אוקיי, אז קנדה זה טוב ויפה. אבל אחרי הכל, אנוכי בסוף מערב וליבי עודו במזרח. האתרים והעיתונים הראשונים שאני קורא בבוקר הם בעברית (בעיקר אם ממש מתעקשים לקרוא ל'ישראל היום' עיתון) ועדיין אכפת לי יותר ממה שקורה בארץ, בגדולות ובזוטות (מה שרה אמרה לביבי ומה מירי ואיילת חושבות על זה, איזה הסדר טיעון אופק בוכריס קיבל, ומה כתבו על החדש של אבי נשר) מאשר ממה שקורה כאן בקנדה. וכן, גם (הרבה) יותר איך כספי היה אתמול (בהנחה ששיחק) מאשר איך וויגינס.
אולי מתי שהוא זה משתנה, מי יודע, צריך לשאול את מנחם. אבל בינתיים אני ממשיך לעקוב מרחוק בעניין, כולל אחרי הכדורסל הישראלי. ומכיוון שהקדשתי כל כך הרבה זמן ומילים לקנדה, חשבתי שמן הראוי להתייחס טיפה גם לישראל ולעתיד של הכדורסל הישראלי.
על התקווה
לפני כמעט עשור, ב-2008, הגליל נטשה את העליון, באחד המהלכים היותר תמוהים ומצערים של הכדורסל הישראלי לדורותיו. וכשהלכה לה לגבלוע, לקחה איתה את זכרונות הילדות והנעורים שלי, יושב באולם מפוצץ בכפר בלום וצופה בקבוצות עם דגש על בסיס ישראלי איתן ועל הזדמנות לצעירים המבטיחים של הכדורסל הישראלי לעשות את הפריצה שלהם. מי לא עבר ופרץ בגליל של סוף שנות ה-80', שנות ה-90' ותחילת שנות ה-2000 בדרך לנבחרת הבוגרת ולחוזים שמנים במכבי תל אביב? הנפלד, שפר והדובדבנים, קטש, גור שלף, יואב ספר, עידו קוז'יקרו, קיר-בטון המקומי (האל מבית הילל הוא היחיד מהרשימה הזו שלא הגיע בסופו של דבר למכבי). וגם יוגב אוחיון (עוד תוצרת בית מקריית שמונה), ליאור אליהו, עומרי כספי, וגל מקל. אלה היו שנים שבהן כל שון דוסון ובר טימור ידעו איפה המקום לקבל דקות משחק, ניסיון, ומעמד, בדרך לתהילה, או לפחות לכסף הגדול. מאז המעבר לגלבוע, הגליל איבדה את הזהות שלה כקבוצת הקולג'ים המקומית. ומאז, כבר לא מעט שנים, הקבוצה הישראלית היחידה שאני באמת אוהד ואכפת לי ממנה היא נבחרת ישראל.
אבל האמת היא שעוד לפני כן, מדליות הכסף של נבחרות העתודה ב-2000 (בורשטיין, גרין, יצחקי, ואפיק ניסים, שניצחו בדרך את ספרד של פאו גאסול) וב-2004 (הלפרין, לימונד, ואליהו, שניצחו בדרך את ספרד של מארק גאסול) ריגשו ושימחו אותי הרבה יותר מעוד איזה פיינל פור מזדמן של מכבי בהנהגת לגיון זרים מתחלף.
גם כאוהד הנבחרת הישראלית הבוגרת, בהחלט ידעתי רגעי שמחה וגאווה. למשל נצחונות באליפויות אירופה על נבחרות חזקות יותר כמו ספרד, קרואטיה, סרביה, איטליה, רוסיה ויוון. או העובדה שב-2017 נסגור רבע מאה שבה הנבחרות הישראליות משתתפות באופן רציף באליפויות אירופה, תוך הפגנה של ווינריות לא מבוטלת ברגעים המכריעים של טורנירי המוקדמות וניצול מצויין של טורנירי ההזדמנות האחרונה (תודות מיוחדות למאמן החדש של אשדוד, מר מאיר טפירו). איזה כיף, בעיקר כשמשווים לכדורגל הישראלי, שכידוע לא זכה לכבוד מעולם (ההשוואה הזו היא אחת ההנאות הקטנות שעוד נותרו לי כאוהד כדורסל). אז כן, היו כמובן גם הרבה מפחי נפש. למשל העובדה שבעשרים וחמש השנים הללו הנבחרת הגיעה רק פעם אחת לשמונה האחרונות (מקום שביעי ב-2003). או ההפסדים המרגיזים לאיזו פורטוגל מזדמנת, שחירבו קמפיינים מוצלחים על סף הבאר.
יחד עם זאת, צריך לזכור שזו הרמה הריאלית של הנבחרת הישראלית כבר הרבה שנים, משהו בין המקום ה-12 למקום ה-16 באירופה, מאחורי מדינות כדורסל גדולות יותר (מבחינת אוכלוסיה ו/או נתונים פיזיים). כשמגיעים ליותר מזה, זה בהחלט הישג. דווקא זה שלא נפלנו כבר הרבה שנים מתחת לזה, מראה לדעתי על איזה חוסן מנטאלי ומיצוי לא רע של הפוטנציאל, גם אם התקשורת, והאוהדים בעידודה, מקפידים להתאכזב מהנבחרת אחרי כמעט כל אליפות ולדרוש את ראשו של המאמן התורן.
מכל מקום, מעבר להישגים וההצלחות, תמיד הייתה לנו (לי) התקווה. הרעיון הזה שאי שם בארץ גדל לו עכשיו איזה ילד בן 14, שיהפוך למיקי\ג'מצ'י\קטש הבא ויוביל את הנבחרת להישגים גדולים ואותנו האוהדים להחזיק לו אצבעות. איזה כיף היה למשל לגלות בזמנו את עמרי כספי, ששיחק עם נבחרת הקדטים כבר בגיל 14 (צעיר בשנתיים) או לעקוב אחרי הפריצה בנבחרת העתודה של ליאור אליהו, שהכישרון הגולמי שלו באמת ייחודי ומפעים. אז אחד מהם לקח את הכישרן הזה עד למקסימום, והשני לא ממש.
אבל לא זו הנקודה. כמו שיודע כמעט כל אוהד קבוצה ב-נבא, התקווה הזו לעתיד טוב יותר גם כשההווה שחור או אפור (וזה, מה לעשות, המצב של רוב הקבוצות רוב הזמן) יכולה לגרום לך להישאר נאמן לקבוצה לאורך שנים ולפנטז תמיד על הדראפט הבא שבו הקבוצה שלך "תביא את המכה" בצורת איזה פורזינגיס או חד גבה שיחזירו לה את הצבע לפנים ולך את הכיף לצפות במשחקים. אם אתה באמת בר מזל, אולי אפילו תעלה בחכתך מהדראפט איזה צירוף של סטף קרי, קליי תומפסון ודריימונד גרין (או דאנקן, פארקר וג'ינובילי), שיביאו לך גם אליפויות וקבוצות שכיף לראות. וגם אם לא, עצם היכולת לפנטז על עתיד ורוד יותר מאפשרת לנו אוהדי הספורט לצלוח תקופות קשות ולהרים את הראש (כפי שיודע גם כל מי שממלא לוטו באופן קבוע).
ומכאן, מהתקווה, מגיע גם העניין המיוחד שלי בכדורסל בגילאים הצעירים. אז עד היום אני ממשיך לעקוב באדיקות אחרי הנבחרות הישראליות הצעירות בגילאים השונים (קדטים, נוער ועתודה), לצפות במשחקים שלהן כשמתאפשר לי, ולדלות עליהן פיסות מידע מזדמנות, למרות שאין הרבה אינפורמציה (מה שיש מגיע בעיקר מאתר ספסל. ממשחקים מצולמים, מלבד אליפויות אירופה לגילאים השונים, וגם זה די חדש, אפשר פחות או יותר לשכוח).
אז מה קורה עם כשרונות צעירים מארץ הקודש?
לא מזמן עידן עופר פרסם סדרת כתבות מצויינת בהופס, שסקרה כמה מהשחקנים הצעירים של ישראל מעל גיל 20 ועשתה עבודה יסודית בכיסוי שלהם על פי עמדה – גארדים, פורוורדים, וסנטרים. למי שלא קרא, מומלץ מאוד. אני גם בהחלט מסכים עם רוב הבחירות וההערכות של עידן.
ובכל זאת, הייתי מוסיף לרשימת המעקב הזו עוד ארבעה שמות של שחקנים בגילאי 21-22 ששווה לשים עליהם עין:
הראשון וכנראה המעניין ביותר הוא איגור קולשוב, גארד-פורוורד (1.96) שנותן השנה עונת פריצה יפה במכללות. כשכבר יותר מחצי עונה סדירה מאחורינו, קולשוב מוביל את רייס, המכללה שלו, בנקודות (כמעט 20 למשחק) ובריבאונדים (8 למשחק) ועושה את זה ביעילות מרשימה, עם אחוזים נהדרים מהשדה לגארד (54%). אבל הכי מרשים: הוא מציג השנה אחוזי קליעה מדהימים מעבר לקשת. קולשוב קולע שתיים וחצי שלשות למשחק ב-58%. נכון לפעם האחרונה שבדקתי (תחילת ינואר), זה מדרג אותו במקום השלישי בדרג הראשון של המכללות באחוזים משלוש. בהחלט לא הישג של מה בכך. רק כדי לתת קצת פרופורציה, מדובר כאן על מעל ל-5000 שחקנים, כולל כוכבי נבא עתידיים. קולשוב הוא גם היחיד בעשירייה הראשונה של הרשימה הזו שקולע מעל 15 נקודות למשחק, כשלרוב האחרים פחות מעשר נקודות למשחק, ורובם גם זורקים הרבה פחות שלשות. במילים אחרות, מבין השחקנים שממלאים תפקיד סקורינג מרכזי בקבוצה שלהם, קולשוב מוביל כרגע את המכללות באחוזים משלוש, ובפער לא קטן (השחקן הבא ברשימה עם מעל ל-15 נקודות למשחק קולע ב-52% משלוש). כבוד! גם אחוז הקליעה האמיתי (True Shooting) של קולשוב נהדר – כמעט 69% — שמדרגים אותו בין 30 המובילים במכללות (טי ג'יי ליף במקום ה-18 בקטגוריה הזו).
אז מה כל זה אומר על הסיכויים של קולשוב להגיע לליגה הטובה בעולם? למרבה הצער, כנראה שלא יותר מדי וכדאי לצננן קצת את ההתלהבות. אם קולשוב היה פרשמן, מספרים כמו שלו היו כנראה יוצרים הייפ גם במכללה קטנה. אבל קולשוב הוא ג'וניור (שחקן שנה שלישית) וגם מבוגר יחסית (בן 22), כיוון שנאלץ לקחת שנת צינון במעבר מאריזונה לרייס. בעונות הקודמות האחוזים משלוש היו בינוניים למדי (באיזור ה-34%) וסביר להניח שגם השנה המספרים עוד הולכים להתיישר קצת, למרות שמדובר כבר על מדגם לא קטן של משחקים. בנוסף, רייס היא מכללה קטנה יחסית בדרג הראשון, שלא פוגשת על פי רוב קבוצות מהדרג הבכיר (אף אחת מהמכללות שמולן היא מתמודדת במהלך העונה לא נמצאת בדירוג הטופ 25 של ESPN). לכן קשה להסיק מהנתונים על היכולת של קולשוב להתחרות ברמות הגבוהות, אפילו ביורוליג. ל-נבא קשה לי להאמין שיוכל להגיע, לפחות לא כרגע; הוא לא גדול ואתלטי מספיק (למרות שאתלט בכלל לא רע) לתפקיד הסמול-פורוורד, ומצד שני לא זריז ויוצר מספיק לתפקיד הגארד המודרני. כדי שזה בכל זאת יקרה, הוא יצטרך כנראה להצטיין קודם באירופה ולהראות שהקליעה הנהדרת משלוש היא לא עניין חד פעמי ועובדת גם מול מגינים גדולים וזריזים יותר.
ועדיין, גם אם נבא לא ייצא מזה, נראה שקולשוב מתחיל לממש את הפוטנציאל ומראה סוף סוף את היכולות שקיוו להן ממנו מאז שהוביל את נבחרות הקדטים והנוער לפני לא מעט שנים. נקווה שיוכל לתרגם את זה להצלחה גם בבוגרים ובנבחרת ישראל. בהחלט מגיע לו. מדובר בשחקן שעובד קשה מאוד ומקריב הרבה (עבר לארצות הברית לבדו בגיל 16 כדי לנסות ולהגשים את החלום).
השם השני מוכר הרבה פחות – יניב סולומון. בן גילו של קולשוב (שניהם ילידי נובמבר 94'); האח הצעיר, ולדעתי היותר מוכשר, של אור. כמו אור, גם יניב הוא סמול פורוורד גבוה (1.98), עם קליעה לא רעה, יכולת חדירה יפה, והרבה פיזיות, אבל יש במשחק שלו משהו אסרטיבי יותר מזה של אור. הוביל את ראשון לציון לאליפות בנוער, ובנבחרות הצעירות הראה יכולות יפות, אבל אז נפצע באופן די קשה (אפילו פעמיים אם אני לא טועה) והחמיץ עונות שלמות. עכשיו, בגיל 22, הוא נותן עונת פריצה יפה בגבעתיים בליגה הלאומית ומספק מספרים של זר (19 נקודות ו-7 ריבאונדים למשחק, ביציבות מרשימה; שוב, שימו לב לדמיון לקולשוב מבחינת מספרים). בשנה הבאה הוא יקבל כנראה הזדמנות בליגה הבכירה ונחזיק לו אצבעות שיצליח גם שם.
גם לנמרוד לוי בן ה-21 יש פוטנציאל מצויין. כמה סמול פורוורדים כבר יש לנו עם גובה כזה (בסביבות ה-2.07), יד טובה משלוש, יכולת חדירה לסל, וגם אתלטיות לא רעה? האחרונים שזכורים לי עם נתונים דומים הם יואב ספר ושרון ששון. לשניהם לקח זמן, אבל ברגע שפרצו בגיל 20 פלוס נתנו קריירות יפות והיה כיף לראות אותם. כרגע לוי חלש גופנית ורחוק מהרמות הללו. אבל אם יהיה שם קליק יום אחד והדברים יתחברו (בעיקר מבחינה מנטאלית), הוא בהחלט יכול להיות שחקן. בשנה שעברה הוא הראה פוטנציאל יפה ונתן מספרים טובים בגליל העליון בלאומית וגם בראשון הוא מראה ניצוצות מדי פעם.
האחרון הוא נאור שרון, פוינט גארד בן 21 שגדל במכבי תל אביב. באליפות אירופה לעתודה, בקיץ 2015, שרון נראה נהדר והוביל נבחרת ישראלית די בינונית לכמה נצחונות יפים בדרג א' האירופי (במיוחד זכורות לי תצוגות ווינריות גדולות מול לטביה ויוון, כולל שלשות קלאץ' על הפנים של שומרים). לשרון יש גובה טוב לרכז (1.93), וממה שזכור לי גם אתלטיות נאה, חדירה מצויינת עם סיומת יפה בשתי הידיים, וקליעה טובה, אם כי לא תמיד יציבה משלוש. הוא גם עושה משחק של ממש – כזה שיוצר לאחרים ומניע קבוצה. למרות שכבר פרץ בליגה השנייה, נאור לא קיבל הרבה הזדמנויות בשנה שעברה אצל צביקה שרף באשדוד. השנה זה נראה קצת יותר טוב באילת, עם יותר דקות משחק מעודד קטש (שבוודאי מזהה בנאור קצת מהכישרון והחוצפה החיובית שהיו לו כשחקן), וגם כמה משחקים בכלל לא רעים. ועדיין, 6 נקודות ו-3 אסיסטים ב-16 דקות למשחק זה מן הסתם עוד לא זה. מקווה שהפריצה עוד תגיע. הכי-שרון כבר שם והוא אמור בתוך כמה שנים להיות מינימום הרכז המוביל של קבוצת מרכז טבלה. אם הכל יתחבר, הוא גם יגיע לנבחרת הבוגרת, שדי נואשת לגארדים מובילים.
בפוסטים הבאים, אנסה לעשות משהו דומה למה שעשיתי עם קנדה, ולבחון גם את כשרונות הכדורסל הצעירים עוד יותר (מתחת לגיל 20) שצומחים כרגע בישראל. האם גם לנו יש איזה אר ג'יי בארט בן 16 שבעוד כמה שנים מסוגל לכבוש את ה-נבא, או לפחות את אירופה, בסערה? (ספוילר אלרט: לא ממש. נראה לכם שעוד לא הייתם שומעים עליו?). או אם לא בארט, אולי לפחות איזה כספי חדש? נבדוק.
אתחיל מגילאי נבחרת העתודה (בני 20 פלוס מינוס), ואמשיך גם לצעירים יותר (חומר לעשרה פוסטים, כמו עם קנדה, בהחלט אין כאן; שניים-שלושה יספיקו לחלוטין). חשוב לציין שלאור המרחק הפיזי והעובדה שאני לא יכול לעקוב מקרוב אחרי ליגות הנוער ובתי הספר, אין לי ספק שאני הולך לפספס פה ושם ויש לא מעט אנשים (כולל סביר להניח מבין הגולשים כאן) שמבינים ויודעים יותר ממני על הכדורסל הישראלי. לאור זאת, אשתדל לא לקבוע דברים ביותר מדי פסקנות ואשמח אם מי מבין הגולשים יכול לעזור ולתקן אותי בטעויות או החמצות.
ינון יבור
13 ינו 2017 12:09:34רק התחלתי לקרוא וכבר צריך לתקן עוול היסטורי: שלף פרץ ושיחק לראשונה בבוגרים של גבת העמק ולא אצלכם בצפון, עם רכז צעיר מקומי בשם שרון אברהמי ועם דני אלוש שנחשב אז לפרוספקט מבטיח כמעט כמו לברון. טוב, לא בדיוק כמו לברון אבל פוטנציאל גבוה לשחקן לגיטימי
ערן
13 ינו 2017 15:03:35אוקיי, ניתן לכם אחד 🙂
וברצינות, אתה צודק כמובן שלא כל השמות ברשימה עשו את שנת הפריצה שלהם דווקא בגליל. אבל כולם עברו בה בגיל צעיר ועשו התקדמות חשובה.
ערן
13 ינו 2017 17:36:03קטש הוא דוגמא טובה. את הכישרון היה אפשר לראות כבר ברמת גן. אבל בשנה בגליל הוא כבר הראה יציבות גדולה יותר ונעשה ברור שהוא שחקן העתיד של הכדורסל הישראלי (וכמה חבל שזה נגמר כל כך מהר).
פאקו
13 ינו 2017 12:23:09פוסט מעולה. תמיד טוב לשמוע עוד על כשרונות מקומיים שלא מכוסים פה בד"כ.
ואיך שכחת את אמיר מוכתרי בגליל?
ערן
13 ינו 2017 15:10:21תודה. כן, מוקי בהחלט ייזכר לטובה בדברי הימים של גליל המיתולוגית, כולל תרומה צנועה לאליפות ההיסטורית בעונת הדובדבנים. גם את שרון ששון, שעשה את הפריצה בגליל יש מקום להזכיר. אבל שניהם לא הגיעו לרמות הממש גבוהות ונדמה לי שגם לא שיחקו בנבחרת הלאומית.
ינון יבור
13 ינו 2017 12:27:16תודה על הכתבה המעניינת. באמת תהיתי לאן נעלם סולומון. טוב לשמוע שהוא עוד בסביבה וחוזר לעצמו.
נאור שרון ניסה את מזלו באקדמיה בצרפת לפני כמה שנים אבל חזר לארץ (מוקדם מדי לטעמי)
Smiley
13 ינו 2017 12:33:13קולשוב הוא השם המעניין ברשימה ובעל הפוטנציאל הגדול ביותר. מדובר בגארד חזק ואתלטי יחסית לישראלים (בדומה למקל אם כי לדעתי הרבה יותר אתלטי ממנו). היתרון אצלו שכבר בגיל כזה הוא לומד להוביל (גם עם זה עם בני גילו במכללות) ולא שחקן משלים.
סולומון – עמדתו היא SF ולדעתי הוא קצת נמוך להתמודד ברמות הגבוהות. כנראה הוא יהיה סוג של טל דן ויהפוך לשחקן לגיטימי בשתי הליגות הכירות.
לוי – חייב להוסיף עוד מסת שריר ואתלטיות.
שרון – יהפוך להיות גארד לגיטימי בליגת העל. אני חושב שהוא גרסה של גיא קנטור.
הבעיה לצערי עם השחקנים הצעירים שהם פשוט חלשים פיזית מעמיתיהם האירופאים וגם לא אתלטים במיוחד.
רק בשנים האחרונות, וזה בהחלט מבורך, התחילו להכניס אימוני אתלטיקה ומשקולות לגילאים הצעירים ויוצא שכך השחקנים של היום יותר חזקים ואתלטים ממה שהיה פעם, אם כי עדיין לצערי נחותים מהאירופאים.
ערן
13 ינו 2017 15:02:11מסכים עם רוב ההערכות שלך. מלבד שרון אולי. הגג שלו גבוה יותר מזה של קנטור (שגם היה נמוך יותר בגובה). זה לא אומר כמובן שהוא גם יגיע רחוק יותר. קנטור עשה קריירה יפה מאוד עם פוטנציאל מוגבל. אבל כמו שכתבתי, לדעתי שרון יכול, אם הכל מתחבר, להיות יותר מסתם גארד לגיטימי בליגה.
אגב, גם סולומון ושרון מובילים/הובילו קבוצות בליגה הלאומית. אני לא בטוח איך זה בהשוואה למכללות הפחות טובות בארה"ב, כמו רייס. מצד אחד האתלטיות גבוהה יותר במכללות, אבל להתמודד מול שחקנים מבוגרים יותר ועם יותר ניסיון בליגה הלאומית יכול להיות לא פחות מאתגר.
Smiley
13 ינו 2017 15:38:29הכוונה שנאור שרון יהיה בעל קריירה לגיטימית בליגת העל כמו קנטור, ברקוביץ, ירון להט וכד'.
אני לא חושב ששניהם הובילו קבוצות בלאומית (שרון כן הוביל נבחרת) אולם הם בהחלט היו שחקנים מובילים בקבוצותיהם.
אין ספק שקולשוב טעון הוכחה עדיין ברמת הבוגרים. אבל מבחינת היכולות שלו והאתלטיות אין הרבה כמוהו.
יואב מודעי
13 ינו 2017 12:44:49אחלה כתבה! תודה ערן.
הייתי מזכיר גם את טי.ג'יי ליף. נכון, הוא לא דובר עברית והוא לא צבר, אבל הוא שחקן נבחרת ישראל ויש דיבורים שהוא ישחק בבוגרת כבר באליפות אירופה בקיץ. מדובר בפרוספקט על, אחד השחקנים הכי טובים העונה במכללות, ולדעתי ה"ישראלי" הכי מבטיח שהיה לנו בהיסטוריה.
יאיר
13 ינו 2017 14:05:10טי.גי ליף הוא ישראלי במרכאות ולא יותר מזה. הנבחרת והעיתונות תפסו עליו טרמפ של ציונות בשקל אבל אני מבטיח לך שאם הוא יגיע לרמות הכי גבוהות לא תראה אותו פה לובש את המדים הלאומיים
ערן
13 ינו 2017 14:56:19ליף עוד לא בן 20, כך שאדבר עליו בפעם הבאה (החלטתי לעשות את החלוקה לפי גילאים). בכל מקרה, אני מסכים עם ההערכה של יאיר לגבי הסיכויים שלו ללבוש את מדי הנבחרת בעתיד.
יואב מודעי
13 ינו 2017 15:03:37למה לא? ברמה של טים USA הוא כנראה לא יהיה, אז למה שהוא לא ירצה להוביל נבחרת?
ערן
13 ינו 2017 17:00:02נחכה ונראה. אבל לדעתי אין לו מספיק קשר לארץ כדי לרצות לקטוע את חופשת הקיץ אחרי עונת נבא מתישה (בהנחה שלשם זה מוביל) ולבוא להוביל נבחרת בינונית למדי ברמה האירופית.
יאיר
13 ינו 2017 14:07:08כתבה מעניינת מאוד. קולשוב כמו שסמיילי כתב הוא בהחלט פרוספקט מעניין בעיקר כי הוא סקורר. נאור שרון הוא סוג של גל מקל אבל מקל בגיל הזה הלך למכללות ונאור שרון מקרטע בליגה שלנו עם מאמנים שלא ממש נותנים צ׳אנס ובטח לא עוזרים לו לעבוד על יסודות (קליעה…)
אסף
13 ינו 2017 14:41:28דווקא נאור שרון אולי לשם שינוי מצא באילת את המאמן המתאים לו,
אחד שגם התחיל בתור כשרון מבטיח (ברמה הרבה יותר גבוהה כמובן)
ערן
13 ינו 2017 17:05:06תודה יאיר. בהחלט מקווה שנאור עוד יצליח לפרוץ. הוא עדיין צעיר — רק בן 21 — ובגילו גם מקל לא נראה עדיין כמו מציאה גדולה מדי במכבי ובגלבוע (למרות ששנה אחרי כבר היה לו חלק חשוב באליפות של הגלבוע). בכל מקרה, הוא כנראה לא מוכשר כמו מקל וסביר להניח שלא עובד קשה כמוהו (מעטים הספורטאים שכן).
אפלטון
13 ינו 2017 14:27:04מעולה ערן.
היתה כתבה מצוינת בהופס ממש לא מזמן על בחור בן 16 שמשחק עם הבן של שאקיל בתיכון (מצטער שכחתי את שמו).
חוץ מזה מה רע להתלהב מטי ג'יי ליף? לא אכפת לי אם הוא ישראלי או לא אבל הוא משלנו. הדם של ליף תמיד יקבל כבוד כאחד הגארדים הגדולים ששיחקו אי פעם בארץ (תקראו לו סמול פורוורד או איך שתרצו הוא היה גארד שטוחן בצבע ואליל בזכות עצמו).
בכלל מדהים כמה אוהדים יש לגליל עליון המקורית ומחזק את החרפה הכי גדולה שנעשתה בכדורסל הישראלי לדורותיו. עמית גל- זה עליך, עם כל האהבה.
יואב מודעי
13 ינו 2017 15:45:07תמיר סבן קוראים לילד 🙂
ערן
13 ינו 2017 16:29:54לגבי העזיבה, נראה לי שהרבה מזה דווקא היה חיים אוחיון. אחרי הכל הוא הבעלים, ועמית גל תמיד נראה יותר כמו משרתם של אדונים בעניין ההחלטות הגדולות. אבל מי יודע מה באמת הלך שם מאחורי דלתות סגורות. מה שכן, כדי להיות פיירים צריך להזכיר שגם למועצה האיזורית גליל עליון, בראשות ולנסי היה חלק לא קטן בהחלטה. המועצה (הדי קטנה יש לציין) פשוט החליטה שלא מתאים לה יותר להשקיע סכומים כאלה בקבוצת כדורסל מקצועית והיא מעדיפה לנתב את הכספים למטרות אחרות. חייבים להודות שיש מידה של לגיטימיות בהחלטה כזו, גם אם לנו אוהדי הכדורסל היא נראית אכזרית. חבל רק שלא היה שם מישהו עם כיסים עמוקים יותר מאוחיון שיכל בכל זאת להשאיר את הקבוצה בעמק החולה.
יאיר
13 ינו 2017 16:34:32מה שבטוח שיש באתר חבורה ראויה של אוהדי גליל המקורית
יאיר
13 ינו 2017 16:40:22ולגבי אוחיון הכל טוב ויפה והמועצה באמת לא יכלה/רצתה להחזיק בקבוצה יותר אבל כשהוא העביר את הקבוצה הוא הבטיח שהיא תשחק חצי חצי בגן נר וכפר בלום והבטיח לשמור על המורשת ועל ההיסטוריה ובפועל נאדה. זאת גניבת דעת
אפלטון
13 ינו 2017 16:38:37האמת שאם יש סיפור שבאמת הייתי רוצה לקרוא עליו כתבת עומק בנושא הכדורסל הישראלי זו ההחלטה הזו לנטוש את הגליל העליון. לא יודע מי היו מקבלי ההחלטות ומה עמד מאחורי הרעיון שלהם אבל זה בהחלט מעניין. גם לא היה לי בעיה אם היו עוזבים את הגליל ושקבוצת נוער תעלה במקומם, כמו מה שהיה בסוף.
רק השארת השם 'גליל' הוא החטא האמיתי. כאילו לגנוב את המסורת והשם הגדול בקבוצה שאין לה קשר לקבוצה המקורית.
ערן
13 ינו 2017 16:48:49מסכים לחלוטין. תעזבו כמו שצריך ואל תעמידו פנים. מודה ועוזב ירוחם.
עידן עופר
13 ינו 2017 14:42:02מצויין ערן. קולושוב שחקן שמסקרן אותי מאז שפרץ לתודעה בנבחרת ישראל עוד ששיחק בקדטים. מקווה מאוד שכשיחזור לאירופה או לא לארץ הוא לא יתייבש על הספסל וסוף סוף לכדורסל שלנו יהיה סקורר אמיתי.
ערן
13 ינו 2017 16:30:49מסכים, בשבילו ובשביל העתיד של הכדורסל הישראלי.
מנחם לס
13 ינו 2017 16:37:12מאמר מצויין מכל הבחינות. למעשה החלטתי להדביק אותו לשעתיים-שלוש כי לדעתי הרבה החמיצו אותו.
ובקשר לתשוקה לישראל, היא לעולם לא ניגמרת אצלי, ויש לי רושם שגם אצלך היא לא תיגמר.
מצד שני אני מכיר ישראלים (כמה מהם הבאתי הנה לשחק עבורי באונ' אדלפי כדורגל) ששכחו לגמרי מישראל, לא ביקרו בה שנים על גבי שנים, ואפילו מתקשים לדבר איתי עברית.
ערן
13 ינו 2017 17:08:36תודה מנחם וסביר להניח שאתה צודק בעניין הישראלי. נראה לי שהעידן המודרני, עם האינטרנט, סקייפ והיכולת להישאר בקשר הדוק עם הארץ בהחלט עוזר בעניין. אבל אצלך זה נשמר גם בלי זה, אז כנראה שזה יותר עניין של קשר רגשי.
אפלטון
13 ינו 2017 17:14:30לא יודע אם יצא לך לקרוא את מילאן קונדרה, אבל אין אחד שכותב על החיים בגלות יותר טוב ממנו. בסוף המדינה שבה גדלנו תמיד תהיה חלק משמעותי ממה ומי שאנחנו, גם אם נחיה 60 שנה בגלות. רק שרוב מה שאנחנו מתגעגעים אליו הוא הזכרונות בלבד של מה שהיה, ומה שבראש שלנו יכול היה להיות.
ערן
13 ינו 2017 17:21:21יפה אמרת. ומילאן קונדרה אכן סופר נהדר.
ערן
13 ינו 2017 17:27:55אגב, לא קשור לפוסט הזה (אבל כן לסדרה הקודמת על קנדה): אנתוני בנט, שנחתך לפני שבוע מברוקלין (כשאתה נחתך מהקבוצה הכי גרועה ב-נבא, כנראה שברור שזה הסוף), מיהר לחתום באירופה אצל פנרבחצ'ה הטורקית. מכיוון שהרבה מחוסר ההצלחה ב-נבא נבע לפי הדיווחים מגישה בעייתית, אני לא בטוח איך הוא יסתדר תחת אובראדוביץ' הקשוח. מכל מקום, זה כנראה שם את החותמת עליו כבחירה הראשונה הגרועה בכל הזמנים, אלא עם נקבל איזה טוויסט לא צפוי בעלילה.
ערן
13 ינו 2017 17:28:36"אלא אם"
Berch
13 ינו 2017 18:58:02מאמר מעולה
Berch
13 ינו 2017 18:59:35והתגובות גם 🙂
שגיא נאור
14 ינו 2017 00:04:08תודה ערן, ביקשתי פוסט דומה על עתיד הכדורסל הישראלי וקיבלתי אחד נהדר.
Wave bull
14 ינו 2017 04:54:50תגיד אתה חי בקנדה או בישראל?
ערן
14 ינו 2017 05:31:23בגוף או בנפש?
שמעון הhשימשי
14 ינו 2017 15:38:06אמיר מוכתרי שיחק בנבחרת
ג'ק סיקמה
14 ינו 2017 17:47:04שיא הקריירה של דני אלוש היה במכבי בת גלים ….
ישי אוהד קאבס
14 ינו 2017 21:10:36תודה רבה על הפוסט.
מענין איך השחקנים ייתפתחו
פינגבק: העתיד של הכדורסל הישראלי, חלק ב': גילאי העתודה / ערן שור | Hoops
פינגבק: עתיד הכדורסל הישראלי (חלק א')/ דניאל ליפשיץ – Hoops