לפני הכל, זה אמנם טור על הכדורסל הישראלי, אבל אי אפשר ביום כזה להתעלם מההשבעה של הנשיא החדש של ארצות הברית, דונאלד טראמפ (אני עדיין מקיא קצת בתוך הפה כל פעם שאני נאלץ להגיד את זה או אפילו לחשוב על זה). מנחם כבר כתב יפה על זה במאמר שלו, אז רק נוסיף כאן ציטוט של העיתונאי האמריקאי הנרי מנקן, שנדמה שחזה את העתיד לפני כמעט מאה שנים:

ובחזרה לכדורסל (טוב שיש במה להתנחם בימים כאלו). בפוסט הקודם שפכתי קצת את הלב על האהבה המעט מזוכיסטית שלי לנבחרות ישראל בכל גיל שהוא. כתבתי על הכיף בלגלות כשרון חדש (עושה רושם שאני לא היחיד עם הסטייה הזו; הפוסט הנהדר של יואב מודעי על תמיר סבן זכה, ובצדק, להרבה עניין ותשבוחות מצד גולשי הופס). וגם על התקווה שממש מעבר לפינה מסתתר המושיע החדש, זה שייכנס לנעליים הגדולות של כוכבי העבר, יצעיד אותנו להישגים וימלא את הלב בגאווה.

אז הגיע הזמן לדבר על איפה אנחנו עומדים כיום. האם "המשיח" החדש כבר עומד בשער?

נתחיל היום עם אלו שהם כבר כמעט בני עשרים ואחר כך נדבר על הצעירים עוד יותר.

עתודה

לנבחרות העתודה של ישראל יש עבר מפואר יחסית. האליפויות האירופאיות מתחת לגיל 20 מתקיימות רק מאז 1992, וישראל הספיקה כבר לזכות בשתי מדליות כסף (2000 ו-2004; פעמיים הפסדים בשניות האחרונות לנאחסים מסלובניה), סיימה פעמיים במקום הרביעי (1992 ו-2005) וגם מקומות 5, 6, ו-7 בשנים שונות. הבוגרת יכולה רק לפנטז על הישגים כאלו.

אז מה קורה עם העתודה כרגע?

האמת שדי נהניתי לראות את נבחרת העתודה בקיץ האחרון. למרות נחיתות גדולה בפיזיות ובאתלטיות לעומת היריבות (מה חדש?), היא הצליחה לנצח נבחרות כמו צרפת (ב-20 הפרש!), ופינלנד עם לורי מרקנן הנהדר (כנראה בחירת טופ-10 בדראפט המשובח הקרוב). יחד עם זאת, כדי לשים דברים בפרספקטיבה, צרפת העמידה את הנבחרת הצעירה החלשה ביותר שזכורה לי מזה שנים, וגם היא וגם פינלד סיימו בין ארבע האחרונות באליפות. במשחקים מול גרמניה, ספרד וסרביה הגבוהות והאתלטיות לא היה לנבחרת הישראלית הרבה מה למכור והיא סיימה בסופו של דבר במקום העשירי באליפות. ועדיין, צריך לזכור שהנבחרת העמידה קבוצה צעירה למדי – כמעט כל השחקנים המשמעותיים הגיעו משנתון 97' הצעיר בשנה, מכיוון ששנתון 96' הישראלי חלש מאוד. כלומר, רובם יקחו חלק גם באליפות הבאה ונקווה ששם יצליחו יותר.

גם ברמת השחקנים האינדיווידואלים, היה בהחלט מה לראות, ושניים בלטו מעל כולם – תמיר בלאט ודניאל קופרברג. שניהם אני מאמין יגיעו בשנים הקרובות גם לנבחרת הבוגרת. עידן עופר כבר כתב על שניהם בהרחבה, אז רק תזכורת:

תמיר בלאט, הבן של, שמשחק כיום באדום ביריבה העירונית ונותן עונה בכלל לא רעה בליגה הישראלית (מוביל את הליגה באסיסטים). בלאט משחק כדורסל אינטיליגנטי ויפה, עם הרבה בגרות ויוזמה, ראיית משחק נהדרת וקליעה טובה משלוש. למרות נחיתות פיזית משמעותית (רק 1.80 ולא ממש אתלטי), הוא נותן תחושה של בעל בית ומבהיר שיש על מי לסמוך. לראייה, בכל פעם שהוא יצא לנוח, הנבחרת די התפרקה, וכך גם כשהוא תפס משחק חלש. היה לו לא קל מול האורך והאתלטיות של חלק מהגארדים האירופאים, שכפו עליו לא מעט איבודים, אבל הוא התמודד יפה ונשאר עם ראש מורם (תרתי משמע; השליטה הנהדרת בכדור מאפשרת לו להישאר תמיד עם ראש למעלה ועיניים שמחפשות את המרווחים).

לדעתי הוא הראה שעם עוד קצת ניסיון ותוספת כוח, הוא יכול להתמודד יפה גם ברמות הבוגרים, אם כי ההגנה שלו לא משהו כרגע בגלל המחסור בסנטימטרים, פיזיות ואתלטיות. חבל שאין לו עוד קצת גובה ואתלטיות, שהיו מרימים עוד את הפוטנציאל, אבל גם מה שיש זה יפה ובהחלט לא מבייש את השם. ככה זה נראה באליפות:

דניאל קופרברג. פורוורד/סנטר (2.07). נתן אליפות יפה והראה אתלטיות לא רעה, תנועה יפה וטאצ' נהדר ליד הסל. קופרברג רץ יפה את המגרש ויש לו גם חוש מיקום מצויין. יש עוד הרבה מה לשפר, כמו הקליעה מחצי מרחק, שכרגע לא ממש קיימת, הסיומת מול גובה/אורך/אתלטיות עדיפים, וגם הפיזיות, בעיקר בהגנה. אבל יש לו דברים שאי אפשר ללמד (בעיקר הטאצ' והמיקום), ואני מאמין שעם הזמן, הניסיון, וההתחשלות (צעיר יחסית ורק לאחרונה מלאו לו 19) הוא הפרוספקט המבטיח ביותר שיש לנו בעמדת הסנטר. חבל שהוא לא מקבל יותר דקות כבר השנה בחיפה. אולי שווה לרדת ללאומית לשנה כדי לצבור ניסיון. הנה קופרברג (ושימו לב כמה מזה מגיע מבלאט; הפיק-אנד-רול ביניהם בהחלט היה עבורי ההיילט של האליפות הזו):

גם אור לאומי נתן אליפות די טובה (שלישי בנקודות ושני באסיסטים בנבחרת). סקנד גארד תוצרת מחלקת הנוער של מכבי תל אביב, בגובה סביר (1.92), עם אתלטיות טובה ודי אגרסיבי לרמות האלה. מסוגל ליצור, לעצמו וקצת גם לאחרים, והראה גם קליעה לא רעה אבל לא כל כך יציבה משלוש. אחד היחידים בין הגארדים הישראלים שעמד בכבוד יחסי מול האתלטיות של הגארדים האירופאים (אם כי רובם גבוהים ממנו). אור הוא יליד אוקטובר 1996, כך שלא יוכל להשתתף באליפות הקרובה. אבל נראה לי שהוא היחיד מבין ילידי 1996 שיהפוך לשחקן משמעותי בליגת העל הישראלית. לנבחרת הבוגרת ספק אם יגיע, אלא אם יראה שיפור משמעותי בפיזיות ובקבלת ההחלטות.

בקיץ 2017, בלאט וקופרברג שוב יובילו את נבחרת העתודה, יחד עם כמה שחקני חמישייה/רוטצייה אחרים שהיו משמעותיים באליפות האחרונה:

צוף בן משה. הפתעת האליפות. שחקן נחמד מאוד תוצרת הפועל תל אביב. קליעה, אגרסיביות, וגם אתלטיות וסייז לא רעים לגארד. לא בטוח שהכישרון מספיק לרמות הגבוהות (כנראה שלא), אבל ברמות של נבחרות צעירות הוא נותן יופי של אקסטרות ויכול לדעתי להתפתח לאחלה שחקן בליגה הישראלית. הנה צוף החצוף:

רועי הובר. בגיל צעיר יותר דיברו עליו כעל שחקן מוכשר ביותר ובעל פוטנציאל להיות הלפרין הבא. יחד עם בלאט, הוא הוביל את רמת השרון לגביע בנערים, כששניהם צעירים בשנה מהמחזור, לפני שעברו יחד לשחק באקדמיה של איגוד הכדורסל. אז הוא עוד נחשב למוכשר ולמבטיח מבין השניים. להובר יש אתלטיות לא רעה (ברמה של יוגב אוחיון אולי) וגם ג'אמפ שוט נחמד משלוש וסטופ-אנד-פופ יפה, עם רגליים חזקות. אבל הוא לא מספיק גבוה (1.87; הפסיק לגבוה בגיל מוקדם יחסית) ובעיקר לא שולט מספיק טוב בכדור או יוצר לאחרים כדי לתפקד כרכז, ככה שהפוטנציאל לרמות הגבוהות מוגבל ביותר. בכל זאת, מקבל השנה דקות בחולון המפתיעה ובהחלט יכול לתרום כשוטינג גארד ברמות האלו (העתודה וליגת העל).

נתנאל ארצי. כמו הובר, גם ארצי נחשב בגיל צעיר לעילוי וקיבל השוואות לעמרי כספי, לאחר שנבחר בגיל 14 ל'כוכב הבא של הכדרוסל הישראלי' בתחרות שכספי היה הפנים שלה (ראו תמונה). דיברו אז על גארד/פורוורד גבוה, חזק ואתלטי, אולי כמו כספי עצמו. רק שמאז, ארצי החיפאי לא באמת מימש את הפוטנציאל. כרגע הוא פאוור פורוורד די חזק ואתלטי, עם קליעה סבירה משלוש, אבל לא מספיק גבוה (2.00 בערך) וגם לא ממש אגרסיבי ויוזם. בנוסף, גם לא תמיד משחק כדורסל הכי חכם. במקרה הטוב, יתפתח לדעתי להיות משהו בסגנון של אלישי כדיר (שהיה משמעותית טוב יותר כשהיה בן 20), אבל לא הייתי בונה אפילו על זה.

עידו פליישר. סנטר (2.08). צעיר מהאחרים שלמעלה בשנה (כלומר היה בשנתיים צעיר מהאליפות), אבל שיחק עם הנבחרת בהיעדר אופציות אחרות בגבוהים. מוכשר יותר מאבא עופר, וגם לא שובר טבעות מהעונשין, אבל נראה שחסר אתלטיות לרמות הגבוהות. נקווה שמפתח עוד את הפיזיות והאגרסיביות בהוואי, שם הוא משחק כעת. יהיה גבוה מרכזי גם בקיץ הקרוב, לצד קופרברג.

לכל אלו יתווספו בוודאי בקמפיין הבא גם כמה שחקנים מנבחרת הנוער היוצאת, כמו יובל זוסמן, ואם אני המאמן אז גם מיכאל מושקוביץ' ויונתן רבינוביץ'. בהחלט לא יזיק לנבחרת הזו עוד קצת גובה ופיזיות בעמדות הפורוורד ובעיקר עוד רכז אמין שייתן לבלאט קצת אוויר. עוד על אלו בפוסט הבא.

בנוסף, בפנטזיה של קברניטי הנבחרת (ושלנו האוהדים), יצטרף לכל אלה גם טי ג'יי ליף, הפרשמן של UCLA, כפי שעשה לפני שנתיים באליפות הנוער. ליף יכול להוסיף לנבחרת הזו את אבק הכוכבים, לחזק אותה בעמדה החלשה ביותר שלה (פאוור פורוורד), ולהשלים "נבחרת חלומות", שיכולה אולי להיאבק על מדליה בפעם הראשונה מאז 2005 (הנבחרת של ליאור אליהו, שסיימה רביעית).

אבל האמת שקשה לי לראות את זה קורה, בעיקר אם ליף ממשיך ביכולת הנוכחית שלו העונה. המשחקים הפנטסטיים שהוא נותן כרוקי, המספרים המצויינים (17 נקודות, 9 ריבאונדים ו-3 אסיסטים) והיציבות הנהדרת באחת המכללות הטובות בארה"ב חשפו אותו לתודעה הציבורית בארה"ב. היכולת הזו אם יתמיד בה כנראה גם תוביל אותו לצאת לדראפט הקרוב אחרי וואן-אנד-דאן, ורוב הסיכויים שגם להיבחר בסיבוב הראשון. אגב, זה בהחלט לא מובן מאליו. לפני תחילת עונת המכללות לא הרבה חשבו שהוא עד כדי כך טוב. וכמעט אף אחד לא חשב שיש לו סיכוי בדראפט הקרוב.

אם זה יקרה, אין כמעט סיכוי שיבוא לארץ בקיץ הקרוב (לעתודה או לבוגרת), כי שחקנים לפני שנתם הראשונה בליגה כמעט אף פעם לא מסתכנים בקיץ עם הנבחרות הלאומיות ובפציעה אפשרית. בנוסף, אין להם יותר מה להרוויח מזה מבחינת חשיפה, ולעומת זאת, יש לא מעט מה להפסיד מבחינת השתלבות בקבוצה ומקום ברוטציה. אפילו כספי ומקל, עם הרבה יותר קשרים, שורשים, מחוייבות רגשית, ורגישות לביקורת הציבורית, לא הגיעו לנבחרת כשהיו במעמד דומה. דווקא חבל, כי פיק אנד רול של ליף ובלאט יכול להיות תענוג לצפייה.

ככה ליף נראה לפני כמה שבועות בניצחון היוקרתי על קנטאקי:

אם ליף בכל זאת יחליט להעביר בעתיד כמה קיצים במזרח התיכון, יכול להיות לו תפקיד חשוב במיוחד בעתיד של הנבחרת הבוגרת (למען האמת, יכול להיות שהוא כבר מספיק טוב כדי לחזק אותה בקיץ הקרוב, באליפות שתתקיים בישראל). פאוור פורוורד מודרני עם סייז טוב, ריבאונד וקליעה משלוש (ליף עומד כרגע על מעל לחמישים אחוז מהטווח הזה ב-UCLA) הוא בלי ספק משהו שלא היה לנו כבר הרבה שנים (מאז לו סילבר?). טי ג'יי הוא גם אזרח מלידה, שעזב את ישראל עם משפחתו בגיל שנתיים. זה אומר שהוא לא נחשב למתאזרח, כמו ג'ייק כהן למשל, ויכול להוות חיזוק קריטי לנבחרת בלי הצורך לוותר על מתאזרח בעמדת הסנטר (בהנחה שנמצא אחד כזה). רק ששוב, אם ליף אכן מגיע ל-נבא, אני בכלל לא בטוח עד כמה יתחשק לו לבלות חלק מהקייצים שלו בישראל, גם אם יש הרבה בארץ שמחזיקים לו אצבעות ושמחים לנכס למדינה את ההצלחות שלו.

הנה עוד היילייט שלא כדאי לפספס מליף, משבוע שעבר מול סטאנפורד בדרבי אוניברסיטאות היוקרה של החוף המערבי. אין (לנו) דברים כאלה.

ועוד בונוס קטן – ראיון אחרי משחק עם ביל וולטון שמראה שמדובר על בחור נחמד, אינטיליגנטי, קבוצתי, וגם יודע למי מגיע הקרדיט על ההצלחה (לאבא בראד כמובן, שגם היה המאמן שלו בתיכון):

אגב, ליף ובלאט הם לא הבנים-של היחידים בגילאים הצעירים. אפשר להוסיף לרשימה של ילדי מתאזרחים גם את די ג'יי שארפ, הבן הפחות מוכשר של דרק, ששיחק (לא הרבה) עם נבחרת העתודה בקיץ (עבר את הגיל ולא ימשיך לקמפיין הבא), את מייקל בריסקר מנבחרת הנוער, שירש מאבא מארק את היד הקטלנית והמנטאליות של סקורר, אבל למרבה הצער לא את הגובה (רק 1.82), וכמובן גם את שון דוסון. לגבי דור ההמשך של ילידי הארץ, אפשר לדבר על עידו פליישר שכתבתי עליו למעלה ועל אחרים כמו בר שפע (הבן של דורון), שלא צפויים כנראה להגיע לרמות הגבוהות, בדומה לעוד כמה בנים-של, שמשחקים כרגע בליגת העל (יונתן שולדרבראנד וניב ברקוביץ' מנהריה) או בליגה הלאומית (שון וראיין דניאל, טיילר דוסון, גולן גוט, שון לבנובסקי, רום קורנליוס ועדן זלינבאבא).

——————————————————————————————————————-

בפוסט הבא על גילאי הנוער.