זכוכית מגדלת (15): המאמן – נייט מקמילן / רועי ויינברג

בסדרת הכתבות הדו שבועית אנו מפנים את זכוכית המגדלת אל עבר מאמני הליגה.

לפוסטים הקודמים בסדרה.

נייט מקמילן
 

גיל: 52.

קבוצה נוכחית: אינדיאנה פייסרס (שנה ראשונה בליגה).

מאזן בליגה: 456-481 (51.3% הצלחה).

טיפוס מאמן: "המפקד".

מקמילן חי כדורסל מגיל 0. הוא נולד בצפון קרוליינה ובניגוד לשחקנים אחרים שזוכים לתשומת לב עוד מהתיכון, אף מכללה גדולה לא רצתה אותו, והוא הלך לתקופה קצרה בפנימייה צבאית קטנה מצפון קרוליינה (שהוציאה לא מעט שחקני פוטבול). ב-1984 הוא הצליח להגיע לקולג' גדול ועבר לצפון קרוליינה סטייט, שאימן אחד, ג'ימי וי (ג'ים ולאנו).

מקמילן שיחק שנתיים אצל ולאנו והתפתח בהדרגה לשחקן שכל מאמן רוצה. Glue guy מגן עדן, שלא מחפש את הזריקות שלו, כן את חבריו לקבוצה ומהווה שומר מצויין. יחד איתו, נורת' קרולינה סטייט הגיעה שנתיים ברציפות לרבע הגמר לפני שהוא סיים 4 שנים במכללות והלך לדראפט, ב-1986. באותו דראפט, יחד עם בראד דוהרטי, ארבידאס סאבוניס, מארק פרייס ודניס רודמן, מקמילן נלקח בבחירה ה-30. הקבוצה שזכתה בו הייתה סיאטל.

הוא השתלב טוב סיאטל כמנהל משחק שמתפקד כשומר מצויין ולא לוקח יותר מדי זריקות. כבר בעונת הרוקי (בה סיים משחק עם 25 אסיסטים, שיא שמחזיק עד היום לשחקן שנה ראשונה) הוא הגיע לגמר המערב עם טום צ'יימברס ודייל אליס ובשנים שלאחר מכן היה חלק מקבוצה שנעה בין הסיבוב הראשון לשני בפלייאוף. ב-1989/90 חלה ירידה מסויימת ביכולת של הצהובים-ירוקים, והם סיימו את העונה עם מאזן חצוי. למזלם, הם זכו בבחירה השנייה בדראפט 1990 ובגארי פייטון.

פייטון הרשים עם הגיעו לליגה והוריד את מקמילן לספסל. בשנים שעברו, רובן עם ג'ורג' קארל, מאמן גדול נוסף, על הקווים, הוא הפך להיות רול פלייר שעולה ועוצר את היריב. הוא היה שחקן של 5 אסיסטים ו-2 חטיפות ב-24 דקות למשחק והצליח להבחר לחמישיית ההגנה השנייה פעמיים ברציפות מבלי לפתוח. יחד עם הסופרסוניקס הוא הגיע לגמר ב-1995/96, שם הפסיד לבולס ולג'ורדן בעונת ה-72 ניצחונות.

לאחר ההגעה לגמר קריירת המשחק של מקמילן דעכה בהדרגה עד שהוא פרש ב-1997/98, אחרי 796 משחקים, כולם עם הקבוצה מבירת הגראנג'. סיאטל הציעה לו תפקיד בצוות המקצועי של הקבוצה ותלתה את חולצתו, מה שמראה על ההשפעה החיובית הרבה שלו על המועדון. הוא שימש כעוזרו של פול ווסטפול בסוף ימי פייטון, עד שווסטפול פוטר לאחר פתיחת עונה חלשה ומקמילן מונה במקומו. למרות סגל נוצץ שכולל את פטריק יואינג, גארי פייטון, וין בייקר (אחרי השיא, כנראה שלפני הסמים) וראשרד לואיס, באותה עונה הקבוצה לא הגיעה לפלייאוף.

בשנה שלאחר מכן, בלי יואינג, פייטון נתן את אחד מעונותיו הגדולות האחרונות עם 22.1 נקודות ו-9 אסיסטים למשחק. זה הספיק בשביל 45 ניצחונות כשמקמילן מציג קצב איטי, יחסית, וכדורסל יעיל. בפלייאוף הקבוצה, שסבלה לכל אורך העונה מחולשה בקו הקדמי, נתקלה בנחת זרועם של טים דאנקן ודיוויד רובינסון. הם הצליחו למשוך את הסדרה ל-5 משחקים, אבל פערי האיכות באו לידי ביטוי בסופו של דבר וסן אנטוניו המשיכה לשלב הבא.

ב-2002/03 הקבוצה החליטה להתחיל תקופה חדשה. גארי פייטון ובייקר הועברו למילווקי ואילו ריי אלן, אחד השוטינג גארדים הטובים בליגה, עשה את הדרך ההפוכה לצפון מערב ארצות הברית. אלן מעולם לא היה מנהל משחק כפייטון, ולא מצליח למלא את הנעליים שלו במשך שנתיים, בהן הקבוצה לא מגיעה לפלייאוף ומעמדו של מקמילן על הקווים נחלש. ב-2004/05, לעומת זאת, מגיע השינוי. השלשות נכנסו (8.1 למשחק, מקום שני בליגה של אז. 12 עונות לאחר מכן, המקום ה-16 בליגה עם 8.1 שלשות בערב), ההגנה התחברה והסוניקס קפצו מ-37 ל-52 ניצחונות.

יתרון הביתיות בסיבוב הראשון עשה את שלו והסוניקס הצעירים ניצחו בקלות יחסית את סקרמנטו (4-1). לצערם, בסיבוב השני שוב חיכתה הספרס. סדרה גדולה של דאנקן וג'ינובילי ופציעה מוקדמת של לואיס היו יותר מדי עבור הסוניקס שהודחו מול האלופה שבדרך עם הרבה תקוות להמשך. אותו המשך, התברר, היה בלי מקמילן שעזב את הארגון כדי להכנס לקבוצה הדועכת של הטרייל בלייזרס (ולתפקיד עוזר מאמן בנבחרת ארה"ב של ששבסקי).

אחת הקבוצות המבטיחות בהיסטוריה שלא הצליחה לממש את ההבטחה. פורטלנד של סוף שנות האלפיים.

פורטלנד של 2004/05 הייתה קבוצה זקנה אחרי הניסיון לאליפות בתחילת שנות ה-2000. שאריף עבדול ראחים, ניק ואן אקסל, דיימון סטודמאייר ות'יאו רטליף הותיקים היו בקבוצה והמשימה המיידית של מקמילן הייתה לנקות את השורות. זאק רנדולף, סבסטיאן טלפייר, ג'ארט ג'ק, ויקטור חריאפה ומרסל וובסטר הצעירים זכו למספר רב של דקות. פורטלנד היו גרועים, מאוד, אבל ביצעו סבב עסקאות מבריק בדראפט 2006, אליו נכנסו עם הבחירה הרביעית.

בבחירה הרביעית פורטלנד בחרה בטיירוס תומאס. הם העבירו אותו לשיקגו תמורת חריאפה והבחירה השנייה מאותו דראפט, לה-מרקוס אולדרידג'. נוסף על כך, הם העבירו את טלפייר לבוסטון תמורת רנדי פוי והבחירה השביעית בדראפט. הם העבירו את פוי למינסוטה תמורת ברנדון רוי והבחירה השישית בדראפט, וכך השיגו 2 בחירות לוטרי מבטיחות. הטרייל בלייזרס המשיכו לשחק את הכדורסל האיטי שלהם ולתת לא מעט דקות לצעירים (רוי קיבל 35 בערב, ג'ק, אז בן 22, קיבל כמות זהה ואולדרידג' שיחק 21 בממוצע) והם סיימו את העונה עם 32 ניצחונות ו-5.3% לבחירה הראשונה בדראפט 2007. הם הצליחו לנצח בלוטרי ולקבל את גרג אודן, שפספס את כל 2007/08. באותו יום הקבוצה ויתרה על זאק רנדולף כחלק מהבנייה המוחלטת מחדש.

באותה שנה הפרוייקט של מקמילן המשיך להתפתח, כש-5 מ-6 מקבלי הדקות המובילים מתחת לגיל 25. הם הגיעו למאזן חצוי, 41-41, עדיין רחוקים מהפלייאוף. הבנייה מחדש הואצה בעונה הבאה עם אודן וניקולס באטום הרוקי. השניים סייעו לטרייל בלייזרס לפתח הגנת ברזל ששלטה מתחת לסל ולהגיע ל-54 ניצחונות. חוסר הניסיון התנקם בהם בפוסט-סיזון מול הרוקטס של טי-מאק שהדיחו אותם ב-6 משחקים.

הסיפור חזר על עצמו בשנה שלאחר מכן כשאודן חסר המזל משחק 21 משחקים בלבד, וב-2010/11 הם הודחו עוד פעם בסיבוב הראשון מול האלופה שבדרך, דאלאס מאבריקס. נראה שמקמילן הוא לא האיש שיוכל לקחת את הקבוצה הזאת למעלה, כשבמהלך 2010/11 הופיע מה שחיסל את פורטלנד המבטיחה יותר מכל – פציעות. אודן לא שיחק כל העונה, רוי פספס את החצי השני שלה ולא חזר להיות השחקן המצויין שפעם היה, ג'רלד וואלאס שהגיע לאחרונה שיחק 23 משחקים בלבד. הם עדיין ניצחו 48 משחקים ועלו לפלייאוף.

ב-2011/12, בהעדר רוי שפרש ועם המשך גל פציעות של שחקני מפתח פורטלנד לא הצליחה להתרומם. הגנת הברזל נחלשה מאוד, הקצב האיטי נשאר, ובכן, איטי, והם החליטו לפטר את מקמילן לאחר 43 משחקים (מתוך 66 בעונה המקוצרת). הוא הגיע לאינדיאנה כעוזר המאמן של פרנק ווגל והיה בתפקיד שנתיים לפני שהחליפו כמאמן הראשי עם תחילת העונה.

שיטת האימון:

רוב הקבוצות של מקמילן לאורך הקריירה דגלו במשחק איטי ושקול שהתבסס על הגנה חזקה ופחות על ההתקפה. באינדיאנה שלו, בה נתמקד, המצב שונה לחלוטין. הקבוצה משחקת הרבה יותר מהר ובמקום השלישי אחרי פניקס ואוקלהומה בכמות הזריקות למשחק, כנראה בגלל הדרישה של נשיא הקבוצה, לארי בירד, שהפייסרס תשחק מהר יותר. הם במקום השני בליגה מהסוף בכמות הנקודות שהיריבות קולעות עליהם, ונראה שההרכב של הפייסרס, עם ג'ף טיג, מונטה אליס, פול ג'ורג', ת'דאוס יאנג ומיילס טרנר לא מצטיין במיוחד במשחק המהיר.

ההתקפה של אינדי די מעודדת. הם קבוצה מהירה שמתבססת על לא מעט פיק-נ'-רולים אותם מבצעת בתדירות גבוהה והרבה מהלכים אחרי חסימות. הם מוסרים הרבה והשילוב בין טיג, טרנר וג'ורג' בהתקפה מבטיח (ומתחיל לקיים) הרים וגבעות. אבל, מן הסתם, המטרה בכדורסל היא לספוג פחות נקודות ממה שאתה קולע, ובזה אינדיאנה לא עומדת.

ההגנה של הפייסרס רעה. אין דרך אחרת להגיד את זה. הם במקום השלישי לפני האחרון (אחרי הלייקרס והרוקטס) בקליעות בטווח של פחות מ-6 פיט, האחרון באחוזים כללים מהשדה ויריבותיה מוסרות 24.7 אסיסטים במשחק, נתון בטופ 5 התחתון של הליגה. הם עצרו יריבה רק פעם אחת על כמות דו ספרתית של נקודות ב-7 המשחקים האחרונות. כעקרון, זה לא אמור לקרות. ג'ף טיג שומר בינוני, פול ג'ורג' שחקן הגנה מצויין אבל יש מחסור בשחקני הגנה טובים בקבוצה – מונטה אליס, מיילס טרנר, ת'ד יאנג, סי ג'י מיילס ואל ג'פרסון לא שומרים טובים במיוחד, אבל כעקרון הם לא צריכים להיות ההגנה החלשה בליגה.

בכללי, לא נראה שהקבוצה מוציאה את כל הפוטנציאל שלה. השילוב בין ג'ף טיג ומונטה אליס די חלש. הם קולעים ביחד 20.4 נקודות למשחק, כמו ג'ורג' לבד, והקבוצה נראית טוב יותר כשרק אחד מהם משחק. פתרון טוב הוא העברת אליס לספסל והחתמת שוטינג גארד משלים אחר (סטיבנסון?) לחמישייה הראשונה, כזה שיספק גם הגנה אישית וייצב את השורות. כרגע, בפשטות, הם אנדר-אצ'יברים.

נוסף על כך, מקמילן לא מנהל סדרה/משחק מצטיין. הוא עבר את הסיבוב הראשון בפלייאוף רק פעם אחת (מתוך 5 ניסיונות), למרות שבכמה סדרות החזיק בביתיות. זה נדבך חשוב מאוד במאמן, במיוחד בכזה של קונטנדרית, לפחות בעיני עצמה, ולא בטוח שלמקמילן יש אותו. ניהול המשחק שלו עדיין לא בלט יותר מדי העונה, למרות ש-2016/17 רק בחיתוליה.

מערכת יחסים עם השחקנים וההנהלה:

למרות שמקמילן נחשב למאמן קשוח ומכונה "הסמל", לרוב השחקנים שלו מאמינים בו. אין ויכוחים תקשורתיים בקבוצותיו והוא הצליח עם שחקנים טובים מאוד, על גבול הסופרסטארים, כריי אלן וברנדון רוי. הגיבוש הקבוצתי חשוב ונראה שמקמילן עומד בזה בהצלחה למרות המשחק הנוקשה שהוא אוכף על קבוצותיו, שני דברים שלרוב מתקשים לפעול ביחד.

הוא יחסית אהוד בקרב ארגונים ולכן העביר הרבה זמן בסיאטל ובפורטלנד לפני שפוטר, וכך גם זכה לקידום באינדיאנה. זה מראה על יחסים טובים בינו ובין ההנהלות השונות, למרות שכנראה המינוי שלו לתפקיד על ידי בירד שדרש משחק מהיר לא מוציא הרבה מהקבוצה.

רועי ויינברג

עורך הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 21 תגובות

  1. פשוט מעולה רועי! איזו קבוצה פורטלנד יכלה להיות ללא הפציעות..עצוב.
    לא מת עליו כמאמן, מאוד הגנתי לעיתים ולא יצירתי מדי. אם יש לך את ואת אליס והם קולעים ביחד 20 נקודות אז אתה בבעיה. בכלל, הפיטורים של ווגל עדיין מציקים לי, בטח בשביל מקמילן. אינדי קבוצה עם פוטנציאל להיות השנייה במזרח אחרי לברון. אם תסיים מחוץ לחמש הראשונות זה יהווה כשלון.

  2. תודה רועי, זכרתי אותו כשחקן יותר מאשר כמאמן.
    האמת שגם אני חשבתי שהוא מאמן שבלוני והגנתי אבל כשקראתי קצת על התקופה שלו בפורטלנד ובסיאטל היו הרבה ששיבחו את היצירתיות והסגנון ההתקפי שהנחיל.
    מה שקורה עכשיו באינדיאנה ממש לא מובן.
    יש שם שבירות מנטלית בקבוצה הזאת שזה פשוט מעצבן. השחקנים מרימים ידיים, מאשימים אחד את השני, מדברים בתקשורת. דעתי האישית שכל הרעה הזו מגיעה מכיוונו של בירד שאיבד את זה בהתנהלות מול ווגל.
    עכשיו תפקידו של בירד הוא לייצב את המערכת במקום לטלטל אותה כמו שעשה עם ווגל בזמנו

  3. מוקדם מאוד לשפוט את אינדי על סמך 6-7 משחקים
    להגיד על פטריק יואוינג של סיאטל נוצץ זה לא מדויק
    הוא היה שם בערוב ימיו הספורטיבים
    מקמילין מאמן שבסופו של דבר מצליח במבחן התוצאה , הוא מוציא את מה שהוא יכול מהקבוצות שלו
    לדעתי צריך לתת זמן על מנת לשפוט אותו באידני

    1. נכון שמוקדם לשפוט קבוצה על 6-7 משחקים, אבל השיטה, כנראה, לא תעשה שינוי גדול מדי. בעוד 10-15 משחקים יהיה יותר קל לשפוט את השיטה שלו ושל כל אחד מהמאמנים בסדרה.

      לדעתי הוא יכל להצליח יותר עם פורטלנד. סגל כל כך מוכשר של רוי (שהיה אדיר בשיאו), אולדרידג', באטום ואודן יכל להגיע לסיבוב השני לפחות פעם אחת.

          1. רועי אני , מקווה שאתה לא רציני. אודן היה פצוע כל הזמן ובכלל הקבוצה ההיא סבלה מחוסר מזל לא הגיוני. עזוב את אודן שלא ראינו בכלל מה הוא מסוגל ברנדון רוי זה ממש סיפור עצוב.

          2. הם שיחקו מול הסאנס בסדרה הזו . רוי היה פצוע ושיחק רק בחצי השני של הסדרה כשהוא חסר אפקטיביות בעליל. הבלייזרס נאלצו להעלות את בייליס חסר הניסיון בחמישיה.. קשה לבוא אל מקימלן בתלונות על העונה הזו.

  4. ווגל לא פוטר מאינדיאנה, מה שקרה זה שלא האריכו לו את החוזה. הוא מאמן מצויין, זה נכון, אבל היו לו גם נפילות משמעותיות – הוא לא הצליח להעמיד ספסל יעיל, שחק את החמישייה, הקבוצה התפרקה באופן ביזארי באותו חצי שני של העונה כשהפסידו למיאמי בגמר המזרח (כמעט עפו אז בסיבוב הראשון) וגם בעונה שעברה הרכבים תמוהים נגד טורונטו הובילו להתפרקות ולאובדן הסיכויים לנצח בסדרה.

    יחד עם זאת, הבחירה במקמילן לתפקיד המאמן הראשי תמוהה ללא ספק. הוא בבירור לא מתאים שם למערכת (הדי מבולבלת כרגע), פול ג'ורג' נעלם ליותר מדי דקות וממש מתבזבז שם ועדיין אין שימוש נכון בספסל. יצא לי לראות כמה משחקים של הקבוצה העונה ובירור חסרה שם טביעת אצבע של מאמן. לדעתי בין המועמדים לפיטורים העונה.

  5. ואני שמתי את אינדיאנה במקום השלישי במזרח… שיתאפסו ומהר או שאני אראה כמו הסוקרים בכל מערכת בחירות.

  6. כתבה מצוינת רועי, תודה!
    כרגע אינדי קטסטרופה אבל אני מאמין שברגע שהשחקנים יאספו את עצמם ויתחילו לעבוד בהגנה הכל יסתדר

כתיבת תגובה

סגירת תפריט