הברבור שלא מפסיק לשיר / יובל עוז

איך מתחילים להסביר את מה שקורה עם הסלטיקס העונה? איך מנתחים את התהליך בו הפכה בוסטון מקונטנדרית על הנייר ערב פתיחת העונה לקבוצת שולי הפלייאוף במהלכה, לקבוצה בבנייה לפני שבוע וחצי כאשר ראג'ון רונדו גמר את העונה ועד לסנסציה של הליגה השבוע עם שישה נצחונות רצופים?

כמו מוחמד עלי בקרב האגדי מול ג'ורג' פורמן, בוסטון מצליחה להותיר את כולנו פעורי פה דווקא כשכבר חשבנו שהיא על הקרשים והנוקאאוט בדמות פירוק החבילה ובנייה מחדש מגיע. הסלטיקס קולעים ב-5 המשחקים האחרונים 103.4 נק' למשחק לעומת 95.9 נק' שקלעו במשך כל העונה. בנוסף, ההגנה שלהם חזרה להיות הגנת טופ 10 עם 91.8 נק' בלבד לעומת 96.00 נק' במהלך כל העונה. מעבר לכך, לפתע ג'ף גרין נראה כמו שחקן שישי אמיתי עם 14.0 נק' מהספסל מאז שרונדו נפצע והסלטיקס פתאום תוקעים יתד בתמונת הפלייאוף של המזרח, כשביום טוב הם יכולים לפנטז אפילו על המקום השישי. אין ספק שמשהו בפציעה של רונדו עורר את בית האבות של מסצ'וסטס שבא להוכיח שגם אריה זקן הוא עדיין אריה.

תמונהאריה אמיתי. פול פירס.

עם זאת, אנחנו צריכים להסתכל על הריצה האחרונה של הירוקים בעיניים מפוכחות ולהבין שמשאלות לחוד ומציאות לחוד. בוסטון אמנם הופכת למתחרה רצינית עם שיקאגו על תואר הקבוצה הרומנטית של העונה, אבל, אם וכאשר, שתי הקבוצות הללו ייפגשו בפלייאוף הרומנטיקה תיעלם ותישאר ההגנה של הבולס וההתקפה התקועה של הסלטיקס. אותו דבר אמור לגבי אינדיאנה וכנ"ל לגבי מיאמי.

רצף הניצחונות הנוכחי קצת סימא את עינינו וגרם לנו לשכוח שניצחונות על סקרמנטו, אורלנדו וקליפרס ללא כריס פול לא דומים כלל וכלל לסדרת פלייאוף רצחנית מול ההגנות הטובות בליגה. סביר להניח שלפול פירס (שעומד כמעט על ממוצעי טריפל דאבל מאז שרונדו נפצע) ולקווין גארנט יש עוד פוסט-סיזון גדול בקנה, אבל העונה צמרת המזרח הרבה יותר חזקה מבעונה שעברה, בה הסלטיקס התמודדו מול אטלנטה הבינונית בסיבוב הראשון ומול פילדלפיה הבוסרית בסיבוב השני לפני הסדרה המדהימה מול מיאמי בגמר.

העונה בוסטון תגיע ללא ביתיות לפלייאוף, ותיתקל בקבוצות הרבה יותר מוכנות, בשלות ורעבות מהעונות הקודמות. הניקס אמנם דועכים קצת יחסית לתחילת העונה, אבל אין ספק שהרצון לנקום על הסוויפ מלפני שנתיים יתן להם את המוטיבציה הדרושה מול החברה של דוק ריברס, ובואו לא נשכח שהם עדיין במקום השני במזרח, בסך הכול משחק וחצי מאחורי מיאמי. אינדיאנה היא קבוצה הרבה יותר בשלה מהעונה שעברה ותהרוג את בוסטון בצבע עם דייוויד ווסט ורוי היברט (מקום 1 בליגה בריבאונדים כקבוצה) וכבונוס, יש לה את ההגנה הטובה בליגה. שיקאגו היא פשוט קבוצת כדורסל יותר טובה מבוסטון, תום ת'יבודו ממשיך לקרוא תיגר על הפיזיקה וממציא שחקנים יש מאין (הדוגמא האחרונה היא ג'ימי באטלר, בחירה מס' 30 בדראפט 2011 שקולע ב-10 המשחקים האחרונים 13.7 נק' ומראה שיש גב ללואל דנג) ואם הבחור הזה בשם דרק רוז (שחזר להתאמן השבוע אימונים מלאים) יחזור בריא, רחמיי על אייברי בראדלי. על מיאמי כמובן שאין צורך להרחיב, סביר מאוד להניח שהיכולת המנומנמת מהעונה הרגילה תתחלף באינסטיקטים של אלופה ברגע שהפלייאוף יתחיל, כך שמה שלא הספיק לפני שנה ושנתיים כנראה בודאות לא יספיק השנה. בסופו של דבר הסיכויים של בוסטון לקמפיין ארוך באפריל-מאי-יוני ירדו לא רק מכיוון שהפרנצ'ייז פלייר שלהם קרע את הרצועה, ולא רק בעקבות הזדקנות הסגל בשנה, אלא בעיקר בגלל שהיריבות מסביב ממש לא קפאו על השמרים.

לכן חשוב מאוד לא להסתנוור מאירועי פברואר עד כה, אבל מעבר לכך שחשוב שאנחנו לא נסתנוור מכך, חשוב שדני איינג' לא יסתנוור מכך, ויתחיל להכין את הקרקע לקראת חזרתו של רונדו. ככל הנראה הסירה כבר הפליגה לגבי טרייד על גארנט או פירס (למרות שעד ה-21 בפברואר שום דבר לא יפתיע אותי) אבל הג'נרל מנג'ר של בוסטון צריך להתחיל לתכנן את היום שאחרי מחר, כי על אף הרומנטיות שבדבר, הרעיון הזה של קבוצה מזדקנת שמתעוררת בפלייאוף לא הביא לו טבעת בסופו של דבר. הפציעה של רונדו הייתה אמורה להיות הקטליזטור לתחילת הבנייה מחדש, אך רצף הניצחונות האחרון נראה שהכניס את כל המערכת לרגרסיה.

בשיר האלמותי בעל השם הארוך בעולם "Elderly woman behind a counter in a small town" מסופר על שני אנשים שנפגשים מליוני גלגולי שנים לאחר פגישתם הראשונה, על הזכרונות שלהם מהתקופה הקודמת שלהם ביחד, על כל השינויים שעברו ועל כך שלא השתנו בכלל. כשראיתי את בוסטון בתחילת חודש פברואר 2013 נזכרתי בשיר הזה, בכך שבוסטון היא סוג של אהבת נעורים להרבה אוהדי כדורסל, כולל אותי, ושהרנסנס האחרון הזה עם הניצחונות המרשימים על מיאמי והלייקרס הוא מעין מפגש מחזור עם אותה אהבת נעורים, מפגש שגורם לך לזכור למה התאהבת בה מלכתחילה, מפגש שגורם לך לפקפק האם האהבות החדשות שלך בכלל יותר טובות ממנה.

תמונההכי מרגש שיש. קווין גארנט.

עכשיו דמיינו אותי כשטן שמופיע לכם מעל כתף שמאל ואומר לכם, כן, הם יותר טובות. בוסטון כרגע היא קבוצה מרגשת, שזה המון ב-NBA. פול פירס הוא אחד הסמלים האחרונים שנותרו בעולם הכדורסל המקצועני, קווין גארנט הפך אתמול לשחקן ה-16 בהיסטוריה שקולע 25,000 נקודות בקריירה ואפילו לג'ייסון טרי יש את החן שלו כשהוא חורך את הפרקט עם תנועת האווירון א-לה אלון מזרחי שלו. כל הדברים הללו מתחברים לקבוצת כדורסל מרגשת ביותר, שהלב תמיד הולך איתה כשניצבים מולה כוחות הרוע ממיאמי ולוס אנג'לס, אבל מעבר לרגש, לקבוצה הזו אין מספיק מה להציע כדי להתמודד מול כוחות הרוע האלו.

הלוואי, באמת הלוואי שאני טועה.

המאמר נילקח באדיבות  מ-http://yuvaloz.wordpress.com/

 

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 8 תגובות

  1. מסכים , מאמר נפלא !
    אך האם תוכל להגיד לי או מישהו אחר מחברי האתר איזה טריידים סבירים בוסטון יכולה להשיג עם הסגל שלה ?

  2. יובל עוז ריגשת אותי!
    תודה.
    לכל המספידים, גם אני הייתי בטוח שהעונה גמורה אבל לחשוב על שינויים דרמטיים כמו בי ביי פול וגארנט. זה לא היה בא בחשבון. מה שכן, הקבוצה חייבת משאבה בצבע. לא מספיק שמשחקים קבוצתי, צריך ריבאונדר שלוקחכל משחק 12 ריבאונד! KG הוא לא סנטר אמיתי וזה מה שצריך בשביל שבוסטון תיקח אליפות.

    1. ההמשך של הפוסט שלך לא יישים כי איינג' לא עושה כלום בלי אישור של הבעלים האירי. לא נראה לי שישכנע אותו להגיד שלום לפירס או גארנט!

  3. מאמר מדהים ומאוד ענייני! איזו מקצועיות!
    מנחם לס תראה את ההודעה הזאת ותזכור!!!!
    אם מיאמי ואינדיאנה נפגשים בסדרת פלייאוף השנה, כשכולם בריאים,הפייסרס לוקחים.

    1. אני עדיין לא תופס איך מיאמי עברו את אינדיאנה לפני שנה.זו קבוצה(אינדיאנה) שגורמת לדיכאון לקבוצות שמולה ע"י הגנה חונקת

  4. מאמר מצויין, מדוייק, ומקצועי ביותר. המשחק אמש נגד דנבר הראה שלבוסטון עדיין "יש את זה". כבר מזמן אני מנסה להגדיר את "זה" ואיני מצליח. אז פשוט – יש לה את זה. את היכולת להתעלות, ולהשתמש בכל הרוחות והשדים של האולם הישן על כל העכברים, החולדות, החתולים, והראקונים שגרו בגג האולם ובין קירותיו הזקנים. פעם ג'ו סינגלטון, מנקב הכרטיסים הזקן באולם הישן (אני לא מאמין שלקחו אותו לאולם החדש) נשבע לי ש-"לפחות שני קופים חיים על הבוידום שבגג". אז אולי רוח רד אורבך ניכנסת בהם כשצריך. פאול פירס הוא הסלטיקי האמיתי מכולם. הוא הסמל הירוק הגדול מכולם מאז לארי בירד, והייתי אומר שאחרי ביל ראסל ולארי בירד, הוא הסלטיקי הגדול מכולם. אפילו לקווין גארנט את 'הנשמה של הסלטיקס'.

    יש להם חסרונות, זה בטוח, אבל מלבד מיאמי הם מהווים יריב שווה לחלוטין לניקס, לשיקגו, ולאינדיאנה. הכל יכול לקרות בפלייאוף עם הרביעייה "בוסטון-ניקס-שיקגו-אינדיאנה".

    אני לא מסכים אם אלה ששמים את מיאמי באותה קטגוריה. מיאמי היא צעד אחד מעל כולם, ולסיבה לכך ישנה מילה אחת: לברון. מיאמי תחכה בגמר לניצולה מ-'הרביעייה הגדולה מתחת מיאמי', ואז תכה בה 2-4.

להגיב על מנחם לס לבטל

סגירת תפריט