גיים 1 גמר המזרח, סלטיקס – קאבס, אחד לברונינו \ איל רדושקוביץ'

 

יש לי בחדר האמבטיה שני מתגי אור. האחד מרעיש ומאוורר והשני שקט ומחמם. כל כניסה לחדר מלווה בהתלבטות, שמא ארעיש את כל הדירה הקטנה השכורה שלנו או שמא אתחמם לי בזמן שאני עושה את צרכיי או רוחץ את ילדותיי. בכלל הדיור המנוהל בצפון מזרח ארה"ב הוא תופעה. הדירות מבדדות, את הרעש מבחוץ מההמולה הפנימית, את הקור והחום הקשים מכל הבישולים וסרחונות היום יום, אבל הן תמיד מספקות לך תחושה ארעית, אם זה חברות הניהול שמרשות לעצמן לשלוח אנשי תחזוקה גם כשאנחנו לא נוכחים, אם זה קירות הגבס המיופייפים שלא יעמדו בפני מכה קלה של פטיש ומסמר והעדר המנורות החולני. חברות הניהול טורחות להבהיר לך  את מתק השפתיים האמריקאי המפורסם, מתחתיו הרבה ציניות, הרבה גוזמאות קשות שרק כסף יכסה ודיבור רהוט יפצה.  הנוחות האמריקאית מתגלמת בשירות האולטימיבי – שמירת החבילות. אלוהי האמזון חוסכים מאיתנו את כל האובססיה הישראלית לכיתות רגליים באינספור חנויות והדורמנים בבניינים השונים מאפשרים לנו שירות שמירת חבילות פשוט ויעיל, רק תוכיח התכנות כלכלית, תביא כמה ממליצים, תשלם בזמן, או את הקנסות בזמן ואל תתלונן יותר מדי אם אפשר כי יש לנו עוד 20 שוכרים אחרים שמחכים בתור אחריך כדי לשלם מחירי שכירות מהגבוהים ביבשת.

 

את הדרך מקוניטקט לבוסטון עשיתי ברכבת מהירה, כזאת שבשעות השיא שלה גובה 180$ לכרטיס. כזאת שמאפשרת שירותים נקיים, כסאות מתקפלים, שקעים חשמליים ואינטרנט אלחוטי. אישה עבת בשר מהצפון מזרח העירה לי כשהתחלתי לדבר בטלפון עם לקוח מהעבודה, הפנתה את תשומת ליבי לשלט שלא משתמע לשתי פנים אמריקאיות – שלט הqueit car, השלט מבקש להמנע משיחות בטלפון או מדיבור בקול רם. Please refrain, אמרתי סליחה בנימוס של גויים וקבעתי עם הלקוח למחר. בדרך עברנו דרך כמה מהחופים היפייפיים של באיזור קונטיקט, רוד איילנד ומסצ'וסטס. כל מיני גוויות לבנבנות התפזרו להם על רצועות חול מלאכותיות ברוחב של כעשרה מטרים על מנת לנצל את השמש המפתיעה הזאת של מאי. הרצועות חול היוו המשך של הקרקע שיובשה על מנת לחבר את צפון המזרח עם שאר העולם. לחבר את נותני ההוראות ממסצ'וסטס למקבלי ההוראות הקונטיננטליים. בוסטון, עיר מטעה שכמותה, נראית כמו אוברסטייטמנט אחד גדול. עיר שבה הפיות קטנים והדיבור מעוגל אבל הוציאה מתוכה את ביל סימונס, אחד מקשקשני הרשת האהובים עליי ואת whitey bloger, אחד המאפיונרים הרצחניים ביותר שפעלו בארה"ב בארבעים שנה האחרונות. אחד האתרים המפורסמים בבוסטון הוא אתר ההתרחשות של הBoston Masacre. בחמישי למרץ, 1770, תקפו המוני פועלים חיילים בריטיים במחאה על שהבריטים לקחו להם את הפרנסה. שבעה פועלים נהרגו., אכן טבח, massacre. התוקפים תוארו ע"י ג'ון אדמס, סניגורם של החיילים הבריטים כ" a mottley rabble of saucy boys, negros, and Molattos, Irish teaugs and outlandish jack tarrs". (לא להתבלבל עם גון קווינסי אדמס, הנשיא השישי של ארה"ב, למרות שאולי גם עליו הם ינסו לתפוס בעלות).

 

זהו הביקור השני שלי בבוסטון, בקודם, נסעתי ללקוח בפרבר, ומדי יום הגחתי לכל מיני אתרים, יום אחד חמקתי לספריית המשפטים של הארוורד, ניסיתי למצוא איזה פרופסור שיזרוק איזה מלגה, יום אחד הסתובבתי באיזור הברים, וביום האחרון הצטלמתי ליד הפסל של אחד, ביל ראסל והדלקתי חצי מקהילת הופס בארץ הקודש. שתיתי ואכלתי, ראיתי וצילמתי. הלכתי ותיירתי. הפעם כפי שבטח שמתם לב, אני all business. מוקדש רק לכדורסל.

 

עידן, הכתב-כתב של הופס באיזור מנהטן, הנחה אותי לאן ועם מי לדבר. "רק תגיד שאתה מהאתר של הבלונדיני הישראלי, בראון ובראדלי כבר ידברו איתך".  בראון, אהוב ליבו מספר שתיים של סימונס, הוכתר ע"י the ringer  כתקווה הירוקה הגדולה לאולי עצירת לברון, רזה וארוך, אתלט ללא קליעה מבחוץ, מעין דגונטה מורי עם ציפיות גבוהות, ממנו אני אצפה לשבור את הסטטוס קוו המזרחי? הרבע עוף הזה ייגרום ללברון לחשוב פעמיים?

 

עוד ועוד אנשים יורדים מהרכבת, רובם לבנים, בהירים, קמוצי פה, מתהלכים בבטחה כאילו ואבא שלהם קנה את המייפלאוור. איפה הם וכל שיחות הסלון הישראליות-אמריקאיות על ויזת עבודה וקשיים בשפה. איפה הם וניסיונות מגוחכים למצוא חומוס ראוי לשמו ומלח גס. מה שבשבילנו הוא סם חיים בשבילם הוא מרכיבי תזונה אותנטיים. ככה זה שהטבח המפורסם שלך הוא של שבעה בני עניים מרודים, שום דבר לא יכול באמת לגעת בך.

 

אדם פנה אלי בסאבווי אליי מכל הנוכחים. הראה לי פתק באנגלית רהוטה עם הוראות הגעה למסעדה ושאל בספרדית מגומגמת לכיוון. החזרתי לו בספרדית המגומגמת שלי כדי להבין שהוא ברזילאי אבוד שהולך לעבוד כגרילמן במסעדה בעיר. הבטחתי לו שאנחנו יורדים באותה תחנה. שבועה של דרום אמריקאים. הוא היה מלא תודה, על כך שבחר את הגרינגו הנכון. לכוון. לתת. השיחה נקטעה אחכ במגבלות הגמגום המשותף שלנו. בציינה טאון עלה האבטיפוס האירי השיכור, עם כפתורים פרומים בחולצה, ריח מהפנט של אלכוהול, ז'רגון קללות מסרט של סקורסזה וספונסר צמוד מאלכוהוליסטים אנונימיים. אני והברזילאי ניסינו להעלים את עצמינו כדי שכל הפאק יו שעף באוויר לא יגיע לכיוונינו. תחנה אחכ הוא ירד. השאיר מקום לשלל גלויות להכנס לקרון. צרפתית, קוריאנית וקצת אנגלית נישאו באוויר. אני היישרתי מבט לידידי כל תחנה, מבטיח לו שאשאר איתו עד התחנה הסופית. למרות כל גוי שינסה להפריד בינינו.

 

נכנסתי לארינה, אין כמו לראות שחקן NBA ממריא לגאמפ שוט דרך מצלמת אייפון שקפקפה. איזייה, גרין בראון ובראדלי הגיעו ראשונים. מאייזיה אתה מרגיש את הפאסיב אגרסיב, הוא לא אוהב את המצלמות, הוא אוהב את המשחק, הוא לא אוהב את הפלאשים האלה, האלה שמרקדים בתוך העין ומובילים אח"כ שאלות מסובכות. תן לו כדור וטבעת והוא יהיה בסדר. נוכחות המדיה פה היא אדירה, פתחו אולם בכניסה לגארדן מלא בשולחנות מוכנים לחגיגיה, או שחיטה, תלוי מי שואל.

 

עליתי לקומה התשיעית, הבחור שאחראי על המדיה בסלטיקס אפילו לא דאג לי למקום ישיבה.

 

רבע ראשון

 

הורפורד לוקח את לברון לסל, איזייה עולה לסל, שחקן סלטיקס כלשהוא עושה פעולת כדורסל, הקהל הזה משתגע, אני קלוע בין כתב של פוקס אוהיו בשנות החמישים המאורחות לחייו שעסוק בלהקליד ולקלל אף יו ואף יו, לבין שני אנשים מבוגרים שלבושים בסחבות ונראים כאילו העשור האחרון בחייהם לא היה מהמשופרים. נודף מהם ריח חריף של רגליים, כאלה שלא ראו מקלחת כבר הרבה זמן. הקהל צורח, משתולל, כאילו אנחנו לא באמריקה, כאילו אנחנו במקום שבו הספורט חשוב, שבו מבינים שזה לא בידור אלא מלחמה על החיים. אני מתאפס אחרי כמה דקות של קללות מצד אחד וריחות נהדרים מצד שני ועובר למקום טוב יותר על הגשר ב TD גארדן, איפה שיש שקע ללפטופ וקצת אוויר לנשימה.

 

אייברי היחידי שקולע בצד של הבוסטון, לברון בצד השני פשוט בבריונות מפלס דרכו לסל, הורפורד שומר עליו ברגע שהוא ואוליניק על המגרש ולברון עושה לו לברון. הסלטיקס נראים אבודים בהגנה, נכנעים לקצב המהיר של הקאבס לדחיפת כדור של לברון. לברון מרכז, מחלק באפס, בורא. יוצר. לברון.

הקהל הבוסטונאי לא קם ורוקד, לא מתעסק בשטויות, מקסימום מחייך שיש מצלמה עליו.

איזייה קולע את הסל הראשון שלו 2:35 לסיום הראשון. האם כל התחזיות שהיו עליו יתממשו עכשיו? האם כל האנדרדגיות הזאת שמשרתת אותו כ"כ טוב תאזל פתאום ותפנה מקום ל1.75 של קעקועים?

בשלושה פוזיישנים רצפוים לברון מבודד על אוליניק, בשניים שהוא מוצא עצמו מול קלי, לברון מבריין עצמו בדרך לסל, באחד סו גיילן בראון מצליח להיצמד אליו לברון מגיע עד לטבעת ומחטיא.

 

רבע שני

הסלטיקס פותחים עם חמישייה פלוס סמארט, והקאבס מרגישים כ"כ בטוח שקואץ לברון משאיר אותו ואת קיירי על הספסל ונותן ללאב לשחק כגבוה יחידי.

הסלטיקס לא מצליחים לקנות סל, זריקות חופשיות שיש להן לא נכנסות, רועדות להם הידיים בליי-אפים פשוטים. 2 דקות לרבע והקאבס כבר ב-16. הנעת כדור פשוטה שוברת את ההגנה הסלטית.

 

סמארט נכנס במהלך האסל ליער כדי להשיג סל ועבירה אבל שאמפרט מחזיר בשלשה כדי להחזיר ל-14.

 

 

הסלטיקס נראים רע, והקהל לא מוותר, "בולשיט" הם צועקים, בוז, דיפנס, לטס גו סלטיקס, אבל זה לא עוזר. הם פשוט לא פוגעים, איזייה על 2 נק, 15 דק המשחק ואין ישועה. 1-12 משלוש והמלך בשלו. מוריד את הורפורד לדרגת שחקן לאומית ב' פעם אחר פעם. מוסר כשצריך ועושה הכל נכון, כאילו כבר הגמר מול הלוחמים מובטח והמקום בהר רשמור שוריין.

 

 

סטיבנס מנסה עוד ועוד וזורק כל מה שיש לו, טיילר זלר נכנס אפילו לשתי דקות, אבל ההפרש רק צומח וצומח ואיתו הטרוניות על היעדר התחרותיות ועל כל הלברון הזה.

 

 

לברון עושה לקיירי פופוביץ ותופס אותו בראש אחרי שהוא עשה עבירה בזמן זריקה לשלוש של תומאס.

מחצית. 22 הפרש לקאבס. מה עושים עם הפלייאוף הזה? מה עושים עם הליגה הזאת? האנטי קליימקס הזה מרתיח. הוא זורק לנו בפרצוף את חוסר התוחלת של עשרות שעות של דיונים על החוזה של אלן קראב, את כל התככים על סקרמנטו והנכסים שיש לאורלנדו, פילי ודנבר. זה מעמיד בסימן בחילה את ההתפתחות של יאניס, קוואי, אנטוני טאונס ודיוויס, ומראה את חוסר התוחלת בכל מקום שפול גורג יגיע אליו. תפרקו, תתאחדו, ותעמידו מפלצות המסוגלות לרקוד עם ג"ס או ללכת מכות עם לברון, או שתעמידו קבוצה לעוד ארבע שנים. אחרת, פשוט לכו הביתה. אין שום משמעות למשחקים של אטלנטה או לשיפור של ארון גורדון.

 

רבע שלישי

אוליניק לא יכול להיות על המגרש, הוא נטל בכל חילוף, הוא הבחור הזה שאמור להביא קשיחות, אבל זה פשוט לא מספיק. לא לכאן. מצלמת הריקודים שוברת את הקהל הבוסטוני, הם הופכים מהמון חסר פרצוף, כזה שקוצף ושוצף, כזה שדורש קצת יותר ממינוס 24 שש דקות לסוף הרבע השלישי לחבורה של אטומים בודדים שרק רוצים לעשות דברים מגוחכים מול המצלמה, בין אם זה נפנוף ידיים, צחוק מאולץ או צעדי ריקוד מביכים. לנו, אוהדי ה NBA, מצלמת הריקודים היא הריאליטי שלנו, היא המקום בו אנו רואים אנשים באחת הצורות הגולמיות ביותר שלהם – מנסים לקבל 3 וחצי שניות של מסך.

6 דק לסוף השלישי, במינוס 27, איזייה סופסופ מוצא את קראודר מתחת לסל, מהלך שהיה מתבקש כבר 30 דקות. פוזיישן אח"כ הסלטיקס חוזרים לזה אבל רק כדי לחטוף שתי שלשות ברצף מלאב. הקאבס ב 40% מהשלוש ו60% מהשלוש.

 

 

והקהל בשלו, מעודד בכל פוזיישן, צורח דיפנס, נדלק מקטטה זוטא בין תומפסון לסמארט, צורח עד מעמקי נשמתו במינוס 25,  כדי לראות את הורפורד מפספס פוזיישנים הגנתיים, אבל הוא לא מתייאש ומהתהום שבו הקבוצה שלו שרויה. הקהל מחזיר את בוסטון למינוס 17 בתחילת הרבע הרביעי, ואם תשאלו אותם, את העשרים אלף אישה ואיש שהגיעו הערב, זה אפשרי. כל מה שצריך זה לצרוח ולנשוך ולשרוט. המלך ייכנע, או יתכופף, או ייתעקם או ינצח, אבל הגאווה הסלטית תישאר עומדת בעינה.

 

רבע רביעי

נדנדת סלים משאירה את היתרון בסביבות ה-20, לברון לא יורד מהמשחק, 35 דקות משחק מתוך 38 סה"כ עד כה. הוא לא מוכן לשמוט את יתרון ה-20 נק ולתת לג'יימס גונס מהנוער להשתפשף קצת.

והוא עושה למשל את זה:

 

 

בלי ששמתי לב שורת העיתונאים לידי התרוקנה והשאירה אותי בדד בצפייה. 9 דק לסיום והם איבדו תקווה.

סטיבנס מעלה חמשייה גמדית: איזייה, בראדלי, גרין קראודר ובראון. זה נגמר כשהמלך משפיל את בראון בדרך לסל.

בשירת הברבור של המשחק, המלך הלך לנוח במיליון הפרש 3 דקות לסוף, סטיבנס גם נשבר והעלה את הילדים. והעולם חזר למקומו.

אני בדרך לאוטובוס של חמש שעות מבוסטון לניו יורק, כדי שאוכל לספר לתינוקות שלי שראיתי מלך. וראיתי נתינים. והמתגים בשירותים עדיין מחממים ומרעישים.

תוצאה סופית: קליבלנד 117, סלטיקס 104

לברון עם 38 נק 9 ריב ו 7 אס, לאב עם 32 נק 12 ריב ותומפסון עם 20 נק ו 9 ריב

בראדלי עם 21 נק, קראודר עם 21 נק 8 ריב ו4 אס ואיזייה עם 17 נק ו10 אס

 

לפוסט הזה יש 143 תגובות

  1. מצוין! וליבי איתך על החוויות בניו יורק, במשך שלוש שנים חילקתי את הזמן שלי בין שיקגו לניו יורק ויש לי יחסי אהבה שנאה קשים איתה. המשחק הלילה היה עצוב.

  2. כתיבה מופתית.
    ההקדמה של ה-"לפני" משדרגת את הפוסט לרמה שלא הייתה מביישת שום עיתון ספורט.
    (ובמקרה של העיתונאות שישראלית – הם היו מתים שיהיו להם כתבות באיכות שכזו)

  3. לאב 32 נקודות.
    אני מעז לומר שגם אם לברון ייפצע קליבלנד יכולים לעבור את גולדן-סטייט.
    כל מה שלאב צריך זה אסיסטים. הוא לא כמו לברון וקיירי שיוצרים לעצמם את המצב הנוח, אבל כשלברון יישב פצוע בחוץ, יש לקליבלנד 2 שיכולים לתת כל משחק מעל 30 נקודות בלי לסחוט הרמת גבה, זה פחות טוב מהשלישיה של גולדן-סטייט שכל אחד יכול לתת 30 נקודות ככה סתם, אבל לקליבלנד לא חסרים שפנים של 20 נקודות – תומפסון, שאמפרט, פריי, גם קורבר, ועוד.

    1. אני כבר לא יודע מתי אתה ציני…

      לקאבס אין סיכוי אם אחד מה-2 פצוע:
      קיירי, לברון.
      גולדן סטייט קבוצה עם התקפה טובה בקנה מידה היסטורי,
      ועם הגנת עילית.

      לאב כמו ששיחק היום זה התגשמות הפנטזיה של גריפין –
      ריבאונדר מצוין שמרווח את המשחק עם יד קטלנית מבחוץ, ויודע לנצל היטב מיס מאצ'ים בפוסט.
      וכאשר הוא גם סביר + בהגנה?
      בכלל החלום הרטוב של גריפין…

      1. לא ציני. אמרתי שיש סיכוי, לא אמרתי שרוב הסיכויים שזה יקרה.
        ההתקפה עם הקנה מידה ההיסטורי לא הביאה אליפות בשנה שעברה. הרגעי האמת קרי ותומפסון לא פגעו כמו שצריך, ודווקא מולם הקאבס עשו תקדים היסטורי וחזרו מ3-1. נכון, היה לברון. אבל יותר משהאליפות היתה בגלל לברון, היא היתה בגלל שגולדן-סטייט לא היו טובים.

          1. לאב, קורבר, שאמפארט, ד. וויליאמס, סמית' ועוד כל הוטרנים מסביב, לא הייתי קורא לזה לבד. גם בלי קיירי (רק בלעדיו, לא כולם) יש מספיק לדעתי

          2. ברור ששאר השחקנים חשובים להצלחה.
            אבל –
            אם לאב נפצע, יש את פריי שיכול למלא את מקומו (או אפילו דרק וויליאמס).
            אם ג'יי אר נפצע, יש את קורבר ושאמפרט.
            אבל קיירי הוא היחיד חוץ מלברון שיכול ליצור לעצמו מצב קליעה.

  4. לא ציני. אמרתי שיש סיכוי, לא אמרתי שרוב הסיכויים שזה יקרה.
    ההתקפה עם הקנה מידה ההיסטורי לא הביאה אליפות בשנה שעברה. הרגעי האמת קרי ותומפסון לא פגעו כמו שצריך, ודווקא מולם הקאבס עשו תקדים היסטורי וחזרו מ3-1. נכון, היה לברון. אבל יותר משהאליפות היתה בגלל לברון, היא היתה בגלל שגולדן-סטייט לא היו טובים.

  5. דרך אגב,
    במשחק הלילה הקאבס היו רחוקים מלהציג יכולת גבוהה.
    הסלטיקס לקחו יותר ריבאונד התקפה מהקאבס,
    הספסל קלעו רק 14 נק' (34 לספסל של הסלטיקס),
    ואף אחד מה-SG לא ממש פגע (שאמפרט + קורבר + ג'יי אר קלעו ביחד 2 מ-9 מה-3).

  6. אחלה סיקור! מצטרף לברכות..
    מהמעט שראיתי מהמשחק בוסטון לא עשו שופ דבר חכם בהגנה. נתנו ללברון לחדור במקום להכריח (או לפתות) את לברון לזריקות מבחוץ, וכשעשו דאבל או עזרה על לברון, הרוטציה לא הייתה מספיק טובה לקלעים.
    גם בהתקפה היה יום שחור, אולי בגלל הקאבס.

    אז למי שציפה בכל זאת למשהו מהסגרה הזאת, המשחק הזה ביטל כל תקווה. אולי אולי אם הקאבס ממש ירדמו, בוסטון יגנבו את משחק 2, אבל כמו שלברון נראה, ובחדות שהוא משחק, אנחנו בדרך לעוד סדרה קצרה..
    אני בעד להתחיל את הגמר בשבוע הבא, לפני שאחד הכוכבים ייפצע, מגולדן או מהקאבס, ויהרוס את התקווה לסדרה אחת צמודה ואיכותית!

  7. גיא, אני עונה לך באיחור ובתמצות, כאן.

    אתה לא יכול להחליט לקחת את הנתונים רק אלו שנוח לך.

    איך אתה יכול להחליט "אני לא לוקח את סטט' העונה הרגילה (כתבת פלייאוף, אבל נראה לי שהתבלבלת, וגם אם זה הפוך, העקרון נשאר אותו דבר) של קליבלנד, אבל כן לדבר על ממוצע האסיסטים של לברון בעונה הרגילה, כשהאסיסטים של לברון הם חלק מהעונה הרגילה של הקאבס כבר 3 שנים, זה אחו שילינג צ'רי פיקינג כמו שכבר כתבו לך.

    ולמה החלטת ש העונה הרגילה לא מייצגת ?

    מה הטעם להביא את קארי, כדוגמא למישהו שלברון עבר אותו, כשהם לא משחקים בכלל אותו משחק ?

    קארי יכול בקלות להחזיק בכדור 16 שניות מההתקפה ולמסור 10 אס' למשחק, העניין הוא שגולדן כבר לא תמסור 30 אס', למשחק, וההתקפה שלהם תיפגע, וזה כל החישוב על רגל אחת.

    הסטט' האלו, במיוחד כשהן מושוות לתקופות עברו לא מספרות בכלל את כל הסיפור, להפך הן רק מבלבלות, גי'נובילי יסיים עם ממוצע אסס' נמוך משל הארדן, ווסטברוק, לברון, קארי, נאש, סטוקטון ועוד, זה אומר משהו על איכות המסירה או ראיית המשחק שלו לעומתם ? הוא שיחק במערכת שמיקסמה את הקבוצה ופחות את הטורים האישיים.

  8. לברון שחקן מדהים – דומיננטי ברמות של שאק, קבוצה של איש אחד, היסטורי, יכול להיות שני למייקל (או אפילו מתמודד) – הכל נכון.
    אבל !
    כל הסלים שלו הם תוצאה של כוח, כוח, גודל, כוח ועוד גודל וכוח. כמו מבוגר גמלוני שמשחק עם ילדים. למעט השמאליות על הקרש, אין יותר מדי דברים יפים בכדורסל שלו. הוא ספורטאי על, גיבור על, אדם-מותג, אליל, מושלם – וכל סופרלטיב אחר שרק תרצו תרצו להדביק לו – אבל הוא לא ממש "כדורסלן" במובן הטהור של המילה.
    לא קמתי אתמול בלילה, היה די צפוי והעדפתי לישון. ראיתי בתקציר איך פעם אחר פעם הוא לוקח איש ירוק ומכניס אותו לסל, ושיר ילדים מוכר מיד הזדמזם לי בראש :
    "הרכבת נוסעת… צ'יקי טיקי טה…"
    לזכותו ייאמר – הוא מתמודד, הוא לא וויתר. כשכולם ראו את המפלצת המתהווה במפרץ והתקפלו בפניה (פופ לא התחזק, ראסל והארדן הלכו על הישגים אישיים) – לברון עשה את כל מה שהוא יכול כדי לחזק את הקבוצה שלו לקראת מאבק ממשי על התואר. על זה אני רוחש לו כבוד – בעיני, גם אם הוא יפסיד בגמר – הוא ווינר.

    1. אפילו שאני בדעה דומה שהשחקן שהכי ניתן להשוות את לברון אליו הוא שאק. אני לא יודע איך לומר בעברית אז אומר באנגלית I resent את הטענה ש'הוא לא ממש "כדורסלן" במובן הטהור של המילה'.

      שימוש בנתונים הפיזיים שלך בכדורסל הינו אחד מהאספקטים של להיות כדורסלן והינו חלק בלתי נפרד מהכדורסל שאינו נפרד מהסקילסט הטכני של המשחק. אחרת המשחק לא היה משוחק כמו שהוא אלא היה שורה של תחרויות טכניות בהן היו עושים שכלול של התוצאה (בסגנון קרב 10)

      1. נראה לי שהוא התכוון, אם להשתמש במשוואה של איינשטיין – E=MC^2

        לברון מחזיק בשילוב פסיכי של מאסה ומהירות בהפרש גדול מהבא אחריו (אולי בלייק גריפין, אבל הוא נעל), מה שיוצר אנרגיה כזו שכמעט מבטלת את האלמנטים הטכניים של המשחק (שגם אותם יש לו)

        1. אני ממש לא מסכים עם זה. קיבלנו לפחות המחשה אחת לזה בתחילת המשחק שלברון נכנס לריברס לייאפ ממש אקרובטי.

          1. יש דברים שאנשים מהתחום צריכים לראות ולהבין לבד, על בסיס ניסיון וגישה אל התחום. יש כל מיני דרכים להסביר ולהמחיש מדוע לברון איננו "כדורסלן" טהור. ההסבר של הממזר של סטוקטון הוא דרך מקורית וטובה לעשות זאת. אני קראתי לזה רכבת.
            בגדול – אתה צריך להבין את זה לבד – ודוגמה אחת לא מעידה על כלום. אני הייתי אומר זאת כך : אין מוזיקה במשחק של לברון. הכל פיזיקה.
            (עדיין, הוא הגדול בדורו).

          2. אני לא מצליח להבין אם לא הבנתי את הבדיחה בגלל ריברס (המאמן) ובלייק גריפין הנעל , או ריברס ליי אפ, וכיוון האנרגיה..

          3. טוב, אז בדיחה לא הייתה פה..

            אני לא סגור על איזה מהלך אתה מדבר, אבל רשמת "אקרובטי" , האם האקרובטיקה לא תלויית באתלטיות שלו והמהירות שלו ?

            מה גם שבפירוש רשמתי על היכולות הטכניות "שגם אותם יש לו"

          4. אני חושב שהוא מתכוון לכך שאין חן בתנועות של לברון כמו לשחקנים מסויימים. לדוגמא ג'ורדן או אפילו ווסטברוק שעולים בחתוליות אלגנטית או קלילות של בלרינה כמו דוראנט או קרי.
            ללברון יש אלגנטיות של משאית דוהרת. לדעתי זה יפהיפה (גם לראות משאית דוהרת בכביש הפתוח מאשר למבורגיני בפקקים של העיר). אבל רוב האנשים ניכסו לעצמם דיעה מה 'יפה' או איך כדורסל 'צריך' להיראות.

          5. דה-שוט , זו אולי דעתך. נכון הוא מנצל הרבה את המאסה שלו אבל לפחות בעיני יש המון מוזיקה במשחק שלו. יכול להיות שאתה פשוט לא מתחבר לסגנון המוזיקה הזה.

          6. אני מכנה "רעש מחריש וחסר הרמוניה" את מה שבני מכנה מוזיקה.
            עבורו, הצלילים שאני מקשיב להם, זה "פיהוק אחד ארוך ומתמשך" (המילים שלו).

            אישית, אני מאוד נהנה לראות את איך שלברון מנהל משחק –
            מנצל מיס מאצ'ים, קורא את ההגנה, ומוצא פעם אחר פעם את חבריו בדיוק במקומות בהם הם מצטיינים.
            כמו מנצח על תזמורת.

            כך שלדעתי, יש המון מוזיקה במשחקו של לברון.

          7. גיא, סתם מתוך עניין וחטטנות. איזה מוזיקה הבן שלך שומע שהיא רעש לאוזניך?
            תכלס המוזיקה של הדור של שנות ה90 נראית לי הכי רועשת מכל עשור אחר. והכי טובה 😉

          8. אין לי מושג איך קוראים לזה. אבל זה מאוד אלקטרוני.
            אתה צודק בקשר לדציבלים –
            הגראנג' לא ממש היה שקט.
            אבל בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי מאזין יותר לבלוז מאשר לרוק, ולמוזיקה של משוררים (טום ווייטס) יותר מלמוזיקה עם הרבה גיטרה בס.
            או כמו שהבן שלי אומר –
            "אבא, אתה זקן!"

          9. אני תארתי את לברון כרכבת מסע עם מנוע של ספינת חלל. אז אתה יכול להיות בטוח שאני מבין היטב את העוצמה האתלטית שלו ומשמעותה במשחקו.
            להבנתי אבל העניין כאן הוא שהחלטת שיש מושג שנקרא כדורסל טהור שעבורך מייצג אסופה של אידאות רומנטיות של כדורסל אסתטי. ועל פי טעמך האסתטי רומנטי ללברון אין תנועה או מהלך שמייצג אידאה כזאת בסיס הנתונים.
            נראה לי שהשאלה החשובה שמתבקשת ועולה מכל זה בשביל להבין ולבדוק את הסברה היא האם ג'ו אינגלס אינו ממש "כדורסלן" במובן הטהור של המילה?

        2. הכוונה היתה שהאנרגיה שלו מבטלת את האלמנטים הטכניים אצל המשחק של היריב, לא אצלו.

          מזכיר, כשפעם מורה לקרב מגע ואומנויות לחימה דיבר איתי על מייק טייסון, הוא אמר גם עליו שהוא כזה אנרגיה שקשה לו לחשוב על דרכים טכניות לעצור אותה, ז"א אין כל כך איזו טכניקה אסטרטגיה או טקטיקה שיכולה למנוע ממנו להיכנס לך לגוף.

          1. אני תארתי את לברון כרכבת מסע עם מנועשל ספינת חלל. אז אתה יכול להיות בטוח שאני מבין היטב את העוצמה האתלטית שלו ומשמעותה במשחקו.

            להבנתי אבל העניין כאן הוא שהחלטת שיש מושג שנקרא כדורסל טהור שעבורך מייצג אסופה של אידאות רומנטיות של כדורסל אסתטי. ועל פי טעמך האסתטי רומנטי ללברון אין תנועה או מהלך שמייצג אידאה כזאת בסיס הנתונים.

            נראה לי שהשאלה החשובה שמתבקשת ועולה מכל זה בשביל להבין ולבדוק את הסברה היא האם ג'ו אינגלס אינו ממש "כדורסלן" במובן הטהור של המילה?

          2. אני אענה גם, כי גם אני השתמשתי גם במושג "כדורסל טהור".

            נתחיל במושג "יופי" שהוא קצת בעייתי, לא בגלל שהוא אובייקטיבי או סובייקטיבי, אלא דווקא בגלל שהוא גם אובייקטיבי וגם סובייקטיבי, ז"א מבחינה סובייקטיבי באמת לכל אחד טעם אחר, פסיכולוגיה אחרת שדרכה הוא מתחבר לאותו אמן/אמנות, וכ"ו, ומצד שני יש איזשהם כללים, סימטריות, ריחות, טעמים שפועלים על הקולטנים אצלנו במוח כמעט בצורה זהה אצל כל אחד.

            עכשיו נעבור לפרקט, בסך הכל מדובר במרחב גאומטרי, עם אורך רוחב גובה הסל והיקף הטבעת, אני חושב (כי גם לי זה קצת אמורפי) שכשאני מדבר על "טהור" אני מתכוון לכך שהמשחק מציג שאלה/מטרה – להכניס את הכדור לטבעת, והתשובה היא תהליך חשיבה שמתבטא באלגוריתם המהיר/יעיל/נכון ביותר (הם לא בהכרח חופפים ביותר) בהינתן תנאים שווים של כל הכלים, הלא כוללים תהליכי חשיבה.
            שרירים לא חושבים
            מהירות לא חושבת
            מאסה לא חושבת
            אנרגיה לא חושבת
            הם רק נתונים – (אני לא אומר שלברון לא חושב, אני רק מסביר)

            אצל לברון, המהירות, המאסה, כוח השרירים, והאנרגיה קטנים (במזרח…) על המרחב הגיאומטרי הקרוי "כדורסל" 3.05, אבל אם תגביה את הטבעת בעוד מטר, תראה איך כל האייקיו שמדברים עליו, נהיה קצת יותר סטנדרטי, ובכלל גאונות ספורטיבית כבר אמרתי את זה כאן, היא מאוד תלוית מידות.

          3. זה לא טענה שאתה יכול להתווכח איתה עם מישהו שטוען שיכולת המסירה ומה שנקרא בימינו האייקיו כדורסל של לברון הם אובררייטד. כן, מגוון יכולות הכדורסל הטכניות של לברון בגוף של קנט בייזמור לא מייצר לך סופרסטאר, אפילו לא קרוב. אבל במינימום זה עדיין מייצר שחקן ליגה טוב מאוד.

          4. לא מתווכח, אני רק מסביר מאיפה הרבה מ" המוסיקליות" הטהורה של לברון נובעת.

            זה לא כל כך הנגן – זה הסטארטוקסטר/סטרדיבריוס

        3. סטוקטון, להבא תשתמש בנוסחא מסה כפול מהירות בריבוע חלקי שתיים לאנרגיה
          או פשוט מהירות כפול מסה שזה תנע.
          לא נראה לי שלברון מגיע למהירות האור. 🙂

      2. הנה כמה דברים שהם כדורסל טהור (רשימה חלקית) :

        הקליעה של דוראנט
        החדירה של לילארד
        הנקודות בצבע של פארקר
        המסירה בחדירה של מאנו
        ההטבעות שתי-רגליים של וינס קארטר
        הפייד של ….. (השלם את החסר)
        הצעד הראשון והפינגרול במאה קמ"ש של ווסטברוק
        המסירה על הרצפה של נאש
        התנועה ללא כדור של קרי
        השייק-אנד-בייק של קיירי
        הג'אמפר הגבוה של דרוזן
        היד הרכה של יואינג והדרים…
        ואני יכול להמשיך עד מחר.

        עכשיו תוסיף לרשימה משהו שלברון עושה, שהוא "יפה".

        1. 2 פוזשנים רצופים של בוסטון, אני חושב שזה היה ברבע השני.
          בראשון לברון שמר על תומאס. זה הסתיים ללא נק'.
          בשני לברון שמר על הורפורד. זה הסתיים ללא נקודות.
          שירה בתנועה.

          1. יכולת החסימה, קריאת המשחק יכולת המסירה, ניצול המיסמאצים התמידי , הסיומת ליד הסל בכל משחק הוא משאיר אותי עם פה פעור, ולמען האמת אני מרחם על השחקנים נגדו, הדבר היחיד שהם יכולים לעשות זה להתפלל שהוא לא יעלה למטוס, יקבל קלקול קיבה ברגע שהוא על הפרקט המשחק גמור, הוא מיסמאץ מהלך מדהים פנומן .

          1. אישית אני חייב לומר שאני מעדיף בהרבה את כל סוגי הפעולות ההגנתיות המשותפות והמתואמות (ההגנות של הספרס והווריירס לדוגמה)

          2. מסכים. רק שאי אפשר לכנות אותן בתור "מהלך הגנתי" בודד. אין ספק שהגנה גדולה עושים 5 שחקנים מתואמים.
            בכלל לגבי הדיון, בכדורסל פעולות אישיות יפות ככל שיהיו חייבות בסיס קבוצתי (חסימות, תנועה בלי כדור וכ'ו).. כמובן חוץ מווסטברוק דוהר מול 3 מגינים שזה בעיניי הדבר הכי פחות אסתטי בליגה.

          3. שתי ההגנות שאני הכי אוהב לראות הן של יוטה וממפיס. בין היתר כי הן באות מתוך פחות כישרון ובלי דומיננטיות התקפית שהיא מסייע גדול באד גם למשחק ההגנה.

        2. – מסירת הקפצה. אף אחד לא עושה את זה כמוהו.
          – חסימה ב 100 קמ"ש
          – התנועה של הפרימטר של הקבוצה שלו שהוא מרכז. ואיך שחקנים מתיישרים בשביל המבט שלו.

          1. איש, לא הכל בשביל להתנגח. (הרוב…)

            אין ספק בכלל שרוביו מוסר בחסד,
            ואני גם לא טוען שלברון הוא "גדול הרכזים". כי הוא לא.

            ראיתי את הקליפ של רוביו, והתמוגגתי.
            ואז הוספתי כמה קטעים של לברון, שמתקרבים למה שרוביו עושה.
            השורה התחתונה, נועדה לטיעוני ה-"לא מוזיקלי".

          2. מצטער, התרגלתי 😀

            אני גם לא מוצא את עצמי תומך בטיעון הלא מוזיקלי, למרות שאני מבין שאנשים יכולים להחזיק בערכים אסתטים שונים

    2. דווקא לדעתי הדרך שבה הוא הופך את דוראנט לאיזה סוג של הורפורד, במקרה הטוב (מבחינה הגנתית), זה יופי של כדורסל

    3. אני ממש לא מסכים.
      לברון עילוי בכל אספקט של המשחק. גם כשהוא נכנס לסל הוא מסיים עם finger roll יפהפה ובקואורדינציה מושלמת.

      1. קצת הסתבך השירשור הזה, לא ברור מה מכוון למי. עם גילרי ואפלטון הסכמתי חלקית. כנ״ל לגבי גיא – למרות שלדעתי אתה קצת ״מכריח״ את זה (רכבת דוהרת זה מקסים ! בכדורגל…) עגל – אני לא מוצא הרבה אסתטיקה אצל לברון, קואורדינציה לא עושה לי את זה, גם הפינגרול שלו מלא בכוח ועצמה.
        עם הממזר אני מסכים לגמרי. נישאר ״איש״ והטענה שאין לי זכות להחליט מה ״יפה״ ומה ״טהור״ – מקובל. אז אומר רק שאני מעריץ את לברון, אבל לא על הכדורסל שלו (על העליונות, התחרותיות, הדמות הציבורית, הנאמנות למקורות, הדומיננטיות והעצמה הפיזית והמנטלית הבלתי נתפסת).
        את דוראנט אני מעריץ בגלל הקליעה שלו (באנגלית the shot)

        1. אני לא אומר שאין לך זכות להחליט. יש לך כל זכות להחליט עבור עצמך מה אתה רואה כאסתטי ומה לא בדיוק כמו שלאחרים יש את הזכות הזאת עבור עצמם. אני פשוט רוצה להבין אם אכן בזה מדובר.

        2. על יופי ואסתטיקה אין מה להתווכח.
          אם אתה אומר שהוא לא משחק את המשחק כמו סטוקטון נניח (שבשבילי הוא דמות מופת של כדורסל נכון) אז נכון.
          אבל הוא לא סרג׳ איבקה

  9. סיקור נהדר! רדו אתה חייב לכתוב יותר, תענוג של קריאה.
    המשחק קצת פחות תענוג. המצ' אפ של בוסטון מול קליבלנד פשוט נוראי, כבר היה עדיף את וושינגטון, היו נותנים קצת יותר פייט.

  10. כתיבה נהדרת. תודה. יש לך את הכישרון להעביר את התחושות בצורה מוחשית, ועל הדרך להוסיף פניני לשון בצורה מכוונת או שאינה מכוונת ("אני קלוע בין כתב של…לבין שני אנשים…", "לראות שחקן ממריא…דרך מצלמת אייפון שקפקפה").

    בכל זאת אני מרשה לעצמי להעיר על משהו שהפריע לי: יידוע של ביטוי סמיכות. הצורה הנכונה מוסיפה את ה'א הידיעה למילה השניה, בעוד שפעמיים ראיתי שאתה מוסיף אותה למילה הראשונה ("אישה עבת בשר מהצפון מזרח", "הרצועות חול היוו המשך של הקרקע"). זה קצת צורם, ואני בטוח שבשל עושר השפה שלך זה משהו לא מכוון, ולכן אולי קל יותר לתקן. מקווה שאתה לא נפגע מזה.
    אגב, ג'ון אדמס המדובר אמנם לא היה נשיאה השישי של ארה"ב, אבל הוא היה הנשיא השני, ישר אחרי וושינגטון.

      1. תודה. איזה פספוס. יכולתי להאשים עוד בוסטונאי בהתנשאות וכו.. כמה עוד נשיאים היו קשורים משפחתית חוץ מרוזוולט (דוד?) ובוש (אב)?

  11. ספוט און ראדו!
    חלוקת ה STAR POWER בליגה מעוותת לחלוטין!
    לברון (MVP) + קיירי, קרבר, לאב די וייל (כולם אולסטארס) .

    מול קבוצה של NO BODY שבגלל שבכל זאת משהו היה צריך להגיע לגמר מזרח הם שם.

    במערב זה אפילו יותר מסוייט

    קוואי, פאו, למרכוס, מאנו, פרקר (כולם אולסטארס בעברם) מול
    קארי , דוראנט (MVP) + תומפסון, גרין ואיגי (אולסטארס).

    הליגה בנקודת שפל של אי שיוויון.

  12. סיקור נפלא. ולא כוחות. ואני לא בא בטענה על הליגה ולא כלום. ולברון נמצא ברמה של שלמות כדורסלנית. לא היה דבר כזה.

  13. סיקור מרתק, בעיקר החוויות שמסביב למשחק. תודה.

    הלילה אין משחק, אנצל זאת לשמיעת המוזיקה של סאונדגארדן וכריס קורנל שהתאבד הלילה.

    יהי זכרו ברוך

          1. כן נו, מה לעשות שהקונבנציה האיורית של הבעת משיכת כתפיים אינה מדויקת (עבורי) באזור החצי התחתון של הפרצוף

  14. איל רדו, הכי טוב שלך,
    גם הקודמים בזמן שקראתי היו הכי טובים, כל אחד לזמנו,
    עד הרגע לא ידעתי את התוצאה, ניסיתי להתעלם מהכותרת
    בשביל לפסוח ולדעת רק בסוף,
    הלפני קורע את העיתונות הישראלית,
    וממש מסעות גוליבר בארץ הבוסתן (בוסטון)

  15. רדו, לקחת אותי למסע טיול אם תרבות והתנהגות וקולטורה מקומית
    וזה שווה יותר אפילו מהכדורסל לדעתי,
    ישנתי טוב בלילה
    כאילו שלא ידענו שיבוא הקומביין והטרקטור ויחסל את הבוסתן העירוני

  16. איל האם אתה ראית את לברון בלייב באחד הסיקורים
    וכאילו תיארת את כל ההילה שהוא נושא על כתפיו
    או גיא ?
    סיקור בעיניים ריאליות גם על החסרונות באמריקה,
    נהדר מופתי ותודה גם לגיא א עידן עופר וכל המסקרים הנהדרים

  17. יש לי שעון פלייאוף ביולוגי, קמתי לראות את מנו עושה חסימה מאחורה
    להארדן, לראות את אינדיאנה מובילים 25 על לברון
    ועוד קימות והתעורריות בזמן הנכון,
    כנראה שינה ערבה הלילה סימנו שהמשחק חד צדדי,
    מאמין שגם לכם או חלק מכם.

  18. כולם מדברים על פיזיקה, אסטטיקה וכדורסל, ואני מברך אותך על המאמץ (והיכולת להשיג אקרדיטציה כי אתה מוכר בתור הכתב הניו יורקי שלנו).
    אני עשיתי את הנסיעה הזאת עשרות פעמים מלונג איילנד, עד שהסתבר שהדרך המהירה ביותר היא לנסוע לפורט ג'פרסון, לקחת FERRY לניו לונדון, ולהמשיך משם. והיו כמה שנים שהיה מטוס מלגרדיה (שכחתי של איזו חברה) שהיה עומד כמו אוטובוס, היית משלם בכניסה, וכשהמטוס הממלא (בד"כ תוך 10-15 דקות) הוא המריא. התשלום אז היה מגוחך. משהו כמו $48 ONE WAY.
    אני מת על בוסטון. אחרי ניו יורק העיר האהובה עלי ביותר.
    תודה על המאמץ והכתבה מצויינת

      1. להבנתי 30 מיליון ביחס למקסימום שהפייסרס יכולים לשלם לו – 180 ל5 שנים במקום 210 אם הוא נכנס לחמישיות.
        כל קבוצה אחרת תוכל להציע לו פחות מ140 ל4 שנים.

        הוא עוד לא איבד את זה אגב – אם הוא נשאר בפייסרס ונבחר לחמישיות בשנה הבאה הוא עדיין עומד בתנאים

    1. אני מסיק מתוצאות הבחירה שאחד הקולות שייך לכתב חצר של ג"ס:
      שם את קארי, דוראנט ודריימונד בחמישייה הראשונה במקום ווסטברוק (99 מתוך 100), לברון (99/100) וקוואי (96/100)

להגיב על captain beefheart לבטל

סגירת תפריט