סיפורי מדיסון סקוור גארדן / מנחם לס

כשקראתי את הפוסט המצויין של עידן עופר מהמדיסון סקוור גארדן (http://www.hoops.co.il/?p=90217) פתאום נתקפתי געגועים. זהו אולם שחייתי בו 33 שנה (לפני כן שנה שלמה ב"מדיסון הישן"). לאלה שלא מכירים את סיפורי אז הנה בקיצור הכי מקוצר שאני יכול.

הגעתי לארה"ב עם אשתי רינה ז"ל בשנת 1961 להתחיל את לימודנו. כמעט עם העגינה בנמל מנהטן כבר קניתי כרטיס למשחק הראשון שראיתי ב-NBA, ובלי שעיתון "חדשות הספורט" ידע עלי, שלחתי מאמר ל"עורך העיתון חדשות הספורט, רח' תושיה, ת"א) שנתתי לו כותרת "כדורסל מעולם אחר". כעבור שבועיים הגיע לביתי עיתון מגולגל ובפנים מאמר עם הכותרת, "מאת כתבנו המיוחד בארה"ב מנחם לס". מאז אני כותב עד היום.

בשנת 1967 חזרנו מאוניברסיטת פן סטייט ללונג איילנד שם קיבלתי משרה באונ' אדלפי. רינה ואני סיימנו עם המחקר והכתיבה וקיבלנו את ה-PH.D ב-1969, רינה בפסיכולוגיה קלינית ואני בביומכניקה.

קניתי בית ברחוב קילבורן ($96,000…היום 2 מיליון) ליד אוניברסיטת אדלפי שם נמצאת תחנת 'נסאו בולברד' של רכבת לונג איילנד ריילרוד שתחנתה האחרונה היא פן סטיישן על השדרה ה-8 ורח' 33. המדיסון סקוור גארדן בנוי בין השדרה ה-7 וה-8, בין רחובות 31 ו-33, ממש מעל פן סטיישן. מעלית מפן סטיישיון מעלה אותי לפינת השדרה ה-8 ורח' 33, ממש בכניסת העיתונאים לאולם. הייתי יכול להגיע מביתי עד במדיסון סקוור גארדן ב-50 דקות, כולל הליכה מהבית לרכבת, ללא בעיות חנייה וכו'.

 

תחנת 'נסאו בוליברד' – 5-7 דקות הליכה מהבית ומהאוניברסיטה. רכבת אקספרס ואתה ב-MSG ב-38 דקות; ברכבת עם תחנות (6 או 7) אתה ב-MSG ב-50 דקות. יושב בקרון הבאר של הרכבת עם SCOTCH SOUR, וחולם על בת-גלים!

זה היה הדבר הקל בעולם והייתי בן 30.

אבל כל זה היה רק בשנה השנייה מאז עברנו לגור בגארדן סיטי. את השנה הראשונה הייתי עושה בטיפונת יותר קושי כי מ-1967 עד 1968 הלכתי למשחקים בגארדן 'הישן'. הגארדן 'החדש', זה שעידן היה בו, ניפתח רק ב-1968. לפני הגארדן 'הישן' היו עוד שני 'גנים', אחד בשדרות מדיסון ורח' 56 (משנת 1879), והשני בשדרות מדיסון ורח' 26 ב-1890.

בגארדן 'החדש' נולדה הניקס היפה והטובה, כולל שתי אליפויות בשנות 1970 ו-1973. בשנת 1984 הגשתי תכנית לנשיא האוניברסיטה להתחיל בתכנית מאסטר חדשה במנהל ושיווק ספורט. משנת 1977 ואילך לקחתי קורסים בבית ספר למנהל של האונ', ולמעשה עברתי את כל תכנית ה-MBA אבל בלי להיות סטודנט מהמניין כי הייתי עסוק יותר מדי בהרצת המחלקה שלי לביומכניקה, וכן, הייתי עדיין מאמן הכדורגל של האוניברסיטה (אליפות מכללות DIV II ב-1974, מקום שלישי ב-1973 ו-1975), ואז העליתי את הקבוצה ל-DIV I, ועשינו את הפלייאוף עד לסיבוב השלישי ב-1977 ו-1978 לפני שפרשתי מאימון.

 

(15 KILBURN  RD, גארדן סיטי. ביתי מ-1967 עד שנת 2000. 5-7 דקות הליכה מהרכבת, ואם פונים ימינה מגיעים בעוד 5 דקות לאדלפי יוניברסיטי)

תכנית ה-M.A אושרה ע"י מחלקת החינוך של מדינת ניו יורק, ותוך כמה שנים הפכתי אותה לאחת מהמחלקות הגדולות בכל ארה"ב במנהל ושיווק ספורט. כראש החוג, קבעתי את עצמי כאחראי על הסטאז'ים של כל הסטודנטים שהתקבלו להיות סטאז'יסטים בניקס, במדיסון גארדן, ב-NBA, בנטס, ובניו יורק ג'איינטס. בשנות ה-90, בשיא התכנית, היו לי 7-10 סטאז'יסטים בניקס בלבד. בין שאר תפקידיהם הם קבעו את מושבי העיתונאים, ואתם בוודאי מתארים לכם היכן אני ישבתי. בימים ההם הייתי מבלה שעות על גבי שעות במדיסון סקוור גארדן עד שהוא 'הרגיש' כבית שני שלי. הכרתי את כל השחקנים, כל המאמנים, וכל המי ומי באולם וב-NBA.

היום כבר אין לי כוח לנסוע למשחקים. שעתיים נסיעה לאטלנטה עם פקקים איומים בדאונטאון, ושעתיים נסיעה לשרלוט? ואז לישון בביתה של בתי (אטלנטה) או בני החורג (שרלוט)? נו סיר. גם לנסוע חזרה לגרינוויל באמצע הלילה זה כבר לא בשבילי. במקום זה יש לנו כתבים צעירים מצויינים (יש לנו 9 כתבים עם אקרדיטציה, כולל אני) העושים זאת באמונה.

החלטתי להכניס מאמר שיתאר קצת חוויות מהימים ההם:

30 שנה על פינת רחוב 33 והשדרה השביעית

 

חגיגות השלושים 

 מדיסון סקוור גארדן "החדש"

ניו יורק, 1998

 

דפי סיכום המשחק שחולקו לעיתונאים על ידי הניקס עדיין מצויים בידי: ניקס 114 – רוקטס 102. המשחק הראשון במדיסון סקוור גארדן החדש. הרוקטס נקראו אז סאן דייגו רוקטס. וויליס ריד קלע 23 נקודות לניקס. הסמול-פורוורד פאט ריילי, בחירת הדראפט הראשונה של הרוקטס, קלע שתי נקודות בלבד.

כמה משחקים ראיתי שם מאז? משהו בסביבות ה-800. כ-700 משחקי NBA ו-100 משחקי מכללות. מאומה לא השתנה מהפעם הראשונה: הריח בחדרי ההלבשה של הניקס; מר ברקובסקי ברמפה מספר 64 הבודק את האישורים של העיתונאים; דוכני הנקניקיות; "צ'ארלי-או" הניצב בדוכן שלו בכניסה לאולם, לבירה קרה שלפני הפתיחה; וההומלסים על מדרגות בניין הדואר הראשי מול האולם על השדרה השמינית. הכל נשאר כמו שהיה ממש ביום הראשון.

אני זוכר את הרגשתי ברגע הראשון שנכנסתי לאולם החדש: הלם טוטלי. אולם ענק. מדרגות נעות מכל היציאות – אל תשכחו, זו שנת 1968. הכל צבוע בצבעים טריים של אדום, צהוב, ירוק, וגג חום-כתום. היה זה אולם שכולו קסם, וכזה נשאר עד היום. הגארדן, אולם הספורט המפורסם בעולם, חוגג עתה את יום הולדתו ה-30. בלב כבד עזבתי את הגארדן "הישן", זה שעל השדרה השמינית ורחוב 50, שבו חזיתי במשחק ה-NBA הראשון שלי ב-1961 ובו התאהבתי במבט ראשון בבוסטון סלטיקס עם בוב קוזי וביל ראסל.

את הגארדן החדש לא חנכה ניו יורק הניקס. היו אלה בוב הופ וביל קרוסבי בהופעת צדקה כמה ימים קודם לכן. אפילו במשחק הכדורסל הראשון בו לא התכבדו הניקס. היו אלה ימי ה"דאבל הדר" (שני משחקים ברציפות, בכרטיס אחד), וראשונים עלו הסלטיקס והפיסטונס. רק אחריהם הניקס והרוקטס.

דברים רבים לא פעלו: הרמקול חרק ולוח התוצאות חזר והראה 0-0 כל כמה דקות. עמודי הסלים עדיין לא רופדו, ובחלק מהפרקט ניכרו סימני רטיבות מהקרח שמתחתיו, עליו התאמנה קבוצת ההוקי של ניו יורק ריינג'רס כמה שעות קודם לכן.

את הסל הראשון בגארדן החדש קלע דייב דה בושר, אז שחקן דטרויט פיסטונס. את הסל הראשון במשחק השני, והסל הראשון של הניקס באולם, קלע וולט פרייזר, רוקי מגולח למשעי שהתפתח לאחד מגדולי הפוינט-גארדים. הסל האחרון בערב המשחקים הראשון בגארדן נקלע על ידי רוקי אחר, פאט ריילי, שרוקטס בחרה מאוניברסיטת קנטקי.

אדי לייטון האגדי היה יושב ליד האורגן הענק במעלה האולם הישן, בצד הפונה לשדרה השמינית, ומנגן לנו את כל מנגינות המארש. פה ושם, כשהייתי בא לומר שלום, היה זורק איזה "הבה נגילה" או "צאינה צאינה הבנות וראינה" – לכבודי כאילו, אבל יותר, כמובן, לכבוד אלפי האוהדים היהודים שתמיד היו חלק חשוב מאוהדי הניקס והריינג'רס. היום האורגן איננו, ובמקומו הותקנו  30 מושבים לעיתונאים המכסים הוקי קרח.

מה זה אולם כדורסל? שילוב של פלדה, עץ, זכוכית ובטון, לא יותר. אבל מה שעשה את הגארדן לאולם הספורט המפורסם בעולם היו האנשים שבו, השחקנים ששיחקו עליו, ההיסטוריה שלו והקרבות המפורסמים שיצר: ויליס ריד וביל ("דולר ביל") בראדלי; וולט פרייזר וארל "דה פרל" מונרו. דה-בושר וג'רי לוקאס. האליפויות המהוללות ב-1970 ו-1973. קרבות האגרוף של פרייזר נגד עלי. קונצרטים עם בוב דילן וברברה סטרייסנד.

ד"ר קאזו יאנאג סוואה, "יאנא" בפי אלה שהכירו אותו, הוא רופא האולם הוותיק שהסיגר וכוסית הוויסקי לעולם לא משו מפיו וידו. פעם הביאו אליו איזה ברנש שפיו שתת דם מאגרוף שחטף בתגרה ביציע העליון. יאנא ביצע בו 20 תפרים בלי להוציא את הסיגר מפיו, כשהוא מוצא גם זמן ללגום כמה לגימות, וגם להמשיך את "היד" שלו במשחק הפוקר המסורתי בחדרו עם ביל מוסקווה, שיין בקר ואייב גולדסטין, סדרני האולם הוותיקים.

ומה עם צ'ארלי (טייגר) לנד? קראו לו "טייגר", לעובד האולם הזקן, כי פעם נפל ממעקה רחבת המזנונים היישר לכלוב של נמר מהקרקס של "בארנום אנד ביילי". לנד עבד בגארדן הראשון עוד ב-1908, והוא היה היחיד שעבד בשלושת ה"גארדנים". הפיסיותרפיסט דני וילאן היה זה שנתן ל"קלייד" פרייזר את כינויו: קלייד דה גלייד. קלייד המרחף. פעם לקחו הניקס את וילאן עמם למשחק חוץ, ודיק בארנט אמר בקול, "מן, אם וילאן טס למשחק חוץ אנחנו 'ביג טיים'". מאז קראו לו "ביג טיים וילאן".

סטנלי אסופסקי ופרדי קליין היו במשך 40 שנה אוהדי הניקס הקולניים ביותר. כל השופטים הכירו אותם, וכמובן כל המאמנים והשחקנים האורחים. הם ישבו 25 שנה בלי להפסיד משחק באותם מושבים – אזור 11 , שורה א', כיסאות 7 ו- 8 – עד שאסופסקי חלה והפסיק לבוא. בקולם העמוק ובמבטא הברוקליני/יהודי שלהם הם צרחו, לעגו, לכלכו והתלוננו על כל שריקה נגד הניקס.

והיה גם איש מזכירות האחראי על שעון הזמן ושמו פיטס בראודי. פעם, במשחק נגד הסלטיקס, הובילו הניקס בנקודה, שמונה שניות לסיום. פתאום צלצל השעון. רד אורבך רץ כמטורף אל "פיטס" וצרח, "תגיד לי, פיטס, אתה מטורף?" פיטס הרים את ידיו בחוסר אונים וענה, "מה אני יכול לעשות? השעון נכנס להיסטריה!" היה לפיטס רומן עם ביל בראדלי, שחקנו האהוב ביותר. שניות לפני כל משחק ביתי היה בראדלי זורק את המגבת לפיטס, וזה היה זורק בתגובה ממתק שוקולד "קיס" לבראדלי. כשפיטס פרש זרק לו בראדלי מגבת חדשה שנתלתה בדירתו הקטנה, שם חי בודד וערירי עד מותו. אבל בבית הקברות הוא לא היה לבד: כל שחקני הניקס היו שם, ואת תפילת הפרידה נשא דייוויד סטרן.

והיה גם הכרוז. הקול שהיה שייך רק לג'ון פרנסיס אקסווייד קונדון, או JPX  כמו שקראנו לו, ובפשטות "דה ווייס" – הקול. "ליידיס אנד ג'נטלמן …" הקול עדיין מצלצל במוחי. הוא היה קשיש שבא מהגארדן הישן ולא התבייש לדבר באמצעות המיקרופון אל 19,500 הצופים, בכלל זה השופטים: "היי…זה נראה לנו מכאן כמו 'גולטנדינג…'", או, "נראה שהיום אין עבירת תוקף של ביל ראסל…" הוא היה הכרוז גם בקרב האולטימטיווי מוחמד עלי – ג'ו פרייזר, שנחשב לציון דרך בספורט האגרוף.

כיום מייק וולצ'בסקי הוא "דה וויס אוף דה ניקס". קולו דומה לזה של "הקול", אבל חסרים לו עוד  30 או 40 שנות היסטוריה. כמו יין שצריך להתיישן כדי לקבל את הטעם המיוחד. השוואה דומה אפשר לעשות גם בין  פטריק יואינג בסנטר כיום לוויליס ריד. זה פשוט לא אותו דבר.

היום החליף ד"ר ברנרד גולה את "יאנא", סדרנים חדשים שאיני מכיר משליטים סדר, ובאזור 11, שורה א', כיסאות 7 ו-8 יושבים אנשים לא מוכרים. הכל השתנה פרט לדבר אחד: האולם ממשיך להיות המפורסם בעולם. ההיסטוריה, הנוסטלגיה והמסורת, דואגים לזה.

 

**********

הערבים המזהירים ביותר שבהם נכחתי בכל שנותי בגארדן היו:

 

* הניקס משיגים אליפות ב-1973 (לאליפות 1970 השגתי אקרדיטציה אבל רק לחזות במשחק באולם אימונים קטן מיוחד ב-MSG לעתונאים 'פחות חשובים' אז ויתרתי על התענוג וראיתי את המשחק באחד הבארים של אוהדי ניקס).

* הופעת הביטלס ב-1964 (הגעתי במיוחד מקנט, אוהיו, עם רינה, להופעה שדודה של רינה, 'מלך נייר הטואלט' של ניו יורק, השיג לנו (וכמובן למשפחתו) כרטיסים).

* נדיה קומאנץ' מקבלת ציון "10" ראשון בהיסטוריה בהתעמלות (1976).

* ה"רסלמניה" (אליפות העולם בהיאבקות חופשית) הראשונה של ה-WWF (1985).

* הקרב בין רוברטו דוראן וקן ביוקנן, שנחשב לקרב האכזר ביותר בהיסטוריה (1986).

* ניו-יורק ריינג'רס משיגים את אליפות ההוקי קרח אחרי 54 שנות בצורת (1994).

(במאמר האורגינלי שכחתי להכניס את הקרב בין ג'ו פרייזר ומוחמד עלי)

ה-MSG הישן על מדיסון אבניו

 

 

 

 

מנחם לס

בעל האתר, העורך הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 39 תגובות

  1. אין עליך מנחם!

  2. אדיר, תודה!

  3. תודה מנחם
    המשחק NBA הראשון שראיתי היה ב MSG
    הייתי בן 23 וזו הייתה הפעם הראשונה שלי בחול ,הייתי בהרגשה שאחרי ה MSG לא אלך יותר למשחקים בארץ
    זאת חוויה בלתי נשכחת .
    יש מקדשי ספורט כמו הינקי סטדיום , מדיסון סקוור אולד טראפורד שאתה פשוט מרגיש בהיי מטורף זאת הרגשה שאי אפשר לתאר

    1. להבדיל אלפי הבדלות מידן וממרחק שנות אור והרבה פרובנציונאליות מבחינתי מקדש הספורט האישי שלי היה ואינו עוד ,אוסישקין המנוח שעל גדות הירקון ,יותר מוסך ממגרש אבל את מיטב שנותיו וחוויותי כאוהד צברתי שם. ובחזרה למציאות יצא לי להיות בסיור בMSG ולא במשחק לצערי אבל גם כך המקום משרה עליך אווירה שונה וייחודית.

      1. וכמובן תודה לך מנחם על הכתיבה הנפלאה

      2. אני בהחלט מבין את המקום הרגשי אבל ה MSG לעומת אושסקין שכבודו במקומו מונח היא השוואה בעייתית 🙂

        זה רעיון ממש נפלא לפוסט , אולי אכתוב בימים הקרובים – רק אני והמגרש שלי

        1. ברור שלא בר השוואה בכלל… וזה אחלה רעיון לפוסט, בטוח יעורר פה הרבה זכרונות ונוסטלגיות אצל המגיבים

    2. ינקיס סטאדיום כבר מזמן עבר מקום… לך תלמד

  4. איזה תענוג של כתבה!

  5. פשוט כיף מנחם! אולם עם כל כך הרבה היסטוריה ואנרגיות שקשה לתאר. מתחבר למה שמידן אמר, חוויה מעולם אחר. תודה רבה!

  6. באמת כיף של מאמר!

  7. נהדר דוק! זה אומר שכל אחד ואחד ששותף לאתר הזה חייב הרבה לגארדן.

  8. וואו, איך פספסתי את הסיפור הזה עד עכשיו. נהדר!
    אני חושב שהMSG היה הפעם הראשונה של כל כך הרבה אוהדי כדורסל.
    אם יש משהו שאני מצטער עליו זה שלא יצא לי ללכת למשחק שם יחד עם סבא שלי, יליד מנהטן וחולה על הניקס.
    כל פעם שהייתי מגיע אליהם הביתה הדבר הראשון שהיה אומר הוא How’bout those Knicks? המדיסון סקוור גארדן מזכיר לי את סבא שלי. כל פעם שהלכתי למשחק שם הסתכלתי על האוהדים הניו-יורקרים הקרועים ועל ההומור הניו-יורקי הסרקסטי שלהם והרגשתי בבית של סבא. מקום מיוחד.

  9. תודה מנחם.
    כשה MSG החדש נחנך אני נולדתי. כשביקרתי בניו יורק הלכתי לבקר אבל הוא היה סגור לביקורים מאיזושהי סיבה טיפשית. לא שמעו על האורח המכובד שבא מישראל. באותו שבוע הייתי בבוסטון והלכתי לגארדן. שאלתי עוברים ושבים לדרך את הגארדן המיתולוגי והם לא ידעו להשיב לי. הייתי בשוק איך בוסטונאי גאה לא יודע איפה האולם.
    המגרש המיתולוגי שלי הוא המגרש הפתוח באפיקים, עם ברחשים, תנשמות ועטלפים בלילה. עם הבלטות המחודשות שהיום אתה כבר לא מפונה למיון אם השתטחת עליהן, בגלל החיספוס, הן סתם עקומות.

    1. אפיקים היו מאז ומעולם קבוצה פח של עמק הירדן….

      1. עוד כינרתי מתוסכל?

        1. שכחתי סמיילי

    2. אפיקים זה חול..חוץ לארץ.

  10. אכן מגרש מיתולוגי עגל ,יצא לי לשחק בו בנעורי כמה פעמים

    1. וואו
      באיזה מסגרת ?

      1. אני לא מאוד מבוגר כולה בן 33 אבל באזור גילאי 13-14 ובהיותי נער מאזור הגלבוע יצא לי לשחק מול נערי עמק הירדן שם פעם או פעמיים
        (מסיבות לא ברורות הם לא שחקו בבית בנדל שנמצא שני ק"מ משם ויותר ראוי למשחק). בעוונותי ובמשך השנים התחתנתי עם בת אפיקים ובשלוש השנים האחרונות אני גר ומגדל את ילדי שם.

        1. למי אתה נשוי? אני מגיע די הרבה
          "בית בנדל יותר ראוי למשחק" זה אנדרסטייטמנט רציני

          1. לא רציתי לפגוע ברגשות המקומיים עגל. .. חוץ מזה שלמגרשי בלטות כאלה יש את הקסם שלהם . ואני נשוי לשי רויטמן

          2. יפה!
            אז עכשיו אנחנו חמישה מקיבוץ אחד – בבה, הלל אח שלי, רמטל, אתה ואני.

  11. מנחם, תודה רבה. אין כמוך

    1. את שאר הנפשות הפועלות אני בהחלט מכיר

  12. תודה מנחם .
    עברתי ברפרוף בשל מחלה נראה כתוב יפה

    עכשיו לפני שאני אץ לקופת חולים שאלה בשבילך.
    לאן אתה ממליץ לפקחד קבלה בקופת חולים בן 59 לנסוע לסקי כדי
    להבריא ?
    צריך לקנות כרטיס כבר לסוף השבוע לשבועיים וחצי .
    תוגה.

    1. תודה …לא תוגה…
      אני חולה משמע אני קיים המוטו של פקיד קבלה בקופת חולים …
      אני שמח אגב שאני כבר לא רבין מעריך שזה סוג של עליה בדרגה
      רבין פקיד קבלה בקופת חולים שלול הבנה רפה הבנה ומומי …
      ישעוד דרגות שפיספסתי …?

      1. אני רואה שפגעתי בנקודה רגישה.

        1. ברור…
          אני אוהב את קופת חולים זו העבודה שלי אחלה עבודה להיפוכונדר .
          מה עם המלצה על אתר סקי …?

        2. ועכשיו ברצינות בשיא הרצינות.
          אם יש משהו שאני חושב שאני קצת מבין בו מעל לרפה הבנה אז זו הישרדות השקעתי כמה שנים בזה .
          תעיף מבט בעניני דיומא לא כדורגל לא ניו יורק לא כדורסל …
          סוג של ספורט שיש בו מקום לאפס טעויות כמעט ספורט המצריך עצבי ברזל .
          תעיף מבט אולי יענין אותך כבר הבנתי שמרבית הגולשים כאן הם אוהדי הצלחות.
          ספורט מהסוג הזה הוונדי גלוב שבו לא משנה אם כתה מגיע ראשון או אחרון או לפני אחרון.
          מי שבאמת מבין יודע כמה הרבה יש ללמוד מכל אחד שם כולם דרגה מעל ספורטאי על .
          השילוב המטורף של יכולת שכל נסיון עצבי ברזל הוא שילוב מנצח בחיים בכלל .
          קרא אילי תאהב ?

  13. נהדר, תודה רבה!

  14. קראתי את כל התגובות המחמיאות, ותודה לכולם!

  15. תודה מנחם. כיף לקרוא.

  16. תענוג של סיפור….
    כמו אולם הפחים, רק אמריקה.
    בשבילי בכל אופן 🙂

  17. נהדר. הסיפורים האלה הם כמו מיתולוגיה קטנה

  18. יפה מאד. תודה רבה

  19. תיאור נהדר מנחם.
    יצא להיות להיות -MSG באוקטובר 1991, במשחק טרום עונה , בין הניקס לבוסטון.
    כאחד שהגיע לשם מהשורה השלישית במלחה,
    אין ספק שזו הייתה חוויה מרוממת נפש.
    מאז ובמשך לפחות עשור, הפכתי לאוהד של הניקס.
    עד שהתייאשתי מהם לחלוטין.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט