רגעים של השראה / אשך טמיר המקורי

רגעים של השראה / אשך טמיר המקורי

אחת הסיבות העיקריות אשר מביאה אותנו להיות צופי ואוהדי ספורט היא שעולם הספורט, המאבקים בו, הדילמות וההישגים מעניקים לנו השראה לחיינו האמיתיים.

הספורט מגלם בתוכו את כל מה שאנו חווים בעצמנו, וכן הזדהות עם כל מה שהיינו רוצים לחוות אך נבצר מאיתנו.

החזק מול החלש, הטוב מול הרע, השגת גאולה או נקמה, ניצחון כנגד כל הסיכויים או הפסד כזה… הכל שם.

החיבור הרגשי לספורט, לקבוצות ולספורטאים הוא אחד הדברים החזקים ביותר אשר מרתקים אותנו אל מולו וגורמים לנו עונג או מפח נפש, תלוי באיזה צד אתה.

במקביל, דברים דומים אנו יכולים לחוות בזמן צפייה בסרט, סדרה, שמיעת שיר או צריכת כל סיגנון אומנות אחר.

הבה נקרא לרגעים אלא "רגעים של השראה".

אלו רגעים שמלמדים אותנו משהו על מהות החיים האלה. נוגעים ברגש ומלמדים אותנו אמת כלשהי.

בפוסט זה אביא מספר דוגמאות לרגעים כאלה, שהצטברו אצלי בראש וממתינים בסבלנות לפוסט הזה כבר זמן רב.

מקווה שתהנו וגם תוסיפו מן הרגעים שלכם, שאתם זוכרים, מהספורט ובכלל.

 

  1. נתחיל מהספורט. משחקו האחרון של לארי בירד בבוסטון גארדן המיתולוגי – הווינר הזקן והפצוע מעניק השראה לחבריו

בירד, פצוע וחבול עם גב דפוק בפלייאוף של 92', מגיע למשחק הדחה מול קליבלנד החזקה של פרייס-דוהרטי-נאנס בפיגור 3-2. האימפריה הסלטיקית בדמדומיה וכוחות חדשים כבר עלו ושולטים – העולם שייך לצעירים (ולבריאים).

מוקף בשמות כמו קווין גמבל, אד פינקני, ג'ון בגלי, ג'ו קליין, שרמן דגלאס, מקהייל ופאריש מזדקנים ואחד רג'י לואיס שהיה אמור להיות יורשו (ונפטר בטרם עת קצת יותר משנה אח"כ), בירד חוזר להרכב לראשונה לאחר יותר מחודש שהיה מושבת בגלל גבו, לאחר שעלה מהספסל ושיחק מספר דקות מועט בשני המשחקים הקודמים.

בדיעבד מתברר שזוהי הפעם האחרונה שבירד עולה על הפרקט בבוסטון גארדן בקריירה שלו.

כשהוא כולו מוגבל ונוקשה וחסר כושר משחק הוא נותן את כל מה שיש לו – נחישות, חוכמה, ווינריות והשראה לחבריו – סוחף את בוסטון לניצחון גדול, ולהישארות בחיים לעוד משחק (בוסטון הודחה במשחק השביעי בקליבלנד, מה שהיה משחקו האחרון בקריירה).

 

2. דנבר השמינית במערב מדיחה את המדורגת ראשונה – סיאטל – ומוכיחה לנו שהכל אפשרי

עונת 93-94. את העונה הראשונה ללא ג'ורדן, מובילה בבטחה סיאטל סופרסוניקס המרהיבה של קמפ, פייטון ומאמנם ג'ורג' קארל עם מאזן של 63-19. (אותה סיאטל שתפסיד כעבור שנתיים בגמר מצוין לג'ורדן שחזר)

מולה ניצבת דנבר הצעירה וחסרת הניסיון, אשר הצליחה להשתחל במערב עוצמתי למקום האחרון בפלייאוף (עוד במערב של אותה שנה – פיניקס של בארקלי, מגיעה אחרי הפסד בגמר אפי לג'ורדן, יוסטון של האקים – האלופה המיועדת, ס"א של האדמירל, יוטה של סטוקטון-מלון, פורטלנד של דרקסלר ואפילו ג"ס של ראן-TMC מחוזקת בלטרל ספריוויל וכריס וובר הצעירים).

ברוסטר של דנבר – צעירים מוכשרים כמחמוד עבדול-ראוף, לפונזו אליס, דיקמבה מוטומבו, רוברט פק ובראיין וויליאמס (שלימים ייקרא ביסון דלה, יפרוש ממשחק כשהוא בשיאו ויירצח ע"י אחיו בלב האוקיינוס כשהוא בן 33 – יחד עם חברתו והקברניט. עוד על הסיפור הטרגי אפשר לקרוא כאן).

סיאטל הבטוחה בעצמה והרברבנית (בכל זאת, גארי פייטון…) עולה ליתרון של 2-0, בהתאם לציפיות, ובאוויר עומד ריח של סוויפ (הסדרה הראשונה בפלייאוף שוחקה אז בשיטת הטוב מ-5, וסיאטל רחוקה משחק אחד מהעפלה).

אך דנבר הצעירה מסרבת להיכנע.

היא מוצאת כוחות לנצח את הראשון בביתה ולהימנע מסוויפ.

מנצחת גם את הבא בביתה בהארכה ומשווה ל-2-2 מול הפייבוריטים הברורים.

ובמשחק המכריע באולמה של סיאטל – מדהימה את העולם, מנצחת, שוב בהארכה, ומדיחה את המדורגת ראשונה בליגה.

(סיפורה של דנבר ממשיך בסיבוב הבא, כשהיא מפגרת 3-0 מול יוטה של סטוקטון-מלון, חוזרת ל-3-3 הירואי, כולל משחק של שתי הארכות – ומפסידה לבסוף במשחק השביעי).

 

דנבר של 93-94 הוכיחה לנו שבחיים, כמו בכדורסל, הכל אפשרי.

לימים קווין גארנט שם את זה במילים, כשהוא פורק תיסכולים של שנים וזוכה סוף סוף בטבעת שכ"כ רצה, בבוסטון.

 

3. מאנו ג'ינובילי והספרס מנצחים את קליבלנד בגמר החוזר של 2014 ומשיגים גאולה – Redemption

את מה שקרה בגמר 2013 כולנו זוכרים.

האליפות השנייה של מיאמי ולברון, שנחטפה ממש מהידיים של הספרס בזכות השלשה ההיא של ריי אלן.

הספרס הובילו בחמש, 20 שניות לסיום המשחק השישי (כשהם מובילים 3-2 בסדרה), כשלברון קלע שלשה. עדיין, המשחק היה בידיים שלהם וקוואי נשלח לקו בהתקפה הבאה. הוא קלע רק אחת משתיים והשאיר את המשחק חי ואת מיאמי במרחק 3 נקודות. הפלח עשה את הטעות ההיסטורית של להושיב את דאנקן ובוש הצליח להשתלט על הכדור החוזר לאחר החטאת השלשה של לברון ולמסור אותו לאלן, שבריצה לאחור אל מעבר לקו השחיל את השלשה המשווה 5.2 שניות לסיום.

המשחק הלך להארכה. הספרס, שהאליפות חמקה מידיהם לאחר שכבר התחילו לקרר את השמפניה, הצליחו להישאר קרובים אבל כשלו לקראת קו הסיום.

הספרס השבורים חזרו למשחק 7 במיאמי כשהם מרוסקים מנטלית. למרות הכל, הם נתנו פייט יפה כל המשחק אבל המומנטום והביתיות היו לגמרי של ההיט והם איבדו את האליפות, שכבר הייתה מונחת בכיסם.

בגמר של העונה הבאה שתי הקבוצות נפגשו שוב. הספרס הגיעו ב-Redemption mode.

רועי עדיין מאשים את המזגן אבל הפלח וצאן מרעיתו לא התכוונו לתת לזה לחמוק מהם פעם נוספת. הם נתנו תצוגה התקפית לפנתיאון כשכל הבוכנות מתקתקות והם שוטפים את המגרש במשחק מסירות ושלשות מרהיב שלא השאיר להיט ההמומים סיכוי.

הגיבורים הטרגיים של העונה הקודמת – הפלח עם הטעות הנוראית וג'ינובילי שהסריח את הפרקט בכל המשחקים מלבד אחד (ובמיוחד במשחק 6 המכריע) השיגו את גאולתם ונקמו בהיט על אובדן האליפות בעונה הקודמת.

הרוח הספרסית הוכיחה לנו שגם אם עשית טעויות נוראיות ונפלת על הפרצוף נפילה כ"כ כואבת, ובאשמתך, תמיד אתה יכול לתקן ולהשיג גאולה – אם תשקיע את העבודה, הנחישות, האמונה וההקרבה הדרושות לכך.

יותר מהכל מסמלת ההטבעה הבאה ממשחק 5 – משחק האליפות – את גאולתו של מאנו ושל הספרס בגמר הזה. מאנו משיל מעליו את השנים, מעיף את ריי אלן המקולל מדרכו ודופק לכריס בוש (שלקח את הריבאונד ההוא) דאנק מפלצתי על הפרצוף ומכאן זה היה ברור – את זה ס"א לא תפסיד לא משנה מה יקרה.

 

4. עדי גורדון מנצח את מכבי בגמר הגביע 96' ומלמד אותנו מהי אמונה עצמית. פיני גרשון מלמד אותנו משהו אחר.

בימים שעדיין היה פה כדורסל, וקבוצה אחת שהייתה "הקבוצה של המדינה", הגיעו הקוסם הקטן ואיש הניסים עדי גורדון ומאמנו, גאון הכדורסל אך האיש הקשה ולא פשוט בכלל פיני גרשון אל המהלך המכריע מול מכבי ת"א בגמר גביע המדינה.

הפועל י-ם הייתה עדיין קבוצה צנועה ומכבי עדיין זללה כל תואר אפשרי כשכל הפסד במשחק ליגה היווה עבורה רעידת אדמה.

גורדון כבר היה ידוע כווינר שקרח זורם בעורקיו, והילה מסתורית של קסם מרחפת סביבו. גרשון היה אדריכל האליפות ההיסטורית של גליל ב"עונת הדובדבנים", ומאמן מוערך אך כאמור אדם קשה שרגישות היא לא הצד החזק שלו.

אנו מצטרפים אל המשחק בפסק זמן האחרון של המשחק, אותו לקח גרשון לפני המשחק המכריע. פיני קורא תרגיל – גורדון מתבאס ורוצה open.

פיני חושב לרגע – ומחליט לוותר ולשחרר לגורדון את המהלך כרצונו. השניים עוד טיפה מתווכחים כשפסק הזמן מסתיים – אתה תיקח, לא, אתה תיקח – וגורדון יוצא אל המגרש ומנצח את מכבי הגדולה במהלך שרצה.

עדי גורדון הגדול מלמד אותנו במהלך זה מהו גודל עוצמתה של אמונה עצמית ביכולתך, ולאן היא יכולה להוביל אותך.

גרשון, מצידו, מלמד אותנו שיעור אחר – לפעמים, כשאתה מוותר – אתה מקבל יותר.

 

5. ונעבור לתחום האמנות. "תרגיע", פרק סיום העונה השלישית.

לארי דייוויד, גאון קומי אמיתי שיצר את "סיינפלד" (עם חברו ג'רי) ואת "תרגיע", בה הוא משחק את עצמו, עושה זאת שוב.

בכל עונה של הסדרה המופתית הזאת יש תמה מרכזית אחת העוברת לכל אורכה. בעונה זאת הסיפור היה פתיחת המסעדה. לאורך פרקי העונה לארי נתקל בקשיים שונים ומשונים בהקמת המסעדה עם שותפיו ובמציאת טבח מתאים.

בפרק הסיום, ובסצינת הסיום אשר מייד תראו, הגענו לפרמיירה הגדולה, למרות כל הקשיים שהיו בדרך.

כן, הם נשארו עם טבח אשר סובל מתסמונת טורט (אשר בין היתר גורמת לו לפלוט קללות לא נשלטות) במסעדה עם מטבח פתוח. זה קרה באשמתו של לארי (כמובן), אשר סבר שהמספרים על ידו הם מספר סידורי מן המחנה ושהוא ניצול שואה, ולכן קיבלו לעבודה. (לארי גם גרם לטבח הקודם לעזוב רגע לפני הפתיחה, לאחר שגילה שהשתמש בפיאה – עלבון לקירחים)

אבל הכל הולך מצוין. המסעדה מפוצצת, קבוצת המשקיעים מאושרת כולם והטבח מבשל היטב ומחזיק את עצמו.

לארי עשה את זה. הוא הצליח להתגבר על כל הקשיים ולהצליח. אבל אז קורה משהו ובואו נראה מה לארי מחליט לעשות.

https://www.youtube.com/watch?v=MYmV70_U3oA

מה לארי מלמד אותנו? אל תפחדו להיות מיוחדים ולהפגין אומץ. אולי יזרמו איתכם.

 

6. קליפ של להקת "Mister Bungle" – יצירתיות ואמפתיה.

להקה זו הייתה הפילגש הראשית של מייק פאטון, סולנה של פיית' נו-מור וגאון בפני עצמו, הפעם בתחום המוזיקלי.

הלהקה עשתה הרבה שירים מוטרפים, אבל שיר זה הוא אחד הרגועים שבהם וגם אחד היפים שבהם.

המוסיקה נפלאה; אבל מה שהופך את הסיפור למיוחד הוא שאת הקליפ לשיר זה יצר מעריץ.

כן, מעריץ. לא בימאי, לא מישהו עם תקציבים וגם וגם לא מישהו שקשור ללהקה. סתם בחור שאהב את השיר והחליט לצלם לו סיפור.

הסיפור שנגלה בפנינו ומלווה את המנגינה והמילים מטריד ומרגש כאחד. החיבור בין השיר לקליפ הוא מושלם.

גם הלהקה ובעיקר הבמאי האלמוני מעניקים לנו את שיעור היצירתיות ובעיקר את שיעור האמפתיה – ההסתכלות בעולם דרך עיניו של האחר.

 

7. The Blackadder – סצינת הסיום של העונה הרביעית והאחרונה.

הסדרה הקומית האלמותית, בה מככב רואן אטקינסון (הלא הוא מיסטר בין) ויו לאורי ("האוס"), מגיעה לסצינת הסיום של פרק הסיום, של עונתה האחרונה.

במשך ארבע עונות הסידרה הפליאה להצחיק את הקהל בהומור בריטי מושחז, סלפסטיק, משחקי מילים והומור עצמי, לפי מיטב המסורת הבריטית.

כל עונה מתרחשת בתקופה שונה בהיסטוריה, כשהסדרה מתקדמת בהדרגה מימי הביניים בעונתה הראשונה ועד למלחמת העולם הראשונה בעונתה האחרונה.

העונה האחרונה היא משובחת במיוחד. החיים בתוך התעלות והבונקר הצפוף והמחניק, והאבסורד שבמלחמה הביאו אותה לשיאה.

למי שלא מכיר ורוצה להתחיל לראות את העונה הזו – מה שמאוד מומלץ – ספוילר אלרט. דלגו לסעיף הבא.

לכל האחרים, זו הסצינה המסיימת של העונה והסידרה המצחיקה הזאת.

מה השיעור שאנו מקבלים מהסידרה? אפשר לצחוק על הכל. אבל מלחמה זה לא דבר מצחיק. מלחמה זה דבר נורא. תשאירו את המלחמות לספורט.

 

8. שתי סצינות מתוך הסרט "Once Upon a Time in the West".

אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים, שנחשב בעיני רבים כמערבון הטוב בהיסטוריה, הוא לא סתם מערבון. הוא מלמד אותנו גם שיעורים שונים.

הסצינה הראשונה שאציג (שדווקא מופיעה שנייה בסרט), מרהיבה ומרגשת ומשלבת באופן מושלם בין צליל לתמונה.

יש כאן שוט ארוך אחד, רציף – שהולך ומגלה את התמונה יחד עם התגברות המוזיקה.

הסצינה נפלאה, אבל מה שמרגש באמת כאן היא העובדה שאיש לא הגיע לאסוף את ג'יל משום שבעלה המיועד נטבח בביתו יחד עם כל משפחתו.

מי הרג אותם אתם שואלים?

ובכן, את התשובה מגלה הסצינה הזו, שמקדימה אותה כאמור מבחינת התגלגלות הסרט:

זה היה הנרי פונדה. אותו הנרי פונדה שתמיד שיחק את הבחור הטוב בכל סרטיו. זאת ההפתעה הגדולה והשיעור אותו מלמד אותנו הבמאי, סרג'יו ליאונה.

החיים הם לא כל-כך פשוטים. לפעמים הטובים רעים. לפעמים הרעים טובים. ולפעמים יש דברים באמצע.

הנה הנרי פונדה עצמו מספר את הסיפור:

 

9. דייוויד לינץ' ואנג'לו בדלמנטי יוצרים את "טווין פיקס".

על זה אין הרבה מה לומר.

זאת פשוט ההגדרה למילה "השראה".

הבמאי האקסצנטרי והמלחין הנפלא יוצרים את הסידרה המיוחדת הזאת, כפי שמספר על כך המלחין עצמו, אנג'לו בדלמנטי.

תחזיקו חזק – עונה חדשה בדרך!

 

מנחם לס

בעל האתר, העורך הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 53 תגובות

    1. אוי זה ממש חבל! הסרטונים הם כל הקטע.
      אצלי זה נראה שהם עובדים. נמתין ונראה אם לאחרים יש גם את הבעיה.
      ותודה

  1. מאמר מעולה
    אני אפילו לא ניסיתי לראות את הסרטונים עם קליטת האינטרנט הזוועתית פה בשפת הכינרת 🙂
    נחזור הביתה נשלים

    1. ואם בנקודות השראה עסקינן
      היה לי כיף גדול, מאז שהייתי אוהד חולוניה מסור בשנות נעוריי (לא שרוף אבל מסור) לצפות בלייב בזכיה באליפות מול מכבי תל הביב ושנה אח"כ בגביע וכל זאת יחד עם הילדים שלי שמלווים אותי באהדה לקבוצה החביבה הזו.
      האמת שעכשיו יש לי עוד ילד חדש שלא ידע את מורן רוט….
      אולי תהיה עוד אליפות 🙂

    1. צודק לגמרי. שכחתי לחלוטין כדורגל כי אני לא רואה כבר הרבה שנים. אבל זה רגע גדול (ומשחק גדול)

  2. פוסט מדהים, תענוג לקרוא ולצפות בקטעים.e

    מדהים לראות את בירד עושה כל כך הרבה ואז לראות שהתוצאה רק 16:11 לסלטיקס. גם שאר הקטעים פרייסלס.

    ולסיום, קטע מעורר השראה (קומית) של לואי דה-פינס בקטע מהסרט "המסעדה הגדולה" (אין צורך לדעת צרפתית..)-

    https://youtu.be/zcsi3PDHKRI

  3. האליפות של הספרס זה הרגע שהכי ריגש אותי בספורט וכנראה בכלל בשנים האחרונות, מה שלא הרבה זוכרים זה את הבלוק שספליטר דפק לוויד גם סוג של redemption על הבלוק שהוא חטף מלברון

    https://youtu.be/uFxH1-fPeXo

    אם אתם רוצים להיזכר בקבוצה הנפלאה הזו הסרטון הכי טוב הוא לדעתי זה (אם אני זוכר נכון, מנחם פעם העלה אותו באיזה מעורב)

    https://youtu.be/T3y7cWmoBCI

  4. אשך, אנא תמשיך במלאכת הקודש,
    פוסטך ותגובותיך מצחיקות חכמות ויצירות מופת!
    תודה על פועלך והעונה המדהימה שנתת.
    עונג צרוף למופת.

  5. נפלא. הגעתי לאתר באחור כי חזרנו היום מאטלנטה י מאוחר והייתי ח[ייב לעבוד על הפוסט שלי. ממש מעורר השראה. זועכר את הקטע מ-CURB YOUR ENTHUSIASM כאילו ראיתי אותו אתמול. כל הסידרה כולה היתה מהממת. לי זכורים כמעט כל המשחקים שאתה תארת והכנסת. גם לאייזיה תומאס על הרגל הנקועה מגיעה כוכבית. ל עצמי, כמאמן, היו כמה רגעי השראה גדולים, ואין הרגשה נפלאה יותר בעולם!

  6. הניצחון ההוא של דנבר הוא אחד הרגעים האהובים עלי עד היום יחד עם התמונה הבלתי נשכחת של דיקמבה על הרצפה עם הכדור ביד.

  7. שלשת קלאץ של חן ליפין מול יוונים\איטלקים\ספרדים…כבר לא זוכר, אי שם בעונת 87 כשממש היה כיף לראות את מכבי.
    אני ואבא שלי (ומהחלון ניתן היה לשמוע את על השכונה בערך) מזנקים על הרגליים בשאגות אימים.

    פחות הסל כמו תחושת הביחד סביב ספורט הזו שהייתה גלומה בשאגה הכלל שכונתית (ואולי מעבר לה)

    פוסט מעולה…אבל איפה ברקלי המסטול?

כתיבת תגובה

סגירת תפריט