היום לפני 25 שנה: יום אחרון של 'קסם' / מנחם לס

אול-סטאר קסום אחרון

 

מג'יק ג'ונסון חוזר לנבחרת המערב

אול-סטאר, אורלנדו, 11/2/1992

(פורסם ב-"7-ימים", עתון ידיעות אחרונות ובספרי 'חיצים ובונבונים')

  1. יום לפני המשחק

הייתי ברוב משחקי האול-סטאר. את הספירה המדויקת מזמן שכחתי, אבל מאז 1961, כשכל העסק התחיל, ועד היום, חשבתי שכבר ראיתי הכל בעולם ה"הופס". אז מה להגיד לכם, ששואו כזה עדיין לא היה? שתפאורה אדירה כזאת, נשפים, אוכל, מזרקות, שמפניה והתנפלות תקשורתית כזאת לא זכורים לי? שהרגשתי כאילו אני נמצא בעולם דמיוני? כל המי ומי נמצאים כאן. מושלי מדינות, סנאטורים, מנכ"לים של החברות הגדולות בעולם, נסיכים, שייח'ים, שחקני קולנוע, מנצחי תזמורות, סופרים, מולטי מיליונרים, אלופי עולם. להזכיר את מי פוגשים כאן בארוחת הבוקר בלבד? בואו נעזוב את זה. תאמינו לי, אחרי כמה שעות של מצעד כוכבים, כשמלאני גריפית' או קים בייסינגר עוברות לידך, אתה זורק מבט חטוף ואומר לעצמך: "או. קיי, קלטתי את הרעיון. הבא בתור!" (אגב, בארוחת בוקר, וללא איפור, הן לא נראות נאות ומרשימות יותר מהשכנה שלכם בסופרמרקט ברעננה).

בערב נערך הנשף הגדול באולפני MGM. צבעים ומוסיקה, טרזן וג'יין, בוגארט וברגמן, שירלי טמפל וצ'ארלי צ'פלין. הכל במסע פנטסטי אל העבר. רוב שחקני האול-סטאר הופיעו במכוניות העתיד. האוכל והשתייה מהטובים ביותר בנמצא. מסיבת זלילה, שקצת בושה להיות חלק ממנה, כשיודעים מה קורה בחלקים אחרים, פחות עשירים, של העולם.

כל המסיבות והאירועים עלו על כל מה שעשו אי פעם דייויד סטרן ואנשיו. רוצים ללמוד שיווק ויחסי ציבור? לכו להיות אסיסטנטים במשרדי הליגה לכמה חודשים. תוכלו ללמוד כמה מהלכים שישרתו אתכם לא רע בעתיד. מר סטרן הוא ללא ספק גאון השיווק וההופלה. הפעם כל הרעש סובב סביב איש אחד, מג'יק ג'ונסון, ובשאלת הופעתו במשחק. הקולות בעד ונגד חלוקים.  שאלת שיתופו הייתה לנושא המדובר ביותר מאז משבר הטילים בקובה בתקופת הנשיא קנדי. אנשים כאן בוחרים צד, כאילו זה משחק כדורגל בשכונה. מארק פרייס, הפוינט-גארד המצוין של קליבלנד, אמר השבוע שגם אם הסיכוי להידבק ממג'יק הוא אחד למיליון, זה אחד יותר מדי. אגב, במסיבת הריאיונות המסורתית הכחיש פרייס שאמר את הדברים. אפילו אי. סי. גרין וביירון סקוט, חבריו לשעבר לקבוצה, דיברו נגד השתתפותו של מג'יק, למען בריאותו, שלא להזכיר את האציל צ'ארלס בארקלי. תקראו בהמשך מה הוא אמר לנו בעניין. גם אני אגב נגד, אבל האול-סטאר זו גם תחרות פופולריות, שבה יש לצופה כוח אחד אדיר: הצבעה בבחירת השחקנים. האם החובבים הצביעו בשביל מג'יק בהמוניהם בגלל רחמנות? השתתפות בצער? רצון לחזות עוד פעם אחת ואולי אחרונה במג'יק על הפרקט? כך או כך, הם הצביעו בשבילו, ואולי רק בשל כך מותר לו להופיע.

מג'יק עצמו הבטיח שזה יהיה עוד GAME MAGICAL. כך, עם החיוך שלא מש מפניו, הוא ישב בראש הבמה, מוכן לכל שאלה. האולם היה מלא. את האיש הזה העולם כולו רוצה לשמוע.

 

הרבה הוא לא חידש. אולימפיאדה? עונה נוספת ב-NBA? "תנו לי קודם לעבור את המשחק הזה, ואחר כל נראה. לא הייתה לי הזדמנות להיפרד כראוי מחבריי ומהאוהדים כשחקן, ואולי זה משחק הפרידה שלי. אתם שואלים למה אני משחק? מה השאלה? האוהדים בחרו אותי, זאת אומרת שהם רוצים לראות אותי על המגרש. לרגע לא התלבטתי. אני לא שחקן שיצא לפנסיה. טכנית, אני ברשימת הפצועים של הלייקרס, ולכן אין כל מניעה שאשחק. האם זה אומר שאבוא לעזור להם בפלייאוף? שוב, אני דואג רק למשחק הזה".

הרמתי ושאלתי מה דעתו על כל המהומה שנוצרה סביב החלטתו לשחק. "אני יודע שזה גרם לוויכוח, אבל זה טוב. זו הייתה המטרה – לעורר עניין באיידס וכל הקשור אליו. בקשר לשאלתך, ברגע שהכדור הראשון ייכנס לסל, הכל יישכח. כשאכנס לסל הם יעלו עלי וירצו לקבור אותי עם הכדור, כמו שעשו ב-12 השנים האחרונות. אם היה צל של סיכוי שאני מסכן מישהו, לא הייתי משחק. אלה הרי החברים הטובים ביותר שלי. הרופאים הטובים בעולם אומרים שהסיכוי לכך הוא אפסי, ולכן אני מרגיש חופשי לשחק, וכך, אני מאמין, מרגישים כל ה-23 שיהיו אתי על המגרש. איש לא אמר לי שיש לו בעיה עם זה, להיפך. ידעתי שיהיה קונפליקט, אבל גבר לא יכול לשנות את חייו בגלל זה!" הוא ענה לעוד כמה שאלות, ולקול תשואות נעלם בדלת האחורית.

אין דבר מענג יותר בעיתונות מלראיין את צ'ארלס בארקלי. זה היה עוד לפני הריאיון של מג'יק. שאלתי לדעתו. הוא ענה: "אני לא מציע עמדה. הדבר היחיד שאני יכול לומר הוא שלא אתקיף אותו בצורה רגילה שאני עושה. אני לא רוצה שיישפך דם. אני עולה לשחק. זה כל מה שיש לי לומר". או. קיי. נעזוב את מג'יק.

אמרתי לו ששמעתי כי הוא אמר באחרונה שבסיקסרס יש חוק לא כתוב על פיו חייב תמיד להיות לפחות שחקן לבן אחד בקבוצה. "אל תאמין לשטויות שאתה קורא", הוא ענה. "אבל צ'ארלס", אני שואל, "זה כתוב בספר שלך!" הוא חייך וענה, "אולי אתה לא מבין מה קראת; אולי הסדרים בדפוס עשו איזו פאשלה. זאת לא בעיה שלי!" בכך היה לאדם הראשון בעולם המכחיש דברים שהוא עצמו כתב בספרו. האחד והיחיד, סר צ'ארלס.

בינתיים הצהיר רד אורבך, הג'נרל מנג'ר האגדי של הסלטיקס: "בירד חוזר לעוד שנתיים, פאריש ומקהייל חוזרים לעוד שנה". לא רחוק ממנו פטפט דראזן פטרוביץ' עם העיתונאים: "סוף סוף למדתי מה זהNBA  ואני מרגיש נוח. תחרות השלוש? התאמנתי רק פעם אחת ואף כדור לא נכנס…" הנה דן מארלי. איש לא ניגש אליו. עם מכנסי חאקי וחולצה כחולה, הוא נראה כמו חוואי מבלפוריה: "אני לא מאמין שאני כאן. עדיין לא מעכל". ג'ף הורנסק אמר לי: "לא מתרגש מהמשחק, רק מתחרות השלוש. מה יקרה אם אף כדור שלי לא ייכנס, והכל בצבעים טבעיים לפני כל העולם?"

וכך זה נמשך, עוד ועוד. כל השחקנים הופיעו למסיבת הריאיונות חוץ ממייקל ג'ורדן, שמחרים משום מה את החלק הזה של האול-סטאר בכל שנה ומשלם את עונש ה-1,500 דולרים על אי-הופעה. קטן עליו. אני יוצא ממסיבת העיתונאים בהרגשה שפרט לקרל מלון, שאר השחקנים כבר לא שוללים עתה את הכללת מג'יק במשחק.

  1. אליפות ההטבעות, השלוש, ומשחק הוותיקים

כל שנה, בכל מפגש אול-סטאר, קורה משהו שמרים פתאום את תחרות ההטבעות מהקרשים. אם זה לא מייקל ג'ורדן, אז זה ספאד ווב הננס. אשתקד זה היה ניפוח הנעליים של די בראון, ואתמול הדאנק העיוור של סדריק סבלוס. היה זה דאנק שסדריק סבלוס החליט לתת לו שם שתחילה לא קלטנו את המסר שבו. הוא הכתירו OUT  OF SIGHT" ",  שמשמעותו באנגלית גם "לא מהעולם הזה", וגם "על עיוור". שתי ההגדרות מתאימות לדאנק האחרון, האדיר, הייחודי, מטמטם החושים, כל הגדרה שתבחרו, של הסווינגמן של פיניקס, סבלוס – אם אמנם לא עבדו עלינו שוב.

הוא אינו מפורסם, ועדיין מחפש זהות, עם או בלי סרט הבד הקשור סביב עיניו. עכשיו יש לו 20 אלף דולר בכיס ותהילת עולם כראשון אי-פעם שביצע דאנק כשהוא עיוור לחלוטין. הגימיק היה כה סנסציוני ולא ייאמן, שמיד בסיומו התחילו להתווכח אם בסרט היה חור. בדרך החוצה שאלתי את דן מרלי, שבמקרה עמד לידי, ומי שבמו ידיו כיסה את עיניו של סבלוס בסרט השחור, אותה שאלה שכבר נשאל בוודאי 100 פעם הערב: "האם הסרט היה אטום לגמרי?"

מארלי לא היסס: "טיפת אור לא הייתה יכולה להיכנס!" כל אחד מכם רשאי לבחור אם להאמין או לא. כל זמן שלא יוכיחו לי אחרת, אני נוטה להאמין. אולי מכיוון שתמיד הייתי מכור למיסטיקה בספורט.

סבלוס ניצח עוד לפני הדאנק המדובר, שהיה השלישי והאחרון שלו, ובעצם בכלל לא היה זקוק לו.  זה קרה אחרי שהרוקי לארי ג'ונסון, שנראה כמנצח בטוח, החמיץ בסיבוב השני את כל שלושת הדאנקים שלו וצבר בסיכום 66 נקודות מאכזבות.

לסבלוס היו אז 47.2 נקודות, כשהמינימום שאפשר לקבל הוא 32 על דאנק, גם אם הוא מבוצע על ידי המורה שלי קווינט. סבלוס הגיע לדאנק ללא לחץ ובידיעה שהתואר בכיסו, ובכל זאת נתן שואו אדיר ששינה את כל ההתייחסות לתחרות. עד אז הייתה זו תחרות הדאנק החלשה ביותר שזכורה לי. תחרות דאנק בלי מעופפים כמו ג'ורדן, דומיניק (שישב מגובס על ספסל המתחרים, ו"אימן" את סטייסי אוגמון) או ד"ר ג'יי, שהיה אחד השופטים בתחרות, זה כמו הבלט הלאומי כששלוש הבלרינות הראשית חולות ומוצאים להן מחליפות. כל המשתתפים – סבלוס, ג'ונסון, ניק אנדרסון (שלישי), ג'ון סטארקס, דאג ווסט, שון קמפ ואוגמון – היו טובים, אך אם אין הליקופטרים מהסוג של "הנץ" או נוינגס (קראו בהמשך); אם הזינוקים הם לא עד לתקרה, ואם אין גימיקים מפתיעים – ההצגה, יש להודות, מעט מאכזבת, ואפילו מעייפת אחרי זמן מה. "אני יודע", אמר ניק אנדרסון המקומי, "הייתם רוצים שנעוף לתקרה, נתיישב באוויר, נתחבק עם מיקי מאוס ואז נרד עם חמישה סיבובים של 360 מעלות. יש רק כמה דברים שאתה יכול לעשות בשלוש שניות!"

האכזבה הייתה במקומה עד שהגיע סבלוס והמבצע שלו. אחרי שראינו את הביצוע שלו, ייתכן  שדאנק עיוור כזה בריצה מחצי מגרש הוא מבצע לא פחות מסובך מהתיאור של אנדרסון: סבלוס מדד 20 צעדים מהסל, ואז, בעיניים מכוסות, החל בהקפצת הכדור תוך כדי ריצה, ניתור (כשהראש יכול להתפוצץ במפגש עם הטבעת בטעות החישוב הקטנה ביותר!) והטבעת הכדור!! הוא קיבל כמובן את כל ה"50" מהשופטים.

אחרי הניצחון סיפר שהרעיון בא לו ממג'יק: "ראיתי אותו זורק באימון מקו הפאול כשסרט מכסה את עיניו, לשיפור התחושה. חזרתי לפניקס והתחלתי להתאמן בדאנקים עיוורים. חברי אמרו לי 'לך על זה', אבל שמרתי את ההפתעה לסוף. רק כשידעתי שניצחתי – העזתי. הסוד הוא ספירת הצעדים. לא רציתי לשבור את הצוואר שלי כשכל העולם צופה בי בטלוויזיה…" לארי ג'ונסון: "גם אני התאמנתי בדאנק הזה, אך אחוז ההחמצות היה גדול מדי". ג'ונסון, אגב, החמיץ את דאנק ה- "DOUBLE DRIVE"שהיה שם לו את הניצחון בכיס. "בבית, בשארלוט, אני קובר 50 כאלה ברציפות", אמר.

לפני תחרות השלוש ניגשתי לג'ים לס מסקרמנטו והצגתי את עצמי. אמרתי לו שאם הוא מנצח היום באליפות השלוש, ללס האחר, מנחם, כבר יש כותרת בראש שתפוצץ עיתון מסוים בהולי-לנד. הוא חייך ואמר: "אשתדל לעזור!" הוא כמעט הצליח – כשהגיע לגמר מול קרייג הודג'ס משיקגו בולס, אלוף השנתיים האחרונות. ללס היו חמישה כדורים אחרונים (וביניהם האדום כחול לבן לשתי נקודות) כדי להשוות ואחר כך לנצח. אך רק אחד נכנס, והודג'ס ניצח גם הפעם עם 16 נקודות, כשהוא קולע 4 מ-5 האחרונים. לס עשה 15 בגמר. בחצי הגמר עשו דראזן פטרוביץ' 8, מיץ' ריצ'מונד 11, הודג'ס 15 ולס 19, התוצאה הגבוהה של הערב בתחרות השלוש העלובה ביותר מאז שהתחילו בה.

במשחק הוותיקים המרגש, שנמשך 24 דקות, גבר המזרח על המערב 38-46. "איש הקרח" ג'ורג גרווין קלע 24 ב-16 דקוות (!), וקלווין מרפי הוסיף 10 למערב.

סיכום הנפגעים מהמשחק: דייב תומפסון ונורם ניקסון קרעו רצועות ברך, הורדו על אלונקות ונשלחו לבית חולים. אוסקר "ביג O" רוברטסון, ששיחק אף הוא: "אלה פציעות שקורות פעם במיליון במשחקים כאלה. אסור לעשות מזה ביג דיל". לראות את החבורה הזאת שוב על המגרש – אגדות אחד אחד – ועכשיו זקנים, מקריחים, ולפעמים גם שמנים, זוהי עדיין החוויה הגדולה שלי בכל "אול-סטאר".

  1. משחק האול-סטאר

"אולי תראו אותי על המגרש שוב ואולי לא, אך לא אשכח אתכם לעולם. חלק מהפרס מגיע לטים הארדאווי, שוויתר על מקומו בחמישייה בשבילי". דברי התודה המרגשים של מג'יק ג'ונסון בנאומו הנהדר לפני קהל מריע ונפלא באורלנדו היו אקורד סיום מושלם  לסוף שבוע אול-סטאר מטורף, מהטובים והמרגשים אי פעם. מג'יק נבחר ל-M.V.P בסיום (113-153 למערב בקריעה הגדולה ביותר בהיסטוריה של האול-סטארס), והקומישנר דייויד סטרן הוסיף כשנתן לו את הגביע: "הפרס הולך לאדם האמיץ ביותר שאני מכיר, מג'יק ג'ונסון!"

 

זו הייתה הצגה שכולה הוליווד. לא, סליחה, "הפקת דיסני וורלד" – ממש כאן "בעיר הדמיון" אורלנדו. עם יותר כסף והרבה יותר קסם מהוליווד, לא היה מקום ראוי יותר בכל רחבי תבל לארח משחק זה. הלב, המוח  וההתמקדות היו במחלתו של מג'יק, שכמובן ריכז סביבו עניין עצום של עיתונאים מכל רחבי הגלובוס וסיפק את הסחורה כאילו היה חלק מסרט דמיוני שנכתב על אודותיו. למרות זאת, כשכדור הביניים הראשון עלה למעלה, הכל נשכח. היה זה שוב כמו בכל אול-סטאר, משחק "הופס" בין 24 השחקנים הטובים בעולם כיום.

מג'יק היה כמובן הגיבור. הוא היה העניין ומרכז הערב. כל שחקני המזרח, ובראשם אייזיה, התחבקו אתו לפני המשחק. לאף אחד לא נראה אכפת שהוא חולה.

ג'ורדן, אייזיה תומאס, סקוטי פיפן, פטריק יואינג וצ'ארלס בארקלי במזרח, נגד מג'יק, קלייד דרקסלר, קרל מלון, כריס מאלין ודייויד רובינסון במערב. אם יש אדם ביקום – חוץ מלארי בירד כשהוא לא פצוע – שיכול עכשיו לשאול "למה אני לא"?, אנא שירים יד. או. קיי. אני לא רואה אף יד מורמת.

שני המאמנים אמרו לנו לפני המשחק שאסטרטגיית המשחק שלהם פשוטה: הם ביקשו  מהקנונים שלהם לשחק את משחקם הרגיל, לשכוח את ה"טרראם" סביב מג'יק, לא לתת למשקעים מהמאבקים בליגה להשפיע עליהם, וכשיתנו הצגה מפוארת יודו למאמנים על מה שהצליחו ליצור באימון בוקר אחד בגאוניותם הרבה.

זה מה שהופך את האול-סטאר למהנה כל כך. אחרי הכל, ספורט הוא דבר שנברא לילדים ורק אנחנו, המבוגרים, הורסים אותו עם מגבלות, תרגילים, חוקים ומסגרות. באול-סטאר חוזרים השחקנים (וגם הקהל) לילדות שלהם באמצעות כדורסל טבעי, פשוט ומשוחרר – הנהדר ביותר שיש. בלי תרגילים, בלי בלבולי מוח, בלי טקטיקות, הם באים להראות מה הם יודעים ומה הביא אותם לכאן.

בשש הדקות ששיחק ברבע הראשון (יבולו: 4  מ-5  ל-10 נקודות), ובכל המחצית (6 מ-7 בדרך ל-16 יפהפיות) חזר מג'יק להיות "מג'יק". הארסנל שלו כלל פוסט-אפ, בייבי-הוקס וכמובן פגזים מכוערים מהשלוש שנכנסים, ואיש לא יודע איך. ג'ורדן, בסלים וירטואוזיים כרגיל, ופיפן בריחופים לשחקים, הראו קצת מהדור החדש שיירש את מג'יק. אך לא רק הם. כולם – בייחוד המערביים הצעירים – מצוינים, ללא יוצא מן הכלל. המערב, בפשטות וללא וירטואוזיות ו"היילייטס" מיוחדים, פתח הפרש כבר ברבע הראשון, 23-35. ברבע השני, תחילה מג'יק ואחר כך שלושה לבנים "צנועים" – ג'ון סטוקטון, ג'ף הורנסק ודן מארלי – ניפחו את יתרון המערב עד ל-55-79. סטוקטון בריכוז נהדר (סיים עם 15) הראה שוב שהוא שחקן של מאמנים –  עושה בדיוק מה שדון נלסון ביקש ממנו לפני המשחק. כך, כמובן, היה רוצה נלסון שיגיד.

 

בסוף הרבע הראה דיקמבה מוטומבו מדנבר מעט ממה שהוא מסוגל ולמה הוא עוד יתפתח: לסנטר טוב בליגה. ביום המוקדש לריאיונות לתקשורת, יום לפני המשחק, חזר ותאר בפרטי פרטים את השאלה העיקרית – למעשה היחידה – ששאלו אותו: כיצד הרג אריה טורף באפריקה עם כידון שנשא עמו. עוד סיפר מוטומבו, יליד זאיר, כי ביום שנולד ירו בעיירתו 21 פגזים לכבודו. כל המזרח קילל בדקות אלה את יום הולדתו. הוא נראה שחקן נהדר שיהיה טוב הרבה יותר.

המערב חיסל לנגד עינינו שנים רבות של תסכול נגד המזרח במפגשי האול-סטאר. כיום יש במערב ריכוז של גבוהים יותר, חזקים יותר וספסל טוב יותר ממה שהמזרח יכול להציע. אם זה לא מספיק, המזרח גם הציג אחוז קליעות נמוך ברבע השלישי, כשבארקלי כמעט לא פוגע, והרבע נגמר ב-83-115 מעליב, עם 24 לדרקסלר הנפלא עד אז. בסוף, כשחיכו שיפגיז עוד קצת כדי לסיים כ- M.V.P, הוא נעלם ונתן למג'יק לככב.

למרות ההפרש, בדקות ששיחק הראה ג'ורדן (סיים עם 18  ב-9 מ-15) שהדרך היחידה לעוצרו היא להעביר אותו לענף ספורט אחר. בייסבול, שהוא כה אוהב? גולף, שהוא אובססיה בשבילו? אפילו ג'ולות, העיקר להורידו מהפרקט. הוא התשובה השחורה לפיסיקה הניוטונית. כשהוא עולה באוויר הוא צריך לקחת אתו דיילת. איזה עילוי! איזו שהייה באוויר! איזה וירטואוז!

אבל נחזור לסיבה המרכזית להתכנסותנו כאן. זה היה בלי ספק סוף השבוע של האדם שעמד במרכז המאורע המופלא הזה, שיתפוס מקום של כבוד בהיסטוריה של משחקי האול-סטאר –  מג'יק ג'ונסון. ג'ורדן, דרקסלר והאחרים נתנו לו את הבמה ברצון, והוא כמובן לקח את כל מה שנתנו לו. מג'יק היה נהדר, מג'יק היה ענק. מג'יק נתן כאן רגעי קסם אמיתיים, לא נשכחים. אחרי הכל, הוא שיחק נגד הטובים בעולם בראשונה העונה ונבחר לשחקן המצטיין. מה יותר על-אנושי מזה?

***

 

הייתה זו שירת הברבור של מג'יק כשחקן. לא הייתי אומר ש"נתנו" לו לשחק ולהיות ה-MVP של המשחק, אך היה ברור מהרגע הראשון שאף מזרחי לא מנסה לשמור עליו חזק. בשבילי, היה לסיפור האול-סטאר סוף מפתיע ביותר. כשהתיישבתי במושבי בשורה 17 כיסא D במטוס, והשעה קרובה לחצות, מי נע לעברי אם לא מג'יק בכבודו ובעצמו! הוא הכיר אותי ולחצנו ידיים. הוא ישב בשורה 18 כיסא E ממש מאחורי. הוא נראה לאה ביותר, וריחמתי עליו כשמחצית יושבי המטוס באו לבקש חתימות (והוא לא סירב לאיש!). כשהמטוס כבר היה באוויר הסתובבתי ושאלתי אותו איך זה שהוא לא יושב במחלקה ראשונה. מתברר שאחרי זכייתו בתואר השחקן המצטיין התקשרו אליו מתוכנית הבוקר הויקרתית "בוקר טוב אמריקה" והוא היה חייב היה להגיע העירה. המטוס היה פקוק. צעיר בן 20 הלובש חולצת טי של הניקס הסכים לתת לו את מושבו, ולא הסכים לקבל כל תמורה. ככה זה. אפילו "מג'יק" כמג'יק היה זקוק לטובה של אוהד ניקס צעיר כדי להגיע לניו-יורק. מג'יק, אגב, ישן במשך כל הטיסה, ואם זה מעניין אתכם, אז כן, מג'יק המופלא נוחר כמו כל אחד מאתנו.

אגב, הניצחון בתחרות הדאנק היה שיא הקריירה של סבלוס. אחר כך הסתובב כמה שנים בליגה ולא השאיר רושם רב. לבסוף מצא את עצמו כמה שבועות במדי הפועל תל אביב מליגת-העל שלנו, בקבוצה שאימן אריק שיבק. הוא היה שמן, עייף וכבד, ונחתך די מהר מהקבוצה.

 

 

מנחם לס

בעל האתר, העורך הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 13 תגובות

  1. תודה דוק. אחת הכתבות האהובות עליי

  2. מאמר מעולה מאחד האול-סטארים הגדולים האחרונים שעדיין מהנה גם אחרי עשרות קריאות. תודה.

  3. זו כתבה אדירה.

  4. ואוו מאסטרפיס רציני

  5. פאק איך עברו 25 שנה?? זוכר את המשחק כאילו היה אתמול, הייתי בכיתה יב' וישבתי לראות בבעתה שמג'יק הולך לעשות מעצמו צחוק, מה שקרה בסוף המשחק, אין תסריט בעולם שיכל להשתוות לזה, אספתי את הלסת מהרצפה.

    1. +1

  6. שלושת השלשות של מג'יק, שסיימו את המשחק לפני תום הזמן (קרה שוב מתישהו?).. אול סטאר יחיד במינו.
    ד"א, דרקסלר קלע 22, אם אני זוכר נכון.

    1. דקקסלר היה עם 24 ותכלס האם וי פי של המשחק הגיע לו
      אבל בגלל כל הפסטיבל מג'יק זה היה טבעי שהוא יהיה האיש

  7. מעורר זכרונות, תודה מנחם

  8. מנחם תודה רבה על הפוסט הנהדר הזה
    לחשוב על האולסטאר פח שמצפה לנו בעוד שבוע ולבכות
    איפה הימים שהמזרח והמערב השאירו אברים על הפארקט עבור הניצחון

  9. אחד הסיפורים מהקופסה האהובים עליי…
    פנינה 🙂

  10. עקבו אחרי לוח השידורים של ערוץ ספורט 5 GOLD שם תוכלו לראות את אולסטאר 92

כתיבת תגובה

סגירת תפריט