"השופט עם האישיות המגנטית" הלך לעולמו (וסיפור מהתיבה) / מנחם לס

 

(היו ימים בהם שופטי NBA עבדו הרבה יותר קשה מאשר היום…)

כששאלו את לארי בירד על השופט ג'ס קרסי, שהלך לעולמו שלשום בגיל 77 הוא הגיב: "יותר מכל אני זוכר את אישיותו. היתה לו 'MAGNETIC PERSONALITY'. הוא היה השופט האחרון בעולם שרצית להתעסק איתו כי בסוף הוא תמיד ניצח. אבל כולנו אהבנו אותו כי בשבילו כולנו היינו שחקנים לבושי מסיכות והוא היה עיוור צבעים. אני לא יודע אם הוא היה המדוייק מהשופטים, אבל בדבר אחד לא היתה כל שאלה: לבנאדם היה חשוב רק המשחק. הוא אפילו לא ידע מי ניצח".

אני שוחחתי איתו עשרות פעמים ב-31 שנות שיפוטו, ו-2,200 המשחקים אותם שפט, כולל 18 פעמים בסדרות הגמר של ה-NBA.

הוא היה השופט הקטן שלא פחד ולא חשש משום דבר, אפילו כשמיץ' קופצ'אק וחאכים אולג'ואן עמדו לפתוח בקרב מהלומות.
מה שתמיד היה ברור בשיפוטו היתה העובדה שהוא ידע שהקהל לא משלם לראות אותו. הקהל בא לראות את קארים, את אולג'ואן, את מייקל ג'ורדן, ואת לברון ג'יימס.

 

"זה הג'וב הטוב ביותר בעולם", הוא אמר פעם בריאיון ל-NBA.COM. "כל מה שעליך לעשות זה להתרכז שעתיים וחצי". (בואו לא נדבר כרגע על טיסות מייגעות מחוף אל חוף, שינה בבתי מלון, דחייה בטיסות, וארוחות בוקר במוטלים)

ומעט שופטים עשו זאת טוב ממנו.

בוב דילני, האחראי על שופטי ה-NBA היום אמר עליו:

" "Rules knowledge and play-calling abilities are expected, yet those who get to the top of our profession understand how to interact with the will-to-win emotions and heat-of-the-moment reactions by player and coaches. Jess had great people skills that served the NBA well."

אין אחד המכיר את קרסי טוב מדילני, שהיה שופט NBA מתחיל כשהמנטור שלו היה קרסי משך שנתיים רצופות, לפני שקיבל את מעמד 'השופט הראשי'.

"I had the honor and privilege to be mentored by Jess not only about the game of basketball but also about all the nuances of our profession," Delaney said. "I'm eternally grateful to him."

אחד המקרים הידועים ביותר עם קרסי היה המשחק השלישי בין הניקס והפייסרס באליפות המזרח ב-1999. לארי ג'ונסון לקח זריקה ל-3, וקרסי שרק שריקת פאול 'מאד שאלתית' על אנטוניו דייויס. שלוש זריקות הפאול נתנו לניקס נצחון 91-92.

"I knew right away I had screwed that play up," Kersey told ESPN The Magazine a year later. "As a ref you don't need to see it on tape. You know it, you feel it. … I took something away from a team that didn't deserve to have it taken away."

מכל ההצלחות אתה נשאר עם הזכרון של שניים או שלושה משחקים בהם פישלת?

"The ones that stay with you are the ones that you missed," Delaney said. "It's a constant reminder that you're pursuing perfection. … That's the official's mindset: pursue perfection, with the reality that there's no perfect game out there."

באפריל 2007 הוא לא הצליח להימנע מהתנגשות 'ראש בראש' עם הגארד של הקליפרס קורי מגט. קרסי נפצע בהתנגשות, ונאלץ היה להחליך ירך (שהיתה ממילא פגועה מדלקת פרקים). החלפת הירך סיימה לו את הקריירה.

Block or charge?' , הוא נשאל.

"אופנסיב פאול נגד השופט" הוא הגיב.

******************

סיפור מהתיבה: שופט עליון

 

ארל סטרום

שופט הכדורסל מספר אחת פורש

1991

 

ארל סטרום, שופט ה-NBA הטוב בליגה, החליט לתלות את משרוקיתו. עצוב יהיה בליגה בלעדיו, עצוב ואפרורי יותר. ארל סטרום לא היה סתם שופט עליון. מלבד שיפוט מעולה, הגיוני וחכם, הוא הביא מידה רבה של אנושיות למקצוע הבודד בעולם שבו המחמאה הגדולה ביותר שיכולה להיות היא שלא הרסת משחק, מקצוע שבו הסיפוק הגדול ביותר שלך הוא ששכחו את דבר קיומך על המגרש. סטרום הביא למגרש מידה של אנושיות בכך שהתייחס לשחקנים כמו לבני אדם ולא מכונות. הוא הביא למשחק מידה רבה של אנושיות בכך שידע מה קורה עם כל שחקן, מהן בעיותיו האישיות, וברצונו הכן לעזור ולהיות יועץ ומדריך בלי להיות חבר לכוס בירה.

ארל סטרום גם שפט בדרך כזאת שהיה ברור לכולם – מאמנים, שחקנים וקהל – שיש דברים חשובים בעולם מלהכניס כדור לחור. הוא הצליח באישיותו לנהל משחקים לוהטים באווירה נינוחה יחסית, כשהוא משדר כל הזמן על המגרש שהמשחק הוא לא סוף העולם או מלחמת עולמות. בפועלו הוא שידר מין השראה שאפילו שגיאה של שחקן, מאמן או שופט אינה סוף העולם כל זמן שאינה שרירותית.

ארל סטרום הביא כריזמה למשחקים בלי לגנוב את ההצגה, אך בהחלט היה חלק ממנה. כשהלכת לראות משחק הלכת גם לראות את סטרום. אני זוכר עשרות פעמים את ההרגשה הנעימה שהייתה לי כשידעתי שהוא השופט. יכולתי להיות בטוח שהמשחק – מרתק ומתוח ככל שיהיה – יהיה גם מבדר. ידעתי ששחקנים יפרצו בצחוק אפילו ברגעים הקשים ביותר, כי ארל יזרוק להם ברגע הנכון  עוד אחת מפניניו.

על קווין מקהייל אמר פעם שמעולם לא ידע אם העבירה נגדו הייתה בשעת קליעה או לא, כי "כל צורת משחקו, ובעיקר זריקתו, היא כה WEIRD (מוזרה) שקשה לקבוע את זמן זריקתו".  כשקארל מלון התחנן שסל של הלייקרס לא צריך להיות מאושר כי הכדור נזרק אחרי הבאזר, ענה: "לא היה כאן סל? בואו נקרא מחר בעיתון את התוצאה ונראה אם היה סל או לא".

הקוריוזים שקרו לו הצחיקו את כל המדינה שחזתה במשחק בשידור חי: במשחק בפניקס פרץ למגרש אוהד לא מרוצה מאחת משריקותיו וחטף לו את המשרוקית. הוא המשיך לשפוט כשהוא שורק באצבעותיו עד שהביאו לו משרוקית חדשה. ביוסטון, כשדני איינג' התבלבל בצדדים אחרי זריקת ביניים כשהוא קיבל כדור מפריש ופרץ לסלו שלו לליי-אפ, צרח לעברו השופט האגדי: "דיס איז פור!" (זה 4 נקודות!) וכולם התגלגלו על הרצפה מצחוק.

הוא זרק מילים ימינה ושמאלה, מילה פה ומילה שם, אך תמיד בלי להעליב. הייתה לו תכונה: לא משנה מה אמר, מיד התייחסו אל הדברים בחיוך. על המאמן דאג מו אמר: "הוא מאמן גדול, כי יש לו כל התכונות הדרושות: קול צורם, חוסר התחשבות כרוני בעובדות, כרס גדולה והתנהגות וולגרית". על עצמו וחבריו השופטים אמר: "ידוע לכולם שכולנו, השופטים, נכנסנו למקצוע בגלל נישואים לא מאושרים". סטרום, אגב, נשוי באושר כבר 40 שנה לאשתו איבון.

הוא היה שופט כדורסל גדול שתמיד שפט באובייקטיביות, ללא התחשבות בשם השחקן ומעמדו כסופר-סטאר. הוא לא ידע את המושג "משוא פנים". לכן קבוצות בית שנאו אותו וכינוהו   ROAD REFEREE – "שופט חוץ". סטרום אהב לבוא למגרשי חוץ מהסוג של הגארדן בבוסטון, וכשהקהל הירוק המשוגע היה שורק לו בוז היה נכנס לאקסטזה. אז היה שורק אחת או שתיים ככה סתם, כדי להרגיז את הקהל של בוסטון או הלייקרס, ולהראות לקהל העוין שלא כדאי להתעסק אתו. בכלל, זו הייתה אהבתו: לשרוק נגד קהל מקומי כל זמן ששריקתו לא השפיעה על גורל המשחק. העיקר שיהיה אקשן.

גבר עושה אהבה ביתר עוז ותשוקה כשהוא בן 25, אך טוב יותר בהיותו בן 50. כך גם בשיפוט. ואצל סטרום ראיתי זאת יותר מאשר אצל כל אחד אחר: הוא רק השתפר עם הזמן. סטרום מספר שכאשר התחיל לשפוט בליגה הציעו לו תמיד לחייך לקהל המקומי בבוסטון כדי ש"יקבלו אותו כחבר". "ניסיתי וזה לא הצליח. גם מס הכנסה אמרו לי לשלם בחיוך. ניסיתי, אך הם התעקשו על מזומן", אמר.

המשחק האחרון ששפט היה בפלייאוף של העונה האחרונה. השבוע יצא לאור ספרו החדש, הנקרא "משרוקית", אבל הפרידה הרשמית ממנו נעשתה כבר במשחק האול-סטאר במיאמי באמצע העונה שעברה. הייתי שם, חלק מקהל של 20 אלף איש שעמדו והריעו לו עשר דקות תמימות.

הוא עדיין מסוגל לרוץ למעלה ולמטה ולשרוק את שריקתו המיוחדת רק לו: שריקה אחת ומין ציוץ שבא אחריה. קווין מקהייל נשבע שלפעמים הוא מתעורר בלילה עם חלומות זוועה: הוא שומע את השריקה והציוץ. "אפילו בקבר, 10 רגל למטה, כשאשמע את ה'טו…ט- טוט', אדע שארל הזקן נושף שוב".

עתה הגיע הזמן לפרוש. יותר מדי שדות תעופה וקפה מר במוטלים, יותר מדי נסיעות ארוכות וימים מחוץ לבית. הוא רוצה לחזור לפוטסדאם, פנסילבניה, לאשתו איבון ולשבעת הנכדים, אותם "אינני מכיר בגלל כל התומאסים והג'ורדנים".

ארל סטרום הגיע לליגה ב-1957, ומאז, בהדרגה, היה לשופט בעל הצבע והכריזמה המפורסם והטוב בליגה. הוא תפס את מקומו של "היהודי האחר", השופט מנדי רודולף, כשופט האהוב והמוכר מכולם, וכשרודולף תלה את המשרוקית היה סטרום לכוכב. "כשהיה לך את סטרום", אומר רד אורבך, "ידעת שאין לך ממה לחשוש פרט לשחקניך, שיפשלו. הוא היה בן זונה אמיתי שאף-פעם לא 'שם' עלי או כל מאמן אחר, אך אתו ידעת שתקבל את המגיע לך. הוא אף פעם לא ניצח או הפסיד לך משחקים".

הוא היה בן 29 כשהמקצוענים קראו לו. הייתה זו שנתו השנייה של ביל ראסל בליגה, ושנתיים לפני בואו של וילט "דה סטילט" צ'מברליין. 40 דולרים למשחק קיבל אז, ולרוב המשחקים במזרח הגיע בשברולט החבוטה שלו. "למי היה כסף לטוס? בוודאי לא לליגה", אמר. בשנים האחרונות הבחנתי שסטרום התרכך, התעדן ונרגע מעט, אולי אפילו התעייף, אבל אני עוד זוכר אותו בגדולתו, צועק, רב, מתבדח ומתעצבן. גם בצעירותו, כששפט כאילו כל העולם נגדו, ידע להעדיף "פקה-פקה" ותגובות של שורה אחת מלתת עבירה טכנית. "לתת טכני זה הדבר הקל ביותר", היה אומר.

בשנתו הראשונה של קארים עבדול ג'באר (אז לו אלסינדור), התלונן הענק שדייב קאונס מהסלטיקס נתלה עליו ללא תגובה מסטרום. "בני", ענה לו השופט, "זה חלק משכר הלימוד של הרוקי'ס". הוא גם ידע לא לשרוק כשאין צורך נגד הכוכבים: "כשלא חייבים, לא שורקים נגדם. אנשים משלמים 30 דולרים לראות את ג'ורדן על הפרקט, לא על הספסל". כשעיתונאים לחצו עליו בעניין, ענה: "ככה זה גם בחיים, וכדורסל הוא בבואה שלהם: לכמה מאתנו החיים קלים יותר. זאת פשוט עובדה". הוא אהב לשפוט משחק פיסי ולא התרגש משטויות. "כשיש לך את סטרום, אתה יודע שהגיע הזמן להביא את כפפות האגרוף", אמר ביל למבייר, "אך אתה יודע לפחות שלא יפסוק FOULS SISSY".

מלבד הידע, השיפוט ההגיוני והתקיף והשכל הישר, גדולתו הייתה כמובן בחוש ההומור המצוין שלו. אחד מגדולי הסנטרים של העבר, וולט "בלס" בלאמי, אהב לדבר על עצמו בגוף שלישי: "היי סטרום, איך זה ש'בלס' זורק לסל וביל ראסל נתלה עליו וזה כלום, אך כשראסל זורק זה מיד פאול על 'בלס'"?

"אתה יכול בבקשה להודיע ל'בלס'", באה התשובה, "שזה עתה הוא חטף עבירה טכנית?"

בשנים האחרונות היו כמה שופטים מעולים: דרל גרטסון, ג'ייק אודונל, ג'ייק מדן, אך סטרום נשאר בלי ספק הגדול מכולם. הוא מעולם לא שרק כי ציפה למשהו שיקרה: הוא מעולם לא "החזיר" בהחלטה נגדית רק בגלל פאשלה שעשה. הוא היה מהיר והחלטי. פעם אמר: "לא חשוב שתשגה, העיקר שתעשה זאת מהר. מה שנעשה מהר, נעשה טוב. אולי זה לא נכון בסקס, אך זה נכון בשיפוט".

השחקנים הגדולים אהבו אותו, והוא יצר אתם יחסים מיוחדים על המגרש. "לארי בירד, מג'יק, ד"ר ג'יי, הם לא בוכים ולא מתלוננים", אמר לנו באול-סטאר במיאמי, "הם פשוט תוקעים בך מבט נוקב ונותנים לך לדעת בשקט שפישלת".

כשפאט יואינג, בשנתו הראשונה, התלונן שרוברט פריש מחזיק אותו בכוח ולא נותן לו להתמקם מתחת לסל, הציע לו סטרום: "למה לא תזמין אותו לקפה ותגיד לו 'היי, אחי פריש, אם לא אכפת לך, אז אולי תיתן גם לי לפעמים להתמקם מתחת לסל?'"

הוא נתן למשחק לרוץ והאמין שיש שתי סיבות לשרוק: סיבה טובה והסיבה האמיתית. בשנותיו האחרונות כשופט אמר: "השופט הצעיר יודע את הכלל; השופט המנוסה את היוצא מהכלל". תמיד טען שאין צורך להבין כדורסל כדי להתווכח עליו. הוא גם נגד שופטים שעושים חשבונות: "יש בינינו ששורקים 'שלוש שניות' כי מחליטים ש'הגיע הזמן'. זה מתאים לשופטי האוסקר. לא לנו ב-NBA. ראית שחקן בונה מחנה תחת הסל? שרוק אותה".

מצד אחר, הוא לא מיהר לשרוק "צעדים" נגד גבוהים כמו פריש, ראסל או צ'מברליין. "אם זה לא נותן להם יתרון, אז אני מעלים עין. הגבוהים האלה הם חסרי קואורדינציה שלא מסוגלים  לקרוא וללעוס מסטיק בעת ובעונה אחת, אז עזוב אותם במנוחה, כל זמן שהצעד הנוסף לא נותן להם יתרון כמובן".

סטרום אהב את המשחק יותר מכל, וקולו רעד כשנפרד מאתנו. "המשחק יחסר לי מאוד, אבל הגעתי לגיל שבו אתה תמיד חושב שבשבוע הבא תרגיש יותר טוב, וזה כמובן לא קורה. לכן אני מרגיש ש– GO TO TIME IT IS".

 

********************

 

לצופה במשחק באולם או לצופה בבית בטלוויזיה, שיפוט ב-NBA נראה עניין של ריצה הלוך  וחזור וצפצוף משרוקית. מעט יודעים על ההכנה של שופט לפני המשחק, הבעיות שבהן הוא נתקל על המגרש והביקורת החמורה והקפדנית שהוא עובר אחרי המשחק. אני לא יכול לחשוב על מקצוע אחר שבו נמצא העובד תחת זכוכית מגדלת כזאת, ללא הפסקה, של הבוסים שלו ושל  מיליוני צופים ומאמנים המנסים לסחוט כל יתרון שהם יכולים משופט כדורסל ב-NBA. הידעתם שעל כל שופט לדעת על בוריים 59 עמודי חוקים, 76 עמודי "מקרים חריגים" (CASE BOOK), ו-71 עמודי "מדריך לשופט NBA", לעבור בחינות רגילות, בחינות-פתע (QUIZZES) וחובת צפייה בתוכניתYOU MAKE THE CALL" " בטלוויזיה? הידעתם שבבוקר אחרי המשחק הוא חייב להיות זמין לצלצול טלפון בין 9 ל-11 בבוקר כדי לענות על שאלות מ"מפקח השופטים", ואם הוא בטיסה עליו לטלפן למשרדי הליגה ולציין זמן אחר באותו יום שבו יהיה זמין לענות על שאלות הבוסים מלמעלה? מלבד זאת, עליו לחזות לפני כל משחק בקלטות של הקבוצות העומדות לשחק, ולדון בסוגיות החשובות עם שאר חברי צוות השיפוט בפגישה מיוחדת לפני כל משחק. בשיחת שופטים זו דנים גם במצב של כל קבוצה, בתרגיליה המיוחדים, ומעלים בעיות שיפוט מיוחדות למשחק מסוים (למשל, מה עושים עם שאק הדוחף כל שומר? מתי מותר? כמה מותר? האם הוא באמת דוחף? מתי לשרוק עבירת תוקף?) ושחקנים או מאמנים בעייתיים. במחצית הם חוזים בקלטת המשחק שהקבוצה הביתית אחראית להעמיד לרשותם, קלטת וידיאו משלוש זוויות שונות, המראה סוגיות שנויות במחלוקת בחצי הראשון. אחרי המשחק עורכים השופטים סיכומים ומעלים סוגיות לשיפור ביניהם. וכל זה עוד לפני שהזכרנו שיש לדאוג לטיסה הבאה, לכביסה, לסידורי מלון, וצריך גם לענות לאי-מיילים מהליגה, חברים, שופטים, אוהדים ואפילו שחקני הקבוצות השונות. או, כן, כמעט שכחתי: הליגה גם מחייבת אותם להתאמן בחדר כושר לפחות שעה ביום, ואבוי להם אם פתאום צצה כרס קטנה. כדי לשפוט ב-NBA אתה חייב להיות רזה, בעל בטן שטוחה. וכל זה כשהם סובלים מעייפות כרונית.

אבל הבעיה הגדולה ביותר הייתה ונשארה איך להתנהג עם מאמנים ושחקנים חסרי ידע מספיק, שלרוב אינם מבינים את השינויים הקבועים בחוקת המשחק. עם אלה תמיד היה ותמיד יהיה קשה להסתדר.

אז אתם עדיין מקנאים בשופטי הליגה?

 

 

מנחם לס

בעל האתר, העורך הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 6 תגובות

  1. אף פעם לא חשבתי על שופט כאישיות ורובם באמת לא כאלה
    מסתבר שיש כמה שכן ובגדול
    תודה!

  2. טור משובח
    תענוג לקרוא
    תודה

  3. האם קרסי היה ברמה של סטרום או קרוב או שבכל זאת יש פער משמעותי מסטרום?

  4. סיפורים מופלאים מנחם !!!

  5. מעולה מנחם

  6. תענוג לקרוא 😊

כתיבת תגובה

סגירת תפריט