זכוכית מגדלת (11): המאמן – מייק ד'אנתוני

בסדרת הכתבות הדו שבועית אנו מפנים את זכוכית המגדלת אל עבר מאמני הליגה.

לפוסטים הקודמים בסדרה.

מייק ד'אנתוני

גיל: 65

קבוצה נוכחית: יוסטון רוקטס (שנה ראשונה)

קבוצות קודמות: פיניקס (5 שנים), ניקס (3.5 שנים), לייקרס (שנתיים)

מאזן בליגה: 426-455 (51.6%)

טיפוס: "מאמן של שיטה"

עיירת הכורים בת 2000 התושבים בווסט ווירג'יניה היא עיירה של כדורסל. במהלך השנים היא שלחה מעל 100 שחקנים ומאמנים לדיביזיה הראשונה בכדורסל.

לואיג'י ג'וזפה ד'אנתוני, או לואיס כפי שנקרא בפי כולם, הוא אגדה חיה במאלינס ווסט ווירג'יניה. השנה נערך הטורניר השנתי ה-103 של בתי הספר התיכוניים במדינה. לואיס ד'אנתוני היה בכולם מלבד אחד.

לואיס דאנת'וני היה מאמן שהאמין בכדורסל מהיר ושוטף. הוא חינך את בניו, דן ומייק, על פי העקרונות הללו. הם היו צופים בכדורסל ה-ABA: מהיר, זורם, אתלטי, שלשות. זה הכדורסל הנכון, הם אמרו לעצמם. זו החוויה שצריך להעביר לצופים. הכדורסל האיטי והשבלוני שאימץ האח הגדול והלבן, ה-NBA, הוא פשוט משעמם.

עוד לפני שד'אנתוני הבן הפך את פיניקס ללהיט הליגה עם הופעות חוזרות בגמר הקונפרנס המערבי, תוך הצגת התקפת 7 השניות וכדורסל שובה עין ופורץ דרך, עוד לפני שנקרא בפי האוהדים המזלזלים לאחר הכישלון בלייקרס "מר פרינגלס", הוא היה נודע בכינוי "Ill Baffo" באיטליה, שם רכש מעמד של אליל מקומי.

מייק ד'אנתוני החל לשחק בקולג' של מארשל ונבחר בסיבוב השני בדראפט 73 ע"י קנזס סיטי קינגס. הוא שיחק כמה עונות קצרות ב-NBA  וב-ABA  אך שבר בקרסול עצר את התפתחותו והקריירה נראתה תקועה.

הוא הפנה את מבטו לאירופה. בשל חוק הגבלת שני הזרים, באיטליה חיפשו אמריקנים שיכלו לקבל אזרחות איטלקית, וד'אנתוני, שסבו היגר לאמריקה בתחילת המאה ה-20 כדי לעבוד במכרות, היה התאמה מושלמת. הוא חתם באולימפיה מילאנו לשתי עונות, אך נשאר שם 17 שנה (13 כששחקן, 4 כמאמן), שם הפך לאגדה איטלקית. "Il Baffo"- השפם.

אולימפיה מילאנו היתה קבוצה מהחלומות. יחד עם אגדת NBA  בפני עצמה, בוב מקאדו הגדול, דינו מנגין ומייק ד'אנתוני, מילאנו שלטה בכדורסל האיטלקי והאירופאי. 5 אליפויות איטליה, 2 גביעים ו-2 אליפויות אירופה. ד'אנתוני סיים את הקריירה כקלע המוביל של מילאנו בכל הזמנים ונבחר לפוינט גארד הגדול ביותר ששיחק בליגה האיטלקית.

Il Baffo- "השפם"

לאחר שפרש ממשחק פעיל ניסה את מזלו כמאמן בקבוצה המתחדשת.הקבוצה היתה בבניה ולא ציפו ממנה לדבר אך יחד עם סשה ג'ורג'ביץ' ואנטוניו דייויס הוא הכניס קצב למשחק שלא נראה באיטליה לפני כן. הקבוצה לא היתה כשרונית כבעבר וקשיים תקציביים החלו לתת את אותותיהם אך היא זכתה בגביע האלופות ובגביע קוראץ', הגביע האירופי האחרון של הקבוצה.

לאחר 17 שנה במילאנו דאנת'וני עבר לבנטון טרוויזו, שם זכה בשתי אליפויות איטליה, גביע אירופה וגביע איטלקי, בשתי קדנציות שונות. בין השנים 97-2001 הוא היה עוזר מאמן של כמה קבוצות NBA  שונות, ביניהן דנבר, סן אנטוניו ופורטלנד.

על התקופה של ד'אנתוני בפיניקס נכתבו ספרים, באינטרנט מסתובבים אינספור מאמרים, תרשימים וסרטונים המתארים חדשנות גאונית ששינתה את פני הכדורסל. ד'אנתוני עצמו טוען שהוא לא חידש כלום. הוא לקח את מה שראה בצעירותו מאביו, במשחקי ה-ABA  והגבוהים האירופאים המסתדרים על הפרימטר לרווח את המשחק והיו לו את השחקנים המושלמים לשיטה. סטיב נאש, זוכה ה-MVP  פעמיים ברציפות, אמארה סטודמאייר הנייד והאתלטי ושון מריון ובוריס דיאו הרבגוניים היוו את השלד לאחת הקבוצות המלהיבות שנראו בכדורסל. התקפת 7 השניות היתה פורצת דרך, למרות שהתבססה על סגנון כדורסל שהיה קיים בליגה מאז ומעולם. פיניקס הגיעה פעמיים ברציפות לגמר הקונפרנס, אך פציעות ושערוריות שיפוט מנעו ממנה לעשות את הצעד הנוסף ולזכות בתואר, מה שהטיל כתם על ד'אנתוני והשיטה. השאלה האם זהו כדורסל שיכול לנצח בפלייאוף, נותרה בעינה עד לפני שנתיים.

MVP ומאמן השנה 2005 – נאש וד'אנתוני

את הקדנציה בניקס התחיל עם קבוצה לאחר טראומת איזאה תומאס. קבוצה שניצחה 23 משחקים בעונה הקודמת. בעונה הראשונה הם כבר ניצחו 32 משחקים, כשהם מקום רביעי בליגה בהתקפה ומקום שני בקצב המשחק, אך דורגו במקום ה-23 ביעילות הגנתית, נושא שהביא ביקורות וטענות על ד'אנתוני לכל אורך הדרך. בניו-יורק החליטו לשנות את שמו לאנתוני, מעלימים את ה-D  כאות מחאה. בשנתו השלישית, לאחר ההגעה של אמארה סטודמאייר  ולאחר מכן הטרייד המפורסם של כרמלו הניקס סוף סוף הגיעו לפלייאוף והדרך להצלחה נראתה בטוחה. אך ד'אנתוני לא הסתדר עם כרמלו שרצה שיטה שתיסוב סביבו, בעיה שחזרה על עצמה גם בקדנציה הבאה של המאמן. שנה לאחר מכן, לאחר תחילת עונה מגמגמת ד'אנתוני התפטר מהניקס, ובשנה שאחריה לקח על עצמו את פרוייקט הגלאקטיקוס של הלייקרס.

לא נרחיב על התקופה בלייקרס שאמנם העפילה לפלייאוף בשנה הראשונה אך לוותה בחריקות של שחקנים שלא התאימו לשיטה, דאנת'וני סרב להתגמש והתעמת עם הכוכבים תדירות. בשנה השנייה, לאחר העזיבה של הווארד ופציעה מסיימת עונה של קובי בריאנט, הלייקרס סיימה את אחת העונות החלשות בתולדותיה ונראה שהקריירה של ד'אנתוני הסתיימה.

דאנת'וני התוודה שספקות כבדות ליוו אותו לגבי השיטה והאם היא יכולה לעבוד. השחקנים בעצמם לא האמינו בשיטה ולא היו לא הוכחות בשטח שמשחק מהיר יכול להביא אליפות. האליפות של גולדן סטייט, שאומנה בידי פליטי פיניקס הגדולה, סטיב קר ואלווין ג'נטרי, יחד עם התודה של ג'נטרי לד'אנתוני בשידור חי, שינתה את הכל.

אמנם לא היתה זו שיטת 7 השניות ששיחקו בפיניקס, אך מבוססת על עקרונותיה, ד'אנתוני שוב יכל להרים את ראשו בגאווה, והתואר 'פורץ דרך' הוצמד לו בשנית.

הקיץ האחרון, יוסטון רוקטס, לאחר עונה מאכזבת, שכרה את שירותיו במטרה לראות האם באמת ההגנה הכי טובה היא ההתקפה.

סגנון אימון

מייק ד'אנתוני הוא מאמן של שיטה. ככזה, הצלחתו תלויה לא מעט בסוג השחקנים שמשחקים תחתיו. בפיניקס זה עבד בצורה מושלמת, בניקס זה נראה מוצלח לעיתים ולעיתים נראה כמו תאונה, ובלייקרס כישלון יחסי.

הוא לא נוטה להיכנס לפרטים של ה-X ו-O, ונותן חופש כמעט מוחלט לעוזריו בפרטים הקטנים. ד'אנתוני הוא תיאורתיקן. אם מרבית המאמנים מתעסקים באסטרטגיות קרב, ד'אנתוני מדבר על עקרונות טקטיים. הוא מסור לסגנון שלו ולא ישנה אותו בשום מחיר, אך הפרטים יכולים להשתנות. הוא מבסס את השיטה על פי מהלכים מהירים ופשוטים שיתנו תוצאות מיידיות. הקצב והריווח חשובים יותר מפרטי התרגילים עצמם. הוא נותן למנהל המשחק, או הפוינטגארד, חופש כמעט מוחלט. אם תדבוק בעקרונות הכלליים, תבצע קריאות של הנעשה על המגרש ותגיב מהר, אתה תצליח לזהות את הכשלים בהגנה ולבצע. השיטה של ד'אנתוני מבוססת על גארד דומיננטי שיודע לחדור ולקבל החלטות מהירות, סנטר נייד היודע לעשות פיקנרול ופורוורדים קלעים לריווח המשחק. הנה המאמן בעצמו מסביר על אחד התרגילים הפשוטים והקטלניים שאנחנו הולכים לראות הרבה השנה ביוסטון.

מבחינת רוטציות- הרוטציות שלו קצרות יחסית והוא מאמין שכולם צריכים להיכנס לקצב המשחק, גם המחליפים צריכים לקבל דקות של פותחים. לכן לרוב נראה אצלו רוטציה של 8-9 שחקנים.

מערכת יחסים עם השחקנים וההנהלה

דאנת'וני הודה הקיץ שאחת הבעיות העיקריות שהיו לו בניקס ובלייקרס זה שהוא לא הצליח לפתח מערכת יחסים עם כוכבי הקבוצה שבדיעבד, הראו לו את הדרך החוצה. דאנת'וני הוא אדם עם אגו. הוא רואה בעצמו איש חזון. ככזה, כולם צריכים להתאים עצמם אליו. כשהכוכב מתאים עצמו לשיטה, כמו במקרה של נאש, הכל עובד חלק. אך במקרה של כרמלו וקובי, שני כוכבים שלא יתכופפו למרותו של אף מאמן, זה פשוט לא עבד. שניהם לא האמינו ולא הסכימו עם החזון של ד'אנתוני, מה שהביא להתנגשויות אגו רבות. במקרה הבוחן של העונה הקרובה, מערכת היחסים עם הארדן תהיה הברומטר שעליו יקום או יפול המאמן. מצד אחד, הארדן מתאים לשיטה של ד'אנתוני כמו כפפה ליד. מכונת התקפה עם ראיית משחק נהדרת ואחד משחקני הפיקנרול הטובים בליגה. מצד שני, להארדן, כמו כרמלו וקובי, יש נטייה לסמוך על עצמו ולבצע פעולות סוליסטיות, מה שנוגד לחלוטין את פילוסופית המשחק של דאנת'וני. שיתוף הפעולה בין השניים יכריע את גורל הקבוצה וגורל המאמן.

מבחינת ההנהלה, ד'אנתוני הוא המועמד של בעלי הקבוצה לס אלכסנדר. דריל מורי לא אוהב את המאמנים שלו דומיננטים, אבל מעמד הג"מ התערער לאחר העונה האחרונה וכישלון ההימור על הווארד נתן את אותותיו. כרגע מורי עושה מה שצריך על מנת לספק את התנאים להצלחת השיטה של ד'אנתוני. יהיה מעניין לראות את הדינמיקה בין השניים במהלך העונה ובעיקר בקיץ הבא כשמורי האגרסיבי בדרך כלל בגזרת הטריידים יצטרך להתחשב גם בדיעת המאמן.

 

 

 

לפוסט הזה יש 37 תגובות

  1. מעניין אם הזקן יפתח עם השפם מערכת יחסים או שהוא יתגלח עליו בדרך ל-MVP.

    1. הצחקתני 🙂
      מאמר מצויין

  2. מעולה אפלטון, תודה רבה! מעניין איך הקבוצות שד׳אנתוני אימן באיטליה נראו אם גם הן שילקו את התקפת השבע שניות, ואיך ההגנה שלהן נראתה.
    אני חושב שהשיטה שלו טובה אבל היא מצריכה שחקנים בעלי יכולת אישית גבוהה בהגנה כי השיטה שלו פשוט לא טובה בצד הזה של המגרש ולא נראה כאילו הוא נותן פיתרון לקבוצות ללא שחקני הגנה טובים.
    גם במידה ויש לו שחקני הגנה טובים ד׳אנתוני צריך להוכיח שיש לו ולקבוצה שלו מה לתת בלי הזה כי עד עכשיו זה לא קרה, בניגוד לגולדן סטייט שהייתה קבוצת הגנה טובה מאוד.
    הגנה מביאה אליפות, והשנים האחרונות הוכיחו את זה.
    הסגל ביוסטון מאוד מתאים לו התקפית ונראה כאילו הארדן מאוד מתחבר לשיאה לפי משחקי ההכנה אבל אין לדעת איך הקבוצה תיראה בשני צידי המגרש. יכנסו לפלייאוף לדעתי אבל לא בטוח שיגיעו מעבר לסיבוב הראשון.

  3. מאמן מצויין וייחודי.
    הבעיה הגדולה שלו היא יחסי אנוש.

  4. אני תמיד אהבתי אותו. אילו היה רק קצת פחות עקשן ומקשיב לי לפעמים

  5. אחלה מאמר על מאמן (שיטתי) לא רע בכלל. הבעיה היא כמו שאמרת התיאום שלו עם הכוכבים. אם הם באותו ראש, כמו נאש, הקבוצה חזקה מאוד. אם לא, אז הלך עליהם.

  6. מאמר מעולה תודה!
    אני מאחל לו לכישלון היום בלילה 😜

    אני לא סבלתי אותו בתקופה בלייקרס כי הגנה אצלו זה רק בתיאוריה וזה שיגע אותי. מעבר לזה שזו הייתה עונת המשבר של הלייקרס.

  7. כתבה נהדרת. תודה

  8. יוצא מן הכלל, אפלטון!

    אני מאמין שד'אנתוני הגיע בתזמון מושלם ליוסטון –
    הוא למד על בשרו את המחיר של היעדר שיתוף פעולה עם כוכבי קבוצותיו (ושלא לא כל יום נאש…),
    והארדן למד, שכאשר הקבוצה לא מאומנת, הוא לא יכול להגיע להישגים.

    לזכותו אני חייב לציין שהיה לו חלק מרכזי באחת התקופות בהן הכי נהניתי להיות אוהד (תקופת נאש בסאנס, כמובן),
    אני מאחל לאוהדי הרוקטס שהוא יצליח לגרום לקבוצה להיראות טובים באותה מידה.
    כי אם כן – אנחנו צפויים לחוויה נהדרת.

    1. אפשר לקוות שאכן דאנטוני והארדן, כל אחד בגזרתו הוא, מבין שעליו להיות פחות עקשן על-מנת להגיע להצלחה המיוחלת.
      מה גם שלשניהם בשלב הזה של הקריירה אמורים להיות רעבים לתואר, ולצורך כך הם בהחלט צריכים לשים את טובת הקבוצה לפני טובתם האישית.

      1. אני מסכים עם שניכם ב 100%

  9. אפלטון זו (עוד) כתבה מעולה. האירה לי כמה אספקטים של ד'אנתוני שלא ידעתי, לדוגמא כמה היה שחקן חשוב באיטליה. מזכיר את קרלייל שגם היה שחקן חשוב בעברו והיום הוא מאמן מעולה.
    ד'אנתוני מתאים מאוד ליוסטון, מה שלא ברור לי הוא למה הקבוצות שלו לא טובות גם בהגנה. מה, נגמר לשחקנים החמצן כשהם רצים כל כך מהר להתקפה?! אני לא רואה סתירה בין התקפה של 7 שניות והגנת ברזל, והוכיחה היא אכן ג"ס של שנה שעברה.

    1. זוכר את הצרות שהוא היה עושה כשחקן למכבי (בתקופה עם רוברטו פרמייר).

      1. ובוב מק׳אדו

    2. אחת הטענות העיקריות כלפיו בשנים עברו היא שפשוט לא אכפת לו מההגנה והוא לא טורח לתרגל אותה.
      מה שהוא, והליגה כולה הבינה זה שכדי שקבוצה תהיה עם סיכוי כלשהו לאליפות היא חייבת להיות טופ 10 בהתקפה ובהגנה.
      זו הסיבה שהביאו את ג'ף בלדזק מממפיס כדי לחזק את ההגנה, בעיקר ההגנה הקבוצתית.
      בכל מקרה קשה לי לראות את יוסטון מגיעה לרמה של טופ 10 בהגנה אבל אם יהיו טופ 15 וטופ 3-4 בהתקפה, מה שבהחלט אפשרי, זו תהיה עונה מוצלחת מאוד.
      אני אישית לא כל כך מאמין בכדורסל הזה, אבל מקווה להתבדות.
      לאוהבי הכדורסל המהיר והמשוחרר זו תהיה חוויה לעיניים

      1. ההגנה של מיאמי 2006 דורגה 17 בליגה,
        ההגנה של קליבלנד בעונה שעברה דורגה במקום ה-10.

        הגנה טופ 15 היא יותר מאפשרית, לנוכח העובדה שב-2014 הרוקטס דורגו במקום ה-12 .

        1. יאללה גיא אני איתך עם האופטימיות. גם היית אופטימי לגבי הקאובויז בתחילת העונה וצחקתי עליך

  10. אם רק ישכיל להסתדר עם הארד הכל יהיה בסדר

  11. מאמר נהדר אפלטון. תחושת הבטן שלי שהשידוך שלו עם יוסטון והזקן הוא די מתכון לאסון, אבל ימים יגידו.

    1. מה שבטוח לדעתי זה שיהיה כאן ״קצה״ – או שהרוקטס עם דאנטוני ינסקו חזרה כלפי מעלה אל הטופ-4 במערב, או שיתרסקו ויחמיצו את הפלייאוף. דריכה במקום, לדעתי, לא תהיה כאן.

  12. אפלטון תודה על הפוסט
    מעולם לא אהבתי אותו

  13. לדעתי הגיע הזמן שנוא יצליח ושהנ.ב.א. ישתנה בהתאם

  14. מעולה.
    יותר מכל, הוא מזכיר לי מאמני כדורגל. אנשים עם שיטה סדורה וכללית שנותנים מקום רב לשחקנים לפעול בתוך השיטה. וכאשר השיטה כל כך קבוצתית ואטרקטיבית (ויש לה חלק בגדולתו של נאש) איך אפשר לא להיות בעדה?
    ואולי הוא לא מזכיר לי סתם מאמני כדורגל. הוא מזכיר מאמן מסוים מאוד שגם עשה את צעדיו הראשונים באיטליה. ואני מתנצל בפני מי שלא חובב או מכיר את הספורט ובכל זאת קורא את הפסקה הזו. הוא מזכיר את האגדה הצ׳כית זדנק זמאן. חובב התקפות מהירות (הקצב של הקבוצות של הצ׳כי יכול להזכיר קבוצה של האיטלקי), אוהב ונותן חופש לשחקנים יצירתיים שמנהלים משחק ואוהב מאוד להסתכסך עם הנהלות ושחקנים עם אגו. זו הסיבה שבשנים האחרונות זמאן מקבל הצעות בעיקר מקבוצות צעירות שצריכות מגע אומן שלו.
    הליגה צריכה יותר כאלו. ואם ד׳אנתוני ישחזר אפילו חלקית את תקופת השמש העולה, יהיה מרהיב.

    1. לא שמעתי על הזדנק הזה

      1. חבל. אחד המאמנים המעניינים. השיא שלו היה באיטליה של שנות ה-90 עם פוגיה (העלה אותה מאשפתות לצמרת), לאציו (נאבק על האליפות) ורומא (עזב שנה לפני האליפות האחרונה של המועדון). מאז הוא פחות חווה הצלחה, והשנים נטולות האליפות שלו בבירת איטליה נתקעו לו כמו עצם בקריירה.
        לפני כמה שנים השם שלו חזר לכותרות עם מהלך שמבטא מעולה את התקפת שבע השניות: בבעיטת הפתיחה, חצי קבוצה אצה קדימה ומנסים לנצל את השאננות של פתיחת משחק (רגילים לכמה מסירות אחורה לפני ניסיון התקפה) כדי להבקיע.

        1. נשמע כמו פוסט מעולה להופס! אם יהיה לך זמן וחזק אתה מוזמן לשלוח לאחד מחברי הצוות

          1. זה רעיון!
            לפני שהמחשב שלי עשה ניקס, כתבתי משהו לאתר. אולי לפני שאתפנה לשחזר אותו אעשה את ההצעה שלך. רק מפחד שכמות הקהל שתרוץ לקרוא על מאמן כדורגל איזוטרי תשבור את השרתים של האתר.

  15. סדרה יוצאת מן הכלל גמעתי עכשיו כמה מאמרים תודה רבה.

  16. מעולה אתה חיייב כשתגמור את כל מאמני הנבא להמשחך למכללות ולאירופה פשוט נפלא ומלמד.

    1. תודה, זו עבודה של כמה וכמה אנשי צוות ולוקחת זמן רב אז לא מבטיח כלום, אבל זה מעניין מאוד לקרוא עליהם ולנסות להבין דרכי ניהול שונות ולהכיר את האנשים קצת יותר לעומק.
      כשנסיים עם הפרוייקט הזה אני מקווה להמשיך להתעמק בדמויות מפתח בכדורסל. אולי הבעלים או הגמ"ים.

  17. אדיר. תודה

  18. סידרה אדירה מאין כמותה שמעלה את האתר עוד יותר (מטורף).
    תודה רבה לאפלטון וצוות הכותבים הנהדרים.

  19. thanks scipper

  20. יופי של מאמר.
    חסרה לי הזווית שלך – כלומר מה אתה חושב עליו ועל שיטתו. האם זה טוב? רע? מתאים? אנכרוניסטי?

    1. כמו שאמרתי לגיא, אני לא ממש מאמין בכדורסל הזה. אני חושב שהשנה ביוסטון יש את השחקנים שהשיטה תצליח לנצח יותר משחקים משתפסיד, אבל אני אישית מעדיף משחק קצת יותר איטי ומבוקר.
      למרות זאת, רואים שהוא מאמן, ויש מסגרת בתוכה משחקים, בניגוד למה שהיה ליוסטון ב-5 שנים האחרונות. כמו שהימרתי בפריוויו'ס, אני חושב שבהיעדר פציעות משמעותיות להרבה שחקנים ביחד יוסטון תנצח משהו כמו 47 משחקים ותעלה מהמקום השישי. ומול הקליפרס תמיד יש סיכוי 😉

  21. לא אוהב אותו, אי אפשר לקחת אליפות עם רוטציה של שמונה שחקנים.
    הא פוצע את הכוכבים שלו (הפציעה הקשה של קובי היתה תחתיו אם אני לא טועה)

כתיבת תגובה

סגירת תפריט