מה היה קורה אם צ'ארלס בארקלי משחק היום?/ודיע סרסור


"אחד הדברים שהמון אנשים  אומרים לי ואני מאוד מעריך זאת: אולי אני הולך לא להסכים איתך, אבל אני יודע שאתה הולך להגיד את האמת ולהיות הוגן בדברייך"

נראה לי שהציטוט הזה מפי סר צ'ארלס יכול להגיד המון על הקריירה שלו. הוא תמיד יעשה את הדברים בדרך שלו, תמיד יבחר את הדרך שהוא רואה לנכון, תמיד יגיד את הדברים שיש לו בראש בלי לעשות חשבון לאף אחד.
הוא מסוג האנשים שאנחנו אוהבים לכנות אותם "אלה שאומרים את מה שכולנו רוצים להגיד, אבל אנחנו לא יכולים להגיד זאת כי יש לנו מעצורים".

הכדורסל של היום שייך לזרם הפוסט מודרני ואני לא מדבר על ספרות. היום שוברים את כל החוקים, מנסים כמה שיותר למצוא דברים חדשים לא מובנים לכולם אבל שיצליחו, רוצים קצב מטורף בלי עצירות, בלי שום דבר שהוא קרוב לעידן הישן הקלאסי, בו הלכו לשחקני פוסט וחיכו שיעשו את העבודה.

מבחינה רלוונטיות ובידור לקהל של היום, מאוד קל להתחבר לסגנון הזה כי בוא נודה בזה כולנו רצים כיום, לא מוכנים לסבול שנייה בלחכות לכל דבר אשר הוא בלי לשחק במכשירים החכמים שלנו, אין לנו זמן איכות עם עצמנו, ואנחנו לא מסוגלים סתם לשבת ולחכות ולחשוב קצת עם עצמנו בלי שהדבר הארור הזה ישתלט לנו על האצבעות.

https://www.youtube.com/watch?v=ddRiUKI71bg

כנ"ל גם בכדורסל.

מאמנים כבר לא יכולים לסבול עוד מהלך פשוט בקצב איטי, אולד סקול. אנחנו רוצים שתתחילו לרוץ, תתחילו לקלוע כמה שיותר.
אולי אנחנו לא שמים לב לזה אבל קצב החיים שלנו מטורף. אנחנו לא עומדים לרגע לנוח או בכלל לשתות איזה קפה או נס על הבוקר רק כדי לקרוא עיתון ( אוי אני מתגעגע לימים של להחזיק עיתון ).
פרנק ווגל , גיף הורנסאק בראד סטיבנס הם מאמנים מהשורה הראשונה בליגה וכולם דיברו בשבוע האחרון על כך שהם הולכים לשחק בקצב הכי מהיר בליגה ולהריץ כמה שיותר התקפות.
למען האמת אני מופתע שווגל, שנחשב למאמן מסורתי עם הגנה מאוד קפדנית ואוהב לשחק בקצב איטי השנים באינדיאנה יעידו על כך, פתאום מצהיר שאורלנדו שלו הולכת לזרוק כמה שיותר ולרוץ כמה שיותר בהתקפה ( אולי מריו הזוניה סוף סוף יתחיל להפציץ ).
המודל של הווריורס מאוד מוצלח וסחף אחריו את כל קבוצות הליגה. אני זוכר עד היום כאשר מאמנים פשוט השתגעו משחקן שהריץ מתפרצת ועצר לקלוע שלשה , אתם יכולים לתאר לעצמכם מה יקרה בימים אלה.

עכשיו תארו לכם בחור בגובה 1.98, שמנמן שיכול לקחת ריבואנדים כמו מטורף, ומספיק זריז כדי לרוץ כל הדרך מתחילת המגרש ולגמור עם דאנק מהדהד. נכון הדבר הראשון שעולה לראש באותה נשימה עם בארקלי היא ריבאונדים. הבחור היה מסוגל ללקט ריבאונדים מבין שלושה בחורים גבוהים ב 15 ס" ממנו. יש אמירה מפורסמת שהמאמנים אוהבים לצטט בקשר לריבאונדים והיא: " לוקח את הריבאונד לא מי שהכי גבוה אלא מי שהכי רוצה לקחת את הריבאונד.."

דיברו המון על ההגנה של בארקלי. מייקל ג'ורדן נהג לצחוק על ההגנה של צ'ארלס אבל הוא תמיד אמר שהוא היה עושה את המקסימום. אם הוא היה רוצה להיות שחקן ההגנה הכי טוב הוא היה הופך לכך אבל הוא רוצה להיות הכי טוב בכלל ובהחלט היה קרוב לכך, כאשר ג'ון פקסון מנע ממנו אליפות בסדרה אדירה מול הבולס ב 93.

לדעתי, בעידן של היום הוא היה נחשב לסטופר הגנתי.
הדרישה היום מהגבוהים היא לקטוף ריבאונדים ולהיות מספיק ניידים כדי להגן מול הגארדים המהירים בחילופים וכו'. טריסטן תומפסון נהיה עשיר מלעשות רק את זה, ובארקלי היה מסוגל לעשות זאת וגם להיות הקלע המוביל בקבוצה!!!

אני לא יכול שלא להשוות בין בארקלי לדריימונד גריין של היום, וזה לא רק מבנה הגוף , שיטת המשחק ,האופי, הלחימה. אני יודע, רובכם יצרחו בפניי עכשיו שגרין יותר טוב הגנתית, ובארקלי בליגה אחרת מבחינה התקפית, אבל במערכת מוצלחת כמו הווריורס, בארקלי היה משתלב בדיוק באותו תפקיד של דריימונד.


מכיוון שעמדת הסנטר הולכת ונכחדת, בארקלי, שששיחק כסנטר בקולג' היה מתבלט בקלות בליגה, ובקבוצה מספיק טובה היה לוקח אליפות אחת או שתיים  (הפיניקס סאנס עם מארלי וקווין ג'ונסון הייתה לוקחת לדעתי אליפות בליגה של היום).
כיום, עם כל הסטטיסטיקה והמדד שכל שחקן נמדד בו מראה לכל אחד מאיתנו מה כל שחקן עושה בדיוק על המגרש, האם הוא חזק ליד הטבעת, מה מדד היעילות שלו בפיק אנד רולים וכו, כל העבודה ההגנתית של בארקלי הייתה בולטת עוד קצת יותר. דמיינו לכם את בארקלי משחק עם הגריק פריק תחת הראש המשוגע של קיד מנסים לשחק שוט אנד גאן, רק שבמקום שלשות יהיו הטבעות.

התחלתי לכתוב כתבה זאת עם הידיעה שאני רוצה לדבר על המהפך בליגה ואז לא יכולתי שלא לחשוב על בארקלי במונחים של היום. האם אנחנו הולכים לראות עוד שינויים, דוגמת קו ארבע נקודות, שינוי בשיטת משחק בלי פוסט בכלל או עוד, אבל דבר אחד בטוח: צ'ארלס בארקלי תמיד יהיה בולט, וטוב מאוד גם אחרי כל שינוי שהמשחק החדש ידרוש.

לפוסט הזה יש 83 תגובות

  1. יופי של פוסט.

    יש יחידי סגולה, שלי אישית ברור, שלא משנה מתי הם היו משחקים, הם היו בולטים.
    בארקלי הוא דוגמה מצוינת לשחקן שכזה.

    ואני לא יכול שלא להסכים שבכדורסל של היום הוא היה פורח.
    (רק לא בגולדן סטייט. הוא תמיד היה שחקן שהיה חייב להיות מס' 1 בקבוצתו)

    1. לגמרי. לצ'אק (איף איי מיי) היו סט יכולות מאוד ייחודי ואם לוקחים בחשבון את האופי הלוחמני והבלתי מתפשר שלו אז אין לי שום ספק שהוא היה מצליח גם היום.

  2. מסכים. אם יש שחקן עבר שהיה עושה בקלילות את המעבר לכדורסל המודרני זה בארקלי. כשאני חושב על זה, זה אשכרה מוזר שהוא הצליח כמו שהוא הצליח בשנות התשעים. זה כאילו הוא מהעידן הזה ומישהו מהופס זרק אותו לניינטיז כדי לראות איך הוא יתמודד מול הג׳ורדנים והיואינגים.

    1. יש כמה שחקנים שהיו עושים את המעבר לא פחות בקלות כמו מייקל ומג'יק ובירד ווסט וביילור ווילט וגרווין ודייב תומפסון ועוד ובכללם כל גדולי האתלטים במשך השנים וכל הגדולים של שנות השמונים והתשעים.

  3. פוסט נפלא!
    בארקלי הוא יחיד סגולה, לא ניתן להשוות אותו לדריימונד גרין או לשחקן אחר.
    אם היה משחק היום היה בארקלי בדיוק כמו פעם

  4. אורגזמה על הבוקר !
    התמונה עם החולצה אומרת הכל.
    לדעתי דווקא בלייקרס הוא היה הכי טוב. היה עושה סדר בחדר ההלבשה… מתכון לעוד כמה נצחונות בעונה.
    האיש והאגדה 🙂

    1. הבחור המסכן הזה גומר קריירה ענקית בלי אליפות, מקבל הזדמנות שניה פה בהופס לעבור במנהרת הזמן לימינו אנו, ומכל הקבוצות דווקא אל הלייקרס אתה שולח אותו? נראה לי שהוא היה מוותר על התענוג.

  5. אני דווקא חושב שהיתה לו בעיה בליגה של היום, כי ה-SF של היום הרבה יותר זריזים ומהירים מאז – היו מטגנים אותו בהגנה.

  6. אני לא בטוח עד כמה בארקלי היה מצליח בליגה של היום, בעיקר כי הוא לא כל כך מתאים כסטרץ׳ 4.
    לעומתו דן מארלי שציינת בסוף היה נהפך לכוכב היום בליגה.

      1. מסכים עם התגובה של נתן – שלשות זה טוב יפה וחשוב אבל ממש לא חזות הכל. מה שכן, צ'אק היה קלעי שלשות די מחורבן, מה שלא מנע ממנו לזרוק שלוש-ארבע שלשות כל משחק.

      2. אמרתי שבארקלי לא כל כך מתאים למה שGMים מחפשים היום ואם ניקח גם את עניין הגובה יש אז יש לי ספק ביכולת שלו להצליח בם היום. ואגב לא ידעתי שבארלי היה מסוגל להוביל כדור (אני בן 18 ולא ראיתי אותו משחק בלייב)

          1. עניין הגובה שממוצע הליגה עלה, כי אולי שחקני בפנים היום פחות גבוהים (והם יותר אתלטים) אבל יש יותר שחקנים בעמדות החוץ בגובה של בארקלי או גבוהים ממנו (קליי תומפסון או דמאר דרוזן למשל)

          2. אני לא יודע עד כמה שחקני הפנים של היום יותר אתלטים אבל בארקלי התמודד בהצלחה עם לא מעט שומרים אתלטים נמוכים וגבוהים ממנו. אני די בטוח שגם במשחק של ימינו הוא היה סופר דומיננטי. חוץ מזה איך הגובה של שחקני החוץ משפיע על בארקלי? הם לא היו צריכים להתמודד איתו בפוסט ואם כן אז באמת שיהיה להם בהצלחה.

          3. כי יכול להיות שאופן השימוש בו היה שונה היום מפעם, והיום השחקנים יותר אתלטים מפעם לאו דווקא בגלל כישרון טבעי אלא יותר כי האימון ומאמני הכושר מצליחים להוציא יותר מהשחקנים.

          4. אני לא רואה סיבה שאופן השימוש בו היום יהיה שונה. מדובר באחד מ5 שחקני הפוסט הטובים בהיסטוריה (וזה ממש בעדינות). כל מאמן היה מת לשחקן כזה היום. הסיבה שמשחק הפוסט דועך היא לא כי הוא לא מתאים לימינו אלא כי אין שחקנים מספיק מיומנים. עם הגידול בחשיבות של הקליעה מבחוץ שחקן פנים בסדר גודל כזה הופך לנכס מכיוון שהוא יוצר אינספור מבטים פנויים לשאר.
            אני לא רואה סיבה אחת שבארקלי היה פחות מצליח בימינו משנות ה-80/90

    1. בשיאו בפניקס זרק 2.8 למשחק וקלע בשלושים אחוז (לדעתי שיחק שם יותר 3 ויותר הוביל כדור), בשאר הקריירה פחות מ- 2 למשחק ב- 25%.
      אז לא קלע טוב, אבל לא זרק 3-4 למשחק.
      ברמת הזיכרון שאינו מבוסס סטטיסטיקה, בארקלי היה מספיק איום ל-3 כדי שיצאו אליו.

      נתון מפתיע (מבחינתי) – אחוז הקליעה הממוצע בליגה לא השתנה הרבה, כן עלה בהרבה מספר הזריקות למשחק.
      אין לי את הזמן לבדוק אבל מאד מעניין הייתה קפיצה עצומה במספר הזריקות ל-3 אחרי עונת 93/4, מ- 10 לקבוצה במשחק ל- 15 וזה גם די נשמר.
      זה מוזר כי ההבדל בין 2011/12 לבין 2015/16 הוא פחות חד מ-18 ל-24 (עליה של 33% לעומת עליה של 50% אז), אז למרות שהיום כולם עפים על השינוי בשלשות, באמצע שנות ה-90 היה שינוי יותר משמעותי בתחום הזה.

      1. הייתי בטוח שאתה פחות צעיר.
        בשנים האלה הליגה קירבה את קו השלוש בחצי מטר. זה הוביל לקפיצה שגם אחרי שהרחיקו את הקו בחזרה הפכה את השלשה לנשק הרבה יותר משמעותי.

      2. נו אתה עכשיו גורם לי לעשות גוגל ואשכרה לבדוק את השטויות שאני אומר פה… אז בין השנים 92 ל97 – שנות השיא שלו בפיניקס, הוא זרק 3-4 שלשות למשחק (ב 97 זרק 4 שלשות למשחק) ורוב הקריירה דשדש על עשרים ומשהו אחוז. כמו שאמרתי, השליך לבנים ולא התבייש בזה. גם אני זוכר אותו משחק ואף פעם לא הבנתי למה הוא מרשה לעצמו לזרוק מרחוק כל כך הרבה – אבל צ'אק ביינג צ'אק, אף פעם לא היה זקוק לאישור של אף אחד לעשות משהו, בעיקר לא על המגרש.

        1. הנתונים של גיורגי נכונים.
          97 הייתה כבר ביוסטון ובכלל הוא זרק יותר בשנים האלו בגלל שקירבו את הקו. בכל מקרה שנות השיא שלו היו דווקא בפילדלפיה (+העונה הראשונה בפיניקס) אבל אתה צודק שלא הייתה שום סיבה בעולם שהוא ימשיך לזרוק את השלשות האלה.

  7. מיד שקראתי את הכותרת קפץ לי לראש ההשוואה המתבקשת לגרין..
    אין כמעט ספק שבארקלי היה מצליח בכדורסל של היום. בטח היה עובד עוד קצת על השלשות שלו

  8. צ'ארלס בארקלי הוא איש מרתק עם המון סתירות פנימיות, שאני באופן אישי מעריץ ואוהב כשחקן.

    הכישרון המדהים שלו, התשוקה שלו למשחק, הרעב שלו, וחוקי הפיסיקה שהוא כל כך נהנה לשבור: גובה, משקל וחוסר יכולת לתפוס כדור ביד אחת.
    האיש אגדה, האיש מדהים, מבחינתי הוא היה השחקן הטוב ביותר בתחילת שנות ה- 90, דווקא בגלל המוגבלויות שלו, ויסלח לי הוד אווריריותו.
    כנער, לאהוב את מייקל ג'ורדן זה כמו להתאהב במיס עולם. משעממת תחת. הכל מושלם והכל צפוי.
    אבל להתאהב בצ'ארלס ברקלי זה כמו להתאהב בשחקנית דרמטית. אתה לא יודע מה אתה הולך לקבל. אתה מקבל דמות עגולה (דאבל מינינג מושלם) על כל הדברים המדהימים שלה ועל כל הפגמים שלה.

    ולצ'ארלס בארקלי היו פגמים: אחולשלוקי פגמים:
    – חוסר היכולת לבחור את הקבוצה הנכונה בזמן הנכון
    – הפה הגדול שלא תמיד פגע במטרה
    – בעיות האלכוהוליזם והאלימות הקשות

    הבעיות האלה ממשיכות איתו גם בתור פרשן (רק בלי היכולת):
    הוא מרתק, הוא נהדר, הוא מחזיק שידור.
    האבחנות המקצועיות שלו? לא ממש משהו לקחת הביתה.
    הוא קצת הליצן של השידור שמתיימר להיות הפרשן המקצועי הרציני.

    מבחינת התזה שלך: במובנים מסוימים, בארקלי היה יכול נהדר בתקופה הנוכחית. היתה לו קליעה טובה מבחוץ (מי אמר שהוא לא יכל להיות סטרץ'). אין היום חיות ריבאונד שמולם בארקלי התמודד אז.
    אבל הכל היום הרבה יותר סטרילי, נקי, פחות אלים ומתלהם.
    אם דריימונד עף במשחק הכי חשוב של הפליאוף על צרור הברכיות שהוא החטיף. בארקלי היה רואה את הפליאוף בטלוויזיה, אחרי שהיה מורחק לחצי שנה אחרי שהיכה צופה.

  9. בנוסף, עם כל האהבה ליד הרכה שלו, שחרור הכדור שלו היה מאוד איטי ומגביל אותו מאוד בימינו.
    ניתן להגיד בוודאות שלא היה מסתדר בעמדה 3. בעמדה 4 יש לו דווקא יתרונות שהיו מועצמים היום, כמו יכולת ריבאונד וזריזות יחסית לעמדה.

  10. מעולה!
    צודק לגמרי לגבי בארקלי. הוא היה קורע את הליגה של היום. אבל גם היום לא היה זוכה באליפות. גורל זה גורל חביבי

  11. פוסט נהדר!

    אני אסתכן פה בעליהום מצד כל חובבי הנוסטלגיה ומומחי הכדורסל באתר אבל אני אגיד שאני אף פעם לא סבלתי את בארקלי (וגם שלא סבלתי את ג'ורדן עדיין היה לי קשה איתו כאלטרנטיבה).

    לשים אותו בתחרות עם שחקנים כמו דנקן, קרל מלון ונוביצקי על רשימת הפאוור פורוורדים הגדולים בהיסטוריה זה פשוט עלבון בשבילם.

    צ'רלס בארקלי הוא בעיקר מכונה משומנת של יחסי ציבור ובן אדם שמרוב שהוא דיבר על עצמו לא הפסיקו לדבר עליו. תארים לא היו לו גם לא שניסה לעלות על העגלה של יוסטון, בפילדלפיה הוא כשל ניסיון חרוץ ומעולם לא עבר סיבוב שני בפליאוף (אם וכאשר הוא בכלל הגיע לשם) ועל הזמן שלו בפיניקס יש פה מספיק שיזילו ריר אבל בפועל, מעונה אחת של כמעט אי אפשר ליצור את הסיפור המיתולוגי שייצרו עליו.

    הוא היה שחקן טוב, בלי ספק, אגדי? רחוק מזה אבל הפרובוקציות שלו והפוליטיקה שתמיד הייתה קיימת אצלו הופכת אותו לנמנה על רשימה של הגדולים. בארקלי הוא כמו הילד המופרע לכיתה שהמורה הופכת אותו לחבר שלה רק כדי שלא יעשה בעיות. זה לא עושה אותו עדיין לתלמיד מצטיין.

    הוא היה גדול בזמנו ויכול להיות שהיה גדול גם היום אבל אחד הגדולים בכל הזמנים? אתם בטח צוחקים עליי. אולי אחד הגדולים לרוחב.

    1. דבריך מראים שאין לך כל מושג.
      בארקלי הרבה יותר טוב מנוביצקי עם חכמת משחק ויכולת מסירה גדולים יותר וריבאונדר טוב בהרבה ויכולת התקפית כללית טובה יותר למרות היתרון של נוביצקי בשלשות והגנה טובה יותר וחטיפה טובה יותר.
      וכן הוא היה טוב ממלון עם חכמת משחק טובה לא פחות והתקפה טובה יותר וריבאונדר טוב יותר בגובה של גארד ואולי בהגנה היה למלון יתרון אך במכלול בארקלי טוב יותר.
      דאנקן אכן יכול להיות הפאוור הטוב בכל הזמנים אך בארקלי היה קלעי וריבאונדר טוב מדאנקן באופן ברור ועם חכמת משחק ומסירה לא פחות טובים.
      היותו של בארקלי פאוור אדיר בגובה של גארד הופכתו לאחד הגדולים בכל הזמנים ובעיני הגדול בכל הזמנים.

      1. קרמר – אתה יכול לחלוק על דעתי, אדרבה. אבל אני לא מוכן לקבל התנשאות של 'אין לך מושג'. זה לא מדע אבסולוטי פה. אז אנא ממך…

        1. ולעניין עצמו, המספרים יספרו לך שמאלון היה גם שחקן התקפה טוב יותר מבארקלי (ממוצע קריירה גבוה ב-3 נק' משל בארקלי), זה נכון בעיניי גם לנוביצקי, שיש לו מספרים דומים בהתפקה. אבל לאן בדיוק ברקלי לקח את הקבוצה שלו, לעומת נוביצקי (ולהזכירכם נוביצקי הגיע לגמר NBA אם סנטרים כמו דסגנדה דיופ ואריק דמפייר ואם כוכבי משנה כמו ג'ייסון טרי וג'וש האוורד. שמות קצת פחות גדולים מקי.ג'י ודן מארלי. אה רגע, לנוביצקי גם הייתה אליפות).
          ובנוגע לדאנקן, טוב נו, אני לא אספר לך מה דאנקן עשה עם הקבוצה שלו ואיזה ווינר הוא היה לעומת החבר בארקלי.
          בארקלי היה אחד מגדולי הריבאונדים ובטח ובטח הפאוור פורוורד הכי טוב ביחס לגובה שלו אבל הגדול מכולם? לחלוטין לא מסכים

          1. יאיר אני חושב שכאן אתה מפספס. בארקלי היה שחקן התקפה הרבה יותר מסוכן. לא מספיק להסתכל כאן על סך כל הנקודות. בארקלי קלע את הנקודות שלו בדיוק הרבה יותר גבוה ממאלון וגם בהשוואה לנוביצקי.
            אני דרך אגב מסכים שבתמונה הכללית הוא אחרי שלושתם.

          1. קרמר, אתה אולי מבין בכדורסל (לא מחזיק מי יודע מהרשימות שלך אבל נניח לזה) אבל היחסי אנוש אתה ממש לא מבין. הדעה שלך לא שווה יותר או פחות משלי והמושג שלי לא פחות משלך למרות שהוא שונה. מי שמך לקבוע מי מבין יותר, אלוהי הכדורסל?

    2. יאיר אחי, אין לך מושג. זה לא עלבון אלא חוות דעת. הדברים שכתבת אכזריים ולא נכונים. בארקלי דיבר הרבה, אבל תמיד דיבר על המגרש. היה שחקן שלם שכיבד את כל האספקטים של המשחק והיה אולסטאר אם וי פי וחבר דרים טים בדור של ענקים. מעולם לא עשה יחסי ציבור לעצמו, אלא אם אתה מחשיב אמירת אמת וחוסר שיתוף פעולה כיחסי ציבור. להגיד שאין מה להשוות בינו לבין נוביצקי, דאנקן ומאלון? חוסר מושג, הסטטיסטיקה האישית של בארקלי במשחקים נגד מאלון לדוגמא, היתה יותר טובה. שיחק בפילדלפיה בקבוצה נחותה והוביל אותה להישיגים ולפלייאוף, את פיניקס הפך לקונטנדרית עם ההגעה. כמה שחקנים אתה מכיר שקלעו 56 נקודות במשחק פלייאוף? אגב, ה"הגנה" של גיא רק מראה כמה אתה חסר מושג, מקום רביעי בכל הזמנים למכונת יחסי ציבור? מקווה שכתבת את זה בשביל תשומת הלב, והנה קיבלת.

      1. אני כותב את זה כי אני חושב אחרת ממך לא כי אני מנסה למשוך תשומת לב (אני כותב על מינסוטה ועל כדורסל ישראלי באתר, הדבר האחרון שאני מנסה לעשות זה לכתוב רק על דברים מעניינים…)
        את פילדלפיה הוא לא הוביל לשום הישגים ראויים לציון (בעונה האישית הכי טובה שלו הוא לא הגיע לפליאוף), פיניקס באמת הפכה קונטדרית איתו אבל גם קודם היא הייתה קבוצה של 53 ניצחונות בעונה וסיבוב שני במערב. אני לא אמרתי שהוא לא היה שחקן טוב, אני לא אמרתי שהוא לא היה מוכשר או שהוא לא עשה כמה דברים גדולים. הוא עשה ועוד איך, אבל גם את קווין גארנט אני לא משווה לדאנקן או למלון וברקלי הוא משהו ברמה שלו.
        בארקלי הוא מכונת יחסי ציבור. נקודה. להגיד מה שבא לך, זה מכבסת מילים ללהיות חסר טקט ואני לא הייתי מכנה שחקן שירק על אוהדת כתכונה כל-כך נפלאה.

        1. יאיר – הבוטות והאופן הנחרץ שבו אמרת את הדברים הם אלה שהופכים אותך בעיני לחסר מושג, או לחליפין לפרובוקטור.
          זה דיון עקר שאין לי עניין להמשיך בו, כל אחד יכתוב מה שהוא רוצה

          1. למה?
            כי יאיר כתב דעה לא פופולרית?
            יש תגובה לגופו של עניין, יש תגובה לגופו של כותב.
            אני משער שבארקלי אינו נמנה עם המגיבים/קוראים באתר,
            כך שאני לא רואה מדוע הדיון צריך לעבור לקווים אישיים.

          2. נתן – במקום לענות לי על הטענות הענייניות שהעליתי בקשר לכדורסל וההצלחה שלו להגיע לתארים, אתה קורא לי פרובקטור ופתאום לא נאה לך לדון איתי. גם זאת שיטה…

      2. כשבארקלי הגיעה לפילי היא הייתה קונטנדרית, שזכתה באליפות הליגה רק שנה או שנתיים לפני בואו. ושיחקו בה מוזס מלון וד"ר ג׳יי.
        אז על איזו קבוצה נחותה אתה מדבר?

  12. דבריך מראים שאין לך כל מושג.
    בארקלי הרבה יותר טוב מנוביצקי עם חכמת משחק ויכולת מסירה גדולים יותר וריבאונדר טוב בהרבה ויכולת התקפית כללית טובה יותר למרות היתרון של נוביצקי בשלשות והגנה טובה יותר וחטיפה טובה יותר.
    וכן הוא היה טוב ממלון עם חכמת משחק טובה לא פחות והתקפה טובה יותר וריבאונדר טוב יותר בגובה של גארד ואולי בהגנה היה למלון יתרון אך במכלול בארקלי טוב יותר.
    דאנקן אכן יכול להיות הפאוור הטוב בכל הזמנים אך בארקלי היה קלעי וריבאונדר טוב מדאנקן באופן ברור ועם חכמת משחק ומסירה לא פחות טובים.
    היותו של בארקלי פאוור אדיר בגובה של גארד הופכתו לאחד הגדולים בכל הזמנים ובעיני הגדול בכל הזמנים.

      1. אז יאיר בחברה טובה!

        פאנל של "חסרי מושג" מ-ESPN דרגו את ה-PF הגדולים בכל הזמנים.
        ברשימה שלהם בארקלי רביעי אחרי דנקן, מלון ונוביצקי.

        http://www.espn.com/nba/story/_/page/nbarankPFs/ranking-greatest-power-forwards-nba-history

        (חבל, אם הם היו יודעים שאתה זה שקובע למי יש או אין מושג, אז הם היו בודקים אתך מראש…)

        (ברור לי שיאיר ממש לא זקוק "להגנה" הקלושה שלי, אבל לא יכולתי להתאפק…)

        1. לא כל עתונאי ספורט שוקל שיקולים בהכרח רציניים בשיקולי בחירות שלו. רבים מאנשי הכדורסל וגם עתונאים יחלקו לחלוטין על הבחירה שהבאת כולל שבלון ונוביצקי לפני גארנט שהיה שחקן מגוון יותר מנוסיצקי ומלון וחכם לא פחות אם לא יותר ועם יכולת מסירה טובה יותר ומנהיג גדול יותר ושחקן הגנה הרבה יותר גדול וריבאונדר גדול יותר.

          1. ישראל, אני בכלל לא נכנס לוויכוח לגבי מיקומו של בארקלי בהיררכיה של ה-PF,
            עובדתית, ישנם לא מעט אנשי ספורט שמציבים את נוביצקי לפני בארקלי ברשימת ה-PF.

            וזו, דרך אגב, בכלל לא הפואנטה.
            הפואנטה היא שאם אתה מצפה שייקחו את תגובותיך ברצינות,
            אז מומלץ להימנע מ-"אין לך כל מושג".

            איך בדרוג כל כך סובייקטיבי אפשר להגיע להכרעות כל כך דטרמיניסטיות?

            (וזה מעבר לעניין "הפעוט" של איך מנהלים דיון ענייני ותרבותי)

          2. אפשר להגיע להרעה ברור כי בארקלי היה ריבאונדר הרבה יותר טוב מנוביצקי בגובה הרבה יותר נמוך ועם חכמת משחק לא פחות גבוהה ויכולת התקפית מרשימה יותר באופן משמעותי למרות השלשות וטוב יותר בהגנה אף שגם הוא לא היה מרשים בזה.

          3. למה קשור הגובה שלו?
            זה מי שהוא. אף אחד לא טוען שמגסי הוא ה-GOAT רק בגלל שהוא נמוך…

            בו נראה איך נראית "הכרעה ברורה":

            נוביצקי: קריירה של 18 שנה, 145 משחקי פלייאוף, בהם קלע 25.3 נק' למשחק, הוביל את קבוצתו ל-2 פיינלס, וזכייה באחת האליפויות המדהימות. זכה בפיינלס MVP.
            בארקלי: קריירה של 16 שנה, 108 משחקי פלייאוף, 23 נק' למשחק. פיינלס אחד, 0 אליפויות.

            נוביצקי, ה-PF היחיד שיש לו חלק במועדון ה-"40, 50, 90"

            אני כלל לא קובע מי לפני מי,
            אני, שוב, טוען שאין הכרעה ברורה,
            וללא ספק שאין מקום ל-"אין לך כל מושג."

          4. נוביצקי לא שיחק בעידן מייקל, בארקלי כן. לכן זה שנוביצקי הגיע לאליפות ולמצטיין הגמר לא אומרת דבר ואין כאן שיקול לטובת נוביצקי. אך העובדה שבארקלי היה ריבאונדר הרבה יותר טוב ועם יכולת התקפית של 55.8% אחוזים אפקטיביים בקריירה בעונה הסדירה (58.8% ב-8 הראשונות) ו-53% בפליאוף (57.9% ב-51 המשחקים הראשונים לעומת 51.3% ו-49 לנוביצקי וכן היה מוסר וחוטף טוב מנוביצקי הן נקודות חשובות ביותר לטובת בארקלי.

          5. ג'ורדן זה תירוץ.

            אני אוהד הסאנס, וראיתי כל דקה מהמשחקים שלהם, כאשר גם ב-94', וגם ב-95', הם הפסידו לרוקטס.
            ב-94' הם הובילו 2 – 0 אחרי 2 ניצחונות חוץ, והם הפסידו את הסדרה.
            ב-95', הם הובילו 3 – 1, והם הפסידו את הסדרה.

            נוביצקי, להבדיל, הוביל את קבוצתו ל-2 פיינלס. (כאשר הוא הכוכב היחיד בקבוצתו)
            באחד הפסיד למיאמי (ויש מי שיטענו שהשיפוט בסדרה לא היה מזהיר),
            בשני ניצח את הפייבוריטית (בפלייאוף מופלא שכלל ניצחון על האלופה המכהנת)

            אבל אתה החלטת שלזכייה של נוביצקי "אין כאן שיקול לטובת נוביצקי",
            אז, תסלח לי, אבל יש גבול עד כמה אפשר להגמיש את העובדות בשביל לכתוב טיעון.

            למען הסר ספק, אני חושב שבארקלי היה שחקן מדהים. בשיאו הוא היה שחקן פוסט בלתי ניתן לעצירה, שחקן אדיר עם תשוקה אדירה למשחק, וניתן היה לראות את זה בכל מהלך שלו.

            רק מה, החיים הם לא שחור ולבן.

          6. מייקל זה מציאות. ליוסטון הייתה קבוצה טובה יותר עם שני כוכבי על כמו החלום ודרקסלר שהיו כדורסלנים לא פחות גדולים מבארקלי. לכן לא מדובר רק בתירוצים.

          7. ב-94' דרקסלר לא שיחק ביוסטון.
            מי הכוכב השני לצדו של אלאג'אן?
            זו הייתה אליפות שכולה מופע סולו של אקים.

            הסאנס פתחו את העונה כפייבוריטים, ואכזבו. אני זוכר את זה היטב, כי אני אוהד הסאנס.

            ועם כל הכבוד למייקל, בפלייאוף 95' הוא שיחק, והוא הפסיד. אוהדיו נוהגים "לשכוח" את העובדה הנ"ל, אבל בשורה התחתונה, הוא לא היה "בלתי מנוצח".

  13. כתוב יפה וגם לדעתי בארקלי היה כח התקפי אדיר גם בימינו. אבל אני רוצה לציין שני דברים.
    1. בארקלי שיחק את השנים הדומיננטיות בקריירה שלו בליגה בה קצב המשחק מהיר מזה של היום. פיניקס של 1992/93 שיחקה בקצב דומה לזה של הווריורס של ימינו. רק אחרי אותה עונה ההגנות התחילו לחרב את הליגה וקצב המשחק ירד משנה לשנה עד לזחילה של תחילת המילניום.
    2. בארקלי היה ריבאונדר אדיר אבל שחקן הגנה חלש. גם בימינו הוא היה סובל מאותן נקודות תורפה. ההשוואה לדריימונד גרין עושה אי-צדק עם שניהם כי סגנון המשחק ונקודות החוזק של שניהם שונים מאד.

  14. אם המסקנה שלך שבארקלי היה הופך להיות סטופר הגנתי אז אתה טועה ואפילו טועה מאוד….אם בארקלי היה משחק היום הוא היה בארקלי, הכדורסל לא השתנה בצורה קיצונית כמו שאתם מנסים לצייר את זה….

  15. עידו כתב שבארקלי היה אחד משחקני הפוסט הטובים ביותר אי פעם,
    והוא ממש צדק.

    במשך עשור (86' – 96') הוא קלע יותר מ-24 נק' בממוצע, בכמעט 60% ל-2 נק'!

    זה היה השלוב הנדיר של כוח אדיר, וזריזות מפתיעה, שנתנו לו את היכולת להפוך לאחד משחקני הפוסט האדירים ששיחקו ב-NBA.

    https://www.youtube.com/watch?v=F_-palx3Ux8

    וכאשר לוקחים בחשבון את הסנטרים וההגנות נגדם שיחק,
    זה רק מרשים יותר.

    1. ההשענות על מספרים לא תספר את הסיפור של בארקלי
      הדואל שלו מול ג'ורדן בסדרת הגמר של 93 היה מהטובים אי פעם
      בארקלי היה ה-שחקן , אישיות , בדרן , אמן מישהו ששווה לשים עליו את הכסף
      אז נוביצקי קלע יותר ממנו , נו אז ? בארקלי היה טוחן אותו ומשאיר תחתית של כוס בירה בבר בווארי

  16. בארקלי היה שחקן אדיר, פשוט נפלא. אני לא מדרג לפני או אחרי נוביצקי ומאלון, מה זה חשוב בכלל.
    גם היום הוא היה קורע את הליגה עם כוח ומהירות. אני מאמין שהיום הוא היה עובד על הקליעה מבחוץ בצורה הרבה יותר רצינית ואולי אפילו משפר את ההגנה (סה"כ הוא היה בחור עם משמעת עצמית נמוכה יחסית, אין מה לעשות).
    אה, ובניגוד לשמועות בסרטון ראינו שהוא כן הטביע עם יד אחת!

  17. כך כתבתי עליו ברשימותיי:

    1. צ'ארלס וייד בארקלי:
    אף שהיה רשום בגובה 1.98 מטרים היה יותר קרוב לגובהו של דני איינג', אך עם עוצמה גדולה, בעל חוכמת משחק גבוהה, סקורר מצוין, ריבאונדר מעולה, מוסר טוב מאוד וחוטף טוב וגם שחקן הגנה טוב. האשמה העיקרית באי זכייתו בתואר האליפות היא בג'ורדן בן מחזורו וקצת באולאג'ואן, גם הוא בן מחזורו, ודרקסלר. יש לציין שבמחזור הדראפט שלו ב-84' שבו הוא נבחר חמישי, "החלום" נבחר ראשון וג'ורדן שלישי, היו גם סטוקטון (שלושה עשר), אלווין רוברטסון (שביעי), אוטיס ת'ורפ (תשיעי), סם פרקינס (רביעי), קווין ויליס (אחד-עשר) וג'רום קרסי (46), ועוד שחקנים טובים וראויים כגון: ורן פלמינג (שלושה-עשר) וג'יי האפריס (שמונה-עשר) הרכזים, טוני קמפבל (20) ורון אנדרסון (27 – שלישי בסיבוב השני) שחקני הפינה (רון הגיע בגיל 37 בקיץ 95' למכבי ת"א כמלך הסלים בליגה הצרפתית ב-94/5', אך באימוני קדם העונה ראו שהוא סובל מפציעה ולאחר כמה אימונים עזב את הארץ כלעומת שבא, ובמקומו הגיע תום צ'יימברס) ומייקל קייג' הפאוור. באותו דראפט נבחר בסיבוב השביעי במקום 156 קנת' באניסטר, "החיה" בשבילכם, ששיחק בחולון, ובמקום 208 (שני בסיבוב העשירי) נבחר פרדריק קרלטון לואיס, הלוא הוא האצן והקופץ לרוחק האגדי, קרל לואיס, על ידי… שיקאגו שבחרה את ג'ורדן. האציל שיחק 8 עונות בפילדפיה, 4 בפיניקס ו-4 ביוסטון. בפיניקס עלה לגמר נגד ג'ורדן ב-93' ונכנע עם קבוצתו 4-2 לשיקאגו כשג'ורדן קלע 41 נק' במעל 50% מהשדה בשיא ממוצע נק' למשחק בסדרת גמר. פילדפיה החמיצה בשנים הראשונות של בארקלי להיות מתמודדת בכירה לאליפות ולקצץ במספר האליפויות של הלייקרס והסלטיקס ולהיות אף טובה מב-83' עם קו קידמי של ד"ר ג'יי, בארקלי ומ' מלון שהיה יכול להיות אף טוב מזה של הסלטיקס, אך מוזס מלון לא שיתף עם זה פעולה וחשש שבארקלי יקח לעצמו חלק מתשומת הלב כיוון שאתו ישנם שלושה כוכבי על ולא שניים. כמובן שהחשש היה בצדק, אך כדורסל הוא קודם משחק קבוצתי והצלחת הקבוצה הייתה צריכה להיות למלון יותר מאשר הדאגה לתשומת הלב, אך כאוהד הסלטיקס בוודאי שלא אתלונן על כך. רק מהשחקנים הגדולים בכל שלא זכו באליפות אפשר להרכיב קבוצה גדולה: סטוקטון, מרביץ', ביילור, בארקלי ויואינג בחמישייה: קיד, נאש, דאנטלי, ק' מלון, בלאמי
    היה ידוע גם בחוש ההומור ובאמרותיו המשעשעות והוא היה חלומו של כל עיתונאי. להלן מבחר:
    "למה לעזאזל שאני אעשה דבר כזה?" (בתשובה לשאלה כמה שלשות יש לו בקריירה)
    "אני אוהב את ניו יורק סיטי. יש לי אקדח!"
    "לא אכפת לי מה אנשים אומרים. אנשים הם טיפשים!"
    "הבנתי שאם אני אהרוג אחד, השמועה תגיע לכולם!" (על איך הוא מתכנן להתמודד עם זה שהבת שלו מספיק מבוגרת כדי לצאת עם בחורים)
    כשנשאל פעם על עלייתו במשקל הוא ענה שהוא הוסיף במשקל כי עם הגיל הראש גדל כי הוא מכיל יותר ויותר מידע.
    "האם אתה מבין שאילולא היתה לך קליעה מה-3 לא היתה לך סיבה להיוולד?" (לסטיב קר)
    "האם יש לי בעיית הימורים? כן, יש לי בעיה. אבל זה בסדר, כי אני יכול להרשות לעצמי להמר!"
    "אם אתה יוצא לפגישה עם מישהי ואומרים לך שיש לה אישיות נהדרת, היא מכוערת. אם אומרים עליך שאתה מתאמץ במשחק, אז אתה לא יודע לשחק! זה אותו דבר!"
    "חבורה של יוצאי תיכון עם חוזים של 70 מיליון דולר! לעזאזל! אני 'שונא' את אימא שלי על זה שהיא ילדה אותי מוקדם מדי!"
    "ממש כיף לראות את הבוסטון סלטיקס מצליחים כל כך שוב, כי בזמני זה היה כל כך כיף. היית מגיע, והיו יורקים עליך וזורקים עליך דברים ומדברים על אימא שלך. ממש כמו ארוחת ערב בבית של קני סמית'!"
    "שמעתי שטוניה הארדינג הגדירה את עצמה כ'צ'ארלס בארקלי של ההחלקה האמנותית' והתכוונתי לתבוע אותה על השמצת אופי. אבל אז הבנתי שאין לי אופי!"
    "אלו הנעליים החדשות שלי. הן נעליים טובות. הם לא יגרמו לך להיות עשיר כמוני, הן לא יגרמו לך להיות ריבאונדר טוב כמוני, הן בטח לא יעשו אותך נאה כמוני. הן סך הכול יביאו לזה שיהיו לך נעליים כמו שלי. זה הכל!"
    "ספורט לא מיועד לחבר'ה זקנים. זה לא בייסבול!"
    "תמיד כשאנשים שואלים אותי על מה אני מצטער, אני נזכר בפעם ההיא שזרקתי מישהו דרך חלון של פאב. אני מצטער שזה היה בקומה ראשונה!"
    "אני לא שמן, זו המצלמה, היא מוסיפה לי 5 קילו!" (בארקלי לצ'ארלס סמית' שהגיב: "אז יש כאן מצלמות רבות!")
    "כיצד הוא יכול להכחיש מה שאמר לי רק אתמול בערב?" שואל פעם בובי גרין מה-´גלוב´ על בארקלי. בארקלי הגיב: "כי האידיוט הזה גרין כותב מה שאני אומר ולא מה שאני מתכוון!"
    "אולי משקלי משתנה משמן לרזה ומרזה לשמן. אבל פניך אף פעם לא משתנים. הם תמיד מכוערים" (בתשובה לשאלה מדוע משקלו משתנה, כששיחק במכללת אאובורן, שנשאלה על ידי דיק ויטאל שדרן המכללות).
    "הדבר היחיד שמלון היה נותן לי אז ברצון היתה מחלה מדבקת!" (על מוזס מלון שלא מסר לו כדורים בעונתו הראשונה בפילדלפיה)
    "למה שלא תשאל אותי אם אני מעדיף להיתלות, או להישרף על כסא חשמלי?" (בתשובה לשאלה לפני המשחק השלישי נגד הסלטיקס בסדרת הפלייאוף ב-84 אם הוא מעדיף לשמור על בירד או מקהייל).
    "בובי נייט הוא טיפוס המרגיש רע מאוד רק בגלל שהוא לא מרגיש יותר גרוע!" (בתשובה לשאלה מה הוא חושב על בובי נייט, מאמן קבוצת הכדורסל אוניברסיטת אינדיאנה, שניפה אותו מנבחרת ארה"ב לאולימפיאדת לוס אנג'לס)
    "בובי נייט הוא מאמן המאמין שמצפון היא מחלה!" (המשך לדברים הנ"ל. אגב, בארקלי ונייט הפכו לחברים קרובים)
    "ווייד לא ימסור אפילו תכוון 'עוזי' לרקתו!" (מה שלמעשה לא כ"כ נכון ונכון יותר לבראיינט)
    "ההיט התחילו בנפילה חופשית ישר לתוך הלוטרי של הדראפט!"
    22.1 נק' ב-54.1% מהשדה ו-73.5% מהקו, 11.7 רי', 3.9 אס', 1.5 חט', 0.8 חס' ו-3.1 אי' ב-36.7 דק' למשחק בעונה הסדירה; 23 נק' ב-51.3% מהשדה ו-71.7% מהקו, 12.9 רי', 3.9 אס', 1.6 חט', 0.9 חס' ו-2.9 אי' ב-39.4 דק' למשחק בפלייאוף.

  18. קרמר תודה.
    ייתכן שבציטוט הבא ברקלי הושפע מצ'רצ'יל:
    "אולי משקלי משתנה משמן לרזה ומרזה לשמן. אבל פניך אף פעם לא משתנים. הם תמיד מכוערים"

    באסי בראדוק: "סר וינסטון, זוהי בושה, אתה שיכור לגמרי.
    "צ'רצ'יל: "ואת גבירתי, מכוערת. אבל מחר בבוקר אני אהיה פיכח, ואילו את תישארי מכוערת."

להגיב על א.ב לבטל

סגירת תפריט