …
The Chiefs' Joe Delaney would have been 25 last week had he not given up his life attempting to save two drowning boys. By Frank Deford.
Court cases and losing seasons have strained the bond between the fans in Green Bay and their once-beloved football team. By Frank Deford.
… and future sportswriter—the Colts' quarterback was more than a boyhood hero. He was an inspiration for the entire city. By Frank Deford.
They now take faith into locker rooms and put hope in a 'Jocks for Jesus' movement. A three-part series. By Frank Deford · April 19, 1976.
So was SI writer Frank Deford, who cut his teeth on a league then soIn the summer of 1963, my second with SPORTS ILLUSTRATED, Jerry …
arch Results (23,700)
It was at SPORTS ILLUSTRATED that I was, for the one time in my life, ….. Read more Frank Deford stories through the years in the SI Vault at …
… and future sportswriter—the Colts' quarterback was more than a boyhood hero. He was an inspiration for the entire city. By Frank Deford.
… many bowlers in the U.S., but the press didn't write enough about bowling. SPORTS ILLUSTRATED didn't write near enough about bowling!
By Frank Defordat night, apropos of nothing, unprompted, spoken in some awe and much gratitude: "Frank, what a great life I've had, Frank.

Search Results (24,100)
The decathlon vault lasted five hours, and when it was over the success of Bruce Jenner's life was assured.By Frank Deford. Aug. 09, 1976.
By Frank Deford …… The only reason they had been opened was because Frank House, the old catcher with the Detroit Tigers, had come down …
SI Vault

Go-Go with Bobby Joe

 *****************************************************************************************************

פרנק דיפורד, אחד מעתונאי הספורט הנערצים והרב-גווניים ביותר שבילה את רוב 50 וכמה שנות כתיבתו כסופר והעיתונאי הראשי (סניור) של ספורטס אילוסטרייטד, הלך היום לעולמו בגיל 78.

ספורטס אילוסטרייטד הודיע שאשתו גילתה שהוא נפטר מדלקת ריאות.

אגיד זאת ישר ולעניין: קראתי וקראתי את גדולי עיתונאי וסופרי הספורט של ארה"ב. לא אלך אחורה אל דיימון רניון והחבורה ההיא. אני מדבר רק על התקופה המודרנית עם ג'ורג' פלימטון, רד סמית', ריק טנדלר, גארי סמית', דן ג'נקינס, פיטר גמונס, מייק לופיקה, וישנם עוד איזה 20-30 ברמה הזאת.

פרנק דיפורד נכנס בקלות ל'הר רשמור' של עיתונאי הספורט! אצלי הוא ראשון בחמישייה הראשונה, אבל זה כמובן עניין של טעם. הוא היה האחד שאהבתו היתה LONGFORM. זוהי גם אהבתי. סיפורים ארוכים שאני מכנה "סיפורים מהתיבה". כל סיפור של דיפורד היה כזה, אבל ברמה שונה לחלוטין, וגבוהה בהרבה. הוא היה אמן, זה מה שהוא היה. אמן כתיבה שהיה גם חולה ספורט.

לא פשוט וקל לעיתונאי ספורט כמוני לכתוב על קולגה שתמיד ידעתי שהוא מוכשר וכישרוני הרבה יותר ממני. שתיתי איתו ועם עתונאים אחרים – ושאר קיבצרים – יותר מבירה אחת בבארים של או'צ'ארלי, קלאהאן, במסעדה של ג'ק דמפסי, ושאר חורי השתייה שבסביבות ה'גארדן הישן' בשדרה ה-8 ורח' ה-50, ואז ב'גארדן החדש' על השדרה השמינית ורח' 33, והבארים השונים בסביבתו. אני מרגיש שהייתי מין ידיד מרוב הערבים שבילינו יחדיו עד 1 ו-2 בלילה אחרי משחקי הניקס והריינג'רס.

כשדיברת איתו שפתו היתה פשוטה וקולחת ללא מילים מפוצצות. הוא הרגיש כאחד מכולנו, אם כי תמיד היה לו מראה 'ספרותי' הרבה יותר ממני: הוא כמעט אף פעם לא לבש ג'ינס או הגיע לגארדן עם SWEAT SHIRT -הלבוש היחיד שהיה על גבי בשנים ההן כשהייתי מגיע לגארדן כמעט לכל משחק ביתי. פרנק תמיד הגיע עם ג'קט ספורטיבי עם פיסות עור במרפקיו, ודבר נוסף שייחד אותו היתה המקטרת האהובה שלו שדרכה הוא גם דיבר, ולרוב היתה ריקה מטבק.

הוא נפטר לפני שעות מעטות בלבד ואני בטוח שמחר העתונים וכל האתרים יהיו מלאי סיפורים עליו ועל פועלו. מה שמעטים יודעים היא העובדה שאהבתו הגדולה ביותר היתה ה-NPR – ה-NATIONAL PUBLIC RADIO המצויין המשדר מחוף לחוף שם עבד משך 37 שנה.

הוא תמיד כתב בספורטס אילוסטרייטד מאז הכרתי אותו. בשנים ההם הוא היה כותב כמעט סיפור גדול אחד לשבוע על כל נושא ספורט שבעולם ממירוצי סוסים ועד הוקי, כדורסל, בייסבול, פוטבול, וכל ספורט שאני יכול לחשוב עלי. סיפוריו כללו תמיד נימה אישית, וכנראה הושפעתי מכתיבתו יותר משאני מתאר לעצמי.

התקופה בה הפכתי לשפוט ממש שלו היתה בשנים 1990 ו-1991, כשהוא ועוד כמה מחבריו הכתבים הטובים ביותר בביזנס, החליטו על צעד בומבסטי שהרבה כינו "מטורף": ליצור עיתון ספורט יומי בארה"ב. משהו כמו לגאזט, לא'קיפ, וכן, חדשות הספורט (שאז כבר היה בקבר). הם פתחו עיתון ספורט יומי לכל האומה שפרנק היה עורכו בשם "NATIONAL" שעבורי היה המתנה הגדולה בעולם.

הם חשבו "אם USA TODAY מצליח בצורה פנטסטית כזאת, אז למה לא עיתון ספורט?".

המאמרים היו נפלאים. החידושים מטרפי חושים. אבל אני, שגרתי בגרדן סיטי, לונג איילנד, 400 מטר מתחנת הרכבת לונג-איילנד ריילרוד החזקתי בעיתון כבר ב-8 בבוקר. העיתון הובא מבית הדפוס של הוול-סטריט ג'ורנל כנראה ע"י מונית לתחנת הרכבת, וב-7 בבוקר הוא כבר היה בכל עמדות העיתונים בעיר, וכנראה בכל לונג איילנד.

אבל מה בקשר לגרינוויל, דרום קרולינה? כיצד העייתון היה מגיע אליה, ובאיזו שעה? שלא נדע.

USATODAY התחיל להדפיס את העתון באיזה 30 מרכזים בכל רחבי ארה"ב באותו זמן, ואם העתון הודפס באטלנטה ובשרלוט, הוא היה בגרינוויל ב-8 בבוקר. אבל ה-NATIONAL – שהפך לעתון פופולרי ביותר אבל רק בערים הגדולות אליו הוא הוטס (ומאחר ולוס אנג'לס היא 3 שעות בפגור, עיתונים שהמריאו משדה התעופה קנדי ב-6 בבוקר הגיעו ללוס אנג'לס ב-8 או 9 בבוקר) היה בבעייה בערי השדה בכל רחבי ארה"ב. לא היה להם את הכסף ואת התפוצה הדרושה לאפשר הדפסה בכמה מרכזים.

הסיפורים היו נפלאים כל כך שאנשים הסכימו בתחילה לסבול את האיחור.

אבל בספורט אנשים רוצים לקרוא על הקבוצה המקומית, ועם כל המאמצים של ה-NATIONAL הם נכשלו בכך. היתה עוד בעייה: פרנק דיפורד היה סופר ספורט. לא היה לו מושג וחצי מושג בהרצת עסק, בעריכת עיתון, או בשיווק, ומהמטרה של 10 מיליון קוראים הצטמצמה מהר מאד ל-5 מיליון, ואז 2 מיליון. ל-NATIONAL עלה יותר להביא את העיתון עד חורים כגרינוויל, מאשר הכסף שהעתון הכניס מ-נניח- 5,000 קוראים.

הביקורות על העתון היו נפלאות. לי הוא שימש כתורה וכאוצר, וקוראי 'ידיעות אחרונות' נהנו מאד מכתבות מה-NATIONAL שנעזרתי בהן יומית ממש משך שנתיים שלמות (זה היה כמה שנים לפני האינטרנט). אבל ההפסדים נערמו, ואף ניסיון להציל את העיתון לא הצליח.

ההוצאה האחרונה הופיעה עם הכותרת הראשית:

"We Had A Ball: The fat lady sings our song

 

(חברי וידידי, ואחד האנשים במדיה  שהערצתי יותר מכולם, פרנק דיפורד, עורך ה-NATIONAL עם העיתון האחרון. אגב, העיתון המקורי, שנתיים לפני, היה גדול כמעט פי שניים, משהו מהסוג של עתון 'הארץ', ואז, עם ההפסדים, באו הקיצוצים בכל, כולל בגודל העיתון).

פרנק חזר לספורטס אילוסטרייטד, אבל בתפקיד פחות מעמיס. כשפגשתיו בעשר השנים הבאות לפני שהחלטנו לעבור לפלורידה הוא היה הרבה יותר SUBDUED ותמיד ראיתי מין עצב בעיניו. הוא לא צחק בפה מלא כמו לפני ה-NATIONAL, וייתכן שהוא גם הפסיד כסף רב בניסיון שנכשל. למעשה היה זה ניסיון ללא כל סיכוי בארה"ב הגדולה, וההצלחה של USA TODAY הוא נס עיתונות בלתי מובן לי. זה כמו עיתון יומי אחד לכל אירופה ב-7 בבוקר בכל מדינה בשפתה. ההבדל בין USA TODAY וה-NATIONAL הוא פשוט: תושבי אטלנטה מקבלים את החדשות המקומיות שהם מחפשים מהרדיו והטיווי. אבל בספורט זה לא מספיק. בספורט הם רוצים לדעת על כל OUT של כל שחקן הברייבס, וזה דבר שה-NATIONAL לא סיפק מספיק ולא מספיק מוקדם בבוקר.

פרנק דיפורד החל להופיע עם סיפורים נפלאים בטלוויזיה בתכניתו של גמבל, REAL SPORTS ב-HBO בהצלחה גדולה. זוהי תכנית מהסוג של 30-30 אבל תכנית יותר עמוקה ויותר רצינית. פרנק הוא די ביישן מול מצלמות הטיווי, אבל בכל סיפוריו (כמה מהם נפלאים ביותר!) הוא דאג שהאובייקט של הסיפור ידבר, והוא ימעט לדבר כמה שיותר.

בתו של פרנק נולדה עם  CYSTIC FIBROSIS ונפטרה בשנת 1980. הספר שלו עליה הפך לבסט סלר ולסרט טלוויזיוני, ופרנק הפך לפעיל מאד באגודה עד שהיא הפכה לכמעט מפעל חייו.

הוא כתב ספרי ספורט, וספורים לטלוויזיה, אך גדולתו תמיד תישאר 50 שנות כתיבה שאין שנייה לה בספורטס אילוסטרייטד.

טים ליידן, קולגה שלו ב-SI כתב זה עתה בטוויטר:
 “Frank Deford was Longform before there was Longform. In many ways, he invented the genre and let future generations play with it.” ('לונגפורם' הוא הכינוי העיתונאי לסיפור שיכול להיות מוגדר כסיפור עיתונאי או מגזיני שאורכו, נניח, יותר מ-3,000 מילים)
בהכרה או לא, ואולי זה עניין של אופי, ה-"LONGFORM" זה בדיוק הסטייל שלי. כל סיפור בספרי "חיצים ובונבונים" הוא LONGFORM וכן כל סיפורי מהתיבה.
דיפורד כתב כל כך הרבה סיפורי ספורט קלאסיים שאין דרך לתארם. אחד האהובים עלי ביותר היה "THE TOUGHEST COACH THAT EVER WAS" על מאמן ג'וניור קולג' במיסיסיפי, מאמן שהיה כזה "TOUGH" שהיה זקוק לשני כינויים בוב ("BULL (CYCLONE סוליבן". סיפוריו על בובי נייט, ביל ראסל, לארי בירד, בילי קון ("המתאגרף והבלונדינית"), ג'ימי קונורס, ועוד ועוד הם כל כך קלאסיים שכאשר קראתים בפעם הראשונה דאגתי לקראם לאט-לאט כך שלא ייגמרו.
***
פרנק הוא בוגר פרינסטון שהתגורר בשנים האחרונות בקי ווסט, פלורידה. ב-2013 הוא היה זוכה פרס National Humanities Medal שהוענק לו ע"י הנשיא אובמה.

לא משנה על מה, ומה כתב פרנקי. הוא לקח סיפור קטן אנושי, והפך אותו לחובת קריאה. טים גווארי, אחד הכתבים הגדולים הצעירים שהתחיל לכתוב תחת הפיקוח והעזרה של פרנק כתב לפני זמן מה:

“The time he gave me advice was when I wondered whether writing about sports was really substantial. T.G simply said, ‘Frankie, it doesn’t matter what you write about. All that matters is how well you write.’ I suppose that has helped sustain me all these years.”

כשפרנק חלה והרגיש שאינו יכול להמשיך יותר ברדיו בגלל שקולו הצטרד, הוא דיבר אל מיליוני מאזיניו בפעם האחרונה:

“Thank you for listening. Thank you for abiding me. And now, ladies and gentlemen, boys and girls, children of all ages, I bid you goodbye, and take my leave.”

הטוויטר שהגיע זה עתה מהעיתונאי המפורסם דן שונסי:

Boston Globe columnist Dan Shaughnessy offered on Twitter:

Frank Deford. A sports writing god and a class guy. Go back and read his stuff

פעם פרנק דיפורד התבקש לצטט את תחילת הסיפור שהוא הכי אוהב מכל תחילת סיפוריו. הוא בחר את הסיפור שכתב לספורטס אילוסטרייטד על בובי נייט. הוא מתחיל את הסיפור הארוך על המאמן הקצת מטורף בתאור גומות החן שלו, והוא מסיים, .DIMPLED COACH RAGES AGAIN … לא. לא יכול להיות... הקונפליקט ביו גומות החן והבנאדם הוא גדול מדי…

“Probably, for example, no matter how well you know Coach Knight, you have never been informed — much less noticed yourself — that he’s dimpled. Well, he is, and invariably when anyone else has dimples, a great to-do is made about them. But, in Bobby’s case, being dimpled just won’t fly.

“After all: DIMPLED COACH RAGES AGAIN. No.”

https://www.si.com/college-basketball/2015/01/14/rabbit-hunter-frank-deford-bobby-kight-si-60

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 12 תגובות

  1. מנחם היקר,

    בעת הזאת אנחנו נימצאים בתקופת המבול כמו בימיי הקדם של האותנפשתים, גילגמש הרשע חשב שיכל לבצע את זממיו על אויבים פצועים בדיוק כמו הרשעים מן המערב ובכך לקבל עליו חיי אל מוות .

    הגאולה בימים אלה לא נראית בעין או באופק, אך אין
    זה אומר שאין עוד תיקווה לאנושות.

    רק ה"ניבחר" לברון ריימון ג'יימס, בנה של גלוריה משכונת עקרון המיזרחית, הוא היחידי שיכול להציל את כל האנושות מרוע,החטאים והתואבה על פניי האדמה.

      1. קלמנטינה חמוצה,

        "תניא הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים שנא' צינים פחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם"
        כתובות כ ע"א

        שנאמר על כך אין שום טעם להילחם בגורל,
        הגורל עצמו תלוי ביכולת של הניבחר להילחם בסוחרים הרמאים מן המערב.

  2. נהדר, תודה רבה. יש אנשים שאוהבים ספורט, וכל דבר אחר, בגלל מה שהם רואים, אני מאלה שמתאהבים בגלל מה שהם קוראים. קראתי פעם ציטוט של יורם ברונובסקי, שאמר: 'אם היו מציעים לי לבקר גן עדן, או לקרוא עליו, הייתי בוחר בספר', ואצלי זה די דומה. בזכות אנשים כמו דיפורד, והדוקטור שלנו בשפת הקודש, העולם הופך עשיר בדרך שגם אלף תמונות לא ישוו לה

להגיב על קלמנטה לבטל

סגירת תפריט