בייסבול: ה'יאנקיס' תולים את המספר של "THE CAPTAIN" דרק ג'יטר / מנחם לס

 

הכיתוב על הפלקט היה טיפונת יבש, וישר לעניין:

"As the cornerstone of five world championship teams, Jeter was a leader on the field and in the clubhouse, setting an example for his teammates with his uncompromising desire for team success. He retired with a franchise-best 3,465 hits – sixth on baseball’s all-time list – having played more seasons (20) and games (2,747) than any other Yankee."

הפלקט ניתן לו ביום ראשון, אבל ה-MONUMENT עם הכיתוב הזה יישאר לעולמי עולמים ביאנקי סטדיום.

ביום ראשון האחרון, 'יום האם' האמריקאי, היתה חגיגה גדולה באיצטדיון היאנקיס: הניו יורק יאנקיס העלתה את חולצתו של אחד מגדולי שחקניה דרק ג'יטר למרומי האיצטדיון, החולצה ה-22 שהקבוצה עשתה לה פרישה. המספר הוא RETIRED. אף שחקן, לעולם, לא ישחק יותר בחולצה מס' 2 של ג'יטר.

בכך הסתיימו אגב כל מספרי היחיד שיוכלו להינתן לשחקני בייסבול עתידיים ביאנקיס, מלבד מספר "0". אבל "0" אף אחד לא רוצה ללבוש. משום מה "00" מקובל, ואפילו פופולרי, אבל "0" אינו מספר מבוקש.

ג'יטר היה אחד השחקנים שהשפיעו ביותר על משחק הבייסבול בגלל שהוא היה השחקן שהוציא את היאנקיס – אולי קבוצת הספורט הידועה ביותר בעולם (אם כי אני לא יודע את ההשוואה עם ברצלונה או מנצ'סטר יונייטד, ובכל מקרה הקבוצה היחידה שעליה היו הצגות ברודוויי, ואחת הקבוצות עם יותר סרטים וספרים עליה מכל קבוצה אחרת בעולם) מתקופה ארוכה של תנומה ושינה. הוא הוציא את היאנקיס הגדולה מ-FUNK גדול.

הוא, יותר מכל שחקן אחר, אחראי על חמש האליפויות של היאנקיס בברונקס שהחזירו את היאנקיס לתקופות המג'יק של בייב רות', לו גריג, ג'ו ד'מאג'יו, יוגי ברה, ומיקי מנטל. משך 20 שנה הוא היה האתלט הטוב ביותר, המצליח ביותר, והאהוב ביותר ב'תפוח הגדול'. הוא הפך לאיש המרקטינג הגדול ביותר בשוק הגדול בעולם, והאזרח מס' 1 של העיר שהיא לב העולם משך יותר מעשרים שנה.

דרק ג'יטר, בייב רות', מיקי מנטל, יוגי ברה, ג'ו דמג'יו, לו גריג, ג'ו נמת', וולטר פרייזר, פרנק גיפורד, לורנס טיילור – השמות של הגדולים מהגדולים בספורט של ניו יורק, ובייב רות' יישאר לעד נומרו אונו בגלל העבר והנוסטלג'יה, אבל לא היה אתלט אהוב ומעולה כג'יטר בכל ההסטוריה של העיר, בכל אחד מקבוצותיה בכל ענפי הספורט.

הוא היה 'היאנקי' האופטימלי, עם כל האחריות והאתגרים שהמילה 'שחקן יאנקי'ס' כוללת. והוא היה מס' 1 מבין כולם. הוא היה המג'יק ג'ונסון והמייקל ג'ורדן של הבייסבול, יותר מג'יק ממייקל. כי ג'יטר – כמו מג'יק – לא היה אולי שחקן הבייסבול הגדול ביותר, אבל הוא היה הדמות המייצגת הגדולה ביותר, הדובר החשוב ביותר, והאמבסדור הגדול ביותר של המשחק.

קשה ביותר להחליט על "הר רשמור" של שחקני היאנקיס אם בהר יש מקום רק לחמישה. השמות שהזכרתי הם מלאי הסטוריה, קסם, ומיסתוריות. אך מה שג'יטר השיג הושג בתקופה הרבה יותר מסובכת וקשה, עם תחרות חזקה הרבה יותר מאשר לקודמיו הנחשבים לאגדות אחד-אחד. אפילו בקבוצתו היה לו מתחרה – אלכס רודריגז – איירוד. כמה טיפוסי שאיירוד לא הגיע ביום ראשון לחגיגה עבור ג'יטר. איירוד – טיפוס קנאי ושנוא בכל העיר החליט לא להופיע כדי שלא יצטרך לענות על שאלות. הוא גם לא מסוגל לסבול את המחשבה שהיה יאנקי גדול וחשוב ממנו.

דרק ג'יטר – גבוה, יפה-תואר, שחור (אב שחור אם לבנה) עם עיניים כחולות, בעל שפה ציחה היודע תמיד מה לומר ומה לא לומר, הגיע בתקופה הקשה ביותר לבייסבול  (שימוש בסמים, שביתות, מעבר קבוצות, קומיסיונר יהודי שעשה כמה שגיאות חמורות והיה עקשן ודיקטטור, קולקטיב ברגנינג, גזענות, מה לא), והוא היה אחד האנשים החשובים ביותר להחזיר שפיות למשחק.

ובנוסף לכל הוא היה שורט-סטופ מהטובים שהיו אי-פעם.

הוא היה מהסוג של פרנק סינטרה. שניהם בלו-אייז. לשניהם היו חברים מהטובים ביותר והגרועים ביותר (מאפיה, גנגסטרים אחרים, רועי זונות, אבל גם נשיאים וראשי ערים וכמובן כל 'היפים והיפות'), ושניהם היו כמו טפלון שמאומה לא נידבק אליהם והם לא ידועים במעשה אחד שלילי שעשו ולו הקטן ביותר. שניהם מילאו את כל מדורי הרכילות בעיר, אבל שוב, לעורם לא נידבק דבר, ושניהם הפכו מלכים בעיר הקשה ביותר למלוך בה – ניו יורק סיטי.

דרק ג'יטר היה אחד הגיבורים המוזרים ביותר של העיר כי הוא יצר את הכותרות הגדולות ביותר בעתונים, אבל אף פעם לא נפל קרבן אפילו לאחת מהן! כל חתיכה עולמית שהוא נראה איתה –  והוא נראה עם 'העולמיות' ביותר – מיד כל הטבלואידים  התמלאו בסיפורים על גבי סיפורים, אבל אף אחת לא רבה איתו, לא תבעה אותו לדין, ולא ניכנסה ממנו להריון. כל הטבלואידים חיכו לשנייה בה יוכלו "TO NAIL HIM DOWN" כי הוא היה "TOO GOOD TO BE TRUE", והתשובה היחידה שלו היתה 5 וורלד סרייס, 14 אול סטארס, ו-3,465 חבטות, ואף בעייה ליגלית ולו הקטנה ביותר.

(לא יהיה יותר אף שחקו יאנקיס אחר עם מס' 2)

הוא היה הספורטאי האלגנטי ביותר בקבוצה המפוארת והאלגנטית ביותר. כן, הדיילי ניוז וה'אינקוויירר' חיפשו אותו בכל פינה, אבל באותה עוצמה ודבקות ספורטס אילוסטרייטד רצתה אותו כתמונת שער, ווג מגזין רצה סיפור ראשי, וב-GQ הוא היה האורח הרצוי ביותר.

ג'יטר לא היה 'הבייב' שהצביע לאן הוא חובט את ההום ראן הבא; הוא לא היה ה'יאנקי קליפר', או 'מיק' שהיה שותה בבאר המפורסם 'קופקבאנה' עם בילי מרטין (שהפך שנים אח"כ למנג'ר), יוגי ברה, האנק באור, ווייטי פורד, וג'ו מריס (מאריס שתה מעט אבל אף פעם לא השתכר), ואחרי לילה שלם של שתייה – והרבה פעמים קרבות אגרופים עם פטרונים שלא עזבו אותם במנוחה – מיקי מנטל (שהיה אלכוהוליסט וניפטר ממחלת כבד) היה מופיע אחה"צ 'טרי' כעגבנייה ירקרקה וחובט 3 מ-5, שתיים מהחבטות אל מעבר לגדר, והוא – ג'יטר – גם לא היה "מיסטר אוקטובר" כמו רג'י ג'קסון. האפקט והאימפקט שלו היתה ההתמדה בת 20 שנה של בייסבול טוב מאד, אבל לא הטוב ביותר.

לא, הוא לא היה "THE GREATEST" או "הגואל" ו"המציל". הוא היה יותר מדי עסוק בלסחוב על גבו את הקלוב הגדול והעשיר בעולם על גבו משך 20 שנה, מלהיות "THE GREATEST".

(אפילו מייקל ג'ורדן בא לכבד את ג'יטר. איירוד? היאנקי היחידי שלא מצא לנכון להופיע)

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 19 תגובות

  1. לא סובל אימפריות מהסוג של היאנקיז,
    אבל ג'יטר הוא מסוג השחקנים שפשוט אי אפשר שלא לכבד.
    קשה לדמיין עוד שחקן בייסבול שמידותיו הולמות ככה בשלמות, את אלו של העיר ניו יורק.

  2. לגבי הגדולים ביותר, כתבת בהקשר לפוטבול שבריידי הוא הקווטרבק הגדול ביותר, אך זה מונטנה גם אם בריידי עקף אותו במספר התארים ולדעת רבים מונטנה הוא שחקן הפוטבול הגדות ביותר בכלל ולא רק בעמדתו.

    1. אני שומע זאת כאן לראשונה (בקשר למןנטנה, שמאד אהבתי אותו. אבל איפה בריידי ואיפה מונטנה? גם מבחינת טבעות, סטטיסטיקות, הכל)

      1. בטבעות לבריידי עד כה אחת יותר ולא לא אומר שהגלל זה הוא טוב יותר.
        בכל מקרה במנהיגות ווינריות והתעלות והשפעה על הקבוצה ועל המשחק ובהובלת קאמבקים מונטנה לא פחות טוב.
        בכל זכור לי שכך נחשב מונטנה כפי שכתבתי. אבדוק שוב.

        1. מבחינה סטטיסטית אין בכלל תחרות. בריידי מכסח לו את הצורה. אבל אפילו בריידי בעצמו אמר שמונטנה שיחק בעידן אחר ובעיניו הוא עדיין הגדול ביותר.

          1. יש לציין שמונטנה היה צנום יותר מאחרים ויד לא חזקה ביחס לאחרים אך מתי שצריך היה מסר את המסירות שהיה צריך ובהם מסירות דהן מהגדולות אי פעם. כך שזה מצמצם משמעותית את הפערים הסטטיסטיים שבפועל. לא שווה הרבה לנפק סטטיסטיקות ושיאים כמו דן מרינו ולהיות לוזר שלא מתעלה בפלייאוף בכלל ובסופרבול בפרט.
            בכל מקרה אף שלבריידי שכן היה מנהיג ווינר גדול סטיסטיקות מרשימות משל מונטנה זה לא עושה אותו בהכרח לטוב ממונטנה כי בריידי חזק ומהיר יותר ועם יד חזקה יותר שמאפשרת לו להשיג נתונים טובים יותר.

          2. את אותם דברים בדיוק אמרו על בריידי, ותסלח לי אם אתה כותב על מישהו שבריידי חזק ומהיר ממנו כנראה שאתה לא ממש יודע על מה אתה מדבר.
            מעבר לזה שנחיתות פיזית היא לא תירוץ.

  3. למנחם:
    זכור לי שבמאמר בייסבול כתבת על מגיש שהיהיכול להיות הטוב ביותר אך לא תניד התחשק לו לשחק במלוא הרצינות. זוכר דבר כזה ואם כן מה היה שמו?

    ידוע לי שקופקס נחשב למגיש הטוב בכל הזמנים והוא נבחר בעתון ספורט יוקרתי לשחקן הבייסבול השישי בטיבו בכל הזמנים והמגיש הראשון.
    עד כמה יש חולקים על כך ומי האחרים אם ישנם כאלו שיש המחשיבים אותך לטובים ביותר בכל הזמנים?

  4. פוסט מרגש
    לא מאמין שאיירוד הצואה לא חלק לו כבוד
    הוורלד סירייס של 2001 נדחה בכמה ימים בשל אסון התאומים
    הוא קיבל את הכינוי מר נובמבר על יכולתו בסדרה

להגיב על מנחם לס לבטל

סגירת תפריט