הבלדה על קוו וראס/ יונתן גזלה

 

קראו לו ראסל או ראס בקיצור. יש שקראו לו "צ'יטה".

הוא היה הילד החדש שהגיע לקיבוץ הפסטורלי מהעיר הגדולה ישירות לבית הילדים הנקרא "הרעמים". ילד מופנם מעט כלפי חוץ, אך בפנים בערה בו אש התמיד. ילד עם חוש אפנתי טווסי ומנוע בלתי נגמר שניחן ביכולת אתלטית נדירה ועולמית, לא כל שכן, ביחס לקיבוץ קטן וסגור. המורות קראו לזה אז "קוצים בישבן" ולא היה פשוט לקבל ילדים כמוהו לתככי המארגים החברתיים הסגורים והמנורמלים של קבוצת הרעמים הקטנה. התקווה ההתחלתית של מדריכיהם של קבוצת 'הרעמים' הייתה שבבוא הזמן, אילו רק יוכלו לנתב את יכולותיו של הילד למקומות חיוביים, יוכלו להפכו יום אחד לעוד אחד משרשרת קיבוצית היסטורית של "שובבים לסיירת" ובכך להפוך עוד לימון חמצמץ לסורבה טעים.

לקבוצת הרעמים באותה התקופה כבר היה מנהיג בלתי מעורער, קווין שמו. קווין היה פוסטר חי של התנועה. פנטזיה מהלכת. גבוה, יפה בלורית (זרמו איתי, כן?), רך דיבור, צנוע ונעים הליכות. המנהיגות שלו הייתה בטוחה ולא מתיימרת או מתאמצת. כזו המאפיינת ילד הנמשח בשמן המלוכה משחר ילדותו וכזה שעולמו נקנה בכל תנועה או מבט. "זה הקטן גדול יהיה" התלחששו החברי הקיבוץ הוותיקים כשפסעו מולו בשבילי הקיבוץ. והוא לא אכזב.

הבוגרים, כשהיו חוזרים הביתה לקיבוץ במדיהם הירוקים והמעופשים עם הכומתה האדומה חסרת תג הזיהוי, היו מזמנים אותו דחופות לשיחות בהם רמזו לו שכדאי שיכין את עצמו להצטרף ליחידתם בבוא היום. "אם רק תעלה מעט במשקל ותעשה אימוני כוח השמיים הם הגבול" אמרו לו. השאלה לגביו מעולם לא הייתה "האם יגיע" אלא רק "מתי".

וכך, כשפגש קווין לראשונה את ראס, הילד החדש מהעיר הגדולה, וצפה בהשתאות בכישרונו, לא היסס ופרש את כנפיו הארוכות כדי לפנות מקום לילד החדש להשתלב. הרי כך עושים מנהיגים הלא כן? אך מהר מאוד למד המנהיג הצעיר גם להעריך את הנער הפראי ואף להעריצו בשקט. זאת מכיוון שראס הצעיר גילם בחובו תכונות ספציפיות שהבין שחסרות להשלים את מנהיגותו. כאלו הנראות לרוב בלוחמי שטח שהיו צריכים לשרוט ולהכות את דרכם במעלה ההר.

אמנם גדל קווין ללא חומריות רבה, אך בכל אשר הלך, הילתו גררה התפעלות ותקווה. הוא לא היה עצלן ועבד קשה כל חיו, אך לעומת חברו החדש מעולם לא חש רעב אמתי. חברו החדש לעומתו היה חתול רחוב שהתייחס לכל פיסת מזון כארוחה האחרונה בחייו. גם קווין רצה לחוש כך ואפילו ליום אחד. וכך מצאו עצמם השניים די מהר חברים טובים. אך לא כולם אהבו את המערכת היחסים שנרקמה.

השמועות על מערכת היחסים המורכבת והמוזרה פרשו כנפיים ונשות המכבסה של הקיבוץ ניהלו דיונים ערים תוך כדי מיון הבגדים לתאי המשפחות, על טיב היחסים ביניהם. "אוייש, זה נורא יפה שקווין לקח תחת חסותו את הילד העירוני, אבל מה אם ישפיע עליו לרעה?" תהתה בקול רם מידי שיפרה הדואגת. "זה ממש נכון!" הסכימה חיהל'ה בדציבלים פליליים, "אומרים שילדים שגדלו כמוהו דואגים רק לעצמם ומנצלים חברים לצרכים שלהם. ככה זה בעיר לא?". גם מעיין הצעירה שרקדה את דרכה אל עבר מעגל השיחה, כאילו בתזמון מושלם שלפה מתוך ערימות הכביסה הנקייה חולצה/שמלה מנומרת בצבעי שלג צעקניים עם תווית ממותגת ויקרה. "בנות!" קראה לחבורה שחצתה את גיל הזהב, "אתן חייבות לראות את הבגד העירוני הזה שלו…זה ממש לא משהו שחברים אצלנו צריכים ללבוש. זה גם לא גברי וגם ממש מוציא עניים לשאר ילדי הקיבוץ! צריך לבדוק עם שמוליק שזה לא מנוגד לתקנון!"

וככה, ככל שהצקצוקים במשק גדלו כך התחזק והתעצם הקשר של השניים. חיש קל, הפכו השניים ממנהיג ובן חסותו לצמד חברים בלתי ניתן להפרדה. קשר חזק וקרוב בו חלקו השניים סודות ותסכולים וחגגו כל ניצחון אחד של השני כאילו היה זה ניצחונם האישי. הם מעולם לא דאגו לדרך בה תפסו אחרים את הקשר שלהם ותקשרו בשפה משלהם בדרך שלהם. עם השנים תכונותיהם הדומיננטיות אף זלגו זה אל תוך אופיו של זה וכך קווין הביישן והמופנם החל להראות סימנים של טווסות, ואגרסיביות וראסל לעומתו הפגין עדנה והתחשבות בזולת. למרות שחברי הקיבוץ ניסו לאורך השנים למצוא סדקים בשריון חברותם, לא הצליחו. העתיד של שניהם נראה מזהיר ומשותף.

ואז זה קרה. הסדק הראשון בקיץ האחרון לפני הגיוס.

היא הייתה תמיד ברקע. שני מחזורים תחתיהם בבית הילדים הנקרא "הלחמיים". הם תמיד ידעו על קיומה, אך לא ראו בה יותר מילדה שובבה ולא רלוונטית. אך כשבגרו החלה להראות את הפוטנציאל הגלום בה. זהובת שיער עורה צח וזוהר למשעי. חיוך תמידי נסוך על פניה ותמיד מוקפת חברות. מהצד זה הצטייר כאילו לא נהנתה לחוות דבר ללא 4-5 מחברותיה השובבות צמודות לחיכה. שובבות של יָלדות מאושרת ונטולת דאגות.

הקשר הראשוני נוצר קודם כאשר בתי הילדים החלו יוצאים למחנות הקיץ השנתיים ביער אולימיפה. היה נהוג אז לצרף כמה מחזורי גיל יחד על מנת לשלב כוחות ומשאבים בין המחזורים הצעירים ובכך גם לגבשם לקבוצה אחת. וכך יצא שמאז מדי קיץ לאחר שנת לימודים עמוסה, בילו שניהם, ראס וקווין במחיצת הלחמיים הצעירים ובמיוחד 'איתה'. ראס תחילה שמח שחברו הטוב מרגיש בנוח במחיצת שאר הילדים. אלו ילדים שהעריצו אותו כל השנים וכעת קיבלו גישה בלתי אמצעית לקווין המנהיג. ראס אף נהנה קצת מהשקט והגיוון שרק חיזק את החברות שלהם כשחזרו הביתה בסוף המחנה. אבל שום דבר לא הכין את ראסל לקיץ ההוא.

זה התחיל כש'ההיא', שראס כיום כבר לא מזכיר את שמה, ישבה עם קווין יחד עם שאר חברותיה המצודדות סביב המדורה וקשקשו להנאתם. ראס שהרגיש בחילות קלות החליט לפרוש מוקדם והשתחל למעמקי שק השינה הצבעוני שלו. קווין נותר איתן לבדו במרכז מוקף בחברותיה כההיא רכונת ראש נשענת על ירכו הרזה. הם ישבו על האפר בלב יער לאורה של מדורה שסיפקה פסקול 'מתפצפץ' וריכלו וצחקקו בהנאה על כל ילדי הקיבוץ. הם אף הפליגו בחיקויים קורעים של טומי הרפתן הצרוד וגרשון פופוביץ' הפלח הזקן והנרגן.

ואז לאחר שבטנם נרגעה מהצחוק הרועם ושכולם הרגישו אווריריים וקלילים, היא זרקה את ה'פצצה' לחלל האוויר באגביות שהפתיעה אפילו אותו. "תגיד באמת טוב לך לבלות כל כך הרבה זמן עם ראס?". "למה את שואלת?" ענה בהפתעה. "כי אתה ממש לא 'אתה' כשאתה אתו. אתה הרי לא חייתי ואגרסיבי כמוהו. אתה טוב לב ורך ואוהב לצחוק וליהנות. כשאתה אתנו אתה קליל כמו אויר היערות ואתו אתה כמו נמר מסוגר בכלוב. זה פשוט לא מתאים לך! אתה לא רואה שהוא מבודד אותך משאר הילדים?! אני אישית ממש לא סובלת אותו וכך גם החברות שלי".

קווין תחילה ניסה לגונן על כבוד חברו שנעדר מהשיחה. "לא…זה פשוט שאתן לא מבינות אותו בנות! הוא בכלל רגיש מאוד. זוכרות שהוא הושיט ליוסי יד ל'כִּּיף' ויוסי התעלם כמה הוא נעלב ונפגע?" הזכיר להן. "אם רק תלמדו להכיר אותו…תראו ש…" לא הספיק לסיים את המשפט וההיא התרוממה והישרה מבט עמוק אל תוך עניו. "קווין, איתי לעולם לא תצטרך להיות משהו שאתה לא!".

הוא רצה להשיב לה בהחלטיות אופיינית. הוא רצה לומר לה כמה חשוב לו להיות נאמן לחברו שהיה לצדו כל השנים וכמה שהוא תרם למי שהוא כיום. הוא רצה לומר כמה זה לא הוגן מצידה לשים טריז בינו לבין חברו הנאמן. אך לשונו נבלעה ועיניו טבעו בעיניה. 'למה זה צריך להיות כל כך קשה?' חשב לפתע. למה הכל צריך באמת להיות מאבק? אסור לי פשוט ליהנות ולא לחשוב על כל דבר? וכך החליט קווין שהוא צריך להיות איתה, גם אם קשר הדם שלו עם ראס יונח על מזבח הקרבנות. גמר בלבו וכך השאלה לא הייתה 'האם' אלא 'איך' יסיים את הקשר עם ראס.

וזה בהחלט לא היה נעים. הברית התפרקה באותה המהירות שנוצרה. וכמעט ללא מילה שהוחלפה ביניהם נצפה קווין מהלך איתה בשבילי הקיבוץ שלוב ידיים עם חיוך מטופש של נאהבים טריים על פניו כשבקצה השני של הקיבוץ ליבו של ראס נותר לדמם בשקט. הצמד-חמד שתכנן לכבוש את העולם יחד ושפעם החברים יכלו לכל ביקורת ולכל לגלוג לטיב הקשר שלהם כבר לא יכלו להביט זה בעיניו של זה.

מה שקווין לא צפה זה את התגובה בקיבוץ. החברים שפעם צידדו בו וראו בו מנהיג עתידי כבר לא כיבדו אותו. אותו ראס שפעם ראו בו כילד החוץ המופרע הססגוני והזר כבש את לבם באיפוק הזועם שכה התאים לרוח שגדלו בו. ראס הפך לבן בית בבתי החברים וכולם כיבדוהו במעט שיכלו להרשות לעצמם. הוא הצטרף לענף הגד"ש (גידולי השדה) התובעני והיה לעובד המצטיין. הוא אף התקבל לסיירת ההיא שהחברים פעם שמרו בו מקום של כבוד לקווין. קווין לא נראה עצוב מההתפתחות האישית החדשה של השניים. הוא אהב מאוד את ההיא ונהנה לבלות עם חבורתה. הוא אף שמח בשמחתו של ראס וניסה אף לפייסו ללא הצלחה. הוא קיווה שיום אחד ראס יתרכך ושהשניים יוכלו להיזכר בערגה בקשר המיוחד ששינה את חייהם.

 

 

סוף.

John

כותב כשזה בוער בעצמותיי או כשעונת הדראפט בעיצומה

לפוסט הזה יש 56 תגובות

  1. במילה אחת – וואו
    יצירה ספרותית קיבוצית מעולה.
    אם ראס היה עירקי בסיפור, אזי אלי עמיר היה חותם על היצירה בעיניים עצומות.

  2. מעולה!
    רק שהחברה זהובת השיער היא היא העירונית הצפונבונית שגרמה לקווין לעזוב לרמת אביב ג' ולהתקבל לעבודה אצל האבא עורך הדין העשיר שלה, שבמקרה היה מפרק הנכסים של הקיבוץ. ואחרי זה הוא מתפלא למה מרכלים עליו בקיבוץ כל פעם שהוא נכנס לחדר האוכל.

  3. מ ע ו ל ה
    הלכת על בחורה בסוף… אני חשדתי שקווין יתאסלם ויצטרף לדאע"ש אבל אולי זה באמת (קצת) יותר מדי….
    חוזר להמשיך לקרוא 🙂

      1. קיבוצניק זו מילה גדולה. 6 שנים כילד חוץ מגיל 13-19. ניחשת לא נכון אני מהקיבוץ הדתי. אני בא ממשפחה של דתיים לאומיים

  4. איזו יצירתיות, מעולה!
    ממש נהניתי לקרוא, הזכיר לי את פוצ׳ו…

    ומשום מה, למרות שאין, ולא הייתה בי, עוינות כלפי דוראנט אחרי המעבר, אני חייב להגיד שברגע זה ליבי יוצא אל ראסל וכוסומו קווין.

    1. אין כמו פוצ'ו!

      הכישלון הכי גדול שלי כהורה זה שאני לא מצליח לשכנע את הילדים שלי לקרוא את 'חבורה שכזאת" ואת "אני, פחדן אני" (לטעמי, ספר מופת).

      1. בתור מי שגדל כעירוני, לקרוא על עלילות הקיבוץ לפני שהגעתי לצבא סיפק לי קונטקסט בשפע…

        מקווה שעוד תצליח לשכנע, ואם לא – שאצליח במקום שאתה נכשלת!

  5. גדול ג'וני, באמת מקורי ביותר.
    מאיפה אתה מכיר את הווי הקיבוץ, מכבסה וכל זה?
    (הצלחת לתאר יפה בלי לעצבן את הקיבוצניקים שהם פה אוכלוסיה לא קטנה 🙂 )

  6. ובדומה לקיבוץ כך גם אוקלהומה: אדם צריך לחשוב על עתידו ולא לשים **ן על מה הסביבה חושבת. ומקום גרוע צריך לעזוב גם אם הסביבה שכל כך התרגלת לרצות מאוכזבת

  7. ענק אתה ג'וני!!
    ניסיתי לדמיין את דריה ירקוני, סופי קרני וקטיה בן טובים זהובות השיער עושות עיניים לקווין הצעיר…

  8. לא חשבתי שאחרי הסיפור האמיתי של המקרה אקרא/אשמע/אראה משהו יותר פואטי
    אבל תשמע יונתן קרעת את ליבי
    התאהבתי בראס מחדש

  9. ממש יצירה. אני הכרתי את הקיבוץ של פעם ממקור ראשון: אחותי מרנינה ז"ל גדלה בגבת מגיל 3 עד שנהרגה בשעה שעשתה הליכת בוקר ליד נהלל ע"י מכונית שנהגה במהירות מטורפת, ובשנת 1960 הייתי מורה להתעמלות של שער העמקים. עד היום שניים מילדי אחותי קיבוצניקים בגבת ויגור

  10. המוסד למודיעין ול"תפקידים-מיוחדים" מצלמת אנשים עם צרכים-מיוחדים ללא ידיעת/הסכמת נֶאֱמַן המִשְׁמֹרֶת שלהם

  11. הסיפור הזה נותן מין זוית אישית לכל הסיפור- במקום לדבר על כסף וקבוצות, בסופו של יום מדובר בשתי ילדים שפעם היו החברים הכי טובים, והיום הרוח "ההיא" לקחה אותם לכיוונים שונים.
    תודה.

  12. מאסטרפיס, מלאכת מחשבת, שיגעת לגמרי,
    וגרמת לי לחזור, אי אפשר לא להגיב,
    כתיבה אלוהית מדהימה
    השוואות והמשלות אדירות

  13. יונתן ג'ון נתן במפגש ההופס כמה משפטים על ילדים
    שכנראה נדירים ואולי הכי יפים שיש
    עכשיו בטוח יאמינו לי,
    עומק והנאה אדירה
    אתה סופר מופת בנשמתך.
    תבורך.

  14. האתר נהדר עד מאד, וכל מי ששיבחתי בעבר
    ראה זאת בלופ מחזורי,
    (לגבי ג'ון התכוונתי לשיחה ששמעתי אותו מדבר אולי בדרך
    הכי חכמה ויפייפיה על ילדים, במקרה הילדים שלו
    והייתי המון)
    ג'ון שר החינוך בעולם מתוקן,
    ורובכם עושים עבודה מרשימה ונהדרת

  15. מה אתה מבלבל לנו תמוח הבלדה תגיד האפס בן אפס הזה עזב כי רצה לזכות באליפות והשני נשאר כי רצה להוכיח שדוראנט רק מנע ממנו להראות כמה טוב הוא יכול להיות

להגיב על אופיר מתתיהו (בן 14) לבטל

סגירת תפריט