ניו אורלינס פליקנס בלוז – יומן ניו אורלינס מאת מולי

לוגו של הניו אורלינס פליקנס

בארט לארג'רנון שוטוויל, בלש הספורט, התעוור לפתע משנתו בשלוש בבוקר.  הוא ידע שהוא ער, אבל חש שהכול קפא. הוא ניסה להושיט יד – והיד לא הושטה, ניסה לקרוא לסופי -חברתו מזה שלושה חדשים שישנה לידו- אבל שום קול לא יצא מפיו. הוא ניסה נואשות לקום ממיטתו, אבל גילה שגופו לא נענה לו.  בארט לארג'רנון שוטוויל, בלש הספורט המהולל, שכב ער ולא ער ופתאום ניתכה למהותו ההבנה שכמו הניו אורלינס פליקנס, קבוצתו האהובה, גם הוא חווה (שוב) את מה שמכונה  "שיתוק ליילי".

"שיתוק ליילי" היא מחלה שפוגעת בבערך שמונה אחוזים מהאוכלוסייה. במסגרת השיתוק הלילי אדם מתעורר במיטתו כשהוא בהכרה מלאה, ומגלה למרבית פחדו שהוא אינו מסוגל להזיז אף איבר – פרט לעיניו.  ההסבר הוא שהוא קפוא במקומו בלי יכולת לזוז שכן למרות שנשמתו ערה,  גופו ישן עדיין. לרוב, ההתקפים הללו מלווים גם בסיוטים והזיות. האמת, לא פלא שבארט שוב חווה את השיתוק הלילי הזה, שהרי הניו אורלינס פליקנס, קבוצתו האהובה, חווה למן תחילת העונה שיתוק ליילי ובוקרי וצהרי וערבי שכזה.

שמונה שניות נמשך במציאות השיתוק הליילי שחש בארט, שמונה שניות שנראו לו לפחות כנצח שנמשך לפחות שמונה שנים, אולי מאחר והפליקנס חוו בתחילת העונה שמונה הפסדים רצופים לפני שהצליחו לנצח בפעם הראשונה…

בארט הצליח להתעורר סופסוף מהשיתוק. שמונה שניות השיתוק שחלפו, נראו בעיניו כנצח. הוא נשם עמוק והחל לבדוק האם יש לו שליטה על אבריו: עצם ופקח את עיניו, בלע רוק, אגרף יד ימין ונתן בעיטה באוויר בעזרת רגל שמאל. הפאניקה שחש עד כה החלה להירגע,  ומיד כשנרגע הוא נרדם שוב, חוזר בעל כורחו לחלום, לחלום שבו הוא מאבד גם את היכולת להזיז שמאלה את ראשו ואת האצבע המורה של ידו הימנית, בדיוק כמו שרוב שקני הפליקנס משחקים העונה.

"הפליקנס," חשב בארט, "בחלום (ובמציאות) זרקו לעזאזל את העונה הזו." הוא היה בטוח שהעונה הסתיימה עוד לפני שהחלה, ונזכר בבית הראשון של ה"בלוז לניו אורלינס פליקנס" שכתב מולי:

כןןןןן, ניו אורלינס הנפלאה

היא המקום בו נמצא  – לבי

לניו אורלינס המופלאה

לשם משתוקק לו לבבי.

*

כשמשחק הכדורסל מתערבל בגאמבו

עם שרשראות –  המארדי גרא…

בארט התנער לפתע וקם בפראות ממיטתו, כמעט מעיר את סופי, אך סופי רק התהפכה וחזרה לישון. לבו עדיין הלם בחוזקה. זו היתה הפעם השמינית מאז תחילת העונה שהוא חווה את השיתוק המחורבן הזה. הוא שקל האם להתקשר לדוקטור מונטגיו, חברו לתחרויות השתייה  שעבד בבית החולים האוניברסיטאי של אוניברסיטת טוליין, אבל החליט שטלפון בדקתיים אחרי שלוש בבוקר לא יעשה טוב במיוחד לחברותם.

הוא לקח לעצמו כוס מים קרים ועבר למשרדו שבדירה ליד.

אט אט הוא התיישב בכורסא הישנה והאהובה שלו, במשרד הקטן שבקומה השלישית בבניין האחרון שמיועד להריסה ברחוב בורבון המפורסם שברובע הצרפתי של ניו אורלינס וצפה בהמולה שברחוב שלא שככה גם בשלוש לפנות בוקר. הוא הניח את ידו השמאלית על השולחן, שנותר מלא ניירות ואבק כתמיד, בהה בחלון שמימינו באנשים שהלכו בצעדים לא יציבים מכיוון הצומת של בורבון וסנט לואיס והעביר בזיכרונו את כל מאורעות העונה שעברה על הפליקנס עד כה.

המשחק הראשון של הפליקנס נגד הנאגטס, למרות ההפסד, עדיין השאיר איזו שהיא תקווה. אנטוניו דייוויס המופלא קלע בו  50 נקודות, קלט 16 ריבאונדים, חטף 7 חטיפות, וקינח ב-  5 אסיסטים ו-4 חסימות. גם טים פרייזר, הרכז, מסר 11 אסיסטים וקלע 15 נקודות. אבל, אם בשל ה"סאלאו" (הכינוי הגרוע ביותר לביש מזל) ואם מכל סיבה אחרת, כל האחרים יחד קלעו 37 נקודות בלבד, וכידוע, קצת קשה לנצח כשמשחקים אחד וחצי נגד שמונה.

 

רחוקים מהאליפות כל כך הרבה

כה רחוקים מן החלום

כן האליפות, היא כה רחוקה

אפילו לא ניתנת –  לדימיון

*

למרות אנטוניו דייויס והגבה

לא נראה כלל שהיא אי פעם תבוא.

 

"המשחק השני," נזכר בארט בחלחלה, "היה חלום שכולו בלהות נגד גולדן סטייט שהוציאה בו את עצביה על כך שהפסידה לסן אנטוניו במשחקה הראשון על ראש וזנב הפליקנים. שוב דייויס סיים עם 45 נקודות, 11 כדורים חוזרים, 4 אסיסטים ושתי חטיפות,  שוב פרייזר היה סביר עם 21 נקודות, עשרה אסיסטים וששה כדורים חוזרים, ובעיקר:  שוב, כל האחרים היו חושך ואפלה ובושה למדים… ועדיין," נזכר בארט, "עדיין היתה תקווה שהאחרים יתעשתו ועם דייוויס המופלא, עדיין אפשר היה לחלום:"

 

בחשכת הליל אתה הולך לישון

וחולם על ניצחונות

כן, בחשכת הליל, בשנתך

יש האלי הופס וחגיגות

*

אבל אז מתעוררים

נושמים עמוק, מהמציאות.

 

בארט שפשף את עיניו מעייפות כשנזכר משום מה בשיתוק הלילי. גם במשחק השלישי צריבת המציאות גרמה לדמעות שהרטיבו לא רק את הלחיים אלא גם את הגבות. סן אנטוניו, הקבוצה שפתחה את הליגה בצורה הטובה ביותר, שיחקה הגנה קשוחה וניצחה את הפליקנס בביתה אחרי שעצרה את דייוויס על 18 נקודות, 5 כדורים חוזרים ושלוש חסימות. דייוויס ואטואן מור (18 נקודות חטיפה וחסימה) היו היחידים מהתריסר ששיחקו שקלעו בספרות כפולות. בארט נזכר שהוא חשש שזה אומר לא מעט על החושך והאפלה הצפויים ועל הסיכויים שיהיה טוב העונה…

הוא נאנח עמוקות כשנזכר במשחק הרביעי שהיה מפח נפש רציני. "מילא," הוא חשב, "להפסיד לגולדן סטייט או לסן אנטוניו אבל להפסיד למילווקי? ועוד בבית? למילווקי? 'תגידו, אין גבול להשפלה?'" הוא רטן בקול שקט… וחשב שגם במשחק הזה היה כמעט אותו תסריט כמו בקודמיו: דייויס עם 35 נקודות, 15 כדורים חוזרים, 2 אסיסטים, שלוש חסימות ושלוש חטיפות, פרייזר עם 20 נקודות, תשעה אסיסטים, 3 כדורים חוזרים, חסימה אחת ו-4 חטיפות, וכל האחרים חושך מלבד באדי היילד שהיה לו משחק בינוני, אבל לפחות הוא הצליח לקלוע בו בדאבל פיגורז מינימלי (10 נקודות), בפעם הראשונה בקריירת האן. בי. איי. שלו.  לא נראה היה שג'נטרי מנסה משהו מהותי חדש למרות שברור לכל שהווה לא עובד, אם כי  אחרי שלושה משחקים (ושלושה הפסדים) בהם החמישייה כללה את פרייזר, מור, היל, דייויס ואסיק, הפעם ג'נטרי החליט שקאנינגהאם יפתח במקום אסיק… זה כאמור, לא עזר במיוחד, אבל בארט אהב את הרעיון של העלאת אסיק מהספסל.

 

הדרך לאליפות היא רחוקה,

אך חייבים לעשותה

כן, הדרך לאליפות, היא כה רחוקה

אך חייבים להתמיד – באמונה

*

כי בלי חלום ובלי תקווה

איך תתקיים –  האהבה?

 

למשחק החמישי, בחוץ מול ממפיס, בארט הצטרף כדי לנצל את ההזדמנות להיפגש עם ג'ף מאיו, חברו לקולג'. הם ישבו שניהם ביציע העיתונות וראו את ג'נטרי עולה עם אותה חמישייה שהפסידה במשחק הקודם, כלומר חמישייה ללא סנטר, והאמת היא שזה היה קרוב למדי. הקבוצה הפסידה בהארכה לממפיס אבל הבעיה היתה שכל החמישייה הפותחת יחד, קלעה רק 23 נקודות. מהם רק 10 של דייויס שהיו לו גם שבעה ריבאונדים, 2 חטיפות ושלוש חסימות. "נקודת האור היחידה," אמר בארט לג'ף, "היתה באדי היילד שקלע 18 נקודות, קלט 4 כדורים חוזרים, והיו לו גם שתי חטיפות, חסימה ואסיסט. בעצם," הוא הוסיף, "אולי היתה עוד נקודת אור עמומה מפתיעה: והיא שהפליקנס לקחו 43 כדורים חוזרים, 5 בהתקפה ו 38 בהגנה (לעומת 13 ו 39 של ממפיס)."

בארט נזכר במכתב שכתב בסוף העונה הקודמת לטום בנסון, הבעלים, והצר על כך שרק חלק מהמלצותיו בוצעו הלכה למעשה. הוא חשב על הדראפט, ונזכר בבאדי היילד ובשאק דיאלו, שהיו בחירות הדראפט השנה. "הבעיה," הוא חשב לעצמו, "היא שהצוות המקצועי בראשות  הג'נרל מנג'ר דייל דמפס וקואוצ' ג'נטרי לא משתמשים נכון בבאדי, וכמעט ולא משתמשים בשאק. אם כבר מפסידים, אפשר היה לפחות להרגיל אותם למושכות האן.בי.איי. ולשפר אותם הרבה יותר."

מאחר וטייריק אוונס עדיין פצוע כמו גם קווינסי פונדקסטר, ומאחר וג'רו הולידיי ייעדר לפחות מתריסר המשחקים הראשונים עקב מחלת אשתו, הרי דמפס וג'נטרי (שידעו מראש על אוואנס ופונדקסטר) אמנם כן ניקו את האורוות (כהמלצתו של בארט בסוף העונה שעברה),וגרמו לכך שמן השנה שעברה נותרו בעצם על המגרש רק אנטוני דייוויס, דאנטה קאנינגהאם, אלכסיס אז'ינקה, טים פרייזר ו- (למרבית הצער) עומר אסיק.

ג'ף, שהכיר היטב את הבעיות של הפליקנס, שאל את בארט אם הוא היה מעורב בהחלטה את מי להביא בפגרה. אחרי שבארט נענע בראשו לשלילה שאל ג'ף:  "האם דמפס וג'נטרי באמת חשבו שלאורך חציה הראשון של העונה יספיקו סולומון היל, לנגסטון גאלאוויי, אטואן מור, טראנס ג'ונס  ולאנס סטיבנסון למלא את החלל של טייריק אוואנס ופונדקסטר?" בארט נותר ללא מילים ורק חייך במבוכה.

 

אלווין ג'נטרי, המאמן

אמור להוביל, להישגים

אך אלווין ג'נטרי,  במציאות

מאכילנו רק קש מרורים.

*

ודל דמפס, השיט ג'י אם

שופך על כולנו, קיטון רותחים.

 

למשחק הששי, בסמות'י סנטר, בארט הלך עם סופי והצטער על כך. המשחק הששי, כך התברר,  היה הכואב מכולם. מספיק לומר ששבעה מתוך תשעת השחקנים ששיחקו קלעו בדאבל פיגורז  ועדיין הפליקנס הפסידו לקבוצת התחתית של פניקס, בנקודה הפרש ו…בהארכה!  כאקורד סיום, ה"סאלאו" תקף שנית ולאנס סטיבנסון נפצע ונוטרל למספר שבועות מה שגרם להנהלה להפר את החוזה שלו. במקומו הגיע לקצה הספסל ארצ'י גודווין (ששמו כשם עוזרו הנאמן של הבלש השמן והגאון נרו וולף מסדרת ספריו של רקס סטאוט). למשחק עצמו ג'נטרי עלה עם חמישייה שונה מהרגיל עד כה: פרייזר, מור, היל, דייוויס כסנטר וג'ונס. אסיק אמנם שיחק 24 דקות אך ללא נקודות וזה הספיק רק ל…הארכה.

"לפחות ג'נטרי מנסה דברים חדשים," אמר בארט לסופי כשהלכו חזרה הביתה בשדרות קלייבורן, אבל פשוט אין לו מספיק כלים לשחק איתם, וה"סאלאו" הזה, ברגע שהוא מתחיל – מי יודע מתי הוא יסתיים…"

למשחק השביעי, שוב נגד גולדן סטייט (והפעם אצלם) בארט לא נסע. היה לו ברור שמצפה לקבוצה עוד הפסד מול הקונטנדרית מהעונה שעברה. הוא ציפה לתבוסה והאמת היא שהוא הופתע לגלות שהפליקנס הפסידו בהפרש של עשר נקודות בלבד. "מה? רק בעשר הפרש? ועוד הובלה פעם אחת ברבע השלישי והפרש קטן באמצע הרבע הרביעי? האם מזהים ניצני תקווה?" הוא שאל את עצמו. דייויס הצטיין כרגיל, פרייזר שוב היה סביר ורק אטואן מור הראה ניצוצות  כלשהם. "אבל רק עשר הפרש? האם יש מקום לניצני אופטימיות?"

את התשובה לכך הוא קיבל בהפסד במשחק השמיני, בחוץ מול סקרנמטו, שהוכיח שניצני האופטימיות היו מוקדמים מדי. המאזן הנוראי של הפליקנס עמד על שמונה משחקים ושמונה הפסדים. דייוויס התמיד בשלו עם 34 נקודות אבל פרייזר היה חלש בקליעה  (למרות תשעה אסיסטים) ורק אטואן מור (13) ובאדי היילד (14) קלעו בדאבל פיגורז. כמו שזה נראה לבארט, יש לפליקנס סיכוי לא רע לשבור את שיא ההפסדים הרצופים. "האם העונה הזו כבר נזרקה לפח?" הוא חשב, "האם צריך כבר להתחיל לחשוב על העונה הבאה?"

עברנו כבר כל כך הרבה

שנים של פציעות ומהמורות

כן, סבלנו כבר כל כך הרבה

הפסדים וגם תבוסות.

*

ואם לא נצליח, שוב, בדראפט

נסבול עוד ועוד  – מן האכזבות

יומיים אחרי הפעם האחרונה שהתעורר בשיתוק לילי שוב היה בארט במשרדו. סופי כבר נרדמה מזמן אך הוא לא יכול היה להירדם, והפעם מאחר וחש אושר. הוא עצם את עיניו, נשען שוב לאחור על כסאו ובדל של חיוך עלה על שפתיו כשנזכר בתחושת ההקלה שחש אחרי המשחק מול מילווקי. הוא נזכר איך הוא צרח "הללויה!" לאוויר הקריר בשדרות טוליין אחרי המשחק, והוסיף בצעקה: "איזה מזל שיש את מילווקי." בחור שחור שנסע במכונית שברולט קאמרו פתוחה, צבועה בירוק כהה עם עיטורי דרקון לבן עליה, שמע את הצריחות וצפר פעמיים לאות הסכמה. "האמת," הוא אמר לסופי שהלכה לצדו לבושה בשמלת שחור וזהב, "האמת שתמיד ידענו ש"הגבה" הוא תופעה, ובאמת מתחילת העונה ידענו שכל השאר לא משהו, אבל מה?  כשמצליח להם, כשארבעה קולעים בדאבל פיגורז (דייוויס (32), פרייזר (15), ג'ונס (10) ובעיקר מור שהפתיע עם 20), ובטח כשכל הקבוצה קולעת 25 מתוך 27 נקודות העונשין, קל הרבה יותר לנצח, בטח ובטח כשהקבוצה ממול היא מילווקי."

סופי צחקה, והתכרבלה עוד יותר על כתפו, והם המשיכו בדרכם לרחוב בורבון.

לקראת המשחק הבא בארט תהה אם הניצחון שהגיע אחרי שמונה הפסדים יהווה פתח לתקווה? לשינוי?

התברר שממש, אבל ממש לא. "כמה נורא שהשנה התקווה מחזיקה מעמד לא כמו נר נשמה, אפילו לא כמו נר של חנוכה, אלא בקושי כמו גפרור שלא נדלק…" כתב בארט בפוסט בפייסבוק והמשיך, "כשמתחילה התקווה היא מקבלת נוקאאוט מוחץ שכן לא רק שהפסדנו בבית ללייקרז במשחק העשירי, הרי לקראת סוף הרבע השלישי במצב של 62-63 לאורחים, נדבק אנתוני דיוויס (שקלע עד אותו רגע יותר מחצי מהנקודות) ב"סאלאו" כשמתח שריר ועזב את המגרש יחד, כשאיתו עוזב את המגרש גם מה שנראה אז כסיכוי היחידי של הפליקנז לניצחון בק-טו-בק בעונה הזו."

בארט בחן בעצב את הסטטיסטיקה מהמשחק. לפני שנפצע, קלע דייויס – שפתח בחמישייה עם אסיק, פרייזר מור וקאנינגהאם –  34  נקודות, קלט שמונה כדורים חוזרים, מסר שני אסיסטים וחסם שני כדורים, וכל זה בכ- 35 דקות. באדי היילד שקלע 18 ולנגסטון גאלאווי שקלע 12 היו היחידים שהגיעו עם דייויס למשחק. הרכש החדש, גודווין שותף בערך עשר דקות וקלע שבע נקודות ושאק דיאלו סבל אף הוא מקללת הסאלאו ולכן כלל לא עלה בסגל.

ואז הגיעה הפתעת העונה עד כה של הפליקנס. בארט ליווה את הקבוצה לבוסטון ושוב הלך לאכול בבאר הספורט  המפורסם ביותר של אוהדי הסלטיקס והברואינס "The Fours" ברחוב קאנאל 166, (הבאר ש"ספורט אילוסטרייטד" הגדיר כבאר הספורט מספר אחד באמריקה) שם הוא קבע להיפגש עם ג'וני וויז'ינסקי, חברו לחדר של בארט בשנה הראשונה שלו בקולג'. ג'וני, להזכירכם, קיבל את הכינוי "ג'וני המהלך" (ג'וני ווקר) בעיקר בגלל העמידה האופיינית שלו שהייתה זהה כמעט לחלוטין לזו של הדמות המהלכת המודפסת על גבי בקבוקי הוויסקי של "ג'וני ווקר", והוא סיפר לבארט שהוא קודם לתפקיד מנהל החברה המתחרה לזו בה עבד עד לפני חודשיים. "פגשתי את ג'ורג', יו"ר חבר המנהלים שלהם באולם של הסלטיקס, אתה יודע בשירותים של קומת התאים, במשחק האחרון של העונה," הוא סיפר לבארט, "וג'ורג', שידע שאני מסיים חוזה בספטמבר שאל אם אני רוצה את התפקיד. ברור שהסכמתי, ואם אתה רוצה לסבול, בוא אתי לתא שלנו ותראה איך הסלטיקס קורעים אתכם."

שלוש וחצי שעות אחרי, היה זה בארט שחזר מאושר לחגוג בבאר של המלון ולעומתו גו'ני וויז'ינסקי חזר מדוכא לביתו. למרות הפציעה מן המשחק הקודם דייויס כן שיחק במשחק נגד בוסטון, אמנם שיחק עם זריקה אבל בהחלט שיחק ועוד איך שיחק. משך יותר מ-38 דקות דייוויס קלט 16 כדורים חוזרים וקלע "רק" 25 נקודות שהביאו לפליקנס ניצחון חוץ ראשון וניצחון שני בעונה זו. פרייזר (10), ג'ונס (15) ובעיקר גאלאוויי (21) תרמו גם הם לניצחון בנקודה הפרש. גודווין שוב שותף לבערך עשר דקות, והפעם קלע שמונה נקודות.

הבעיה היתה שהמשחק בבוסטון גבה את עלותו במשחק השלושה עשר, בחוץ מול אורלנדו. ה"סאלאו", כך התברר, המשיך בשלו ודייוויס לא יכול היה לשחק. אסיק (שלדעת בארט נדבק כנראה ב"סאלאו" ברגע שהגיע לניו אורלינס) שוב סיים משחק עם אפס נקודות (משחק רביעי כזה מתוך תריסר ששוחקו עד כה) אבל לפחות כן קלט 10 כדורים חוזרים. טראנס ג'ונס קלע 26 עם 9 כדורים חוזרים ושני אסיסטים, ושוב התברר שבלי ה"גבה", כל האחרים פשוט מאבדים ביטחון, זהות פנים…

בארט לא קלט מדוע באדי היילד לא פתח בחמישייה ואיך יכול להיות שהיילד, ששיחק רק עשרים דקות, מסר הכי הרבה אסיסטים?(5).  לפחות טרנס ג'ונס המשיך להשתפר (קלע 26 וקלט 9 כדורים חוזרים) וגם לנגסטון גאלאווי (15) ואטואן מור (14) קלעו בדאבל פיגורז. בארט פשוט לא הצליח להבין מדוע גודווין שותף משך הפעם רק כארבע וחצי דקות בלבד, "אם כבר נתת למישהו צ'אנס בשני המשחקים הקודמים, למה שלא תגדיל את הדקות שלו דווקא במשחק שדי ברור  שתפסיד בו?" הוא שאל את סופי שנותרה ללא תשובה אבל אמרה שהיא בהחלט מאמינה שיהיה טוב, ממש טוב.

כן זוהי דרך ארוכה

הדרך אל ה-אליפות

אבל חייבים לעשותה

כי לנו יש – בה אמונות

*

אמונות שיום אחד

עוד נזכה באליפויות…

"ואז," חשב בארט לעצמו וחייך בפעם הראשונהמכל הלב מזה יותר מחודש, "ואז ג'רו הולידיי חזר לשחק ומשהו השתנה."

דייויס, כך התברר,  חזר למשחק מפלצתי נוסף  אבל הפעם עם ערך מוסף: ג'רו הולידיי חזר ואפילו שיחק טוב. כשהשופט שרק את שריקת הסיום למשחק הניצחון הביתי על פורטלנד בתריסר הפרש כולם התחבקו.  מה שיותר נחמד היה שלשם שינוי רוב המשחק הפליקנס  הובילו כשהם שומרים על הפרש של 12-14 נקודות לטובתם. דייוויס עם 38 נקודות, תשעה כדורים חוזרים, שישה אסיסטים, שתי חטיפות ולקינוח ארבע חסימות היה כמובן המצטיין במשחק, אך לצדו היה הפעם גם ג'רו הולידיי שעלה מהספסל עם 21 נקודות, שבעה אסיסטים, שני כדורים חוזרים חטיפה ואפילו חסימה. נראה שג'נטרי סופסוף מצא את ההרכב שהוא מחפש. אסיק שיחק 17 דקות ובשאר הזמן לא היה שום סנטר טבעי.

"מה? צריך היה רק עוד חלק אחד לפאזל כדי לנצח?" שאל בארט, אבל המחשבות לא פגו. באדי היילד כמעט ולא שיחק וגודווין לא קיבל אפילו דקה. "לא יעזור מאומה. כדי שהפליקנס ינצחו", הוא נזכר בקביעתו מלפני כמה ימים, "חייבים לפחות ארבעה שחקנים שיקלעו בדאבל פיגורז, והפעם, הפעם אני שמח שהיו חמישה."

יום אחרי, משחק ארבעה עשר, בחוץ נגד הקליפרז. בארט שכב במיטה עם סופי המתכרבלת והם צפו יחד במשחק. "שוב משחק יום אחרי יום. לא להאמין," רטן בארט, "אחרי שסופסוף אנחנו מנצחים, אז יש לנו משחק חוץ קשה בלוס אנג'לס."

הם צפו יחד במשחק, ונראה היה כאילו שובו של ג'רו הולידיי אכן היה הקש שהיטה את כפות המאזניים לכיוון הרצוי לניו אורלינס. ניו אורלינס הגיעה לתחילת הרבע הרביעי בפיגור 14, אך לנגסטון גאלאוויי קלע בו 18 נקודות ברבע והמשחק הגיע להארכה עליה השתלט  דייוויס שסיים את המשחק עם 38 נקודות, 14 ריבאונדים, שני אסיסטים וחטיפה, שוב ג'רו הולידיי שיחק טוב עם 22 נקודות, שני ריבאונדים, תשעה אסיסטים וחטיפה אבל הפעם היו שותפים גם טים פרייזר (17 נקודות, 8 אסיסטים, 5 כדורים חוזרים וחטיפה ולאנגסטון גאלאווי עם 23 נקודות, 7 כדורים חוזרים ושלוש חטיפות. באדי היילד, אגב, שיחק רק קצת פחות משש דקות וגודווין ראה רק את הספסל. עומר אסיק, למרות שפתח בחמישייה, שיחק  אפילו פחות מהמשחק הקודם, כ- 11 דקות, וכמו במשחק הקודם.

וכך, למרות הבק-טו-בק, הגיע הניצחון  הרביעי (הפעם בחמש הפרש), וחשוב יותר: הניצחון שני ברציפות, וחשוב אפילו יותר: זו הפעם הראשונה לניצחון בהארכה (אחרי שני הפסדים בהארכה).

בארט הפנה את תשומת לבה של סופי לכך שהקבוצה שיחקה הפעם רוב הזמן ללא סנטר טבעי למרות שאסיק פתח, אך שותף למעשה רק בכשלוש עשרה דקות. הארט נזכר, וסיפר על כך לסופי, שהוא באמת שמע את אלווין ג'נטרי, המאמן, אומר לפני תחילת העונה שהוא רוצה לשחק חלק מהזמן עם דיוויס כסנטר…

אגב, יום אחרי המשחק, הפליקנס הודיעו שהם מוותרים על שירותיו של ארצ'י גודווין שלא שיחק כלל במשחקים האחרונים.

הוי, ניו אורלינס, היקרה

מכנים אותה ארץ החלומות

הו כן, ניו אורלינס הנפלאה

האם את רק ארץ, דמיונות?

*

האם בעתיד נחווה באליפות

או שמחכות לנו, רק עוד זוועות?

 

טיפה מנוחה ושוב שני משחקי בק-טו-בק. לפחות השני שבהם יהיה בבית. אבל קודם חייבים לפגוש את אטלנטה החזקה בחוץ. יום לפני תחילת המשחק באטלנטה, קיבל הארט שיחת טלפון ממקורות חסויים בפליקנס שמסרו לו שאנטוני בראון, מי שנבחר ע"י הלייקרז במקום ה- 34 בראפט של 2015 וששיחק בעונה ההיא  במדי הלייקרז הוחתם ע"י הפליקנז.

"עם שובו של ג'רו הולידיי,"  אמר בארט לסופי שחזרה מקבלת פנים, כולו צוהל, "אנחנו נלחמים ב"סאלאו" ראש בראש! ממש נלחמים! זה לא שהסאלאו המחורבן הזה לא מנסה. את ידעת שטרנס ג'ונס שיחק היום חולה, ממש חולה, נגד אטלנטה? ועדיין", הוא המשיך ונרעד, " ג'ונס שיחק 28 דקות, קלע  17 נקודות, קלט 6 כדורים חוזרים, חטף כדור אחד  ואפילו חסם כדור אחד. אבל הסאלאו  לא הסתפק בזה," בארט התחלחל שוב כשנזכר,  "שומעת? בערך שלוש דקות לפני סוף הרבע הראשון, כשהפליקנס הובילו ב- 14 הפרש, דייוויס, יברך אותו האל, זינק להציל כדור חוזר ונחת על כיסא בשורה הרביעית, ויצא צולע מן המגרש. האמת היא שחשבתי שכאן הפליקנז ישברו, אבל  במסגרת המלחמה בסאלאו בראשותו של ג'רו (ואשתו), אני ממש גאה באחרים, כי הם כולם התאבדו על המגרש ובראשות פרייזר שקלע 21 נקודות ומסר 14 אסיסטים ואפילו קלט חמישה כדורים חוזרים הם פשוט לא נתנו לאטלנטה לקלוע סל עד סוף הרבע וסיימו אותו בעשרים הפרש. הם אפילו עלו לשלושים הפרש ברבע השני, וכמו שאני אומר תמיד, כששישה שחקנים קולעים בדאבל פיגורז (פרייזר (21), ג'ונס (17), הולידיי (15), מור (15), דייויס (שחזר למשחק ברבע הרביעי אחרי שצילום רנטגן הראה שהחבלה לא נוראית ולכן קלע רק 13) והיל (11), כמעט תמיד הקבוצה תנצח."

חזרה הביתה למשחק עם מינסוטה. הלוואי והיה עוד יום מנוחה אחד לפחות, אבל זה מה שיש.

"הוי, העוף בוואפל הזה פשוט מופלא!" אמר בארט ולאמריל לוגסי לסופי כששניהם ישבו לחגוג עם אמריל לוגאסי באמרילס ניו אורלינס שברחוב צ'ופיטולאס מס. 800 באחת עשרה בלילה, שעה אחרי שהמסעדה נסגרה רשמית. סופי נתנה לאמריל את אותן מחמאות על סלט החסילונים ואמריל הודה להם.

 

עוף בוואפל ממסעדת אמרילס, ניו אורלינס.

בארט וסופי פגשו את אמריל לוגאסי, השף האגדי, לפני מספר חדשים, בטיסה חזרה לניו אורלינס כשישבו לידו במחלקה הראשונה במטוס. כשאמריל שמע שבארט מנסה לעזור לפליקנס, הוא הבטיח לשניהם ארוחה זוגית שהוא בעצמו יבשל, מיד אחרי שהפליקנס ינצחו בפעם הרביעית ברציפות. שלוש דקות לפני סוף הרבע הרביעי במשחק הניצחון על מינסוטה, קיבל בארט הצורח מאושר שיחת טלפון  מאמריל לוגאסי שהודיע לו שהוא לא שכח את הבטחתו ושיגיע כבר עכשיו למסעדה…  ואכן, תוך פחות משעה מסוף המשחק,  סופי ובארט הגיעו מהסמות'י סנטר ישירות למסעדת אמרילס בניו אורלינס.

 

מסעדת אמרילס, ניו אורלינס

המשחק עצמו היה הצגת יחיד של אנטוניו דייויס שסיים עם 45 נקודות, עשרה כדורים חוזרים, שלושה אסיסטים, שתי חטיפות וחסימה אחת. ולמרות זאת, עוד שלושה שחקנים קלעו בדאבל פיגורז: טרנס ג'ונס עם 17 נקודות (ושבעה כדורים חוזרים), אטואן מור עם 12 וטים פרייזר עם 11 נקודות ושמונה אסיסטים. מינסוטה נתנו מאבק יפה בחצי הראשון שהסתיים בשלוש נקודות הפרש לפליקנס (53-50), אך רבע שלישי ענק בו הפליקנס קלעו 36 נקודות, פי שניים מהטימברוולבס, סיים למעשה את המשחק בסופו הפליקנס ניצחו ב-19 הפרש.

אחרי הארוחה ישבו סופי ובארט עם אמריל שסיפר להם על הקרן שהוא ייסד בשנת 2002 לתמיכה בצעירים באמצעות בישול, אכילה נכונה וכישורי חיים. הקרן, הוא סיפר, השקיעה מאז 2002 יותר מ- 57 מיליון דולר במלגות. בארט חשב לעצמו שאלו שרוצים לעזור, עושים זאת לרוב באמצעות משהו שהם מכירים, אמריל בבישול, הפליקנס בכדורסל והוא? מה איתו? הוא השתעשע ברעיון להקים קרן לקידום מקצוע בלשות הספורט.

וכעת נותרו שני משחקי חוץ, הראשון נגד פורטלנד והשני מול דאלאס…

"הבעיה עם מושלם," אמר סופי לבארט, היא שמספיק שתוציא את החלק הקטנטן ביותר מפאזל של חמשת אלפים חלקים, והוא כבר לא יהיה מושלם! בשנייה ששמעתי שדאנטה קאנינגהאם סובל משבר בעצם השוק שלו ולא ישחק מול פורטלנד," הוא המשיך, "היה לי ברור לחלוטין שנפסיד שם. את מבינה, זה לא שדאנטה היא חלק ממש ממש חשוב, אבל מה שקרה הוא שהיעדרו מנע את האיזון המוחלט שהושג איכשהו עם שובו של ג'רו וכך הקבוצה הפסידה למרות שחמישה שחקנים קלעו בדאבל פיגרס, אולי בגלל שרק עשרה שחקנים שותפו במשחק…"

בארט העביר במוחו את לוח הסטטיסטיקה של המשחק.
דיוויס קלע מתחת לממוצע שלו עם 31 נקודות עליהן הוסיף 13 ריבאונדים ו-5 חסימות. קצת משונה, האמת, לחשוב על נתונים סטטיסטיים כאלו כעל פחות מהממוצע. ג'רו הולידיי גם יורד אט אט בתפוקת הנקודות כשקלע 16 עם 4 ריבאונדים ו-5 אסיסטים. מור 15, פרייזר (11 נקודות ו- 7 אס') וג'ונס (11) היו שלושת הדאבל פיגורז הנוספים, אך כל זה לא עזר מול 47% מהשדה של פורטלנד.

"מעניין מה יהיה מחרתיים מול דאלאס," הוא אמר לסופי, האם ג'נטרי ימצא איזון חדש? אני בספק אבל ממש ממש ממש מקווה שכן."

"הם שמעת פעם על ראובן כהן-רז?" שאל בארט את מיץ' לאנדריו, ראש העיר של ניו אורלינס שישב אתו במועדון בלוז ויחד הם שמעו עקב שהוקדש לשיריו של זמר ונגן הבלוז, לוּני ג'ונסון, אחד מהמוסיקאים שהשפיעו יותר על בוב דילן, "כהן-רז הוא פסיכולוג תיאורטי ישראלי שניסה בין השאר לנסות לפתח את חידת הדיסלקציה, ובדק את השפעת בעיות בשיווי המשקל על דיסלקציה."מיץ' הביט אליו במבט בוהה שאינו מבין מדוע הוא מעלה פסיכולוגיה קלינית בשיחה על כדורסל, ועוד כשבלוז נשמע ברקע.

בארט, שראה את המבט, המשיך: "הבעיה של הפליקנס היא שהיא קבוצה שלא מצאה את האיזון הנכון משך המון משחקים, וברגע שהוא הופר, ברגע שהקבוצה איבדה את שיווי המשקל,  היא פשוט נראית כאילו היא דיסלקטית: כתוצאה מזה הם מתנהגים כמו מי שיש לו דיסלקסיה וויזואלית, כלומר יש להם קושי להבדיל בין דמות לרקע, דהיינו בין הטבעת לקרש. אחרת איך את מסביר שבמשחק עם קבוצה גרועה השנה כמו דאלאס, שניצחה השנה רק שני משחקים, הם הצליחו להפסיד כשרק ג'רו הולידיי, יברך האל אותו ואת משפחתו, קולע 17 נקודות, קולט 4 כדורים חוזרים ומוסר 6 אסיסטים ומצטרף לאנטוני דייויס בדאבל פיגורז? היל שיחק כמעט 42 דקות וקלע רק 9 נקודות ובלי אף אסיסט, פרייזר קלע רק 8 אבל מסר רק 3 אסיסטים בשלושים ואחת וחצי דקות. אטואן מור שיחק כמעט 22 דקות ולא קלע אף נקודה. אני פשוט לא מבין אותם…"

ראש העיר הנהן בעצב ואמר "זה המאבק הזה מול הסאלאו, אתה תנצח בו רק כאשר תחוש שאתה מסוגל לנצח. ברגע שתחליט שהוא ניצח – אתה תשחק עם משקולת של חמישים ק"ג על צווארך."

"הנתונים לא משקרים," אמר בארט, "בשמונה עשר המשחקים הראשונים הקבוצה ניצחה רק ששה משחקים, קלעה 102.7 נקודות בממוצע  ב- 44.8% אחוז לשתי נקודות, 32.9% לשלוש נקודות (הושגו מהשלוש רק 7.9 נקודות בממוצע למשחק) ו- 77.3% מקו העונשין.  בנוסף, הקבוצה מסרה בממוצע 23.3 אסיסטים ואיבדה 13.4 כדורים למשחק, חסמה 6.7 חסימות וגנבה 8.2 כדורים למשחק. מבחינת כדורים חוזרים הקבוצה קלטה 42.9 כדורים חוזרים מהם 35.4 בהגנה."

"הרבה מזה," הוא המשיך, "הושג בזכות אנטוניו דייוויס שמוביל את הליגה גם בנקודות (ממוצע 31.6 למשחק) וגם בחסימות (2.8 למשחק) נמצא במקום השביעי בכדורים חוזרים (10.9 למשחק מהם 9.4 בהגנה) ואפילו במקום ה- 19 בליגה באחוזי הקליעות שלו."

בארט חייך במרירות וקבע: "הבעיה היא שכל מי שהתחיל בחמישייה קלע בממוצע רק 63.7 נקודות, ואם נוריד מזה את ה 31.6 של דייוויס נגלה ששאר הארבעה בחמישיה קלעו יחד 32.1 נקודות, אתה מבין? רק כשמונה נקודות בממוצע לכל שחקן חמישייה שאינו דייוויס!" ואז הוא הסתגל למיץ', בעיניים וסיכם בעצב: "זה אומר את מה שידענו כל הזמן, שבעצם, הבעיה היא לא בספסל אלא במרכיבי החמישייה שפשוט אינם טובים מספיק."

"זהו," חשב בארט לעצמו כשהקשיבו לעוד שיר בלוז מנגן ברקע, "חודש ראשון עבר, רובו מאמלל וקצתו שביב של תקווה. נראה מה הסאלאו מתכננת לנו בחודש הקרוב, אילו עוד פציעות עוד מחכות להכות ולהלום על ראשינו…

"ואז? מה הלאה?" המשיך בארט וחפר בזיכרונו: "בחודש הקרוב מצפים לפליקנס 11 משחקים בבית וששה משחקי חוץ: שני משחקי בית מול הלייקרס והקליפרז, משחק חוץ מול אוקלוהומה, שני משחקי בית מול ממפיס ופילדלפיה, שני משחקי חוץ מול הקליפרז והסאנס, משחק ביתי מול גולדן סטייט ועוד משחק ביתי מול אינדיאנה,  שלושה משחקי חוץ, מול יוסטון, סן אנטוניו ופילדלפיה, וחמישה משחקים ביתיים מול אוקלוהומה, מיאמי, מאבריקס, הקליפרז והניקס. סך הכול שבעה עשר משחקים שאם לא ננצח לפחות בעשרה מהם, העונה הזו הולכת לאיבוד, לפחות מעשית. ואז מה? ואז כנראה שנוכל להמשיך ולשיר בהמשך העונה את ה"ניו אורלינס פליקנס בלוז":

 

העונה, הפסד ועוד הפסד

מלבים את הדמעות,

העונה פציעה, ועוד פציעה

מייבשות את התקוות

*

ועדיין מכל סתיו, עד סוף תמוז

נשיר לעד – את ה… 'ניו אורלינס בלוז'.

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 35 תגובות

  1. מולי אתה קרוע על כל הראש בצורה הכי חיובית שאפשר להיות. איזה השקעה, יצירתיות ומקוריות. הקבוצה לא ראויה לך. הרגת אותי עם קטעי הבלוז.

  2. יא ראבק, מולי, אתה גאון.

    2 בעיות ממש רציניות –
    איך אתה תצליח להתעלות על היצירה הזו????
    יש עוד לא מעט יומנים עד סוף העונה…

    והבעיה השנייה – מה עם שאר הכותבים?
    לקחת בעלות על ה-"פוליצר עבור יצירה מקורית בהופס", ואני לא רואה איך מישהו מצליח לשחרר אותו מידיך…

    וקצת יותר ברצינות –
    זה שזה כתוב נהדר, לזה ציפינו. אבל ה-"ניו אורלינס בלוז", זו הברקה אדירה. אין מילים.

    לגבי ניו אורלינס.
    אותי הם דווקא מפתיעים לטובה. הייתה נקודה שחשבתי שהם בדרכם להתרסק, ואז הם הצליחו לאסוף את עצמם , ולשחק כדורסל ראוי. וזו נקודת התחלה חשובה שעליה אפשר לבנות.

    chicken and waffles לא ממש מאפיין את המטבח של ניו אורלינס. זה soul food קלסי, שדוגמאות טובות ממנו ניתן למצוא בפילדלפיה, וושינגטון, בולטימור או ניו יורק (מי שזוכר את הסדרה "הסמויה", אז שם המאכל מוזכר לא מעט)

  3. מולי,זה לא סקירה על קבוצה. זוי יצירה ספרותית שיש בה פרוזה ושירה. הלואי שזה היה מתורגם לאנגלית ע"י מישהו שיש לו זמן (לי אין: עוד 3 ימים בארץ ועדיין ישנה רשימה של 8 "מאורעות" שעלי להשתתף בהם, כולל מחר ארוחת בוקר ב-10:30 ואז למהר לארוחת צהריים ב-1:00 ואז בת דודה ובעלה מגיעים מחיפה לארוחת ערב בפלאצה בדיזינגוף 99 ב-8 בערב – זאת רק דוגמא של יום אחד, ובאמצע טלפונים, והסעות של הנכדות לחוגים, ודריה מגיעה מהצבא ל-4 ימי חופש להיות איתנו עד הטיסה)

    לי ישנו עתה "שיתוק ליילי" 24 שעות ביום.

  4. שיקחו את עומרי כספי. כל היומן קראתי "סאן אנטוניו דיוויס" אולי זה הגיוני כי הוא עושה כל דבר פחות או יותר כמו חמישייה של סאן אנטוניו

    1. ושכתי לציין שזו באמת יצירה ספרותית כתובה נהדר.
      יש לי פינה חמה ל-NO , אחת הערים המעניינות באמריקה ( ה- Vieux Carré , כמובן ) . חוץ מזה הגבה אחלה שחקן . אני מאחל להם הרבה הצלחה .

  5. וואו באמת מדהים.מחכה להמשך עלילותיו של בארט.
    מה שכן חידדת לי את הפתיחה המדהימה של דיוויס,שאתה קורא מה הוא עושה משחק אחרי משחק זה באמת לא יאמן.ואם יש שחקן שיקבל MVP למרות חוסר הישגים של הקבוצה שלו זה דיוויס במידה והוא כמובן ימשיך עם הכושר המטורף הזה.

  6. מולי באמת שיצרת כאן משהו מיוחד. אני שומע לי DUB של לי סקראץ' פרי ורק באמצע הכתבה הבנתי שקטעי הבלוז הם שלך. לא ראיתי (שמעתי) שום כתבה כזאת בעיתונות בארץ, שאפו ענק!
    שיתוק לילי? כשהיינו ילדים ישנו ביחד בלינה המשותפת ולא אצל ההורים. בוקר אחד בן כיתה שלי טל פוגל מתפקע מצחוק ומספר על שותפו לחדר אברהמל'ה כהן (ככה קראו פעם לאברהם) שקם באמצע הלילה ואמר לטל כולו מבועת "פוגל, אתה מרגיש את זה? אני לא יכול להזיז אצבע?!".(הוא ביטא את המילה "אצבע" בצורה מצחיקה) בבוקר הוא הפך לבדיחה של הכיתה והזכירו לו את זה שנים אח"כ, ועד היום אני זוכר את הקטע הזה. אולי היה לו שיתוק לילי ואנחנו סתם הסתלבטנו עליו? 🙁
    אנתוני דיוויס מוליך את הליגה כרגע בחסימות 2.8 ו PER 31.9. לא רע

  7. וואו מולי איזה יופי. נהדר, חבל שזה מאלץ אותי להוריד אפליקציה כדי להאזין לקטעי המוזיקה.
    'שיתוק לילי' קרה לי כמה פעמים, כמעט אף פעם לא בלילה אלא דווקא בשנת יום באוטובוס. פעמיים בצבא ופעם אחת בטיול שנתי בבית ספר. ממש חוויה מפחידה ביותר, במיוחד בפעם הראשונה שאתה בטוח שלא תצא מזה.

    1. באוטובוס בטיול שנתי בבית ספר?! פחד אלוהים! לראות חס וחלילה מישהו ניגש לתיק חטיפים שלך מבלי שתוכל למנוע ממנו, איזה אסון! 😜
      אבל זה כמובן בצחוק, לא חוויתי כזה דבר אף פעם אבל אני בטוח שזה לא נעים.

      מולי – כתיבה מעולה, אין מה להגיד.
      מקווה בשבילך שהשקנאים ימשיכו לטפס חזרה. בעונת 06/07 דאלאס פתחו עם 0-5, וכולנו זוכרים איך סיימו את העונה הסדירה (נשכח לרגע מאיך שסיימו את הפלייאוף..).
      לא שאני משווה עם דאלאס 2007, אבל השקנאים בהחלט על הנייר לפחות ועם דייויס בכזה כושר, שווים יותר מהמאזן שלהם לדעתי.

  8. מעולה, מעולה, מעולה
    הייתי חייב זמן כדי לקרוא את זה שלא על רגל אחת וזה היה שווה

    אני רוצה להציג תיאוריה מופרכת ונועזת לגבי ניו אורלינס שאומרת בקיצור את הדבר הבא:
    "אנטוני דיוויס הוא הבעיה של הקבוצה ולא הפתרון"

    ברור לחלוטין שמדובר בעילוי, שחקן מהטובים בליגה, אבל מצד שני אינו מצליח לבטא את הכישרון שלו ל- W.
    מלבד שנת פליאוף אחת בודדת (שאינה מעידה על בכלל – מדובר באחת הקבוצות שיש לה סופרסטאר החלשות בהסטוריה)

    אני אנסה להוכיח את התיאוריה שלי בדרך השלילה:
    – אם זאת בעיה של מאמן – אז מאמן אחר היה מצליח להרים את הקבוצה מתחתית הליגה, אבל כבר היו 3 כאלו

    – אם זאת בעיה של שחקנים. הרי הפליקאנס קיבלו כל כך הרבה בחירות דראפט גבוהות/ טריידים מעניינים לאורך כל כך הרבה שנים שהם היו חייבים לראות את השיפור קורה

    – אם זאת בעיה של ההנהלה – כן, אין ספק שזאת גם בעייה של הנהלה שלא מצליחה לבנות פסיפס קונסטרוקטיבי מסביבו של דיוויס והיא לא מצליחה. אבל למה? מה כל כך קשה למצוא שחקנים טובים לעמדות ספציפיות עם תקציב ה- 15 בליגה.

    – מקום ? לניו אורלינס יש תדמית גרועה. שוק טלוויזיה קטן. מקום עני מאד ולארח אסון טבע קשה (דמיינו את דימונה אחרי תאונה במפעל הטקסטיל). שחקנים לא ששים לבוא לשחק במקום כזה.
    אבל מה תגידו על טורונטו?
    סאן אנטוניו?
    זה לא באמת תירוץ כשיש לך קבוצה טובה.

    ועוד הוכחה קטנה אלו ההישגים של הקבוצה כשדיוויס נעדר

    נשארנו עם הסופרסטאר.
    סופרסטאר שלא יכול לקחת שותפים
    סופרסטאר שיותר חשובה לו השורה האישית מאשר ה- W/L
    סופרסטאר שלא יודע לגדל שום דבר על הפרקט ושרואה בכל שחקן בקבוצה מתחרה פוטנציאלי

    אם אני הייתי הנשיא של NO\ הייתי מפטר את כולם, עושה טרייד על דייוויס. לעשות פשוט RESET, בטוח יצמח משהו טוב

    1. או אה, זאת באמת תיאוריה מעניינת. נוגדת את ההגיון הבריא, אז אולי יש בה משהו?
      לא יודע, אני זוכר את מייקל ג'ורדן בשנותיו הראשונות ורואה דמיון רב (כמובן שג'ורדן החזיק את הכדור)

  9. שום דבר לא ישתנה עד שהג'נרל מנג'ר יוחלף.
    גם אם מישהו היה מנסה, הוא לא היה יכול לגרום יותר נזק מדמפס וה"יועץ" שלו פרי…

  10. וואוו איזה כתבה. זה באמת מסטר פיס. מעבר לזה לדעתי יש להם רוסטר די עלוב, מה שאומר הנהלה עלובה. יש לך ביד עוגן כמו דייויס – ניתן היה למשוך עוד שחקנים על רמה ולעשות משהו טוב. זה לגמרי כשלון של הנהלה.

  11. מופלא מולי, הקטעים המוזיקלים ברמה גבוהה, נהנתי,
    שיתוק לילי קרה לי, קשה לי לזכור בדיוק,
    אך זה שאני אחרי חלום שמרגיש מוחשי ואמיתי מאד
    ולא יכול לזוז, ומנסה, לאחר זמן מצליחים לזוז, זו
    חוויה מפחידה ויש לה אף הסבר רוחני בעיניי,
    שאנחנו לא קובעים כלום כמעט,
    בא להראות לנו פורפורציה כמה הננו קטנים.
    זה קורה אולי לרב האנשים אך אינם זוכרים.
    לא זכרתי אלא בעקבות הכתבה המופתית.

  12. המערכת האלוהית קובעת,
    אך אנשים בתוכם יהירים מידי ומחליטים שהם קובעים.
    כמובן אם האדם עושה מאמץ המערכת האלוהית עוזרת לו,
    כמה שהאדם משקיע המערכת האלוהית תעזור לו.

  13. מולי סיקור אדיר, יכול רק להצטרף לכל המחמאות שכבר נאמרו פה,
    השקעה מטורפת,וקטעי הבלוז מעולים. בעיקר האלה כמה דיוויס יהיה מוכן לסבול את הבינוניות הזו סביבו, לפחות באדי הילד מניע לאיטו ולדעתי יצדיק בהמשך את ההייפ שהיה סביבו ערב הדראפט, החזרה של הולידיי בהחלט תסייע להם להתומם מעט, בכל מקרה עוד שנה מחוץ לפלייאוף לא מסמנת טובות.

  14. גדול מולי. מקורי ביותר וכל הכבוד על ההשקעה.
    אני חושש שאני צריך משהו יותר קודר ועגמומי מהבלוז. משהו שיעזור להתאבל על עוד עונה של הקארדינלס והסאנס שמסתיימת מוקדם מדי.
    אבל היי ראיתי שדיוויס היה השבוע בקטע של ווין באטלר אז מוזיקה של אולמות לוויה זה דווקא לא רעיון רע.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט