מעבדות לחירות / עידו גילרי

צירוף המילים "שוק השחקנים החופשיים" יכול להוציא רבים מגדרם מרוב התרגשות ואף לשלוח את חלקנו למחוזות FAR FAR away. לעומתם יש אחרים שהמילה שוק מעוררת עבורם קונוטציות שליליות ההופכות את השחקנים לסחורה ומעלות זיכרונות מתקופות אפלות בהיסטוריה האמריקאית. אבל גם עבור שאר העוקבים האדוקים אחרי הליגה המעברים המתוקשרים של שחקנים בין הקבוצות מכניסים הרבה עניין וחיים לתקופות היותר מתות בשנה.

בשנים האחרונות החתימות המסוקרות מכל זווית של לברון ג'יימס בקאבס ושל קווין דוראנט בווריורס עוררו לא מעט תלונות על הכח העצום שניתן בידי השחקנים המאפשר להם לתמרן את הקבוצות ואוהדיהן כרצונם. אבל מצד שני חייבים לזכור כי לאחר החתימה על החוזה אין לשחקנים שום שליטה על גורלם עד לתומו והם נתונים לחסדי גחמותיהם של בעלי הקבוצות ומנהליהן.

עובדת היותו של  שחקן המסיים את חוזהו חופשי לקבוע את גורלו היא משהו שאנחנו רגילים לקבל כמובן מאליו. אבל האמת היא שהשחקנים היו צריכים ללכת שנים ארוכות במדבר עד שהגיעו לארץ המובטחת של עצמאות תעסוקתית. אז לכבוד חג החירות נספר עכשיו את סיפור יציאת מצרים של שחקני ה-NBA.

עבדים היינו

בתחילת דרכה של הליגה עוד תחת השם BAA קבוצות נאבקו על שחקנים מול ליגת ה-NBL המתחרה, מה שאפשר לפחות לשחקנים המצטיינים להשיג לעצמם חוזים נאים (לפחות במושגים של אותן שנים). שאר השחקנים לעומת זאת היו צריכים להסתפק בשאריות. המצב החריף כאשר ה-BAA הצליחה להפעיל לחץ על המתחרה ולגרום לאיחוד ב-1949. בשנים הבאות קבוצה אחר קבוצה נשרו והלכו לעולמן. כך מתוך 17 הקבוצות בעונה הראשונה של ה-NBA נותרו בסוף-1954 רק שמונה קבוצות בלבד.

המצב הכלכלי הקשה של מרבית הקבוצות אפשר לבעליהן להתייחס לשחקניהם פחות או יותר כעבדים שצריכים להודות להם כל בוקר על הזכות שניתנה להם לשחק כדורסל מקצועני. לא הייתה משכורת מינימום שהשחקנים היו חייבים לקבל. גם ביטוח רפואי או תכנית פנסיה לא היו להם. תדמיינו לעצמכם שברגע ששחקן היה נפצע וגומר קריירה אז הקבוצה הייתה מממנת לו את האשפוז באותו רגע אבל לגבי כל השיקום והחיים שאחרי – שיהיה בהצלחה חבר. הם גם לא קיבלו כסף להוצאות יומיות בזמן שהם בדרכים, ולעומת זאת הם נאלצו לשחק עשרות משחקי ראווה בעונה ללא כל שכר נוסף. כששופט לא אהב איך ששחקן מדבר אליו או סתם מפנה לעברו עין עקומה הוא היה יכול במקום טכנית לתת לו "קנס לחישה" בסך 15 דולר שאולי לא נראים לנו כיום הרבה אבל עבור שחקנים שמשכורתם השנתית הייתה כמה אלפי דולרים בודדים זה לא היה זניח בכלל (ראשיד וואלאס בטח היה מסיים את העונה עם מינוס בבנק).

מי שהחליט שהגיעו מים עד נפש והפך למשה הראשון של סיפורנו הוא דווקא השחקן מספר אחת בליגה באותן שנים – בוב קוזי. שחקנה האגדי של הסלטיקס החליט לנצל את מעמדו ופנה לשחקנים הבכירים בכל קבוצות הליגה במטרה ליצור ארגון שחקנים. הוא קיבל תגובות נלהבות מכולם למעט אנדי פיליפ נציג הפיסטונס מה שהוביל ליצירת איגוד השחקנים הראשון בליגות המקצועניות בארה"ב, ה-NBPA, שבראשו עמד קוזי עצמו.

בוב קוזי – דואג לשתף את כולם.

עם הרוח הגבית מהתמיכה שקיבל מחבריו פנה משה א' למוריס פודולף – נשיא הליגה, לפני האולסטאר של 1955 ואמר לו "שלח את עמי". או במילים אחרות: בבקשה אדוני אם זה לא נורא מפריע לך אולי נוכל לבטל לצמצם את מספר המשחקי הראווה שאנחנו לא מקבלים עליהם כסף ל-20? אם גם אפשר אז אולי גם לקבל קצת חלק מהרווחים או סתם תשלום על הופעות פומביות בשם הקבוצה? אתה יודע מה, אם אנחנו כבר מדברים אז אולי אפשר גם לבטל את קנסות הלחישה המטופשים וגם לדאוג שנקבל תנאי שכר הולמים?

פרעודולף לא ממש התרשם וזרק לקוזי סוכריה בדמות משכורת של שבועיים לשחקני הבולטימור בולטס שזה עתה התפרקה והתחייבות להיפגש עם נציגי האיגוד לדסקס את דרישותיהם. אבל מכאן הנשיא המשיך לגרור רגליים במשך שנתיים עד שקוזי פנה לפדרציה של איגודי העובדים מה שהכריח את הליגה להכיר באיגוד ולהתייחס לדרישות השחקנים. כך ב-1957 בוטלו קנסות הלחישה,   השחקנים היו זכאים ל-7 דולר ליום לארוחות ולתשלום עבור נסיעות לשחקנים שמועברים בטרייד. כמו כן צומצמו הזמנים בהן ניתן היה לשחק משחקי ראווה ונקבע תהליך לבוררות בסכסוכים.

קוזי שמח על ההישגים אבל רוב השחקנים היו מאוכזבים מהדרישות המצומצמות שלו וסירבו לשלם את דמי הארגון  בסך 10 דולר לשנה. קוזי בתגובה נעלב והתפטר. כאן נכנס לתמונה משה ג'וניור -חברו של קוזי לקבוצה טום היינסון שהיה מיליטנטי יותר מחברו. היינסון שרצה לדאוג לרווחת השחקנים הציג דרישות מרחיקות לכת בהרבה ובעיקר התעקש על תוכנית פנסיה לשנים שאחרי הפרישה.

כשהשיחות עם הליגה לא התקדמו לשום מקום היינסון הבין שתהיה דרושה כאן עזרה מקצועית, ומה יכול להיות יותר מאיים מעורך דין יהודי? הוא  שכר את שירותיו של לארי פליישר, יליד הברונקס ובוגר בית ספר למשפט של הארוורד כדי שיהיה שר צבאם של השחקנים בעשורים הבאים. בעצתו של פליישר לפני משחק האולסטאר של 1964 שהיה אמור להיות משודר בטלוויזיה איימו השחקנים לא לעלות לפרקט אם לא תתקבל דרישתם לקבלת פנסיה. נשיא הליגה דאז וולטר קנדי נלחץ לפינה כש-ABC מאיימת לבטל את השידור ודקות לפני תחילת המשחק נתן הבטחה בכתב שקוימה מיד בתום העונה לפתוח תוכנית פנסיה עבור כל שחקן.

לארי פליישר – אדריכל הניצחון

יציאת מצרים

היה זה ניצחון חשוב לאיגוד שעל זרי הדפנה שלו הרגיש היינסון שהוא יכול לנוח כשהוא פורש ב-1966 ומעביר את השרביט למשה 3.0, אוסקר רוברטסון. זה שעתיד להעביר את העם בחרבה ולהביא אותו אל סף הארץ המובטחת. הבטחת עתידם הכלכלי הייתה צעד משמעותי עבור תנאי העסקה הולמים אבל השחקנים עדיין היו בנחיתות בהרבה חזיתות.

עם פליישר מאחור הקלעים ביג או המשיך להציג קו תוקפני מול הליגה. באולסטאר של 1967 הוא העביר מכתב לקנדי הנשיא בו דרש לשפר את תנאי הפנסיה, לדאוג לביטוח רפואי, לצמצם את מספר משחקי הראווה ולקבל תמורה עבורם וכמו כן דרש גם לדאוג לשכר מינימום. אחרי התעלמות מצד בעלי הקבוצות במשך מספר חודשים רוברטסון בגיבוי 117 מתוך 120 השחקנים בליגה איים לפנות למועצה הלאומית ליחסי עבודה ולפתוח בשביתה לפני הפלייאוף. הבעלים מצידם טענו ששביתה היא לא חוקית ואיימו לבטל את הפלייאוף כצעד מנע.

מלחמת האיומים הזו הביאה לדיונים מרתוניים בין קנדי לפליישר על מנת למנוע אסון שבסופו של דבר הובילו להישג חסר תקדים עבור השחקנים. הלוחמנות של פליישר הביאה לכינונו של הסכם ההעסקה הקיבוצי (CBA) הראשון. במסגרת ההסכם הושג שיפור בתנאי הפנסיה, ביטוח רפואי וביטוח חיים לכל השחקנים, כמו גם שכר מינימום. יחד עם התחרות על שחקנים עם ליגת ה-ABA היריבה שרק נולדה ועליית המשכורת הצפויה בעקבותיה, הייתה לארגון והעומדים בראשו סיבה טובה להיות מרוצים.

אבל למרות כל ההישגים מרשימים ישנו פיל במרכז החדר שעד אתה נמנענו מלהתייחס אליו. זוכרים? התחלנו את כל המסע כדי לדבר בכלל על שחקנים חופשיים. עד עכשיו לא דיברנו בכלל על החוזים עליהם חתמו השחקנים. למעשה היה חוזה אחיד שכל שחקן היה מחוייב לחתום עליו כשמה שהשתנה בין שחקן לשחקן היה הסכום. בתוך כל חוזה כזה היה "סעיף שמירה" (reserve clause) שהיה השלשלת בו הבעלים כבלו את השחקנים מלצאת לחופשי.

בשפה של ילדי גן המשמעות של הסעיף הנ"ל בחוזה הייתה שעבור הבעלים השחקן הוא  "שלי מהבית" שהיא דרגת השייכות הגבוהה ביותר ביקום. משמעותה היא: זה שלי פרטי ולאף אחד אחר אסור לקחת אלא אם כן אני מרשה. אבל אני אף פעם לא מרשה, אלא אם זה שבור לגמרי ואין לי שום כוונה אי פעם לשחק עם זה שוב, וגם אז סביר שאם אני אראה שאתה עוד מצליח לעשות עם זה משהו אז אני אקח את זה בחזרה בשניה זה קורה.

במילים אחרות סעיף השמירה מנע משחקנים להפוך לחופשיים כי הוא נתן לקבוצה את האופציה להחתים את השחקן בדיוק באותם תנאים, גם אם השחקן שזה עתה סיים את חוזהו היה מצליח להגיע לתנאים טובים יותר עם קבוצה אחרת. כלומר לשחקן לא הייתה ברירה אלא לחתום על אותו חוזה אלא אם הוא מצליח לשכנע את הבעלים שהוא זכאי להעלאה בשכרו. כשיכולת השכנוע כאן הייתה תלויה בעיקר בנכונות לאיים בישיבה בצד ובתלות של הקבוצה בשחקן. מכאן שהמשמעות של שחקן חופשי בשנים הנ"ל הייתה שחקן ששוחרר מקבוצתו ואף אחד לא רוצה.

הדרך בה סעיף השמירה אפשר לקבוצה להחזיק בשחקן באופן בלתי מוגבל הייתה על ידי שנת אופציה בסוף החוזה בה הקבוצה יכולה לחדש את החוזה גם חד צדדית בהפחתה של 25% בשכר. עם הקמת ה-ABA התחילו לצוץ מקרים בהם השחקנים ניסו לערער על חוקיות הסעיף הנ"ל בחוזה על מנת לצאת מההתחייבות שלהם ב-NBA כדי לקפוץ לליגה המתחרה. המקרה המפורסם ביותר היה זה של ריק בארי שרצה לנטוש את הווריורס לטובת אוקלנד ב-1967. השופט בעניינו של בארי החליט כי שנת האופציה היא מחייבת ולכן בארי לא יוכל לשחק ב-ABA באותה עונה.

בארי היה שרוט מספיק כדי לוותר על שכר של עונה שלמה וקיבל את מבוקשו כשאחרי שנה בחוץ הוא עבר לצד השני של המפרץ. לכאורה הליגה ניצחה אבל השופט גם ייצר סדק ראשון בחומה כשקבע שהסעיף הדרקוני יכול לקשור את השחקן לקבוצה רק ל"זמן סביר" בלבד. מה זה סביר? כנראה שתלוי את מי שואלים. מבחינת הבעלים זה כנראה נצח, מצידם של השחקנים זה בטח שבוע. מה שחשוב הוא שהייתה כאן הצהרה שהשחקנים עומדים להילחם על זכויותיהם.

ההצלחה הכמעט מיידית של ה-ABA הביאה די מהר לכוונות איחוד בין הליגות. כך ב-1969 התחילו מגעים בין הצדדים  וב-1970 הסכימו 11 הקבוצות של הליגה המתחרה לשלם מיליון דולר כל אחת ולהצטרף ל-NBA.  השחקנים ממש לא ראו זאת בעין יפה כי הרגישו ששוב תיגמר התחרות ואיתה היכולת לשפר את תנאי השכר שלהם. כך יחד עם עוד 13 מנציגי השחקנים הגיש האיגוד ואוסקר רוברטסון שבראשו תביעה ייצוגית נגד ה-NBA  עם דרישה לצו מניעה נגד איחוד הליגות. הטענה המרכזית שלהם הייתה שהחוזה הסטנדרטי עם סעיף השמירה שבו יחד עם הדראפט פוגעים בחופש ההעסקה שלהם.

ABA – כמה קבוצות אתם מזהים?

נושא הדראפט טופל כמעט מיידית דווקא בתביעה אחרת. באותם שנים שחקן היה יכול להיכנס ל-NBA רק 4 שנים לאחר סיום התיכון, מה שהכריח שחקנים להישאר 4 שנים במכללות. ליגת ה-ABA לעומת זאת לא כפתה תנאי כזה מה שאפשר לשחקנים כמו מוזס מלון להתחיל לשחק כדורסל מקצועני כבר בגיל 18. ה-NBA נאלץ להתמודד עם הסוגיה כאשר ספנסר הייווד התחיל את הקריירה בדנבר ב-ABA לאחר שנתיים בלבד במכללות ואז החליט לעבור לסיאטל לאחר עונה אחת בלבד ב-1970. הליגה הודיעה מיידית שתעניש את השחקן והקבוצה והייווד בתגובה לקח אותם עד לבית המשפט העליון שקבע שהליגה פוגעת בזכויות שלו לחופש העסקה. הליגה נאלצה להגיע לפשרה שתאפשר את המשך קיום הדראפט והכניסה סעיף המתיר לשחקנים בקשיים כלכליים להיכנס לדראפט גם מוקדם מהנדרש.

לעומת זאת התביעה הייצוגית הייתה סיפור מתמשך שמנע את המיזוג המיוחל וגרם נזקים כלכליים קשים לקבוצות ה-ABA שהתקשו לשרוד. המשפט נגרר ונמשך לאורך 5 שנים שבהם הליגה ניסתה להראות שהיא לא פוגעת בזכויות השחקנים. כך הושג במהלך הזמן הנ"ל הסכם קיבוצי חדש עם משכורת המינימום הגבוהה בין כל ענפי הספורט המקצועני. השכר ששולם לשחקני הליגה הגיע באותן שנים עד 70% מכלל הרווחים. גם בנושא סעיף השמירה הליגה ניסתה להציג כלפי חוץ גמישות כאשר באופן חד צדדי ריככה אותו לשנה אחת שלאחריה הקבוצה של השחקן תהיה זכאית לפיצוי במקרה של עזיבה. אבל עדיין פליישר כמו טיל מונחה שהתביית על המטרה שלו לא היה מוכן להתפשר על החופש של השחקנים לבחור את הקבוצה בה ישחקו.

בסופו של דבר בית המשפט פסק בסוף 1975 בתיק "רוברטסון נגד ה-NBA" בהחלטה סנסציונית עבור איגוד השחקנים. הוא קבע שהחוזה האחיד, סעיף השמירה והדראפט מפרים את חוקי ההעסקה החופשית. המשמעות של החלטה זו הייתה שלמעשה השחקנים יכלו לתבוע את הליגה והקבוצות רטרואקטיבית על השנים שעברו. כמובן שגם האיגוד הבין שלדבר יכולות להיות השלכות קטסטרופליות על המשך קיומה של הליגה. בתבונה רבה פליישר ניצל את הניצחון הגדול כדי להגיע לפשרה מהירה עם ה-NBA לפני ערעור אפשרי שהביאה את העם אל סף הארץ המובטחת של ה-free agency.

הסכם הפשרה הבטיח 4.3 מיליון דולר פיצויים ל-500 שחקנים וביטול של שנת האופציה למעט חוזי רוקי של שנה. סעיף השמירה למעשה הלך לעולמו כאשר במקרה ששחקן שסיים את חוזהו היה מגיע לסיכום עם קבוצה אחרת הקבוצה אותה הוא עוזב הייתה זכאית לפיצוי מהקבוצה אליה הוא עובר. כמו כן הייתה לקבוצה של השחקן זכות סירוב ראשונית שאפשרה לה לשמור עליו בתנאים עליהם סיכם בקבוצה האחרת (מה שכיום מוכר לנו כ"שחקן חופשי מוגבל").במקביל, הסרת צו המניעה שבא עם התביעה, הזיזה את המכשול האחרון לאיחוד בין הליגות והוא התבצע מיידית ב-1976 כאשר 4 קבוצות מה- ABA שהיה על ערש דווי הצטרפו ל-NBA והשאר התפרקו וקיבלו פיצוי.

כמו משה שנאלץ להשקיף מבחוץ על הארץ המובטחת גם רוברטסון לא זכה להגיע למחוז חפצו. הוא פרש עוד ב-1974 לפני ההכרעה במשפט. כשהושג ההסכם עם הליגה הוא כבר היה בעמדת השידור של CBS. אבל בעלי הקבוצות לא סלחו לו על חלקו ודרשו את הפסקת העסקתו בשידור משחקי הליגה. הוא המשיך לשלם את המחיר גם אחר כך ומעולם לא זכה לאף הצעה למשרת אימון או ניהול מאז.

אוסקר רוברטסון – מעל כולם על המגרש ובשביל כולם מחוץ לו.

כיבוש הארץ

מנהלי הקבוצות לא כל כך ידעו איך להכיל את הסיטואציה החדשה בה לקחו להם את הצעצועים. בשנים הבאות הם התקשו להבין מהו פיצוי נאות עבור שחקן ונטו לשלם בבחירות דראפט עתידיות. אם אי פעם תהיתם כיצד קבוצות כמו הלייקרס והסלטיקס הצליחו לשים את ידיהם על בחירות דראפט גבוהות שהביאו לשורותיהם את מג'יק וג'יימס וורת'י מצד אחד ומקהייל ופאריש מצד שני אז בכל המקרים מדובר בפיצוי מן הסוג הנ"ל.

מהצד השני האפשרות של שחקנים לנהל משא ומתן עם כל קבוצה שירצו בתום החוזה שלהם הביאה לכך שהקבוצות האמידות יכלו לנצל את כוחן כדי לחטוף שחקנים מקבוצות במצב כלכלי רעוע. כמו לדוגמא המקרה המפורסם בו ה-MVP מוזס מלון עבר מהרוקטס שהיו על סף פשיטת רגל לסבנטי סיקסרס של ד"ר ג'יי שהיו סגנית האלופה. פילדלפיה הציעה למלון חוזה בלתי נתפס לאותו זמן של 13.2 מיליון ל-6 שנים. יוסטון לא היו מסוגלים לשלם את השכר הזה לכל שחקניהם גם יחד ונאלצו לוותר. התוצאה? פו-פו-פו.

השחקנים מצידם כבר השיגו את החופש שלהם אבל רק באופן חלקי בגלל זכות הסירוב הראשונית. הם נכנסו לארץ המובטחת אבל עדיין היו צריכים לכבוש אותה בכח. לאורך כל הזמן הבעלים טענו כי לתת לשחקנים את האופציה להיות חופשיים תביא לקריסת הליגה כתוצאה מהתחייבויות כספיות של הקבוצות מעבר ליכולתן. השנים הראשונות שלאחר ההסכם אכן נראו כך כשלא מעט קבוצות חיו על הסף. גם התדמית של הליגה באותן שנים שהייתה מוכת סמים ואלימות לא ממש עזרה. כך ב-1983 כאשר נוסח ההסכם הקיבוצי החדש לארבע השנים הבאות נולדה לה לראשונה תקרת השכר שהייתה אמורה למנוע מהקבוצות לקרוס. אבל גם השחקנים זכו לניצחון משלהם כאשר הובטחו להם בין 53% ל-57% מכלל הכנסות הליגה.

קביעת תקרת שכר הייתה צעד מכריע בייצוב הליגה ותחילת שגשוגה הכלכלי הנמשך עד היום, אך השחקנים עדיין לא זכו לחופש המלא לקבוע את גורלם. לארי פליישר והארגון שכעת עמד בראשו ג'וניור ברידג'מן ממילווקי לא התכוונו לוותר. בדיונים על ה-CBA החדש ב-1987 התנהל משא ומתן די מכוער שכלל איומים בפירוק האיגוד ותביעה חדשה נגד הליגה. אבל בסופו של דבר הושג הסכם לשש שנים ששמר על חלקם של השחקנים בתקרת השכר, הצליח לצמצם את הדראפט לשלושה ויותר מאוחר שני סיבובים (מ-7 שהיו עד אז), ומעל הכל חופש מוחלט לשחקנים ותיקים שסיימו את החוזה השני שלהם. הייתה זו הפעם הראשונה שה-NBPA הצליח להשיג עבור חלק מחבריו את המעמד של "שחקן חופשי בלתי מוגבל".

 

ג'וניור ברידג'מן – שחקן ואיש עסקים

אחרי השגת ההסכם ב-1988 לארי פליישר על סף הגשמת חזונו החליט לפרוש והתפטר מתפקידו כעורך הדין של ה-NBPA.  לאחר 25 בשירות האירגון במהלכן הפך גם לסוכנם של שחקנים רבים, האיש שעמד מאחורי כל הישג של איגוד השחקנים מול הליגה הרגיש שהספיק לו. הוא מת שנתיים מאוחר יותר מהתקף לב במהלך משחק סקווש, אבל תרומתו העצומה לא נשכחה והוא נכנס להיכל התהילה ב-1991.

הקומישנר של הליגה באותן שנים דיוויד סטרן שיווק לשחקנים את השיתוף בין הצדדים כאינטרנס משותף ויחד עם השגשוג של הליגה בסוף שנות ה-80 נראה היה שדברים מתחילים לזרום על מי מנוחות. אבל ב-1991 האיגוד גילה כי הליגה העלימה חלק מההכנסות שאותן היא צריכה לחלוק עם השחקנים במסגרת ההסכם הקיבוצי. זה באופן טבעי הוביל לשבירת האמון שנבנה בין הצדדים ולתביעה חדשה של הארגון שהובל כעת על ידי אייזאה תומאס. בהסכם הפשרה שהושג זכו השחקנים ב-62 מיליון דולר אך הוא גם גרם לבעלים להחמיר את דרישותיהם כדי לצמצם את ההוצאות שלהם.

לקראת תום ההסכם הקיבוצי ב-1994 החלו דיונים על הסכם חדש כשהבעלים מעלים דרישות קיצוניות שנועדו להקשיח את תקרת השכר ולהגביל תנועת שחקנים. כדי לאפשר זמן למגעים שיבשילו לכדי הסכם חדש הסכימו שני הצדדים להמשיך בתנאים הקודמים לעוד שנה ללא איומי השבתה. בינתיים בקרב השחקנים התחיל להיווצר קרע כאשר חלק מהם רצו להציג קו בלתי מתפשר ומרחיק לכת שידרוש חופש מוחלט לשחקנים כמו גם ביטול תקרת השכר והדראפט. קבוצת שחקנים זו שהובלה על ידי מייקל ג'ורדן ופטריק יואינג זכתה גם להרבה רוח גבית מהסוכנים של אותם שחקנים שחשבו שגם הם יראו מזה הררי כסף. הם לא האמינו שניתן להגיע להישגים על ידי משא ומתן ודחפו לתביעה נוספת שתפעיל לחץ על הבעלים. על מנת להשיג את מבוקשם הם גם אספו חתימות והגישו תביעה לפירוק האיגוד כדי ששחקנים יוכלו לתבוע את הליגה באופן אישי.

המושך בחוטים – דיוויד פולק סוכנם של ג'ורדן ויואינג.

מאחורי הקלעים הבעלים מחשש להשבתה ריככו את דרישותיהם והיו מוכנים ללכת לקראת השחקנים. זה הוביל את נשיא האיגוד באק וויליאמס ודיוויד סטרן להסכם שכלל פשרות מצד שני הצדדים. אבל חילוקי הדיעות בין השחקנים איימו להעלות את כולם על שרטון. כך על מנת להפעיל לחץ על השחקנים לפתור את המחלוקות ביניהם הכריזו הבעלים על השבתה מיד בתום הפלייאוף של 1995. למרות ההשבתה הקבוצה ה"מורדת" הצליחה לגרום לדחיית הסכם ושלחה אותו למקצה שיפורים. בזמן שהליגה הסכימה בין השאר להוריד את מס המותרות מההסכם המתגבש נערכה ההצבעה על פירוק האיגוד שיזמו המורדים. ההצעה נדחתה ברוב לא גדול וכדי למנוע כל מהלך נוסף הצביעו נציגי השחקנים על ההסכם המשופץ ואישרו אותו כמעט פה אחד. מיד לאחריהם הצביעו גם הבעלים ואישרו את ההסכם כך שנמנע איבוד משחקים בפועל.

הסכסוך הפנימי בין השחקנים הביא לראשונה לעצירתה של פעילות הליגה. לדבר עמדו להיות השלכות עתידיות משמעותיות על היכולת של השחקנים לעמוד מול הבעלים, אבל לעת עתה הוא השיג את המטרה האולטימטיבית. בין שאר הדברים עליהם הליגה התפשרה הייתה גולת הכותרת אליה חתרו השחקנים כל הזמן – מעמד של שחקן חופשי בלתי מוגבל לכל שחקן המסיים את חוזהו. זה לקח 40 (וקצת) שנים של נדודים במדבר של ניסוחים משפטיים פתלתלים אבל הארץ המובטחת של חופש תעסוקתי סוף סוף הייתה שלהם.

 

אחרית דבר

אז מה אנחנו לומדים מכל הסיפור הזה?  אולי שחשוב מכל חופש הוא לא דבר שצריך לקחת כמובן מאליו, ויותר מכך הוא משהו שצריך להיאבק עליו ללא הרף. בנוסף לא תמיד חייב להיות צד מנצח וצד מפסיד. בהחלט ייתכן ששני הצדדים יכולים להרוויח אם עובדים ביחד. כשרוברטסון הגיש את התביעה בשם האיגוד שחקנים רבים חששו שזה ימוטט את הליגה. מי שהיה שותף לדעה  הזו היו כמובן בעלי הקבוצות. אבל במבט לאחור דווקא מה שהוציא את הליגה לעידן של שגשוג ופריחה היה הפרי אייג'נסי. אולי זה מלמד אותנו גם שלא תמיד צריך לפחד מהלא נודע וכדאי לפעמים להעז לעשות שינויים.

עוד שיעור שאנחנו יכולים ללמוד מכל הסאגה הארוכה הזו היא שכוחם של השחקנים הוא באחדותם. הניצחון הגדול של ה-CBA של 1995 סימן גם את קו פרשת המים מבחינת הצלחותיו של האיגוד. הבקיעים שהתגלו בין השחקנים וההשפעה החיצונית הגוברת של הסוכנים גרמה לליגה ולבעלים להבין שניתן להכריעם. כך בשני סכסוכי העבודה הבאים כופפו הבעלים את ידיהם של השחקנים על ידי השבתת הליגה ב-1999 וב-2011 מתוך ידיעה שהם ישברו בסופו של דבר. בשני המקרים ההסכם החדש שהושג נטה בבירור לצידם של בעלי הקבוצות בניגוד להישגי העבר של האיגוד.

הדבר האחרון שאנחנו צריכים לזכור בכל פעם שאנו באים בטענות לצד זה או אחר הוא שלשחקנים יש את הזכות המלאה לנסות להשיג את התנאים הטובים ביותר במקום העבודה שלהם, כי אף אחד לא מבטיח להם שבעתיד יזכו לתנאים זהים. גם בעלי הקבוצות רשאים לנסות להרוויח מהעסק שלהם. אחרי הכל זה לא תמיד היה המצב והיו תקופות ארוכות שקבוצות הפסידו כסף. בסופו של דבר האיזון העדין הזה בין שני הצדדים הוא שמאפשר לליגה לפרוח ולשגשג.

חג חירות שמח וחג פלייאוף שמח לא פחות לכולם!

לקריאה נוספת:

http://nbpa.com/about/

http://www.apbr.org/labor.html

Michael Schiavone, Sports and Labor in the United States, chapter 4

לפוסט הזה יש 57 תגובות

  1. נהדר עידו! מסמך מרתק וחשוב.
    מעניין להשוות את התהליך שעבר בהקשר הזה בין הליגה לבין הכדורגל באירופה. שם המקבילה הייתה המאבק שהביא לחוק בוסמן. לכאורה זה היה ניצחון לשחקנים, אבל בניגוד לנבא שיצר מצב של ווין-ווין-ווין קבוצות-שחקנים-קהל, חוק בוסמן יצר מצד אחד שחקנים מיליונרים וצד שני קבוצות מפלצתיות, ודי חיסל את התחרות. דבר שהנבא (עם כל הטענות שיש לנו אליה) הצליחה למנוע בטווח הארוך.

    1. זו נקודה מאד מעניינת. אני חושב שזה קשור בעיקר בנושא ההתאגדות. אני לא יודע איפה אנחנו עומדים בנושא ברחבי אירופה אבל נראה לי שבארץ לפחות השחקנים לא יכולים לשבות ולפעול דרך ההסתדרות לא?

      1. אני חושב שזה יותר קשור לעובדה שבניגוד לאירופה, הליגה בארה"ב בכל זאת שייכת למדינה אחת, מה שאומר שבכל זאת יש לחוקים ובתי משפט איזשהו כח עליה. באירופה מדובר בגוף בינלאומי ללא איזונים ובלמים, עם בעיות דומות לכל אותם תאגידים בינלאומיים שהפכו למפלצות.

          1. אני יודע שבישראל יש איגוד שחקנים.
            אבל הכוח שלהם מאוד מוגבל בגלל שיש כאן בעצם שני מחנות השחקנים הזרים נגד הישראלים.
            כמו ב-nba, כשהשחקנים לא מאוחדים, בעלי הקבוצות ינצלו את זה לטובתם.

          2. יש איגודי שחקנים בכל מקום, אבל הם מקומיים. לא חושב שיש דבר כזה "איגוד שחקנים אירופי" שייצג את כלל השחקנים מול אופ"א. אבל זו לא כל כך הנקודה שלי. השחקנים ודאי לא מחשיבים את עצמם כנפגעים במצב הקיים ולא ייאבקו לשנות אותו. הכוכבים מרוויחים סכומים אסטרונומיים ואין להם בעיות עם החוזים. מי שנפגע פה אלה הקבוצות הקטנות, רוב הליגות, ובסופו של דבר גם הקהל שממשיך לקבל עוד מאותו הדבר בכל שנה. אפשר להתווכח כמה זה רע, אבל זה המצב שנוצר.

          3. נכון שהכוכבים מרוויחים סכומי עתק אבל מה לגבי הרוב הדומם? אני באמת לא יודע בגלל שמה שקורה בעשור פלוס האחרון גרם לי להכריח את עצמי לעקוב אחרי מה שקורה אבל ממש לא לרדת לעומק.
            בNBA החוקים שתחתם השחקנים תבעו את הליגה הם כאלה שאמורים להגן בעיקר על הלקוחות (ופחות על השחקנים) כנגד אי שיוויוניות. מעניין אם יש דרך לעשות את זה גם באירופה.

          4. בתכלס רוב השחקנים הרוויחו מזה. החוקים הקשורים לחוזים לא השתנו מהותית בשנים האחרונות. מה שהשתנה מהותית הוא ההזדמנויות שיש עכשיו לשחקנים. לפני בוסמן, מגבלות הזרים באירופה חסמו אפשרויות לרוב השחקנים, ועכשיו ההזדמנות פתוחה בפני כולם לשחק היכן שירצו, כמובן כתלות באיכויות שלהם. גם כאן וגם כאן השחקנים הרוויחו מהרפורמה. ההבדל הגדול הוא שבנבא השכילו לשמור על התחרותיות בליגה גם אחרי כל הרפורמות, מה שנכשל לחלוטין באירופה. שוב, חושב שאלא אם הליגות הקטנות יתאחדו איכשהו נגד המצב (וגם אז לא ברור לי באיזה מנוף הן יכולות להשתמש), אז זה מאבק שנועד לכישלון.

      1. זה קצת משה א'-י מה שאתה אומר. עדיין יש מקומות שלקבוצות יש כוח אולטימטיבי (טריידים ללא זכות וטו) ויש עוד מקום להיאבק (וכמו שאמרת, תמיד צריך להמשיך להיאבק על החופש).

  2. מרתק עידו.
    אנחנו חייבים את כל מה שאנחנו רואים היום ב-nba ל-ABA שהביאה את החידוש והיצירתיות למשחק. גם בנושא השחקנים והחוזים ההוגנים.

    1. אני ממש איתך כאן. ה-ABA שינתה את הליגה לגמרי. אבל זה לא כל כך בגלל החוזים אלא בגלל התחרות שהיא יצרה וסגנון המשחק. בגלל דחיית האיחוד הקבוצות לא היו מסוגלות לשרוד והתפרקו בסיטונות. מהבחינה הזו תנאי ההעסקה שם היו די גרועים. הרבה פעמים שחקנים לא קיבלו את המשכרות בזמן ולפעמים בכלל.
      הפרודיה semi-pro לא ממש רחוקה מהמציאות של מה שהיה שם:
      https://www.youtube.com/watch?v=9tzV7w78SY0

      1. אחת הסיבות שאני חושב שדוקטור ג'יי לא מוערך מספיק כאחד הגדולים בהיסטוריה. חבורת שחקנים בראשותו גרמה ל-NBA לרדת על הברכיים ולהשתנות לחלוטין.

        1. דווקא הקרדיט כאן הוא לא לד"ר.
          כבר אחרי שלוש שנים ב-1970 הליגות מאד רצו להתאחד והקרדיט מגיע בעיקר לשחקנים כמו קוני הוקינס ומל דניאלס. אירווינג הגיע רק ב-1972 לאחר שיצא כבר צו המניעה נגד האיחוד .

          1. צודק.
            אני מוכן להסתפק ב-"החזיק את הליגה בתקופת השפל שלה אל מול המונופול".
            חייבים לתת את הקרדיט לניצחון המורלי של ה-ABA על הליגה הגדולה בתחום הסגנון: קצב מהיר, ריווח המשחק, שלשות, דאנקים – הדבר הזה שנחשב רק "גימיק" בהתחלה, הפך למשחק המרכזי.

  3. מאוד מעניין. יפה לראות איך התארגנות העובדים, רעיון שהוא אנטי-קפיטליסטי ("פועלי כל העולם התאחדו") באה לידי ביטוי באמריקה הקפיטליסטית. גם זה שהצליחו להכניס שם לליגה כל כך גדולה גג שכר.

    1. על פניו זה נראה ככה אבל למעשה כל מה שהושג היה בבית משפט (כך גם בליגות האחרות). מה שאפשר לתבוע את הליגה הוא השרמן אקט שבא דווקא מעקרונות קפיטליסטים של להגן על הלקוחות מחוסר תחרות עסקית.

  4. פשוט מדהים לראות, איך ועד כמה קפיטליזם חזירי לא עובד
    ואף פוגע בליגה ולא רק בשחקנים.
    תגידו לביבי וחבורת הטייקונים שמטפחים אותו ועושקים את בני ישראל
    'תקרת שכר' ותראו כיצד הם נעמדים על רגלים אחוריות.
    עבדים היינו, עבדים

  5. כמה נקודות שהשארתי בסוף מחוץ לפוסט ששוות דיון:
    1. אנחנו באים הרבה בטענות אל בעלי הקבוצות על חמדנות שמונעת הגברת התחרות בליגה,. אבל בפועל אלו השחקנים שעומדים על הרגליים האחוריות כדי לשמור על התנאים שלהם שמונעים מהליגה ליישם את מה שהבעלים רוצים כדי להגביר את התחרותיות.
    2. מה שקרה ב-NBA קרה פחות או יותר במקביל בכל הליגות המקצועניות האחרות (כולם מסתכלים מסביב ורואים מה עובד). אבל ל-NBA היה את האיגוד החזק ביותר שהצליח להשיג הרבה יותר עבור חבריו. הסיבה היא שהם היו מאוחדים והצליחו לכופף את הליגה ולהימנע מהשבתות שבעיקר פוגעות בשחקנים (זה מה שקרה בשלוש הליגות האחרות). מאז שהסוכנים נהיו מאד מעורבים האיגוד נחלש והבעלים מצליחים לכפות את רצונם פחות או יותר. האם ואיך ניתן לעצור את התופעה הזו?

    1. הנקודה הראשונה לא מדויקת.
      ב-CBA הלפני אחרון (השביתה של 2011) כל ההצעות להגברת התחרות תמורת קיצוץ קטן יותר מחלקם של השחקנים נדחו על הסף.

        1. 2011

          באותו CBA היה קיצוץ די משמעותי באחוזים שהולכים לשחקנים,
          כאשר זה היה הסעיף עליו התעקשו בעלי הקבוצות.
          כל השאר –
          תחרותיות, תקרת שכר,
          אלו שינו לבעלים הרבה פחות.
          (זו הכללה גסה, לכתוב "בעלי הקבוצות". אריסון וקיובן ניסו לשכנע את שאר בעלי הקבוצות להסכים לקיצוץ נמוך יותר תמורת רפורמות שישפיעו על התחרותיות בליגה. ללא הועיל.)

          1. ברור שהבעלים רוצים לשלם פחות. בכל הנוגע לתחרותיות התלונות של כולם כאן הם תמיד על התקרה הרכה ולמה ה-NBA לא מנהיג תקרת שכר קשיחה. זה תמיד היה "נקודת ליבה" שהשחקנים לא מוכנים להתפשר עליה.

          2. העלת נקודה באמת מעניינת.בהנחה שבעלי הקבוצות הם מילונרים/מילארדרים שעשו את הונם מחוץ לכדורסל.ובהנחה שכן ברור שהם לא רוצים להפסיד כסף אבל אם הם מרוויחים ומרווחים טוב איך זה שכמו שאתה כותב חוץ מקיובן ואריסון אף אחד לא מוכן להרוויח קצת פחות בשביל ליצור תחרות יותר טובה?

          3. מי שדחף להסכים לקיצוץ נמוך היו בעיקר באס ודולאן. אריסון וקיובאן עלו על העגלה בגלל שהם היו הנפגעים העיקריים מההחמרות במס המותרות (מהסיבות האלה בעיקר הם גם התנגדו להסכם בסוף).
            אני מדגיש שוב שהבעלים ניסו לדחוף להכנסת תחרותיות על ידי הקשחת תקרת השכר. השחקנים לא מוכנים בשום פנים ואופן לשמוע על זה (ובצדק).

          4. השאלה היא האם הדרך היחידה להגברת התחרותיות היא הגבלת שכר קשיחה?בעניין הזה מסכים איתך שלשחקנים אין אשום אינטרס ליצור תקרת שכר קשיחה שתפגע בהם בסופו של דבר.

          5. ברור שלא. ככה הכניסו למשל את מס המותרות והחמירו אותו ב-20111. אבל חשוב להבין שצעדים כאלו כמעט תמיד באים על חשבון השחקנים ולכן תמיד קשה להעביר אותם במשא ומתן.

  6. באמת כתבה מעולה. פשוט נפלא
    נושא כל כך משעמם שפתאום מסתבר שהוא מעניין גם היום וגם באופן היסטורי.
    ועוד נקודה: אתה שחקן גדול – תתחיל לחשוב גם על אחרים, לא רק על עצמך (קוזי ורוברטסון שולטיםםםם!!!!)

  7. כתבה נהדרת. הבעיה שלי עם הנאמר קשורה בתמימות שבה הוא מדבר על הבעלים והאינטרסים שלהם. הם עשירים וותר מהשחקנים ולכן מכופפים אותם שוב ושוב. זה לא עניין של אחדות השחקנים או כל דבר אחר. יש להם הכנסות ממקורות אחרות ולכן הם יכולים לסבול השבתה ליותר זמן. דראפט תמיד היה אנתי קפיטליסטי ותמיד יהיה. האינטרס של הבעלים הוא לא תחרותיות ולא "שהליגה לא תקרוס" – הוא כסף, ואפשר להבין את זה כי זה קפיטליזם, פשוט שעל הדרך הם עושים שימוש בכלים מאוד לא קפיטליסטים והשחקנים באמת שבויים כמו שנאמר בתגובות. הכתבה באמת סופר אינפרמטיבית וכל הכבוד, שלא ילך לאיבוד.. תודה

    1. ברור שהאינטרס של הבעלים הוא לעשות כמה שיותר כסף. הכוונה ב"שהליגה לא תקרוס" הוא לא מבחינה תחרותית אלא כלכלית. הייתה סכנה ממשית כזו בעקבות ההחלטה בתיק רוברטסון. רוב הקבוצות היו בהפסד באותן שנים ואם לא הייתה נכנסת תקרת שכר אז לא הייתה לנו היום ליגה.
      התפיסה שהשחקנים שבויים בגלל שהבעלים עשירים וחזקים יותר היא מה שהובילה להפסדים של השחקנים בשני הסכסוכים הקודמים. עד אז ההתאגדות שלהם הובילה אותם להישג אחר הישג. מעורבות היתר של סוכני השחקנים בשני העשורים האחרונים היא אחד הגורמים לנפילת כוחו של הארגון. בתכלס לבעלי הקבוצות יש לא מעט מה להפסיד מהשבתה לכם אם השחקנים היו מתארגנים בהתאם היו יכולים פצאת עם הסכם טוב יותר.
      בסופו של דבר בשגשוג הנוכחי זה אינטרס משותף של שני הצדדים לפתור סכסוכים במשא ומתן ולא דרך בית המשפט.

  8. נפלא נפלא נפלא

    יש לנו נטייה לערבב בין מושגים כמו שוק חופשי – קפיטליזם או חופש התאגדות.

    בארץ אין באמת שוק חופשי, אלא יש יותר כלכלת מקורבים, בו "כללי המשחק" מוטים לטובת שחקנים מסויימים.
    בין אם מדובר על מערכת הביטחון (פרשת 3000 לדוגמא), 18 המשפחות השולטות במשק (מתווה הגז), מגזרים מסויימים: חרדים, מתנחלים, התיישבות עובדת או ועדי עובדים חזקים.

    דעתי על זכות ההתאגדות היא דיכוטומית:
    ב- NBA, העובדים נותנים תמורה ואין לי שום בעיה עם תנאים שנועדו להגן עליהם.
    בארץ, דור א' יכול לא לעשות דבר ולקבל עשרות אלפי שקלים בחודש כדי לא למנוע נזק כלכלי.
    איך אמר לי פעם נציג ועד: גם אם אני אאנוס את הבת של המנכ"ל לא יפטרו אותי.
    לא מזמן החלו סכסוכי עבודה בהייטק בניסיון התאגדות מבלי כלל להבין את השוק, כאשר לא הלקוחות מחוייבים לחברה (הם נמצאים בחו"ל בשוק משוכלל), יש עובדים זרים זולים מאד בשוק (הודים) שניתן להחליף את הישראלים בהם והחברה נסחרת בבורסה (מה זה יעשה למניה אם בעלי המניות יגלו שעובדי החברה מאוגדים בהסתדרות של ניסקורן או שלי).

    ועוד נקודה שמדברים עליה פחות:
    הליגה כמו בשנות ה- 70 גם כיום היא מורכבת ברובה משחקנים שחורים, הנהלות, בעלים וקהל לבן.
    יש לזה משקל כשמדברים על בעלות, זכויות. על שלשלאות ועל חוקי עבדות.

    לסיום, אני רק רוצה להניח על השולחן את הדמיון המדהים והמצמרר בין 2 העמים: היהודי והאפרו האמריקאי:
    – עמים שהיו מאות בשנים עבדים
    – עמים שעברו שואות איומות בהם נרצחו ונטבחו מליונים מבני עמם (בתאי הגזים או על ספינות העבדים ובמטעים). השואה השחורה נמשכה מאות בשנים
    – עמים עם מנטליות של עבדים (שמתקשה להשתחרר ממנה)
    – עמים שחווים עד היום: דיכוי, אפלייה, שנאה וגזענות קשים

    ועדיין, קיימת איבה הדדית בין 2 העמים:
    העם היהודי נגוע בגזענות קשה נגד השחורים והשחורים רואים ביהודים מנצלים.
    אילו רק יכולנו להסיר את החומות הללו

להגיב על פאקו לבטל

סגירת תפריט