עובדות וסיפורי נ.ב.א (44) \ רון טחן

פורסם ב - 11. פבר, 2017 ע"י ב - כללי

השבוע בפינתנו, ניזכר בין בשחקן שאמונתו פגעה בקריירה שלו, ובתחילתה של ידידות מופלאה בין שני שחקנים מופלאים. תהנו.

1. בניגוד לפעם הראשונה בה פרש מייקל ג'ורדן, לאחר פרישתו השנייה שיקגו בולס חוותה נפילה כואבת ביותר, כתוצאה מעזיבתם של שני הכוכבים האחרים, סקוטי פיפן ודניס רודמן.

השביתה לפני תחילת אותה עונה לא הועילה גם היא, והבולס סיימה את העונה המקוצרת במאזן 37-13.
ב-10 לאפריל באותה עונה הבולס פגשו לראשונה במיאמי היט. הקבוצה הקשוחה של מורנינג והארדווי עוד זכרה היטב איך הבולס נפנפה אותה בפלייאוף בדרכה לשתיים מהאליפויות ולא עמדה לעשות לבולס שום הנחות.התוצאה הייתה מפגן הטחת לבנים נדיר. הבולס "קלעה" ב-23.4% מהשדה (הדיוק המתועד הגרוע ביותר בתולדות הליגה) ללא אף שלשה ועם 54.2% מהעונשין.
בשורה התחתונה היא קלעה 49 נקודות בלבד. הכי מעט בעידן שעון 24 השניות (ג'ורדן לבדו קלע בקריירה יותר נקודות ב-39 הזדמנויות שונות)ההיט לא התאמצה יותר מדי בהתקפה וניצחה 49-82. למי שתהה, קורנל דויד ההונגרי הצטיין עבור הבולס עם 13 נקודות ו-10 ריבאונדים ב-40% מהשדה, בעוד כוכב הקבוצה, טוני קוקוץ, קלע 10 נק' ב-25% מהשדה (תודה פעם נוספת לעידו גילרי)

*

2. ג'ייסון קאפונו שעשה קריירה מקליעת שלשות נהג לשחק במשך רוב הקריירה עם מספר 24 על הגב.

כשעבר לסיקסרס ב-2009 גילה את המספר שהוא לובש בדרך כלל תלוי ממרומי האולם לכבודו של בובי ג'ונס. קאפונו לא התבלבל לרגע והפגין כישורים אריתמטים מרשימים כאשר מיד עשה 3*24 כדי להפוך ליחיד בתולדות הליגה ששיחק עם גופייה מספר 72 (תודה פעם נוספת לעידו גילרי)

*

3. ברוב המקרים, שחקן שסיים משחק עם טריפל דאבל אמור להיות מרוצה מעצמו. בטח ובטח אם הקבוצה שלו גם ניצחה. אז למה ניקולה באטום התנצל על ההישג האישי המצוין?

ובכן, בשנת 2013 שיחק באטום, אז במדי פורטלנד, נגד סן אנטוניו. הטרייל בלייזרס הציגו משחק מצוין והובילו בבטחה בדרך לניצחון.
בשניות הסיום, באטום, שעד לאותו רגע קלע 8 נק' בתוספת 12 ריב' ו-11 אס', קיבל את הכדור.

בניגוד לנוהג במשחקים גמורים, בו שחקן הקבוצה המנצחת מכבד את המפסידה ומכדרר עד לסיום, באטום לקח זריקה לשלוש, שצללה פנימה.


חברו לנבחרת צרפת, בוריס דיאו, היה די בהלם מהמהלך ולא בירך את באטום בסוף המשחק, כמו יתר שחקני הספרס.

לאחר המשחק באטום התנצל על המהלך, סיפר כמה הופתע כשהכדור צלל פנימה, ואמר שלא התכוון להפגין חוסר כבוד כלפי הספרס. באטום אף טען שייתכן וזה הדבר הכי גרוע שעשה בקריירה שלו.

*

4. לאחר שבמשך כמעט עונה שלמה סירב לעמוד בזמן השמעת ההמנון האמריקאי ונשאר בחדר ההלבשה, מחמוד עבדול ראוף (לשעבר כריס ג'קסון) הושעה על ידי הליגה, שדרשה ממנו לכבד את ההמנון ולעמוד בשורה ביחד עם חבריו לקבוצה בזמן נגינתו.

הליגה עצמה התייחסה לנושא רק לאחר שעבדול ראוף, אז שחקנה של דנבר, סיפר שהוא אינו עומד בהמנון מכיוון שהדגל מסמל עבורו כיבוש וגזענות, ושלעמוד בזמן נגינתנו מנוגד לאמונתו.
לאחר התערבות ארגון השחקנים, הצדדים הגיעו לפשרה, לפיה עבדול ראוף יורשה להתפלל בזמן נגינת ההמנון, כל עוד יעמוד.

השחקן, שסיפר לימים שאמונותיו חשובות לו יותר מכדורסל, הועבר בסוף אותה עונה ׁ(במהלכה הצטיין עם 19.2 נק' למשחק) לסקרמנטו, בה לא זכה לאהבת הקהל, והפך לשחקן ספסל.
עם תום חוזהו בקינגס בגיל 29, אף קבוצה לא רצתה להחתים אותו בשורותיה, כאשר ניסיון קאמבק קצר שלו לונקובר כעבור שנתיים לא צלח.

*

5. היריבות בין לארי בירד למגיק ג'ונסון הייתה גורם מרכזי לנסיקה בפופולריות של ה-NBA בשנות ה-80 של המאה הקודמת.

יריבות זו התחילה עוד בקולג'ים כאשר השניים נפגשו בגמר טורניר המכללות של 1979, אז מישיגן סטייט של מ'גיק גברה על אינדיאנה סטייט של בירד. היריבות נמשכה גם בליגה כאשר השניים הובילו את הסלטיקס והלייקרס לשלושה מפגשים בגמר ה-NBA.

במקביל ליריבות התפתחה בין השניים גם ידידות מפתיעה. שורשיה של ידידות זו ננטעו בצילומים לפרסומת לנעלי קונברס.
עד אז היה בין השניים רק טראש טוק על המגרש, כשמחוצה לו הם היו זרים לחלוטין אחד לשני.


הפרסומת צולמה בבית אימו של בירד כשמג'יק מספר איך השניים התיישבו לאכול צהריים, כשלפתע אמו של בירד פתאום באה וחיבקה את מג'יק.
ג'ונסון פתאום קלט את קווי הדמיון בין השניים שגדלו במשפחות קשות יום בעיירות נידחות, ומשם הקרח נשבר.
השניים, שלא החליפו ביניהם דברים קודם הפכו לחברים קרובים, כשהטלפון הראשון שמג'יק קיבל לאחר ההודעה שהוא נשא איידס היה מבירד (ניחשתם נכון, תודה לעידו גילרי).

Tags:

30 תגובות ל - “עובדות וסיפורי נ.ב.א (44) \ רון טחן”

  1. אני

    11. פבר, 2017
    08:32

    אין ולא יהיה לעולם כמו מג'יק ובירד.
    לא בתחרותיות
    לא ברעות
    ולא בהילת הכוכבות

    Reply to this comment
  2. אבי

    11. פבר, 2017
    09:13

    ניקולה באטו באמת קלע 88 נק' במשחק?
    לא נשמע אמין

    Reply to this comment
  3. Berch

    11. פבר, 2017
    09:50

    חיי אינם חיים בלי הפינה הזו… עד כדי כך אני אוהב אותה 🙂

    Reply to this comment
  4. רועי ויינברג

    11. פבר, 2017
    09:50

    תודה על העובדות רון ועידו. הסיפור על קפונו מעניין, לא שמעתי עליו עד עכשיו. לא בטוח שהיום הוא היה מגיע לאנ.בי.איי.

    Reply to this comment
    • רביד אראל

      11. פבר, 2017
      10:50

      הוא היה בעיקר קלעי שלשות מצוין כך שכנראה דווקא היום היו משתמשים בו יותר

      Reply to this comment
      • רועי ויינברג

        11. פבר, 2017
        13:00

        הוא היה שחקן מעולה, אבל כל מה שהוא עשה זה לקלוע שלשות. היום זה לא משהו שרק בגללו מחתימים שחקן, זה מצרך שיש לכל שחקן. למשל, אין לך רכזים עם פחות מ-40% מהשלוש או יכולת חדירה מדהימה בקבוצות עם שאיפות היום.

        Reply to this comment
        • רביד אראל

          11. פבר, 2017
          13:18

          הוא שוטינג גארד, אני דווקא רואה מצב של קבוצה שצריכה ריווח מחתימה אותו. קצת כמו מה שקרה עם טרוי דניאלס

          Reply to this comment
        • SICKSEA@hotmail.com

          11. פבר, 2017
          14:10

          קייל קורבר לדוגמא? לא חסר אחרים.

          Reply to this comment
        • השרת

          11. פבר, 2017
          15:42

          מי הרכז של הספרס?

          Reply to this comment
          • אופיר מתתיהו (בן 14)

            11. פבר, 2017
            19:43

            דז'ונטה מארי? פטריק מילס שמנסה לחקות את הארדן?
            טוני פארקר בדרך לבית אבות?

  5. פאקו

    11. פבר, 2017
    10:45

    נהדר כרגיל. תודה רון ועידו.

    Reply to this comment
  6. סומסום

    11. פבר, 2017
    10:48

    אחלה, תודה.
    רק מהכמה שניות האלה אני נזכר בפורטלנד לפני הפירוק הגדול –
    איך הקבוצה הזו לא הגיעה ליותר. באטום, אולדריג', ווס מתיוס, עם לילארד ומקולום המשתפרים, וספסל חזק – זה אולי היה החלון שלה לאליפות, שלא ייפתח עוד הרבה שנים.

    Reply to this comment
    • רועי ויינברג

      11. פבר, 2017
      13:01

      החלון שלה לאליפות לא היה ברנדון רוי, גרג אודן, אולדרידג', מרקוס קמבי וניקולס באטום ב-20 דקות שחמשתם הצליחו להשאר כשירים?

      Reply to this comment
      • bobby

        11. פבר, 2017
        14:59

        וואו ברנדון רוי..
        לדעתי עידו, או אוהד אחר של פורטלנד, צריך להרים את הכפפה ולעשות פוסט מיוחד רק עבורו. היה שחקן מעולה, שעד הפציעה שלו הצליח הרבה מעבר למצופה – במידה מסוימת אוהדי הבלייזרס מצאו בו נחמה מהכישלון של אודן – מבחינתם כל עוד רוי פרץ כפי שפרץ, מי צריך את אודן? אבל, בסופו של דבר, ״פיית״ הפציעות הגיעה גם אליו. עצוב מאוד, אפילו יותר מעל אודן.

        Reply to this comment
  7. הממזר של סטוקטון

    11. פבר, 2017
    13:06

    תזכרו את סיפור הפרסומת של בירד ומג'יק באמצע היריבות הגדולה בין הסלטיקס והלייקרס בפעם הבאה שאתם רוצים לבקר את רמת התחרותיות של החבר'ה היום.

    הפוצי מוצי הזה לא התחיל היום.

    Reply to this comment
    • עידו גילרי

      11. פבר, 2017
      19:15

      זה לא היה פוצי מוצי אלא יותר הערכה הדדית. הם די שמרו על דיסטנס גם אחרי המפגש הזה בגלל היריבות על המגרש.

      Reply to this comment
  8. bobby

    11. פבר, 2017
    14:56

    תודה רבה, נהניתי לקרוא!

    Reply to this comment
  9. מנחם לס

    11. פבר, 2017
    18:32

    ג'יימס קפונו הופיע כמטאור ולפתע נעלם כלא היה. מקרה מוזר.
    על הידידות ה"סודית" בין מג'יק לדירד כתבתי לידיעכות אחרונות באחד ממאמרי האחרונים של לפני שעברתי למעריב ב-1992. בברצלונה, אחרי הזהב של הדרים טים, שניהם דיברו על קייצים בשנות ה-80 המאוחרות כשמג'יק היה מגיע במין סודיות לפרנץ' ליק , אינדיאנה (מקום מגוריו של לארי ואמו) והוא ובירד היו יוצאים שניהם לבדם לדייג שארך שעות.

    Reply to this comment
    • עידו גילרי

      11. פבר, 2017
      19:10

      אני לא שמעתי את זה אף פעם בראיונות איתם. להיפך בירד תמיד מדבר על איך היה לו חשוב גם אחרי המפגש והחיבור ביניהם לשמור על דיסטנס מסוים בגלל היריבות על המגרש.

      Reply to this comment
      • ישראל קרמר

        12. פבר, 2017
        13:19

        בפועל לא היה ממש דיסטנס. אולי רק סביב משחקים בין השניים.

        Reply to this comment
        • עידו גילרי

          12. פבר, 2017
          15:17

          על סמך מה אתה אומר את זה? תקשיב לראיונות איתם.

          Reply to this comment
          • אפלטון

            12. פבר, 2017
            15:41

            עידו היה סרט יפהיפה באי אס פי אן 30*30, שמתאר את היריבות ביניהם ואיך מאז שנפגשו לפרסומת משותפת הם שמרו על קשר חברי ונפגשו בקיצים שבין העונות. כמובן ששמרו על זה בסוד אבל היתה שם מעין חברות-יריבות מאוד יפה.

          • עידו גילרי

            12. פבר, 2017
            16:02

            אני לא יודע. לא ראיתי כזה ב30*30 אני מכיר רק את זה של HBO שבלינק כאן. אין ספק שהייתה חברות-יריבות אבל לא דובר שם על מפגשים מחוץ למגרש.
            בבקשה תן לינק לסרט שאתה מדבר עליו.

  10. ערן

    11. פבר, 2017
    21:23

    תודה רון. המקרה של באטום מעניין. מצד אחד מעיד על המודעות העודפת של שחקנים לססטיסטיקה אישית (שמוזנת כמובן על ידי העיסוק התקשורתי הדי אובססיבי בעניין). מצד שני, הקטע של שחקנים או קבוצה שנעלבים מזה ששחקן קלע עוד איזה סל כשהמשחק גמור גם לא מובן לי. אפשר לחשוב איזה פשע. כולה כופף קצת את הנורמות. למה צריך לקחת את זה לכיוון של "השפלה"? זה לא שאחר כך הוא גם חגג והתגרה בהם.

    Reply to this comment
    • דינגו

      11. פבר, 2017
      21:53

      בדיוק. כולה עוד סל בשביל טריפל דאבל, עושים מזה אבי נעלבים כאילו מת העולם…

      Reply to this comment
    • עגל

      12. פבר, 2017
      20:41

      בדיוק ככה.
      עוד הייתי מצפה מבוריס דיאו שדווקא יפרגן לחברו לנבחרת צרפת.
      עאלק "הדבר הכי גרוע שעשיתי"

      Reply to this comment
  11. עידן עופר

    12. פבר, 2017
    01:19

    מעולה רון, תודה.

    Reply to this comment
  12. אפלטון

    12. פבר, 2017
    15:51

    כיף כתמיד. תודה רון

    Reply to this comment
  13. עגל

    12. פבר, 2017
    20:41

    ותודה לרון (ועידו) על מדור משובח כרגיל

    Reply to this comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *