זכוכית מגדלת (17): המאמן – דיוויד פיזדייל / רועי ויינברג

בסדרת הכתבות הדו שבועית אנו מפנים את זכוכית המגדלת אל עבר מאמני הליגה.

לפוסטים הקודמים בסדרה.

דיוויד פיזדייל

גיל: 42.

קבוצה נוכחית: ממפיס גריזליס (שנה ראשונה).

מאזן כמאמן ראשי: 5-5 (50% הצלחה).

טיפוס מאמן: "החברמן".

דיוויד פיזדייל תמיד היה איש של אנשים. כבר בתיכון, כשהוביל את ג'ון סי פרמונט בקליפורניה, הוא התמחה כרכז שמצטיין בלמצוא את חבריו לקבוצה. כך היה גם בסן דייגו, המכללה בה שיחק 3 שנים ולא בלט יותר מדי (8.5 נק', 5.4 אס', 1.8 חט' במשחק). "פיז" הבין ששחקן NBA הוא לא יהיה וסיים את שנותיו במכללה עם B.A בתקשורת והתמחות (Minor) בסוצולוגיה.

את קריירת האימון הוא התחיל זמן קצר אחרי שקיבל את התואר, כעוזר מאמן בסן דייגו. הטוררוס לא הצליחו יותר מדי עם פיזדייל כעוזר מאמן או כשחקן אבל הוציאו מספר מכובד של מאמנים, כולל מייק בראון וברני בייקרסטאף. אחרי 4 עונות שם הוא עבר לשנה אחת כעוזר מאמן במכללה קטנה אחרת (מבחינת כדורסל), פרסנו סטייט. השנים בקולג' הפכו אותו, בדומה למאמני מכללות אחרים שעשו את הקפיצה לליגה, ליותר ממאמן. במילותיו של מאמן המכללות מייק בריי, מאמן קולג' משמש גם כמורה ולא רק כאיש על הקווים.

הרזומה הנ"ל היה אחד הגורמים שהוביל לכך שבקיץ 2003 אריק מוסלמן, בוגר אחר של סן דייגו ומאמן גולדן סטייט, ביקש ממנו להצטרף לצוותו. הקבוצה של הווריורס שכללה כוכבים זקנים כניק ון אקסל וקליף רובינסון לצד מייק דאנליבי ואריק דמפייר לא הרשימה יותר מדי, מוסלמן פוטר ופיזדייל מצא בית חדש באטלנטה עם מייק וודסון.

כבר באטלנטה פיזדייל התגלה כמומחה התקפה לא רע. בשנתיים הראשונות שלו ההוקס ניצחו 41 משחקים בשנתיים כשטרי סטוטס ומייק וודסון משמשים כמאמנים הראשיים עונה אחרי עונה. וודסון נשאר באטלנטה ויחד עם פיזדייל בנה את היסודות לקבוצה המהירה של ג'ו ג'ונסון, מייק ביבי, אל הורפורד וג'וש סמית', ואז הצטרף לצוות של מאמן רוקי נוסף בשם אריק ספולסטרה.

במיאמי פיזדייל היה עוזר מאמן חשוב מאוד שזכה להרבה הערכה בזכות יכולותיו ההתקפיות שהשלימו טוב את ספולסטרה, מומחה ההגנה. הוא נחשב למי שהיה אחראי להנחלת שיטת ה-Pace-and-Space במיאמי הגדולה (4 גמרים, 2 אליפויות רצופות) וליצירת שיטת משחק אפקטיבית שמשלבת בין היכולות של לברון ג'יימס כמנהל משחק, החדירה והתנועה בלי כדור של וויד והמון קליעה (כריס בוש, ריי אלן, מריו צ'למרס ושות') והופכת את ההיט לקבוצת התקפה טובה מאוד.

כל זה העלה את מנייתו של פיזדייל והוא נחשב לאחד עוזרי המאמן הטובים בליגה. שמו עלה לעתים תכופות ברשימת המועמדים למאמן ראשי בקבוצה כלשהי, אבל הוא נשאר במיאמי. גם אחרי שלברון עזב (והוא קודם לתפקיד עוזר מאמן ראשי) פיזדייל בלט ותרם רבות ליצירת ההתקפה היעילה של ההיט בסוף 2015/16. לאחר אותה עונה, ו-8 שנים בסאות' ביץ', הוא קיבל על עצמו את תפקיד המאמן הראשי בממפיס.

סגנון משחק:

פיזדייל, עוד מימיו באטלנטה, דוגל בשיטת משחק מהירה. זה בלט גם ב-Pace and Space במיאמי והראה, שוב, שהוא מאמן שמתבסס על החומר הקיים וממנו מפיק את ההתקפה האידיאלית, ולא כזה שמביא מההתחלה שחקנים לשיטה. השינויים הבולטים שהוא עשה עד עכשיו בממפיס הם הבאת צ'נדלר פרסונס, קאץ'-אנד-שוטר מצויין, מדאלאס, והזזת ג'מייקל גרין לחמישייה במקום זאק רנדולף (יחד עם העברת ג'יימס אניס במקום טוני אלן).

השילוב של פרסונס ואניס, ובמידה מסויימת גם גרין, מוסיף מימד שלם של ריווח. שלושתם שחקנים יעילים מאוד מרחוק, ולצד שני שחקנים שמצטיינים ביצירה לחבריהם לקבוצה (מארק גאסול ומייק קונלי), הם אמורים להפוך לאחת קבוצות ההתקפה החכמות בליגה, במיוחד שמוסיפים לזה ספסל עמוק (וינס קרטר הבלתי נגמר וזאק רנדולף שמגלה את עצמו מחדש כשחקן יוצר באזור ה-elbow, המנהיג של החמישייה השנייה וגם מישהו שמסוגל להיות איום מחוץ לקשת).

חשוב להדגיש ששינוי זה לא בהכרח בא על חשבון ההתקפה של ממפיס שנה שעברה. הפיק-נ'-רול של קונלי ואחד הגבוהים, אחד הנשקים היעילים של ממפיס, עדיין בא לידי ביטוי רק שהפעם אין יותר מדי שומרים בצבע בניגוד למצב של הקבוצה חסרת הריווח משנה שעברה. כל השינוי המחשבתי הזה רק מוסיף, כאשר למשל במקרה שההתקפה נתקעת בצבע אחד הגבוהים (גאסול או זי-בו) יכול להוציא כדור לשלשה מהירה או לתת לאחד השוטינג גארדים לחדור לסל.

השדרוג עדיין בתהליכים. פרסונס שיחק 4 משחקים בלבד העונה ולמרות גידול מרשים במספר הזריקות מהשלוש (25.8 לעומת 18.5, עלייה של 28.3%), הפציעות וחוסר ההתאמה של הקבוצה (מבין כל הקבוצות בליגה, ממפיס נמצאת במקום ה-26 מבחינת אחוז הדקות ששיחקו בשנה שעברה שחקניה שהמשיכו גם השנה מסך הדקות שלהם ב-2015/16) מובילים לכך שהקבוצה קולעת 97.5 נקודות בלבד למשחק.

לצד השינוי בהתקפה, כדאי לדבר כמובן גם על ההגנה. להוציא את שחקן ההגנה של העונה לשעבר (גאסול) ואחד הרכזים השומרים הטובים בליגה (קונלי), לממפיס יש קבוצת הגנה לא רעה. ג'מייקל גרין הוא גניבה הגנתית לכל דבר ושחקן שמסוגל לסגור כל איום דומיננטי בקו הקדמי. זה מחפה על ההגנה החלשה, יִחסית, של צ'נדלר פרסונס, כפי שאפשר לראות בשמירה המעולה שלו על כרמלו אנטוני במהלך הזה:

כשיש אותו, יחד עם קונלי, גאסול וטוני אלן הגדול, חבר חמישיית ההגנה השנייה, יש 4 שומרים מעולים. קונלי וגרין הם שומרי פיק-נ'-רול טובים מאוד והקבוצה יכולה להרשות לעצמה להפקיר את הטבעת כשהיא יודעת שגאסול (50% בהגנה על הטבעת) נמצא שם. בצד הזה של המגרש לא יהיו יותר מדי שינויים מן הסתם, מפני שהגריזליס היו קבוצת הגנה נהדרת, אבל השילוב של גרין מוסיף להם מימד של גמישות דיפנסיבית.

מערכת יחסים עם ההנהלה והשחקנים:

אהוד על שחקניו. פיזדייל, ספולסטרה ושחקני מיאמי בטקס ESPYs 2013.

פיזדייל יודע להסתדר מצויין עם אנשים, כפי שכתבתי למעלה. בתור מישהו שבילה שנים במיאמי תחת צילו של פט ריילי והתרבות המנצחת שהוא מביא לארגון, חלק מזה נספג ב-DNA שלו. מארק גאסול, הסנטר הפותח של הגריזליס, סיכם את זה בצורה מעולה בדצמבר:

"הוא בא ממקום שהגיע 4 פעמים רצופות לגמר. לא דיברנו יותר מדי על ה-X וה-O (טקטיקה – ר.ו). בחודשיים האחרונים השיח היה סביב אמון ותרבות. השפה שלו הייתה כל כך מעודדת מהיום הראשון והייתי צריך את זה".

הציטוט המדוייק הזה מסכם גישה חיובית ומנטליות ווינרית, מה שפיזדייל מביא לשולחן. למועדון חסר ניסיון ברמות הגבוהות, להוציא גמר קונפרנס אחד, מדובר במשהו שאין לזלזל בו. הוא הקדיש במהלך הפגרה הרבה זמן לשחקניו כדי שיבינו בצורה הטובה ביותר את תפקידם על המגרש ויהיו בקשר טוב ככל האפשר איתו. הגישה הזאת, מצד אחד אגרסיבית ומצד שני תומכת, הופכת אותו לנערץ על שחקניו.

גם מערכת היחסים שלו עם ההנהלה טובה והוא לא הסתכסך יותר מדי עם הנהלות (יהיה מעניין לראות איך יסתדר עם בעלי ממפיס שהחליף 3 מאמנים ב-4 שנים). הוא הביא צוות מנוסה איתו לקבוצה שכולל את ג'יי בי בייקרסטאף וקית' סמארט, שני מאמנים ראשיים בעבר, לצד ון אקסל. זה מראה שהוא לא חושש מחילוקי דעות או מאיומים כלשהם על כיסאו כמאמן ראשי ותומך במגוון גישות אימון שונות וניסיון, דבר נוסף שמלמד עליו כאדם.

רועי ויינברג

אחד מעורכי הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 21 תגובות

  1. מעניין מאוד, תודה רועי.
    יש כמה דברים שמעניינים אותי בפיזדייל.
    הראשון הוא באמת איך ההתקפה המהירה שהוא מנסה ליצור תסתדר עם ה-Ground and pound שממפיס כל כך מזוהה איתו.
    השני זה באמת היכולת שלו להתחבר לאנשים.
    לדוגמא השכנוע שלו להוריד את רנדולף לספסל. הוא פשוט בא ואמר לו, 'שמע, מעכשיו ואילך בקריירה שלך אתה תהיה שחקן ספסל. אם תדע לעשות את זה טוב אתה תדע עוד הרבה שנים בליגה. אם לא אתה פשוט תדעך'. חד וחלק, בלי בולשיט.
    איך אמר זאק לואו בפודקאסט שלו? 'הוא כמו מכשף. אין אדם שהיה לצידו שלא מפסיק להלל ולשבח אותו.' משהו בו שובה אנשים ואתה מסתכל עליו ולא ממש מבין איך ולמה

  2. תודה רבה רועי, מעולה. פיזדייל נראה כמו אחד שיתפתח למאמן טוב בליגה, הוא התבשל מספיק זמן תחת ארגונים מעולים ואימן כמה מהשחקנים היותר טובים שיש לליגה להציע. חובת ההוכחה עליו עם ההחתמה של פארסונס והשדרוג של קונלי ממפיס חייבת להגיע לפלייאוף כשסיבוב שני יחשב להצלחה.

  3. תודה רועי, תמיד כיף ללמוד מאיפה הגיעו ואיך התפתחו המאמנים. במיוחד הפחות מוכרים שביניהם.
    רק דבר אחד, גם הקבוצה של אטלנטה וגם זו של מיאמי היו רחוקות מלשחק משחק מהיר. מענין לראות מה הוא יצליח לעשות עם ההתקפה של ממפיס שתחת יגר אף פעם לא היו מהטופ של הליגה.

  4. כתוב נהדר, בכלל כל הסדרה הזאת על המאמנים מעולה. בלי קשר למאמן זה או אחר, ההרגשה שלי היא שתפקיד המאמן הרבה פחות חשוב ממה שעושים ממנו לפחות ב nba , לדוגמא ווגל שנחשב לפני השנה הזאת מאמן מעולה לכל הדעות, הגיע לסיטואציה חדשה ותראו איך זה נראה.. יש לי הרגשה שגם אם אני הייתי מאמן את לברון הוא עדיין היה מגיע לאותה כמות גמרים ואליפויות. מה שאני בגדול מנסה לומר זה שמעט מאוד מאמנים משפיעים על הקבוצה בצורה משמעותית וההשפעה שלהם נמצאת ביחס הפוך לכמות הכוכבים בקבוצה.

    1. מצד שני תראה מה קורה לאינדיאה ברגע שווגל עזב אותם (בעיקר להגנה שלהם). נכון שזה קשור גם ובעיקר לחומר השחקנים (אפילו פופוביץ' לא היה עושה פלייאוף בברוקלין) אבל גם למאמן יש יד והשפעה.

      הפוסט מעולה רועי ובכלל מת על הסדרה הזו לא יוצא לי להגיב מספיק על זה (ובכלל)

    2. בדיוק כמו עם שחקנים הצלחה של מאמנים תלויה בסיטואציה. קשה להצליח בלי מאמן טוב בדיוק כמו שקשה להצליח בלי שחקנים טובים (ברור שיש יוצאים מן הכלל בשני המקרים).

    3. מוש, זו סוגיה שאני מתלבט לגביה מאז שהתחלנו עם הפרוייקט הזה.
      בעיקר עם האזהרות החוזרות ונשנות של מאמני הקולג' מפני חניכיהם להגיע לאמן ב-nba וגם מקרה בלאט ברמה מסויימת.
      כמו שעידו אמר, מאמן חייב להיות בסיטואציה שתגרום לו להצליח, וזה לא חייב להיות דווקא כישרון. מאמנים מוערכים כשהם מצליחים להפיק יותר ממה שהסגל שלהם שווה על הנייר. כמובן שלא כמו מאמנים שיקחו אליפויות, אבל עדיין, הצלחה לאורך זמן נחשבת.

      מאמני הקולג' בונים את הקבוצות שלהם ואת תרבות הקבוצה. הם אידיאל המאמן. הם הגנרלים, המחנכים.
      מאמני ה-nba הם הפוליטיקאים. הם חייבים להיות אופורטוניסטים דבר ראשון, להיות בסיטואציה המתאימה ותמיד להסתגל ולהתגמש, ובעיקר, לדעת איך להפסיד ולקבל בראש, כי במוקדם או במאוחר, זה יקרה לכולם.

  5. אחלה סדרה, אחלה פוסט.

    מוש העלה נקודה מעניינת –
    מצד אחד, ההתנהלות העכשווית של פיל ג'קסון גורמת לי לתהות אם לא מיהרנו לכתור כתרים בזמן שאימן והגיע למספר טבעות ביל ראסלי.
    מצד שני, כשאני רואה מה קורה בסן אנטוניו, אני לא יכול שלא לקנא, ולחשוב – אם פופ היה בסאנס, בטוח היו לי הרבה יותר סיבות לשמוח…

    1. נכון, אבל כל דבר בחיים תלוי סיטואציה. יש מאמנים, למשל מה שוודסון עשה באטלנטה, שלוקחים סיטואציה ובונים קבוצה סביבה. יש אחרים שלוקחים את הסיטואציה ומוציאים ממנה את המקסימום (פיל ג'קסון הוא הדוגמה הטובה ביותר).

      רוב המאמנים שמצטיינים בדבר אחד רעים בדבר השני. היחיד שטוב מאוד בשניהם הוא פופוביץ', מה שהופך אותו לאחד המאמנים הטובים בכל הזמנים אם לא הטוב שבהם.

  6. מצטרף למחמאות רועי, תודה רבה!

    אני לא מכיר אותו לעומק אבל אני לא אוהב את הפיזדייץ הזה, הוא נראה לי כמו סופר חנון, חושב ת'עצמו וחובב תיחכום. ההפך הגמור מהחבורה הקשוחה של ממפיס. אבל אולי זה רק אני…

    1. זו גם התחושה שהוא השאיר אצלי, בגלל זה הייתי כל כך מופתע כמה כל הכתבים וכל מי שמכיר את 'מאחורי הקלעים' כל כך מעריצים אותו כאילו יש לו איזו כריזמה בלתי נראית. דווקא גרם לי להעריך אותו יותר. אני אוהב שאנשים הם לא כמו שהם נראים.

להגיב על רועי ויינברג לבטל

סגירת תפריט