ראסל ווסטברוק – האדם שמאחורי המכונה / הגולש עומר קול

*******************

עומר קול הוא חייל בן 21 מרחובות שאוהב ועוקב אחרי ה-NBA כבר כמה שנים.

*******************

איזה כיף זה לראות את ראסל ווסטברוק משחק. פשוט כיף. כמה אנרגיות, כמה נחישות וכמה חוצפה ורוע. הוא הערס שכשעושים כוחות בשכונה אתה רוצה שיהיה איתך ואתה מפחד שיהיה נגדך, מהסוג שצועק על החברים שלא משחקים טוב ומחייך רק כשהוא מנצח. ולא מדבר עם אף אחד כשהוא מפסיד. כמה ילדותי ככה עוצמתי. ואם דיברנו על ילדותיות ודיברנו על ווסטברוק, למה שלא ניקח את זה צעד קדימה? לילדות של ווסטברוק ולתקופה שלפני ה- NBA, כשעוד לא ידעו לאן יגיע הילד הצנום מלונג ביץ', קליפורניה.

ווסטברוק נולד ב- 12 לנובמבר 1988 לזוג הורים בשם ראסל ווסטברוק האב ושאנון הורטון וגדל בצד הפחות כיפי ונוצץ של לוס אנג'לס. הוריו של ווסטברוק היוו נדבך חשוב מאוד בהתפתחותו, הם הרחיקו אותו מהרחובות ומהצרות וחינכו אותו למצוינות ולנחישות שמאפיינות אותו עד היום. בכלל, לאביו חלק משמעותי ב- DNA ובעיצוב דמותו. כשעוד היה עוד ילד רזה ונמוך יחסית בחטיבת הביניים לקח אותו אביו, שחקן רחוב לא רע בעברו, תחת חסותו ואימן אותו להיות חזק, גם מנטלית וגם פיזית. הם היו הולכים מידי יום לפארקים ומגרשים ומתרגלים זריקות, שכיבות סמיכה, כפיפות בטן, אימוני זריזות במגרשי חול ותרגילים נוספים שאביו הכין לו במיוחד. "תעבוד יותר קשה מהם, תעבוד יותר קשה מכולם" הוא היה אומר לראסל, הוא גם לימד אותו לשנוא את התחושה הזאת שמתעלמים ממנו, את התחושה שהוא 'עוד אחד', לא לתת לזה לקרות.

לילד שההטבעה הראשונה שלו הייתה בגיל 17 ולא היה השחקן הבולט ביותר בקבוצתו זה היה חשוב, למבוגר בן 28 שמתחרה על תואר ה- MVP ב- NBA זה עדיין חשוב. מדי קיץ הוא עדיין חוזר לאותם הפארקים בבית ילדותו ומתרגל את אותם התרגילים שאביו לימד אותו, "אני יודע מה אני עושה" הוא עונה למפקפקים.

נגענו בזה שראסל הטביע לראשונה רק בגיל 17, לאחר שקפץ בקיץ שלפני שנתו האחרונה בתיכון כ- 12 וחצי סנטימטרים. רק אז הוא החל לבלוט עם ממוצעים של 25.1 נקודות, 8.7 ריבאונדים ו- 3.1 חטיפות למשחק. למרות זאת הוא עדיין לא היה מהנערים המבוקשים ביותר לגילו, לא זה הביא אותו ל- UCLA. קרי קיטינג היה זה שהביא אותו לשם. קיטינג, עוזר מאמן ב- UCLA, היה כנראה הבן אדם היחיד שבאמת ראה את הפוטנציאל של ווסטברוק בגילאים הללו. הוא היה נוסע לבדו שעות למשחקים משמימים באולמות שכוחי אל בשביל לראות את ווסטברוק ויותר מזה, היה לו חשוב להראות לאביו ולמשפחתו של ווסטברוק מי באמת מאמין בו. לא שזה היה קשה, קיטינג כמעט תמיד היה הסקאוט היחיד בקהל. "הוא שיחק כמו עטלף מהגיהינום", הסביר קיטינג את האובססיה והאמונה בראסל. הדבר הבא שקיטינג עשה היה לשכנע את בן האוולנד, מאמנה הראשי של UCLA, ללכת ולראות את ווסטברוק.

השעה 6 וחצי בבוקר של יום לימודים, הוואלנד נכנס לאולם האימונים בתיכון לאוזינגר כשהאולם ריק לגמרי מלבדו ומלבד נער רזה שניגב את רצפת האולם. הוא בא לראות בפעם הראשונה את ווסטברוק. לאחר מספר דקות הצטרף אליו רג'י מוריס, מאמנה הראשי של הקבוצה, השניים החלו לדבר ולאחר סמול טוק קצר אמר מוריס להוואלנד בהתלהבות שהוא לא יצטער על כך שבא לראות את ראסל. "באמת איפה ראסל?" שאל הוואלנד את מוריס. "הנה ממש שם", ענה לו מוריס והצביע על הנער שניגב את רצפת האולם, "מנגב". לאחר מספר דקות הגיעו שאר השחקנים, ווסטברוק אסף את כולם לחדר ההלבשה, שלהב אותם כאילו היה יום משחק, הוביל אותם חזרה למגרש והתחיל לסדר אותם בשורות לייאפים ותרגילים. "הזכרון הראשון שלי מראסל היה כמנהיג", נזכר הוואלנד, "זה ללא ספק היה מרשים ביותר".

אך גם משם לא הכל הלך חלק, גם ב- UCLA ווסטברוק התקשה לקבל דקות משמעותיות ושיחק בממוצע רק 9 דקות למשחק כשלפניו ברוטציה גארדים מנוסים יותר כארון אפללו ודארן קוליסון. אחד מהדברים שהפריעו להאוולנד באימוניו הראשונים עם ווסטברוק הייתה העובדה שלאחר זריקות ווסטברוק תמיד היה מתנפל על ריבאונדים בהתקפה במקום לרדת ישירות להגנה כפי שהוא דרש מהגארדים שלו. מזל שהוא לא וויתר על זה, מצחיק לחשוב שבחלוף הזמן התכונה הזאת תעזור לו להיות אחד מהגארדים הריבאונדרים הטובים ביותר בהיסטוריה של המשחק.

עונה שנייה מוצלחת במיוחד. ווסטברוק בימי הקולג'.

למרות הכל, ווסטברוק לא היה מוכן לתת לעונה הראשונה שלו ב- UCLA להוריד אותו מהמטרה שלו. הוא פשוט עשה את מה שחינכו אותו לעשות תמיד, לעבוד קשה יותר מכולם. הוא לקח את הקיץ שבין עונתו הראשונה לשנייה ברצינות שיא כשבכל יום היה קם ב- 6 בבוקר והולך לאימון קליעות שלאחריו הגיע אימון בחד"כ. מאוחר יותר בערב היה ווסטברוק הולך לשחק 1 על 1 כנגד כל שחקן מקצוען שהיה בעיר. הוא התחרה בטובים ביותר, בין השאר קובי בראיינט, קווין גארנט וכרמלו אנטוני, מעטים מהם הצליחו להשתוות לאתלטיות ולמהירות של ווסטברוק. בקיץ הזה ראסל התחיל להיות מכונה. למאמנים ב- NCAA אסור לצפות באימונים של שחקנים בפגרה, אך הוואלנד התחיל לשמוע מיותר ויותר שחקני עבר ב- UCLA כמו בארון דיוויס וארל ווטסון על המכונה שראסל הפך אליה. "הם פשוט היו באים ואומרים לי 'וואו'" אמר האוולנד "הוא פשוט התפוצץ באותו הקיץ". לעונה הבאה ראסל כבר הגיע מוכן, הוא העמיד ממוצעים של 12.7 נקודות, 4.3 אסיסטים ו- 3.9 ריבאונדים למשחק תוך שהוא מציג הגנה קשוחה ועוזר להוביל את UCLA לפיינל פור. בשלב הזה קיטינג כבר היה יכול לחייך ולטפוח לעצמו יפה על השכם, הוא שם את הכסף על הסוס הנכון.

בכלל תקופת האוניברסיטה הייתה תקופה נהדרת לווסטברוק, תקופה שבה הילד מהשכונה הענייה הגיע לעולם תרבותי חדש מבחינתו וניסה לקחת כמה שיותר ממנו. בזכות חברו לקבוצה, לוק רישאר מ'בה א מוטה, הוא נחשף לתרבות האפריקאית ונהנה מהראפ הקמרוני ומהמטבח המקומי, הוא התעניין בחיים ביואנדה, בירת בקמרון, עשה סלפים עם תיירים סינים שהיו באים למכללה ומדבר עם בני 80 שבאו לאוניברסיטה בשביל לרכוש עוד קצת השכלה. הוא נהנה מהעולם החדש שנגלה בפניו וחיבק אותו בשתי ידיים, האוולנד אמר עליו שהוא היה הבחור הכי מקובל בקולג'. הוא לא הפסיק להנות מהעושר התרבותי ומההוואי של האנשים שהיה לו שם. שם הוא גם הכיר את זוגתו, נינה ארל, שחקנית כדורסל במכללה בעצמה שלימים נהפכה לאשתו.

לאחר שנתו השנייה כבר היה ברור שווסטברוק הולך לצאת לדראפט, האוולנד ניסה לשכנע אותו להישאר אבל זה היה אבוד. התחזיות ניבאו לווסטברוק בחירה בעשירייה השנייה של הדראפט, אך ההכנה שלו לדראפט שינתה את פני התמונה לחלוטין. ראסל שכר את המאמן האישי רוב מקלאנגן ואמר לו שהוא רוצה להתאמן כל יום בשבוע, ללא שום מנוחה, ממש כפי שאמר לאביו בילדותו כשרצה שיאמן אותו גם בחג ההודיה. ווסטברוק ניבחן באותה העת אצל מספר קבוצות אך ארל ווטסון ששיחק באותו הזמן בסיאטל סופרסוניקס היה זה שדחק במאמן הקבוצה פי ג'י קרליסימו להביא את ווסטברוק, זכר לרושם שהאחרון השאיר עליו במשחקי האחד על אחד שקיים בין שנתו הראשונה לשנייה במכללה. הקבוצה העדיפה ללכת על סנטר, הכוונה הייתה להביא את ברוק לופז מתוך מחשבה שהוא יתאים יותר לשחק ליד קווין דוראנט, כוכב הקבוצה. אך הכל השתנה לאחר אימון הניסיון של ווסטברוק בקבוצה, ווסטברוק הגיע אליו 45 דקות לפני סם פרסטי, לאחריו גם פרסטי ידע, ווסטברוק הוא הבחור שלו. כן, גם ארל ווטסון יכול לטפוח לעצמו על השכם.

באותו הדראפט ווסטברוק נבחר רביעי כשלפניו נבחרים דרק רוז, או ג'י מאיו ומייקל ביזלי. מדהים לראות איפה הוא היום ואיפה הם.
לא סתם כיף לראות את ראסל ווסטברוק, את כל מה שהוא עשה הוא השיג בזכות הרצון לעבוד קשה יותר מכולם. מספיק לראות משחק אחד שלו בשביל להבין כמה לא מדובר בקלישאה שחוקה. שחקן גדול בזכות.

רועי ויינברג

סגן עורך הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 43 תגובות

  1. (הוכן כפוסטון עצמאי אך לגמרי מתאים לתגובה כאן):

    תהרגו אותי שבע פעמים, תסרקו את בשרי במסרקות ברזל, השקוני באמוניה, השמיעו לי שיר של קרן פלס – ועדיין לא אבין כיצד אפשר להטיל דופי בשאיפה ל-TD, ועוד כזו שמתבצעת נון סטופ ע"י שחקן היסטורי נדיר, אי שם בערבות אוקלהומה.

    כי זה מה שאני קורא פה ושם בזמן האחרון. הרצון הטבעי לגוון בשאלות, להציג עמדות מקוריות ובכלל לגלות ביקורתיות – מוביל לעתים למחוזות האבסורד. וזה לגמרי המקרה כאן.

    לשאול למה ווסטברוק "רדף" אתמול אחרי TD זה כמו לשאול את בר רפאלי למה הביאה אמש שש חברות שקרעו לך את הצורה עד חמש בבוקר (ולפני צאתן גם ניקו את הבית פלאס החצר ואחת גם העמידה עוגה).

    הרי TD כולל בעצם מהותו שתי קטגוריות שבשום יקום ובשום מצב אינן יכולות להיחשב "רעות". שמעתם על ריבאונד רע? שמעתם על אסיסט רע? בחייאת שומשומין, זה מגוחך. בסעיף הנקודות יכולה להיות מגרעת בצורת אחוזים נמוכים. אבל שני הסעיפים האחרים (אצל ראסל לא ראיתי חטיפות/בלוקים) הם חד משמעיים כלפי מעלה.

    לשון אחר: כל שחקן שעשה TD (למעט כזה שבו האחוזים לנקודות מזעזעים ועל כל אסיסט מוצלח היתה גם מסירת פארש, ואין דברים כאלה) – הוא ה-MVP הברור של קבוצתו באותו ערב. בהנחה שהדו-ספרתי שלו בנקודות הושג באחוזים סבירים, שתי הקטגוריות האחרות מראות שהוא גם רץ הכי הרבה, חשב הכי הרבה, נלחם הכי הרבה, הפעיל הכי הרבה ובקיצור – היה המנוע של הקבוצה לכל דבר ועניין.

    לשון שלישית: אם הוא לא היה על המגרש, קבוצתו היתה מפסידה כמעט בוודאות.

    זה מה שאני חושב על TD.

    ראסל עושה את זה ערב ערב (!!!) לפי ממוצעיו העונתיים. לדעתי האישית, מאז ימי הוד רוממתו לא נראה שחקן כזה על המגרש. אפשר לבקר אותו מכל מיני כיוונים (וגם זה לא יהיה חכם במיוחד. הבחור תותח) אבל להתעסק עם "מרדף אחרי TD" – זוהי רפות הבנה במיטבה.

    1. מסכים עם כל מילה!
      מוכן לשתות איתך אמוניה.
      ווסטברוק מדהים בעל קנה מידה. גם אני מאז "היז איירנס" לא ראיתי כזאת מקצוענות ודחף פנימי לנצח. אתלט על, מקצוען אמיתי ונשמע כמו בחור על הכיפאק בנוסף לזה

  2. תודה, סיפור נהדר שכתוב נפלא.
    באמת מדהים היכולת של ווסטברוק למצוא את האנרגיות הצטרפות האלו בכל משחק ובכל פוזשן. השחקן הכי תחרותי בליגה.

    1. שאולי, לפי דעתך האם ישמח משה שבן דתו מפר את הדיבר 'לא תרצח'?

        1. מה לגבי בת-גלים, שאולון, האם היא תשמח כאשר היא תגלה שאתה עמדת מאחורי המבצע שמטרתו הייתה רציחתם של בנה גיל-עד וחבריו אייל ונפתלי??

  3. פוסט אדיר על שחקן גדול. אני שמח שבזכות העבודה הקשה הוא הגיע לטופ. הוא "דפוק בראש" חיובי שבכל פעם שעולה על הפרקט מדובר על גמר הנבא מבחינתו וזה ראוי להערצה. יש לו תשוקה אינסופית למשחק כמו רבים מאיתנו ולכן מאוד קל להזדהות איתו. הקטע שהוא לא מאפשר להתעלם ממנו באמת חזק אצלו. יש סרטון בתום משחק ליגה שהוא הולך לחדר ההלבשה ולוחץ ידיים לנערים שעובדים באזור המנהרה. אחד מהם ייבש אותו. ראס הסתובב אליו והגיש את היד ללחיצה במבט מאיים אומר: "אני ראס הגדול ואתה די אלמוני אבל אתה עדיין תלחץ לי את היד"

  4. אני לא אוהב את הסוליסטיות והדומיננטיות של ווסטברוק.
    ה- OKC באופן כללי הם הנמסיס שלנו
    אבל אני לא יכול שלא להוריד את הכובע ולהעריץ שחקן ויריב שמונע ע"י תשוקה כל כך גדולה למשחק.

    מהבחינה הזאת, הוא מזכיר לי את בארקלי: ביחס ההפוך בין מה שהטבע נתן לבין מה שהוא הצליח להפיק ממנו

  5. וואו רק עכשיו נכנסתי לכתבה, ויודעים משהו מדהים!
    ווסטברוק נולד בדיוק יום אחד לפניי ! אני ב13.11.88, הוא ב12..
    אחח, לחשוב מה היה קורה אם היינו מוחלפים בלידה..

  6. אם רק היו משחקים בסטריט בול אין ספק שווסטברוק היה הראשון להחר כמעט אצל כל אחד. אבל התשוקה והאטרף יוצאי הדופן שלו לעיתים לא מועטות פוגעות בשיקול הדעת שלו על המגרש. וכן, גארד שהולך בכל הכוח על ריבאונד התקפה ולא יורד ראשון להגנה, יתכן שהוא יסדר לקבוצה שלו כמה ריבאונדים מפתיעים, אבל כנראה שגם כמה מתפרצות של 3 על 2 או 1. נגד קבוצות בינוניות ומטה, זה יעבוד. נגד הטובות ביותר זה יכשל. ועדיין, אי אפשר שלא להעריך אותו ולא להתרשם מהנתונים המטורפים שהוא מעמיד

להגיב על אתנחתא מוסיקלית לבטל

סגירת תפריט