ילדותו של מלך / הגולש גיא משה

*************

גיא משה מגיב באתר ב-3 השנים האחרונות (עם התמונה של לברון במדי מיאמי).

*************

אהדת ספורט זה רגש. רגש ותו לא. האחד מתרגש משחקן גדול השני מקבוצה מלוכדת והשלישי מהמאמן. האובייקטיביות היא מאיתנו והלאה כשאנו צופים באהובים או בשנואים עלינו, כל מהלך כל שריקה כל סטטיסטיקה אנחנו מפרשנים בדרך שתאיר את הדעות הקדומות ואת הרגש שלנו.

אבל לעתים מתגנבת לראש מחשבת כפירה הנוגדות את הרגש הקמאי, וההערכה לספורט עצמו מתגברת. זה קרה לאוהדי ריאל בקלאסיקו שמחו כפיים לרונלדיניו אחרי תצוגה הרואית, זה קרה לחלק מהאנשים אחרי התצוגה של לברון נגד הוורירס אחרי פיגור 3-1, וזה קרה להרבה חובבי נדאל בגרנד סלאם האחרון שלקח פדרר לאחר שנים של הפסדים.

ואם ברגש עסקנו תנו לי לספר לכם, למה אני כל כך מתחבר ללברון ג'יימס. רובכם – מומחי ה-NBA פה באתר – בוודאי מכירים את הסיפור לפחות בקווים כללים, אך אני אנסה להעמיק ולדייק ככל האפשר.

ביג מאמא

ארבעה דורות של משפחת ג'יימס התגוררו בבית הישן בשכונת עוני באקרון, הסבתא הייתה אשה גדולה וחזקה, היא הטילה את אימתה על הפרחחים הקטנים בשכונה, כולם כינו אותה "ביג מאמא". לסבתא הייתה נכדה שקראו לה גלוריה, בגיל 15 היא נכנסה להריון, זהות האב לא הייתה לגמרי ידועה. ב-30 לדצמבר 1984 היא ילדה את "ברון". היא הייתה ילדה צעירה שלא הייתה מסוגלת לגדל תינוק, אך זה היתרון בארבעה דורות בבית אחד: ברון גודל בידיה האמונות של הסבתא, של "ביג מאמא". היו לו גם דודים שהסתובבו סביבו, אז נכון, כסף לא היה בשפע, לא כולם אכלו לשובע בכל יום, ולא קנו להם את הבגדים הכי יפים בחנות אבל בסך הכל ילדותו עברה בבית חם ואוהב.

ב-1987 ביג מאמא נפטרה. זו לא הייתה מיתה פתאומית, היא כבר הייתה די זקנה והייתה אשה שעבדה קשה בחיים שלה, לברון ג'יימס בן ה-3 לא בכה יותר מידי, אולי כי לא ידע מה עומד לבוא. מספר חודשים לאחר מכן אמא של גלוריה שהייתה בת 42 ובשיא כוחה, מתה מהתקף לב. גלוריה בת ה-19 ואחיה נשארו לבד בבית ללא דמות סמכותית שתנחה אותם. הם התקשו לשלם את החשבונות והבית החל להתפרק, העירייה ניתקה להם את זרם החשמל והבית נשאר ריק, קר ונטוש.

השכנה מהבית הסמוך הסכימה לקבל את גלוריה ואת לברון הקטן והכניסה אותם לביתה. בראיון שנים לאחר מכן אמרה "לא הייתי מסוגלת לראות אנשים שצריכים לחיות בקור". גלוריה עבדה בלילות ולברון ישן על הספה, ספה אחת מיני רבות… שם גם החלה ההיכרות של לברון עם הכדור הכתום, בניה של וונדה השליכו כדורים לעבר סל מאולתר (ארגז-חלב על עמוד טלפון) בחצר, לברון ניסה גם הוא לזרוק אך הם היו גבוהים וחזקים, חסמו אותו בקלות ולקחו לו את הכדור מהיד.

לאחר ארבעה חודשים אצל וונדה, ג'יימס התחיל לישון אצל חברים ומכרים של גלוריה. אפרופו גלוריה, היא הייתה ציפור לילה שאו עבדה או בילתה בלילות. לברון היה שם איתה ואחר כך שניהם ישנו כל הבוקר עד הלילה הבא וחוזר חלילה. בשעות הקטנות של הלילה, כשהייתה חוזרת מבילוי, לעתים הייתה מכינה המבורגרים לשניהם והם היו רבים מי יאכל ראשון. בשנה זו של כיתה ד', כאשר ילדים נורמטיביים מתחילים להעסיק את ראשם במתמטיקה וספרות, ג'יימס פספס מעל 100 ימי לימודים וההידרדרות בלימודים הייתה נראית בלתי נמנעת.

תחרות ריצה

המפנה הגיע כאשר בקיץ 1993 ברוס קלקר (Bruce Kelker), מאמן וסקאוט בקבוצת "איסט דראגונס" (קבוצת פוטבול לילדים) ומכר של הסנדק של לברון, חיפש שחקנים בשכונות הקשות של אקרון. הוא הגיע לגינה הציבורית בה בילו לברון וחבריו ושאל "מי זה לברון?" הילדים הצביעו לעבר ג'יימס. "לא ייתכן שהילד הגבוה הזה הוא רק בן 8" אמר ברוס לעצמו ואז הוא ארגן תחרות ריצה בין הילדים, לברון ניצח בפער גדול. "הוא גם מהיר הילד" ציין לעצמו קלקר. הוא הציע לגלוריה לרשום אותו לחוג פוטבול, גלוריה סירבה, לא היה לה כסף לרישום ובוודאי לא לקנות את הציוד הדרוש, קלקר לא וויתר והציע לממן את הרישום ובנוסף גם לארח את השניים בביתו. ג'יימס החל להתאמן בפוטבול ובהמשך בכדורסל. לאחר מספר חודשים בבית של קלקר, דרשה חברתו כי האם ובנה יפנו את המקום, בראיון מאוחר סיפר קלקר כי לא היה דבר רומנטי בינו לבין גלוריה, אך זה הטריד את חברתו ולברון חזר לבתי מכרים מזדמנים ולספות שלהם. בביוגרפיה שלו ג'יימס מספר כי לעתים לא ראה את אמו אלא בלילה, ולפעמים גם מספר לילות עברו עליהם בלי להתראות.

עיניים גדולות ועצובות

מאמן הכדורסל הראשון של ג'יימס, ג'ון ריד, עבד בבנייה ובפרוייקטים עירוניים, ונהג להפסיק את עבודתו בארבע אחר הצהריים ולהגיע לאימון, בדרך לאימון היה נותן טרמפ למי מהשחקנים שנזקק לכך. ג'יימס, מאחר ולא היה לו כתובת קבועה היה משאיר לריד הודעות במשיבון, כדי שיידע מהיכן לאסוף אותו בכל יום. הוא סיפר שהוא היה מחכה בכל יום עם נעלי הסניקרס המהוהות שלו ובגדי ספורט והכדור שהם סיפקו לו מחדר הציוד ביד, תמיד עם הכדור ביד, ילד רציני, ללא חיוך, והעיניים כמו עיניים של איש זקן, עיניים גדולות ועצובות, עיניים שראו יותר מידי.

אנשים טובים באמצע הדרך

עם הזמן לברון החל לבלות את הזמן בביתם של חבריו לאימון, אחד מחבריו היה פרנקי ווקר ג'וניור בנם של פרנקי ופמלה ווקר. משפחה טובה שחורה והגונה "צווארון כחול", שלושה ילדים, האב עבד בעיריית אקרון והיה עוזר מאמן, האם עבדה במשרד של פוליטקאי מקומי. האב היה מחנך קשוח אבל הוגן שלא התבייש לתת גערה הגונה כשהילדים נזקקו לכך. לברון בילה אצל הווקרים והאב שם לב שהוא נשאר לשעות יותר ויותר מאוחרות, הוא אומר לעצמו, 'OK, it's time for him to go home! (זה הזמן שלו ללכת הביתה כבר!) אך הילד לא הלך. אולי התא המשפחתי המתפקד קסם לו, אולי דמות האב משכה את ליבו, אולי סתם לא רצה לעזוב לחושך ולקור. הוא החל לישון לעתים בלילה בביתם של הווקרים וכשהגיע ג'יינס לגיל תשע, שמע ווקר שג'יימס צריך מקום לגור, כדי שיוכל להירשם לבית הספר. הם דיברו עם גלוריה ששקלה לשלוח אותו לקרובים רחוקים בעיר אחרת, והחליטו לאמץ אותו.

לברון חלק חדר עם פרנקי ג'וניור. הם ציפו את כל הקירות, בפוסטרים של אלן אייברסון ומייקל ג'ורדן. פרנקי קבע כללים נוקשים: לא הולכים להתאמן עד שמשלימים את המטלות היומיות (הילדים גם צריכים לנקות את הבית ולהוריד את הפחים מפעם לפעם) ואת שיעורי הבית. לברון לא פספס יום לימודים מאז. כעוזר מאמן, האב עבד איתם גם על יסודות כדורסל בחצר האחורית. הוא אמר לג'יימס שהיה שמאלי, "אם אתה רוצה לזרוק תמיד תזרוק ביד ימין" ככה יהיה לך מיומנות טובה בשתי הידיים. לאחר שלימד אותם היה פרנקי צופה מהחלון לבדוק האם הם מיישמים את מה שלימד וראה שלברון תמיד קלט ופעל לפי ההוראות. "זו המתנה הכי גדולה שלו," אומר פרנקי, אם אתה מלמד אותו משהו, הוא יחיל את זה על כל המשחק שלו. הוא היה מתאמן ומתאמן עד ששקעה השמש ופמלה קראה לו ל"דינר".

גלוריה הייתה מגיעה כל סוף שבוע לראות אותו ולבלות איתו והיא ראתה שטוב לו מאי פעם. בכל שנה ושנה שחלפה הוא צמח בעוד כמה סנטימטרים, יכולות הכדורסל והאתלטיות השתפרו, הוא זכה באליפויות מדינה ואול אמריקן, אבל טור זה לא עוסק בהישגיו.

לברון נשאר אצל הווקרים עד חג המולד בהיותו בן 17, בגיל זה כבר הופיע הפרסום האדיר והשער בספורטס אילוסטרייטד. בראיון מאוחר אמר ג'יימס כי הם היו "המשפחה הראשונה האמיתית שלי". בערב חג המולד אמר פרנק לפמלה: "זה הלילה האחרון שהוא ישן פה, זה החג האחרון שהוא מבלה איתנו," ואכן מאז הוא לא חזר. ההכנסות מפרסומות שונות אפשרו לו לשכור לו ולאמו בית קטן בצפון אוהיו, באזור בו הוא גר היום עם אשתו וילדיו. הוא עדיין מבקר מפעם לפעם את פרנקי ופמלה, פרנקי ג'וניור הוא אחד המנהלים ברשת החברות של לברון.

זה לא סיפור על לברון. זה סיפור על אחווה, על נתינה ועל אנשים טובים באמצע הדרך.

רועי ויינברג

עורך הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 58 תגובות

  1. נפלא. אני אוהב אותו כל כך בגלל הניגוד המטורף בין החולשה והעזובה שבהם גדל לבין היכולות הלא אנושיות שלו, ובעיקר אוהב אותו כי הוא ל א רובוט, אלא בן אנוש שמדי פעם נבהל ומתרגש, וכי הוא קבוצתי מאין כמותו, מה שהביוגרפיה הזו מסבירה, אבל יכלה גם לקחת אותו לקיצון השני

  2. סחטיין גיא כתבת מאוד יפה!! והיום, אחרי משבר אמון "קטנטן" בין אנשי קריית אקרון שבאוהיו ללברון, 100% מאנשי העיר הקטנה פה רואים בלברון ג'יימס כאייקון מס' 1 בעולם, מלך העיר והרחוב הראשי בדאונטאון נקרא: "KING JAMES WAY"…

  3. זה גם סיפור על שלח לחמך, כי במקרה הספיציפי שלו הוא לא שכח אף אחד או אחת – הוא סייע לכולם ובנדיבות. גם את הלקח של הכתבה הוא לקח הלאה בצורה הכי מרשימה שאני מכיר לשכונות אקרון ומקומות אחרים.

  4. האיש טיפוס מלא במיגודים הןא סמות.מסובכת אינטרסנטית.לא פשוטה בכלל. יהיר שחצן ואטום ומצד שני הוא ערכי ישר ואמין.
    יחסי הציבור שלו וההתיחסות.לאנשים הם זועה מצד שני וורן באפט שאמינות היא סימן ההיכר שלו חבר ויועץ ההשקעות שלו ובאותה פעם עליה נכתב כאן באתר בזמן בו דייויד אימן ובאפט הגיע לבקר את.לברון ,למעשה הגיע כדי למנוע שלברון ימכור את מניותיו ויצור סחף לברון נתן בבאפט אמון תמך בו לא מכר והרוחים האדירים הגיעו חצי שנה אחרי
    קשה להגדיר אותן את לברון מן הסתם עבר מספיק בחיים כדי לסבול מפיצול אישיות אך הוא מצליח להחזיק מעמד יפה ויציב .
    סיפור מסובך לא שחור לבן .
    יפה
    תודה

  5. יןפי של כתבה גיא.

    אני לא מחסידי לברון ואף על פי שאני מבין שהוא גדל בסביבה לא פשוטה קשה לי עם חלק מההתנהגות שלו. עם זאת, הולכת ומתגבשת אצלי הדעה, במיוחד אחרי הפליאוף הנוכחי שלברון ג'יימס הוא השחקן הטוב ביותר אי פעם לשחק כדורסל. כן, גם יותר מההוא עם הלשון.

    1. אתה צוחק יאיר ?
      גורדן יכל להחזיק מעמד דקה מול ווילט צמברלין ?
      מילא חסרי הבנה כאן באתר אבל אתה ?
      א טו ברוט ?

  6. תודה רבה לכולם על כל המחמאות. תודה רבה לרועי שמצא זמן להעלות אותה יומיים לפני בחינות הבגרות.

    שיא הכתבה מבחינתי הוא כמובן התיאור של המאמן הראשון של לברון, על הילד עם העיניים העצובות שמשאיר הודעות במשיבון, מהיכן לאסוף אותו הפעם.

    הווקרים הנפלאים היו האנשים שבסופו של דבר גידלו אותו ונתנו לו את היציבות את מוסר העבודה.

  7. קרדיטים:

    כתבה נפלאה של אוריאל דסקל בפייסבוק (תיקנתי לו כמה תיקונים..)

    Zach Helfand בלוס אנג'לס טיימס

    Dan Robson ב- sportsnet

  8. סיפור שמאפיין חיים של כל כך הרבה אנשים באמריקה, יחידי סגולה יוצאים מהמקומות הללו כמנצחים כמו לברון… ואין ספק שהיו כמה אנשים טובים באמצע הדרך שטוב שהיו שם עבורו.

  9. תודה רבה על הךוסט. לברון הוא הסיפור הכי טוב בתולדות הנבא (אוקיי בהג ראשמור של הסיפורים).
    אפשר לקחת את זה לכיוון הפילוסופי של הכל צפוי והרשות נתונה, לכיוון ההומניזם, שמראה מה כוחו של אדם שעושה את הבחירות הנכונות גם כשהחיים לא חילקו לו קלפים טובים, וכ"ו.
    אבל הנקודה הכי יפה בעיני היא האנושיות והרגשת הסולידריות שהיתה אצל כל אותם אנשים שעזרו לו ללא תמורה לאורך הדרך ולא היו אפילו קרובי משפחה שלו. הסולידריות והעזרה האלה נותנים לכולנו דוגמא, כל השקעה בילד קטן היום יכולה להיות בוננזה לחברה בעתיד.
    אולי הילד שעזרת לו היום בשכונת מצוקה ירפא את הסרטן?

  10. רק לחשוב כמה ילדים כמוהו גדלים בכל רחבי אמריקה שלא היה להם את המזל ליפול על אנשים חיצונים כל כך תומכים שהיו שם להחזיק לו את הראש מעל המים ולהעצים אותו.

    1. ממש ככה. יש כאלה עשרות אם לא מאות אלפים.
      אם ישנם 100,000 ילדים כמוהו, גם אם רק אחד מ-100,000 איש יעשה משהו גדול לטובת האנושות הרי עדיין קיבלנו אחד שלם

  11. יופי של כתיבה! מכיר את הכתבה של אוריאל דסקל כמו גם את הכתבות המקוריות של espn שמהם היא שאובה. למרות כמה פאשלות בסה"כ לברון הוא הדמות האנושית והחיובית ביותר מכל הסטארים הגדולים ששיחקו בליגה ב30 – 40 שנים האחרונות- יותר ממג'יק בעל אלף הנשים, מייקל המהמר קובי החשוד באונס והמסתכסך הסדרתי וכו'. אין כמעט שחקן או מאמן שעבד איתו שיגיד עליו מלה רעה(אוקיי דייויד) איש שלא שכח מאיפה הוא בא והחברים שלו היום מנהלים בחברות שלו כמו גם ההשקעה הגדולה שלו באקרון. לראות איזה בו אדם מדהים ואנושי הוא למרות כל ההילה המטורפת סביבו מגיל 12 זה בעיניי סיפור לא פחות גדול מהסיפור שלו כספורטאי

  12. גיא! ספור מצויין על זווית לא מוכרת של לברון. אני קצת ידעתי על עברו ולכן אני אף פעם לא הייתי משונאיו!

  13. תודה גיא.

    קראתי לראשונה כמה דברים, כשזה לא מובן מאליו בכתבה על לברון, הספורטאי המסוקר ביותר בכל הזמנים.

  14. זה לברון של you never back off from a fight.
    כי מה זה בכלל פיגור של 3-1 מול הוורויורס? זה כלום לעומת התמודדות מגיל אפס עם ילדות קשה ואימא שלא מרוויחה מספיק בשביל חימום ואוכל.
    בנאדם שראה הכל והגיע ממקום שכוכב כדורסל לא אמור להגיע.
    אפשר לראות שדבר כזה משפיע לכל אורך הקריירה, ובעיקר בא לידי ביטוי בתקופות משבר.

  15. אכן כתבה נהדרת. וכבוד אדיר לווקרים. אבל הכבוד האמיתי העצום הוא ללברון. איזה יכולת מנוטלית אדירה. זה לא יאומן מה הוא הצליח להוציא מעצמו ולעשות בתנאי פתיחה כאלו, ולא משנה בכלל הכשרון הפיזי הגלמי שלו. דוגמא קלאסית זה העובדה שלמרות כל הטוב והחום והבית שנתנו לו הווקרים, ברגע שהיה באפשרותו הוא דאג לבית לאמו ולא. לקח אותה על עצמו. ואנחנו מדברים על גיל 17. זה לא יאומן הדבר הזה.

  16. מה אמא שלו עבדה תמיד בלילות, היא הייתה חשפנית או יצאנית???

    שואל ברצינות לא כדי שאחרים יוכלו לכתוב לברון שחקן בן-זונה.

    1. לא מוזכר מה סגנון עבודתה, אני לא פוסל חשפנות, למרות שנראה לי שבגלל הסיפור ההוליוודי כמו ”אשה יפה" זה היה מתפרסם ממזמן.

  17. סיפור מרגש. אני בכל אופן, שונא את הכדורסלן לברון ג'יימס ואת חבורת מלחכי הפינכה שמוצצים את ישבנו בתאווה מרובה – דרון וויליאמס, קווין לאב, קורבר, שאמפרט וזוג המלחכים – דאנטה וגיימס ג'ונס. את קיירי אירווינג וטריסטן תומפסון אני משום מה לא מצליח לשנוא.

  18. קודם כל תודה על הפוסט.אבל חייב להיות קצת שונה מכל התגובות המהללות ומשתפכות ולשאול שאלה אחת בלבד?
    האם הסיפור ילדות של לברון כל כך יוצא דופן אצל שחקנים בNBA? או לצערנו(אפשר לומר)הרבה מאוד מהשחקנים בליגה הם באו ממשפחה קשת יום שהכדורסל היה כרטיס היציאה שלהם מהגטו?
    עד כמה שאני יודע התשובה לשאלה הזאת היא 2 שהרבה מהשחקנים הם כאלה ולא חסר סיפורים מהסוג הזה ואפילו סיפורים יותר קשים מהסיפור של לברון.

      1. אני מניח שבמקרה של לברון די העצימו את הנארטיב בגלל שהוא כדורסלן כל כך מפורסם או טוב.ואם הוא היה כדורסלן פחות טוב אז הסיפור היה פחות מרגש?

    1. יניב תודה.

      זה די יוצא דופן, אין הרבה כאלה ואלה שכן לא יוצאים בריאים בראש.

      אני מתכנן לקרוא על עוד שחקנים שהם לא לברון, ואם יש סיפורים יוצאי דופן, אולי ארכז כמה ביחד ואכתוב.

    1. הוא לא משלם בכסף אלא בקשרים. הבן שלהם כמו רבים מחברי הילדות של לברון עובדים כמנכלי"ם בחברות שלו ששוות מיליונים רבים.

      בכל מקרה מהכתבות שסקרתי נראים הווקרים כמשפחה ממוצעת ומטה, בטח הם מלאים בגאווה יפה ולא רוצים לקחת כסף שהם לא עמלו עליו. אך אני בטוח שלברון ידאג גם לנכדים שלהם להשכלה ועבודה.

  19. מה עם סיפור חייו של מנוט בול זצוק"ל ? שהרג בחניתו 30 כפירי אריות שהסתערו על מגרש הכדורסל שלו בואכה נהר הלימפופו, שם פגש את המנהיג הדגול צ'יף דיקמבה מוטומבו

  20. מלך ילדותי

    כשהקבוצה מנצחת זה בזכותו,
    כשהיא מפסידה זה בגלל השחקנים, המאמן, ההנהלה, האוהדים או מי שיש רק לא הוא. זה לברון.
    ראו את התכונה הילדותית הזו לאורך כל הקרירה, החל מהקדנציה הראשונה בקליבלנד, העזיבה, התקופה שפחות הלך במיאמי, העזיבה את מיאמי והשנתיים הראשונות בקליבלנד.זה קר ציר הזמן, דוגמאות לא חסר.

    אז נכון, הוא באמת מתנהג כמו מלך בזה שהוא מצפה מכל הסובבים אותו כולל שחקנים, מאמנים, מנהלים ותקשורת להיות הנתינים שלו או איך שפיל ג'קסון הגדיר בצורה יפה
    YOU AND YOUR POSSE
    ואם יש תקופה שפחות הולך אז כל החצים ישר מופנים על ידו לכל הסובבים.

    זה שהוא שחקן ענק זו עובדה, כשהוא משחק טוב ונכון בלתי אפשרי לעצור אותו.
    אבל בין זה לבין להיות האדם והמנהיג שמנסים כביכול להראות שהוא אין שום קשר. הוא לא.
    וזו הסיבה מדוע רוב האוהדים עדיין סולדים ממנו למרות כל האליפויות וההצלחה. יש דברים שפשוט לא אוהבים ואי אפשר לרמות את האבודים

  21. כתבה נהדרת!
    דמות כל כך שנויה במחלוקת..
    כמו ששימי ריגר אמר במשחק האחרון מול בוסטון, " אני מתבייש להגיד אבל הבחור הזה מתחיל להיות יותר טוב מג'ורדן"
    טוב יותר בכדורסל נטו בוא כן לדעתי.. אבל באופי הווינירי והקילר אינסטינקט אין תחרות
    נאמר זאת כך
    אם הייתי צריך לבחור שחקן שיוביל אותי להכין הרבה הזדמנויות לנצח הייתי בוחר בלברון
    אם הייתי צריך לבחור בשחקן שינצח לי את המשחק הייתי בוחר במייקל

כתיבת תגובה

סגירת תפריט