הטור של מל: ג'ימי ברסליין – מורי ורבי שהלך לעולמו

"END OF AN ERA" – ג'ימי ברסלין איננו

"סיום תקופה", כתב הבוקר הניו יורק טיימס על ג'ימי ברסליין – עיתונאי ספורט, סופר ספורט, וסופר גדול. אייקון ממש מהסוג שהולך ונעלם. לא בגלל שאין יותר כשרונות אלא בגלל שהעולם השתנה, ואת מקום מאמרי הספורט הארוכים של פעם שכללו יחסי אנוש, חיבור וזיקה, קרבה ושייכות; או רגשות ופחדים, סמיכות, הקרבה, וכבוד – החליפו ידיעות קצרות בטוויטר ואינסטגרם.

אני בשום פנים ואופן לא מתחיל אפילו להשוות את עצמי לג'ימי – שהיה גם מורה וגם חבר – אבל סיום התקופה פגע גם בי, או יותר נכון שינה אותי מעתונאי הכותב סיפורי ספורט מהסוג שמדי פעם אני מכניס כ-"סיפורים מהתיבה", לאחד שכותב "מעורבים" ו-"טורים". אני לא מצטער ולא מתנצל – פשוט קיבלתי את עובדת החיים שהסמארט-פון והאינטרנט החליפו כתיבה טובה, ולא נותר לי אלא להודות בעובדת החיים החדשה ולהסתגל אליה, או שהייתי הופך לזקן מעייף ומייגע, תרח בן 80 שאף צעיר לא היה נכנס לאתר שלו.

ג'ימי היה כתב מהסוג שלי – או הרבה יותר נכון לומר שאני הייתי מסוגו – אבל שלא כמוני, הוא היה אייקון שזכה בפרס פוליצר, ואחד שכתב את מאמרי הספורט וספרי הספורט הקלסיים המעולים ביותר שכמה מהם אני בטוח שקראתם, אבל לא ידעתם מי כתב אותם, ובנוסף כמה ספרים ביוגרפיים שהמפורסם ביותר שבהם היה 'דיימון רניון', שג'ימי זכה להסתובב בחברתו כצעיר ניו יורקי.

*

כשהגעתי לגארדן סיטי ב-1967 ללמד באוניברסיטת אדלפיי, היה לי סטודנט בשם לארי קרמודי שאביו היה עורך העתון "לונג איילנד פרס" (ז"ל). כשפעם סיפרתי בכיתה שאני כותב ספורט ל'חדשות הספורט' בישראל הוא ניגש אלי בדחילו ורחימו ואמר לי שבעיתון שאביו עורך ישנו עיתונאי ספורט שהוא היה רוצה שאכיר. הוא סידר פגישה. אני הייתי בן 30, וג'ימי היה בערך בן 40. מיד הרגשתי שהוא אחד מהסוג שלי. אוהד את הניקס, הג'איינטס, היאנקיס, והריינג'רס במקום את הנטס, הג'טס, המטס, והדווילס, והוא דיבר באנגלית בצורה שאני מדבר בעברית.
*
אח"כ הוא עבר ל-NEWSDAY כשה'לונג איילנד פרס' נפח נשמתו. שאלתי אותו מה סוד כתיבתו. הוא אמר לי משפט שנחרט במוחי והשפיע מאד על כתיבתי: "אני כותב פחות או יותר כפי שאני מדבר. אני מדבר אנגלית פשוטה, לא אנגלית שקספירית. אם אתה מדבר עברית רגילה ולא 'עברית ספרותית' , הייתי מציע שתנסה לכתוב כפי שאתה מדבר!".
*
כזה הוא היה. מעשן סיגר נון-סטופ, שותה בירה, ואוהב כל דבר שהוא ניו יורק או לונג איילנד (הוא גר בגרייט-נק השכנה לגארדן סיטי). הרגשתי אחלה בחברתו, וישבתי לידו בעשרות משחקי כל 'הקבוצות שלנו'. הוא היה חולה גם על סיינט ג'ונס במכללות. סיינט ג'ונס שוכנת בג'מאייקה, קווינס, ושם הוא גדל, לא רחוק מפלאשינג מדוס.
בשנות ה-70 המאוחרות הוא עבר להתגורר במנהטן ועבר לכתוב בדיילי ניוז. המשכתי לראותו במשחקי הניקס מדי פעם.

.אחד מספריו הנפלאים ביותר היה Can't Anybody Here Play this Game? The Improbable Saga of the New York Mets' First Year

היה זה ספר מלבב, מצחיק עד דמעות, על המטס האיומה והמנג'ר שלה – האחד ואין שני לו – קייסי סטנגל. ב-1969 הוא כתב את הנובלה המפורסמת שלו

 The Gang That Couldn’t Shoot Straight – ספר מלא הומור על GANG בברוקלין שהכל היה שם דפוק, ספר שהפך לסרט, והיווה את תחילת קריירת סרטים נפלאה של רוברט דה-נירו.

הוא החל לסבול מתחלואות שונות, אחת מהן גידול מוחי שהסתבר שלא היה ממאיר, ובעקבותיו בא הספר שהיה בסט-סלר של הניו יורק טיימס –  I Want to Thank My Brain for Remembering Me.

(ברסלין – ניו יורקי גזעי מכף רגל ועד ראש)

עשרות מסיפורי הספורט שלו התפסמו במגזינים שונים, ותוכלו למצוא אותם בספרים שונים הכוללים את "BEST SPORTS WRITING OF THE YEAR"

Works include

 

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 32 תגובות

  1. אני יודע שכאן עוסקים בספורט . וכמובן שצר לי על כל מי שעסק בספורט או סיקר ספורט והלך לעולמו .
    אבל לעיתים קרובות , אנחנו , הגולשים בהופס נוגעים גם במוזיקה . ולכן , אני חייב להזכיר את מי שהלך אתמול לעולמו בגיל 90 . אחד מגדולי הזמרים והגיטריסטים , מי שהשפיע על רבים אחריו – צ'אק בארי כמובן .
    לזכרו , הנה שתיים מהקלאסיקות שלו :

    https://www.youtube.com/watch?v=I8JULmUlGDA

    https://www.youtube.com/watch?v=kT3kCVFFLNg

  2. נהדר. דוק, אתה הברסליין שלנו, בלי ספק. אולי גם אני אולדסקול, אבל כתה מהתיבה, ארוכה, עמוקה, צבעונית ועסיסית ומורכבת, היא כוס הבירה שלי אני-דיי-אוף-דה-וויק

  3. מנחם אם היינו מדינה מתוקנת היית וודאי חתן פרס ישראל
    סגנון הכתיבה שלך וכתבות הצבע משנות ה 80 פיתחו דור שלם צמא לכדורסל ולספורט אמרקאי

  4. עצוב לשמוע מנחם.
    יש מקום גם היום לסיפורים מהתיבה, יחד עם הטורים היומיים.
    כמו שאתה הסתכלת על ברלסין ולמדת ממנו, כך כל ילד שחלם להיות כתב ספורט למד ממך. הכתיבה הקולחת, ההומור יחד עם סגנון ישיר ולא מתנשא, ישר אל הקוראים, כאילו הם איתך בחדר. אבל מה שאותי הכי מרשים זו היכולת שלך לכתוב בכל יום, כמו שעון. לא משנה מה אתה תוציא טור. זה משהו שבאמת לא יכול לקרות בדור של היום. המחויבות הזו לכתיבה, או לכל דבר.
    לצערי לא יצא לי לקרוא את ברסליין, אבל אני מרגיש שדרך הכתיבה שלך למדתי להכיר ולהעריך את עיתונות הספורט האמריקאית.

  5. מנחם, אתה ברסליין הישראלי:-)

    אתה כותב נהדר כבר המון שנים. גם בסיפורים הרהוטים וגם בטורים הספונטאנים והאימפולסיבים.
    אל תטעה ואל תצטנע… האתר הזה הוא מפעל חיים. עם צוות כותבים מתנדבים, מדהימים אחד אחד, כל אחד בסיגנונו.
    ערכם של הסיפורים שלך ממקור ראשון עצום ומוסיף רובדים לעובדות היבשות.
    תודה

  6. ברסליין הזה נראה קווול. היה איש משפחה? יהודי?

    בכל מקרה מנחם אם הייית גר בארץ היית מקבל פרס ישראל או פרס פוליצר אין לי ספק בזה.

להגיב על אופיר נ. לבטל

סגירת תפריט