28-08-1966 — היום לפני יובל שנים – והיום (גם בספורט) / מולי

מרדכי בנבנישתי ז"ל (ראשון מימין), מתוך דף לזכרו של מדכי בנבנישתי ז"ל באתר הפועל קטמון ירושלים צילום: רדיו קטמון

 

יובל שנים חלפו ביעף  מאז. לפני חמישים שנה הייתי ילד נמוך וצנום, תכף  בן שש, ובקיץ , כשאר הילדים בארצנו, הייתי לבוש בחולצה קצרה, מכנסיים קצרים וסנדלים. דבר אחד ברור לכולם לגבי סנדלים (אלא אם אתה מפקד צבא ה"חנונים" או ה"יורמים" או ה"זיגים"  כפי שהם נקראו כשאני הייתי ילד): סנדלים שונאים גרביים.

אז היום לפני חמישים שנה, אתם יכולים להיות בטוחים שתמצאו אותי עם מכסיים קצרים, חולצה קצרה, סנדלים – ובלי גרביים.

לא, זה לא בגלל לא הייתי "יורם", אני חושב שבהחלט הייתי כזה, אבל מאז ומתמיד היו לי יחסי שנאה עם גרביים. גרביים, לטעמי לפחות ולמרבה זעזוען של אמי וסבותיי, היו נסבלות רק כאשר קבלתי נעליים או סנדלים חדשים, וגם זה רק כדי שלא יהיו שפשופים כואבים.

לאור זאת, אין פלא בהתאהבתי במרדכי בנבנישתי…

מרדכי בנבנישתי (1 במרץ 1938 – 12 בינואר 2015), כך מספרת לנו ויקיפדיה, "היה כדורגלן ישראלי ששיחק בתפקיד קשר הגנתי בהפועל ירושלים ובהפועל רמת גן, עמה גם זכה באליפות. כמו כן, שיחק 13 משחקים במדי נבחרת ישראל בשנים 1960 – 1961.

בנבנישתי נולד וגדל בירושלים ולמד בבית ספר אליאנס. בגיל צעיר הצטרף לקבוצת הפועל ירושלים והיה השחקן הראשון מהמועדון ששיחק בנבחרת ישראל. בשנת 1967 קיבל בנבנישתי גביע על היותו הכדורגלן המצטיין בירושלים בכל הזמנים. בהמשך עבר בנבנישתי לשחק בהפועל רמת גן, ולאחר מכן שב להפועל ירושלים."

בחדשות הספורט של היום לפני יובל שנים ישנה כתבה של מאיר גבאי במסגרת מדורו "גלויות מהבירה" שכותרתה: "מה יהיה עם בנבנישתי?" הכתבה מתחילה במילים "האם יחזור מרדכי ("בנ-בן") בנבנישתי להפועל ירושלים? שואלים בימים אלו מקורבי הקבוצה שכן, אין זה שבין האגודה הירושלמית והפועל רמת גן קויימו מגעים להחזרת הבן הגולה לקבוצת האם שלו."

האמת, בנ-בן  לא חזר בסוף להפועל ירושלים לעונת 1967.  לאחר שעזב ב- 1963 את הפועל ירושלים בה שיחק משנת 1957 אל הפועל ר"ג עימה זכה באליפות, הוא חזר לשורות הפועל ירושלים רק בעונה שאחרי: בשנת 1968, וכך זכיתי לראותו משך כמה שנים עד שפרש  מכדורגל ועבר להיות סוכן ביטוח.

טוב, תשאלו, אבל מה לעזאזאל הקשר בין "בנ-בן" ושנאת הגרביים שלי? לדעתי בנ-בן שנא את הגרביים שלו לפחות כמוני, כי כל מי שזוכר אותו, זוכר גם את קרחתו המפורסמת (שוב הנטייה שלי לאהוב שחקנים קרחים) אך זוכר בעיקר את העובדה שהוא אולי התחיל משחק עם גרביים עד הברך, אך תמיד בהמשכו היית מוצא אותו עם גרביים מופשלים.

היום זה לא היה עובד. היום שופטים לא יאפשרו לך לשחק ללא מגיני עצם (מתחת לגרביים), אבל בנ-בן היה קשוח מכולם, לוחם ללא פשרות שהגיע הרי גם לי"ג הופעות במדי נבחרת ישראל של המאמן האגדי גיולה מנדי , כולל הניצחון האלמותי על יוגוסלביה הגדולה.

ואני באמת חושב שבנ-בן חיזק אצלי את השנאה לגרביים…

ובכלל, יכול להיות שהשנאה לנעליים וגרביים עוברת אצלנו במשפחה: ישנה סבירות שאפילו היום לפני  יובל שנים, בוודאי שלאורך כל השנה האחרונה שביליתי אז בגן החובה שתקרתו היתה רצפת ביתי, נאלצתי לפחות פעם או פעמיים ביום להעלות הביתה נעליים וגרביים שאחי הפעוט בן השנה נהג לזרוק ממרפסת ביתנו אל חצר הגן…

האמת, לא ממש שנאתי גרביים. אני יודע זאת  כי מאוד אהבתי את הגרביים שסבתי סרגה לי בתור נעלי הבית, אתם יודעים, את אלו בצבע הירוק כהה עם הכפתורים הלבנים בתור עיניים… אני חושב שפשוט לא אהבתי את השילוב של גרביים ונעלים יחד.

אם חושבים על כך, גרביים וכפפות הם יצורים מוזרים. קודם כל הם כמו תאומים – רוב הזמן יחד. גם על הרגליים וגם במגירה. לכן זה כלל לא מפליא אותי שהם אוהבים לנסות לטייל בעולם לבדם כשמתאפשר להם, אתם יודעים, במיוחד אחרי שהם קצת מבולבלים מהסיבובים במכונת הכביסה… ובכלל, מי קובע שהם חייבים להיות תמיד בזוג? למה בעצם? למה שלא נלבש גרב אחת ירוקה וקצרה וגרב אחרת ארוכה ואדומה? גיוון הרי הוא טוב – לא?

גם בנ-בן, שהיה הירושלמי הראשון שהגיע לנבחרת ישראל בכדורגל, רצה מתישהו גיוון ולכן עבר כאמור לשורות הפועל רמת גן, אבל כמו הגרב השנייה, בת הזוג שמוצאים אחרי זמן רב, גם הוא חזר אחרי כמה שנים הביתה, לפועל ירושלים.

אז רוב השנה (עד ימינו) הייתי (לאסונה של אמי) בלי גרביים. בקיץ ובאביב עם סנדלים ורוב הסתיו והחורף עם נעליים  – בלי גרביים עם יוצא מן הכלל אחד: כשירד בירושלים שלג, זה היה מבחינתי הזמן היוצא מן הכלל, בשלג לא הסתפקתי בזוג גרביים אחד: בשלג היו לי זוג גרביים ראשון, ואז שקית ניילון, וזוג גרביים שני ועליו עוד שקית ניילון  ואז נעליים ועליהם ערדליים…

אבל, כך תמיד ניחמתי את עצמי, אני בטוח שאם היה עליו לשחק בשלג, אפילו בנ-בן היה משחק עם גרביים.

אז לזכר אותם ימים, הנה שיחה מרתקת של חיים ברעם על הימים ההם עם שחקני העבר המוכשרים של הפועל ירושלים של שנות ה-50 וה-60, מרדכי בנבנישתי ורחמים חנוני – מתוך רדיו הפועל קטמון ירושלים.

 

 

ולמי שמעוניין, הנה קישור לעותק "חדשות הספורט מתאריך 28-08-1966

 

​​

 

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 9 תגובות

  1. הקטע עם השלג גדול..
    בשלג הגדול שלפני שנתיים (שלוש?) יצאתי החוצה עם קרוקס לאיזה שעה. עוד חמש דקות וגם אני לא הייתי שם יותר גרביים

  2. תודה מולי, כיף גדול לקרוא.
    גם אני שונא גרביים, המצאה שטנית.
    מאז שאני זוכר את עצמי הלכתי יחף ואפילו נפלתי על מקצוע שלא צריך לשים נעליים כדי ללכת לעבודה.
    רק חוק מרפי גרם לכך שהיום כשאני על היבשה, משום מה אני יכול לנעול רק מגפיים מבלי לסבול מכאבים נוראיים.

  3. מעולה מעולה מעולה. אני גם תמיד הייתי בן אדם של סנדלים (שורש אם אפשר). עכשיו בצבא נותר רק לקנא בבנות שמותר להם ללכת עם סנדלים (רק על א)..

  4. תראו את עמוד 3, בפינה השמאלית התחתונה. דיווח על סיומה של העונה הראשונה בתולדות ליגת הנוער בכדורסל. רק שמות של קיבוצים, למעט קבוצה אחת, היחידה שניצחה את האלופה יגור, ושמה מכבי בת גלים.

    1. בבת גלים אז שיחקו הנערים עוזי בלוארייך, משה מולכו, שפינדל, הלל גולדברג, יואב כץ והסנטר הגבוה ששכחתי את שמו (סיים כשחקן נבחרת) שכולם עברו ממכבי בת גלים למכבי חיפה

  5. בשנת 1966 הייתי תקוע בפן סטייט עם בלימודים לדוקטורט עם קורסים בגרדואייט סקול בפיזיקה עם קורסים שגזלו ממני 16 שעות ביום, ומיעטתי לכתוב מחוסר זמן

כתיבת תגובה

סגירת תפריט