מה כל קבוצה יכולה ללמוד מהיום ה-32 של הפלייאוף? / רועי ויינברג

בוסטון-קליבלנד.

קליבלנד: הם לא צריכים לשנות כלום, הם בדיוק ניצחו ב-44 הפרש. לכן נדבר על איך הם עשו את זה. ברבע הראשון הם ניצלו את זה שבוסטון שיחקה רוב הזמן עם גבוה אחד והיו לא מעט חדירות של אירווינג פנימה באין מפריע והם עשו עבודה טובה מאוד בהתקפה, כשג'יימס יותר מתמקד בהנעת הכדור בחלק הזה של המשחק מאשר ביצור נקודות.

ברבע השני קליבלנד שיחקה עם דרון וויליאמס וקיירי אירווינג ובהרכבים נמוכים כאלה ואחרים וזה עבד טוב מאוד. גם בהתקפה (לברון ולאב קלעו ברבע השני 27 נקודות משותפות. בוסטון קלעה בכל המחצית 31), כשהשילוב של שאמפרט ליד לברון בעמדות הפורוורד היה טוב מאוד והם הצליחו לרוץ איתם כמו שצריך.

גם בהגנה קליבלנד הייתה נהדרת, ואני מתייחס בעיקר למחצית הראשונה כי השנייה הייתה חסרת חשיבות למרות שגם בה הם שמרו טוב. הם כפו על הסלטיקס איבודים וזריקות רעות, מנעו מהם להגיע לצבע בקלות והוציאו את איזייאה תומאס לחלוטין מהמשחק. ככה בוסטון לא נראתה כמו בוסטון והם לא הצליחו למצוא מהלכים או דרכים חדשות לייצר נקודות. כמו שזה נראה כרגע, לא משנה מה הם יעשו הסדרה תגמר ב-0-4; קליבלנד הרבה יותר טובה.

בוסטון: הדבר היחיד שעבד טוב, יחסית, לסלטיקס ברבע השני הוא הפוסט-אפים של בראדלי וג'יילן בראון. המעט נקודות שהם הצליחו ליצור באו מזה והם צריכים לייצר כמה שיותר מהלכים שנגמרים בחדירות של השניים לצבע – בייחוד בראון שהיה נקודת האור היחידה הערב. יחד עם מרקוס סמארט או שחקן אחר שיתפקד בהגנה לידו, זאת ההתקפה שבוסטון צריכה לעשות.

אני לא יודע כמה מקום יש לתומאס על המגרש בסדרה הזאת, בהנחה שהוא לא משנה את המשחק שלו לחלוטין, קליבלנד קוראת אותו כמו ספר פתוח. לכן סמארט או שחקן עם אוריינטציה יותר הגנתית יכול לעבוד, או מישהו אחר שמסוגל להוביל כדור ולאפשר לבראדלי ובראון לחדור לצבע בקלות.

אבל הבעיה הגדולה ביותר של בוסטון הייתה זאת שהם נראים כבויים לחלוטין. מנחם הרחיב על זה בטור המעולה שלו, משהו בסלטיקס פשוט נראה שבור. רוב העבודה שם צריכה להיות מנטלית, ובלי זה אין להם סיכוי. רק עם אנרגיות חדשות והתקפה שונה שמתבססת יותר על חדירות של שחקנים ארוכים לצבע (וניסיון לתת לג'רלד גרין לזרוק מרחוק) אולי תעבוד, וגם במקרה הזה הסיכוי קלוש עד לא קיים.

רועי ויינברג

אחד מעורכי הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 38 תגובות

  1. תודה על הטור.

    למרות שלדעתי נראה שניתן לוותר עליו ב-2 המשחקים הבאים.

    זה ייגמר שוב בדו ספרתי, בלי סיפורים מעניינים באמת.

    רק אם אוליניק יחליט לעשות הורדף זקיף לקווין לאב (טייק 2) אז אולי יהיה סיכוי של 2% שהם יתקרבו לרמה של קליבלנד.

    לבנתיים כל מה שנותר להם לעשות זה לתת כבוד למלך ולצחצח לו את הנעליים.

  2. למדנו שני דברים:
    לבוסטון אין מספיק לב. הם היו צריכים להרביץ ולשרוט את דרכם לתבוסה ולא ללכת בצורה סטואית (גיא!) כמו המאמן שלהם.
    ודבר שני גם הוא קשור לגיא – המאצ'אפ הוא הכי חשוב. מול אינדי היה לקאבס קשה, מול בוסטון וטורונטו קל.
    מה יהיה בגמר אלוהים יודע

  3. תודה על הטור המצוין (כרגיל). אוסיף רק הערה אחת – טיי לו הופך לטעמי לאחד המאמנים הטובים בליגה. ההתאמות שהוא עושה בסדרות בשני צדי המגרש מופלאות ואחד מהם למשל היא העובדה שהוא זיהה את חולשת הצבע של בוסטון- ובכל הדקןת שיש על מה לשחק (קרי פחות מ30 הפרש) הוא שם את לאב וtt ומייבש את פריי שהיה מצוין בדקות שקיבל עד כה בפלייאוף. בשעה למשל שמול אינדי שחזקה יותר בצבע(טרנר, אלן, סראפין) הוא נתן יותר דקות לפריי כדי להשיג ריווח טוב יותר

  4. ולגבי שאמפרט- מסכים ב100%. כל עוד ג'יי אר לא בשיאו (ובפרט כשהוא רחוק מכך) שאמפ עדיף ובהרבה בגלל היכולת ההגנתית

    1. הוא יכול לשחק כסמול פורוורד ליד שני גארדים וזה יעבור טוב, משהו שימושי לקראת הרכבי קרי-ליבינגסטון-תומפסון אם יהיו.

      1. כן אבל ליווינגסטון עולה מהספסל. בחמישיה הקו האחורי הוא דוראנט קרי תומפסון ולא הייתי מסתכן בלשים את ג'יי אר על אחד מהם(גם לא את קיירי, אבל זה סיפור אחר). דוראנט שחקן פוסט אפ בינוני ולכן שומר נמוך יחסית עם זריזות וידיים ארוכות כשאמפ צריך להיות הפתרון כמו שבזמנו ייגר שם על kd את טוני אלן

        1. ג'יי אר היה חשוב בגמר הקודם, גם בהגנה ובעיקר בתנועה שלו בלי הכדור שסידרה לקרי מפגשים מול לברון. הייתי משאיר אותו דווקא בחמישייה, ובדקות שדוראנט חם כן הייתי שם עליו את שאמפ.

  5. תודה, רועי.

    זה היה תענוג צרוף לצפות בקליבלנד הלילה.
    לברון שולט בקצב המשחק, כמו הרכזים הגדולים ביותר (מג'יק).
    קולע כמו הסקוררים הגדולים ביותר (ג'ורדן).
    ושומר כמו גדולי שחקני ההגנה (אלאג'ואן).

    זה לא נתפס ששחקן בעונתו ה-14 בליגה מצליח להמציא את משחקו מחדש.
    מי שראה את משחקיו במדי הקאבס ב-2015,
    רואה איך כיום הוא משחק כדורסל שונה לחלוטין.
    הוא למד לשחרר את המושכות, ולתת לקיירי ליצור לעצמו, ולאחרים, מצבי קליעה.
    הוא קורא את המגרש טוב יותר מאי פעם,
    בצורה שמזכירה את ניהול המשחק של פייטון מאנינג.
    והוא זורק עם יותר ביטחון, וגם פוגע. 45% מהשלוש, יש לו השנה בפלייאוף.

    לראות אותו משחק, ולהתמוגג.

    1. הגמר הזה יהיה מאוד מעניין במידה והוא יהיה בלי פציעות וילמד יותר מהכל על לברון. אם הוא מביא את היכולת הזו גם לגמר ומשחק כמו במשחקים 5-7 שנה שעברה זה שם עליו חתיכת סימן קריאה, לדידי לא פחות ממנוול הזה שכינו אותו אלוהים. אם הוא לא יצליח להביא את היכולת הזו מול הלוחמים זה יאפיל מאוד על הפלייאוף שהוא נותן עד עכשיו.
      התחושה שלי שהאחוזים שלו ירדו פלאים אם הלוחמים יהיו בריאים לחלוטין – במיוחד KD ואיגי שעושים לו חיים לא פשוטים, ואולי חלק מן השינוי הזה שאתה מתאר פתאום יעלם והפריק קונטרול יחזור במלוא תפארתו.
      באופן אישי קשה לי להתרגש מהיכולת שלו לדפוק דנק מהדהד על הראש של תומאס ברדלי או קראודר. ברור שזה גם בגלל שאני הייטר, אבל לא רק. לדידי השחיטה הזו מאוד צורמת ולא נובעת רק מהשירה שאותה אתה מתאר גיא. לא אלו האנרגיות שאני מצפה בגמר באולם הביתי.

      1. הדרך להאט את לברון זה עם גבוה דומיננטי.
        דוראנט וגרין, ה-2 לא מצליחים באמת להאט אותו –
        זה לא מקרי שדטרויט, אינדיאנה, ושיקגו, הן הקבוצות מולן נתוניו של לברון ב-3 הפלייאוף האחרונים, הם הכי נמוכים. (יחסית)

        1. אמרת אמרת.
          ניחא כשאתה מדבר על גרין, אבל על דורנאט? על מה בדיוק אתה מתבסס – על סידרה שהייתה לפני 5 שנים עם קבוצה שונה לחלוטין? לגבי איגי של שנה שעברה ששיחק פצוע? חתיכת מבחן מחכה לו בגמר ואני בטוח שהוא הולך להיות הרבה יותר קשה מהלונה פארק שיש לו עכשיו.

    2. * כשלברון מסתכל בפניה של מדוזה אז היא הופכת לאבן

      * במשחקי קליבלנד השופטים משחקים על קצות האצבעות שלא לחטוף ממנו טכנית

      * פעם לברון החטיא דאנק ואז הסל התנצל שלא התכופף

      * לברון הוא איש משפחה מס' 1 בעולם ועל כך יעיד כריס בוש, שכן התכופף

      1. מר טמיר, אני מחכה בקוצר רוח לפסטיבל שירי הדיכאון שיגיע אחרי האליפות הקרובה של הקאבס.
        (ככה זה אמנים, כשהם סובלים, הם במיטבם…)

      2. היה לך יותר קל בחיים אם היית מוותר על האידאלים ומתחיל להעריץ את לברון.
        אופס, יצא לי אורטון 😀

  6. יש שחקן אחד שצריך לצפות שוב ושוב במשחקי הפלייאוף הנוכחי של לברון, כחלק מהקורס "איך לייצר מספרים היסטוריים ולשפר את כל חבריך לקבוצה בו זמנית".
    אחד, ראסל ווסטברוק.

  7. טרוף מנטלי יכול לשנות הכל. לא עד כדי לנצח בקליבלנד, אבל בוסטון ייתנו שני פייטים בחוץ הרבה יותר '/גבריים' ואגרסיביים שאשר הם עשו זאת בבית. שני משחקי הבית היו ABERRATIONS

  8. מדברים כאן הרבה על התבוסתנות של בוסטון, על האנרגיה שלהם.
    חבר'ה, על איזו אנרגיה אתם מדברים?
    באמת נראה לכם שהם לא רוצים? לא מתאמצים מספיק?
    קליבלנד גמרו, פירקו, טחנו והרגו אותם בהגנה.
    שחטו אותם בהתפקה תוך כדי תצוגת משחק פנומנלית.
    מה אתם חושבים? שאם קרואדר או אוליניק היו נותנים ללברון ביס באוזן, מעשה מייק טייסון, משהו היה משתנה?
    קליבלנד כולה, בהנהגתו של לברון בפורמה שפשוט קשה להסביר (הוא ממשיך את רצץ שלושת המשחקים האחרונים של הגמר לאורך כל הפלייאוף) פשוט נראית כמו קבוצת נ.ב.א נגד קבוצת תיכוניים של איזה אי קריבי קטן.
    כל הפרגון הוא אך ורק לקליבלנד על שחקניה, מנהיגה וצוות האימון.

  9. במהלך העונה האחרונה של מרק גקסון כמאמן ג"ס חשבתי שהוא צריך ללכת, היו לכך סיבות רבות שלא אפרט.

    גם ההנהלה חשבה כך ומאז הקבוצה לא הביטה לאחור.

    אבל כשאני רואה את התבוסות שסופגות היריבות של קליבלנד במזרח ובמידה מסויימת גם של ג"ס במערב ועוד יותר מכך על קבוצות כמו מינסוטה, פילדלפיה, ניו אורלינס ואורלנדו אזי כל אחת מהן היתה מצליחה יותר לו גקסון היה המאמן שלה

  10. קליבלנד – להתחיל לחשוב על חלוקת דקות ומנוחה ללברון. הקבוצה הזאת בכושר אדיר וכל השחקנים בכושר קליעה מצויין. פשוט רצים נהדר הגנתית והתקפית.
    בוסטון – ללחוץ על אדם סילבר לקיים חוקים נגד לברון… למשל, שהוא יכול לזרוק רק ביד אחת, אסור לו לרוץ והוא חייב לקפוץ גם על רגל אחד (ורק אז אולי יהיה צמוד…)

    1. השיטה של קליבלנד עם לברון טובה. הוא מקבל הרבה דקות (יחסית) ואז שבוע חופש כדי לנוח. היום הוא לא היה צריך לשחק כל כך הרבה, הוא לא שיחק 32 דקות או פחות מאז אפריל (ניצחון ב-17 הפרש על פילדלפיה), ויכול להיות שזה יקרה במשחקים הבאים אבל זה לא אמור להיות שיקול – שינצחו וירוויחו הרבה מנוחה

כתיבת תגובה

סגירת תפריט