היסטוריית כתיבה: השנים במונופול של המדינה – "ידיעות אחרונות" (4) / מנחם לס

(ידיעות אחרונות – פעם, והיום)

כשהסכמתי לעבור מ'חדשות' ל'ידיעות', כמובן שהכסף קסם לי, אבל לא פחות קסמה לי האפשרות לכתוב בעיתון שתפוצתו היתה, לפי נוני מוזס, "יותר מ-300,000 באמצע השבוע ויותר מחצי מיליון עותקים בששי-שבת, לעומת אולי 40,000 של 'חדשות' אם לא 30,000".

אני זוכר שהמעבר לא היה קל, אבל העלאת משכורת מ-$500 ל-$1,500 היתה מאד משמעותית עבורי כי מחלתה של אשתי רינה ז"ל הכניסה אותי לחובות רציניים (הביטוח הרפואי היחיד שהיה לי היה קופת חולים כי ממש לפני מחלתה היינו מוכנים לחזרה ארצה, ולי כבר היתה קומבינציה של ג'וב במכון וינגייט ובטכניון ולרינה בבית חולים ביילינסון), שגייל ירשה כשנישאה לי.

סיכמתי עם אדם ברוך שהיה אז עורך מוסף יום ששי בעיתון 'ידיעות' שמאמר הסיפתח שלי יהיה תמונת השער ב-"7-ימים" עם מאמר ראשי על קרב אליפות העולם באיגרוף בין שוגר ריי ליאונרד ובארנס הגלר.

כשטסתי ללאס ווגאס לכסות את הקרב בין ליאונרד להגלר ממש רעדתי מהתרגשות  שאני הולך לכתוב מאמר 'שאולי מיליון איש יקראו אותו'. זה העלה מיד את הביקורת העצמית ואת ההחלטה להיזהר בכל מילה כתובה, הרבה יותר מהמאמרים שלי ב'חדשות' שנכתבו לפעמים בשליפה מהמותן ללא כל זהירות ובמהירות שיא.

אני הייתי גם מאד נאיבי – אולי 'נאיבי' היא לא המילה הנכונה; פשוט לא עניין אותי – בכל הקשור לעיתונאות הישראלית. לא הייתי מודע למאבקים הסוערים שהתחוללו אז בין 'חדשות', 'מעריב', ו-'ידיעות'. הייתי מין אאוטסיידר שכתב מתי שבא לו ועל מה שבא לו, ואף פעם לא הייתי איש צוות של אף עיתון, ולא היה לי חוזה או "דף אחריות" או הוראות של מילוי תפקיד עד שנוני מוזס החתים אותי על חוזה. ב-'חדשות הספורט' שילמו לי (או לא) מתי שהתחשק להם, וב-'חדשות' עמוס שוקן הבטיח לי – וקיים –$500 לחודש ו"כתוב מתי וכמה שאתה רוצה".

במאמרי הראשון בסדרה הזאת כתבתי קצת על היסטוריית כתיבת הספורט בישראל. לפני כמה שנים צעיר ישראלי בשם חנן תומר חקר ועבד על דוקטורט על התפתחות תקשורת הספורט בישראל, והוא חקר את הנושא לאורכו ולרוחבו  כמה שנים. (ממליץ מאד לכל המעוניין להיכנס הנה "חנן תומר", ולקורא יתגלה עולם חדש של תולדות כתיבת הספורט בישראל שרובכם לא מכיר).

אחרי נפילת עיתון 'חדשות' התפתחה תחרות פרועה בין י'דיעות' ו'מעריב', ואני מאמין שבגלל מדור הספורט ב-'חדשות' שני העיתונים הבינו את החשיבות העצומה של מדור הספורט בהצלחת העיתון.  התחרות הפכה לקרב פרוע – לקרב "תפוש כפי יכולתך" – כשדב יודקובסקי עורך 'ידיעות' ועידו דיסנציק עורך 'מעריב' החלו להבין את הפוטנציאל העצום שקיים במדור ספורט מעולה (אפילו ששניהם היו 'דודים' מבוגרים ממזרח אירופה ללא כל ידע או קשר לספורט), והם העלו את מספר עמודי הספורט בעיתוניהם והחלו להופיע ב-6 בבוקר במקום בשעות הצהריים כיאה ל'עיתוני ערב'.  למעשה, הם אלו שהביאו למות 'חדשות הספורט' כי החלו להופיע מוקדם בבוקר, עוד לפני ש'חדשות הספורט' הגיע לקיוסקים כי היו להם מערכות הפצה משוכללות הרבה יותר.

בראשית שנות הששים 'מעריב' היה "העיתון של המדינה" והוא עלה על 'ידיעות בפער של 3 ל-1 (180 אלף נגד 60 אלף). במלחמת ששת הימים יודקובסקי יצא עם רעיון גאוני – לחלק את העיתון חינם בין מגוייסי המלחמה – רעיון שבצ'יק היטה את המאזניים לטובת 'ידיעות', וכמה שבועות אחרי המלחמה המטרה הושגה: התפוצה של שני העיתונים הושוותה. מראשית שנות ה-70 ואילך התפוצה של 'ידיעות' גדלה בהתמדה וזאת של 'מעריב' ירדה בהתמדה. 'ידיעות' נחשב ליותר 'חפיפניק', ו'מעריב' נחשב ליותר 'יורמי' ויותר 'אינטליגנטי'. בבתי הקפה בערים כמו חולון או טבריה  ראית את היושבים ולוגמים קפה עם סיגריה קוראים רק את 'ידיעות'. להחזיק 'מעריב' ביד נחשב למן בושה ברחוב.

בשנות ה-80 ואילך 'ידיעות' עלה על 'מעריב' בתפוצתו  3 ל-1: 300 אלף עותקים באמצע השבוע וחצי מיליון בששי-שבת נגד 'מעריב' עם 100 אלף בימות השבוע, ואולי 150 אלף בששי-שבת. למעשה, שליטתו של 'ידיעות' הגיעה לרמה כזאת שרשות ההגבלים העסקיים קבעה את 'ידיעות' כעיתון בעל 'מונופול' בשנת 1995, הכרזה שבוטלה רק בשנת 2010, בעקבות הכנסתו לשוק של העיתון החינמי 'ישראל היום'.

'חדשות הספורט' נפחה את נשמתה ומתה מוות טבעי, והכל קרה בזמן שאשתי רינה ז"ל חלתה ונפטרה. ואז הייתי עסוק בהקמת משפחה חדשה עם גייל החמודה שלי שאימצה את בנותיי, והצילה את חייהן ואת חיי. העיתון שפרח 20 שנה פשוט לא הצליח להתמודד עם 'ידיעות' ו-'מעריב' שהחלו לצאת עם מדורי ספורט גדולים ובומבסטיים יותר מאשר 'חדשות הספורט' יכול היה להרשות לעצמו, עם אמצעיו הכספיים המוגבלים, וכפי שכבר הסברתי, במקום צהרונים הם הפכו לעיתוני בוקר רגילים שאפילו הקדימו את 'חדשות הספורט' בקיוסקים.

תרומתו של 'חדשות הספורט' לא תסולא בפז עם זיכרונות שיישארו לעד עם מדוריו "מכנס מכניס", "שייע המושיע", "מוטי החוטף ומיקי הטורף", וכמובן כל כתבותיי על ה-NBA כש'חדשות הספורט' היה העיתון הבלעדי הכותב ומסקר את ה-NBA, ומלמד את "הנייטיבס" על ווילט צ'מברליין וג'רי ווסט ואוסקאר רוברטסון וביל ראסל, והלייקרס והסלטיקס, ועל ריבאונד, פוסט-אפ, זון דפנס, סולד-אאוט, 'כדורסל מעולם אחר', 'עונת המלפפונים', ו-'עכברי כדורסל' – –  משך איזה 15 שנה לפני שהעיתונים האחרים עלו על הגל.

ב'ידיעות' היתה מלחמה פנימית נוראית בשנות ה-80 שנמשכה כמה שנים עד שנוני מוזס הביס את כל יריביו ונשאר הבוס היחיד של האימפריה שערכה נאמד פעם במיליארד דולרים.

 

משך 37 שנים העיתון התנהל על מי מנוחות כשהיתה שותפות נאמנה וטהורה בין דב יודקובסקי ונח מוזס. החלוקה היתה שנח היה האחראי האדמיניסטרטיבי, ואחראי על ההפצה, ויודקובסקי אחראי על המערכת. אבל השניים הירשו אחד לשני להיכנס לתחום ללא קנאה או משוא פנים.

ב-1985, באמצע הפריחה של 'חדשות', נח מוזס נהרג מפגיעת אוטובוס כשניסה לחצות את הכביש ליד המערכת.

כאן החלה מלחמת ירושה איומה שאת פרטיה אני לא מכיר בדיוק בין צאצאיו של נח – שעד מותו למיטב ידיעתי לא היו מעורבים בעיתון מלבד נוני מוזס, שהיה עורך הספורט, ונדמה לי מרים-נופך-מוזס. מלחמת הירושה היא בוודאי סיפור מרתק בפני עצמו, וכל מה שאני יודע עליו הוא שבסופו של דבר נוני נשאר (יודקובסקי חטף התקף לב), ונוני היה זה שהציע לי $1500 "נקי".

אבל הפעם היה חוזה חתום (לא התעניינתי, ועד היום אני לא יודע אם הייתי 'חבר צוות' או היה זה מן 'חוזה אישי' פרטי בין נוני לביני). פרט אחד בחוזה שבקושי שמתי לב אליו, "פרט קטן" שעלה לי כמה שנים אח"כ $18,000, היה סעיף האוסר עלי לכתוב לעיתון אחר בישראל משך שנה שלמה, אחרי שאני עוזב את 'ידיעות' ללא הסכמת בעלי העיתון.

******************

אז עכשיו אני כותב בידיעות. העורך הוא איתן עמית, שהיה עורך הספורט הטוב ביותר שהיה לי בישראל, ולדעתי עורך הספורט הטוב ביותר בישראל, פריוד (אבי רצון היה מצויין ב'חדשות' בלבד; ב'הארץ' בכלל לא הרגשתי אותו וכמעט לא ידעתי שהוא העורך כי סגנו, רון קופמן, בלע אותו לחלוטין, לפחות בכל הנוגע אלי, וכמעט הוליך את מדור הספורט של 'הארץ' שאולה עד שקופמן עזב או נזרק).

איתן עמית היה העורך היחידי ששלט בצוות כמו שצריך עם ישיבות מערכת מסודרות, תכניות עדכניות ולעתיד, תכנונים לאולימפיאדות וכו'.

אולי הוא הפחות מוכר לכם מכולם, אבל הוא היה סופר מקצועני, ממזר גדול, איש חזק, ומה שעשה ממנו גדול הרבה יותר מתפקידו, היתה העובדה שהוא היה חבר אישי של נוני מוזס (הם היו חברי ילדות) ואיש סודו. לאיתן היתה תמיד גישה חופשית לנוני, והוא היה היחיד.

כתבי העיתון היו שלושה וותיקים מאד – נח קליגר, רפי נאה ומשה שיינמן – וקבוצת צעירים יותר שהורכבה מעמיר פלג, אמיר אפרת, פנחס זהבי, צדוק יחזקאלי, גולן חזני, אריה מליניאק, זאב גולדשמידט, נדב יעקבי, ובתחילה נדמה לי שגם יהושע שגיא וישעיהו פורת כתבו למדור הספורט.

הבה ואגלה לכם סוד: אמיר אפרת היה גאון הספורט של הצוות, ולדעתי האבידה הגדולה ביותר לעיתונאות הספורט בישראל. ג'ינג'י נמוך ורזה – אתם יודעים, מהגאונים הג'ינג'ים – שהיה רופא במקצועו, אבל חולה ספורט שהחליט שעדיף להיות חבר צוות ב'ידיעות ספורט' מאשר לרפא חולים. הוא לא כתב מספיק כי שימש גם עוזר אדמיניסטרטיבי לאיתן עמית, אבל כשכתב – כל מאמר היה בונבוניירה. הוא גם היה היחידי שיכולתי לדסקס איתו בייסבול ופוטבול, והוא – ואיתן עמית עצמו – הפכו לחבריי היחידים בצוות. סליחה. גם גולן חזני ואני הפכנו להיות חברים טובים, למרות שהוא יכול היה להיות בני. אמיר אפרת היה מן קומבינציה של עידו גילרי וגיא רוזן שלנו: אנציקלופדיית ספורט.

בחופשות הקיץ הייתי קופץ לישיבות, ולמרות שנחשבתי לאאוטסיידר, הרגשתי מאד מקובל בין אנשי הצוות.

שש השנים ב'ידיעות' היו מהפוריות ביותר בכתיבתי. בשנותי שם כיסיתי שתי אולימפיאדות (סיאול וברצלונה), שתי מכביות, והידע שחצי מישראל קוראת אותי גרמה לי להתאמץ ולהוציא את הכתבות הטובות ביותר שכתבתי בכל הקריירה שלי. בתחילה, אדם ברוך ואחריו עורך אחר במוסף 7-ימים שאהב את כתבותיי וששכחתי את שמו (רם אורן אולי), נתנו לי במה פתוחה ב'מוסף'. שם כתבתי כמה מאמרים שעד היום אני מתגאה בהם כגון "הסוס של אלוהים", "91 שניות של סחף חושים", "התור של קייסי לחבוט", ושלושה מאמרים על מג'יק (כולל 'הנגוע' ו'הבוץ') ששניים מהם נכנסו ל-7 ימים, אחד מהם מאמר מגזין ראשי עם תמונת שער של מג'יק.

'ידיעות' אז פרח בצורה בלתי רגילה, ואיתן עמית אישר לי כמעט כל מופע שחפצתי לטוס או לנסוע אליו כגון כל האול-סטארים, סופרבולים, וורלד-סרייס, אליפויות NCAA בכדורסל והיו לי 2-3 כתבות בשבוע כמעט אוטומטית. אז כבר היה לי לפטופ (טוב, קשה לקרוא לרדיו שאק של אז לפטופ, אבל הוא עשה את העבודה), ונכנסתי למערכת חופשי ושלחתי כתבות כרצוני. הן עברו עריכה לשונית כמובן, אבל מלבד תיקון שגיאה פה, שגיאה שם, הכל נכנס כפי ששלחתי.

(רדיו שאק TRS 80 – מאמרי הטובים ביותר נכתבו על זה, 20,000 קרקטרס מקסימום בזכרון…- כ-600 מילה. כמה מאמרים הייתי צריך לשלוח ב-3 'משלוחים)

בשנים ההן הרביתי גם ללכת למשחקי כדורגל בישראל, כולל המשחק בין הפועל ת"א ומכבי חיפה בו כבש גילי לנדאו את השער מנבדל של איזה עשרה מטרים בדקה ה-86 (אוהדי הפועל ב'ידיעות' – ז"א כולם, איתן עמית, אמיר אפרת, וכל השאר, אדומים עלובים בנשמתם – רצו לשנות לי את המאמר ולכתוב שאלי יאני היה "בנבדל פסיבי" כשמשה סיני מסר ללנדאו, ואני איימתי עליהם שאני מתפטר על המקום אם הם נוגעים במאמר!), שער שהביא להם אליפות שהיתה שייכת למכבי חיפה עד אותו רגע כי היה זה משחק סיום העונה ומכבי חיפה הייתה צריכה רק תיקו!

(גילי לנדאו שלקח אליפות עם הפועל ת"א עם 'האמא של הנבדלים')

הם השאירו את המאמר כפי שכתבתי אותו.

ישנם לי עשרות סיפורים מסוג זה לספר לכם, אבל אני בטוח שאתם עייפים מקריאה. אולי פעם – עם אוטוביוגרפיה שאולי אכתוב – אספר עוד סיפורים שאני זוכר מאותן שנים.

הכסף היה נפלא. הכתיבה היתה מצוינת. ואז באה אולימפיאדת ברצלונה ב-1992.

רפי נאה, אני, ועוד מישהו נשלחנו ע"י 'ידיעות'. כמה אנשי צוות לא אהבו את הרעיון ששולחים את 'האאוטסיידר' ולא איש צוות אמיתי, אבל כנראה שאיתן עמית רצה יריב מתאים לעופר שלח ויצחק בן חורין שנשלחו מ'מעריב'; (בסוף האולימפיאדה "ויזה" ישראל הכריזה עלי כ"עיתונאי הישראלי מס' 1 בברצלונה" וקבלתי פרס רציני של 10 אלפים שקלים)

באולימפיאדה, משום מה, התחברתי לעופר שלח ויצחק בן חורין (שהיה אז עורך הספורט של 'מעריב'). אולי בגלל שעופר הלך איתי לבייסבול ויכולתי לדבר איתו על ה-NFL ומה לא. יצחק בן חורין התחיל לדבר איתי על מעבר ל'מעריב'. "תקבל כפולה בצבע באמצע מוסף הספורט, רק שלך, פעם בשבוע". הוא גם שאל כמה משלמים לי, ואמרתי לו, והוא אמר שהוא לא יוכל לשלם $1,500, "אבל $1,000 אני מאמין שאצליח לסדר לך".

עניתי ש'הכפולה' מגרה ביותר, אבל 'ידיעות' היתה טובה איתי, ואין לי כל סיבה לעזוב.

בברצלונה קרה תקר רציני ראשון עם איתן עמית. הלכתי לאקווסטריאן (סוסים) וכתבתי מאמר היתולי בסגנוני-כי-טוב על האקווסטריאן שהוא "לא יותר מתצוגת אופנה".

מסתבר שכמה חוואים או לך תדע מי התקשרו לנוני מוזס עם טענות קשות ביותר על "הצחוק שאתם עושים מהסוסים". כבר לפני זה היתה לי בעיה עם נוני כשכתבתי ש-"כל מי ששונא חתולים ואת הלייקרס חייב להיות אדם פיקח ורגיש", וכמה מאות חולי חתולים בארץ נפגעו עד עמקי נשמתם והוא הזהיר אותי להישמר מדברים כאלה להבא.

היה עוד איזה מקרה עם איתן עמית (שוב! אני חיבבתי את הבנאדם והערכתי אותו מאד!) שאני – בטמטומי – שלחתי לו מסר שהוא עשה (WHATEVER IT WAS) מה שעשה "כי הוא מקנא בפופולריות שלי". היום, 26 שנה אחרי, אני לא זוכר בדיוק מה גרם לכך. אגיד זאת כאן פעם ראשונה, ומי שקורא זאת ראשון הוא גם ראשון לדעת. מה שגרם לכך – כמעט בטוח – היה אלכוהול. סליחה, לא אלכוהול, אלא שאני ששתיתי יותר מדי ממנו.

דבר גרר דבר. היחסים עם איתן עמית התדרדרו לחוסר תקשורת. היחידי שהתקשרתי איתו היה גולן חזני. הוא שאל אותי "מה קורה לך, מנחם?" ולא ידעתי מה לענות.

המשכתי לכתוב, מאמרי נכנסו או לא נכנסו, עד שערב אחד – יום ששי בערב, שבת לפנות בוקר בישראל – הייתי במסיבה ישראלית בברוקלין. שוב שתיתי יותר מדי. לפתע אני שואל את בעל הבית אם אני יכול להשתמש במחשב שלו.

-בוודאי.

-אני מתקשר לידיעות ושולח מסר לאיתן: "החלטתי להתפטר מ'ידיעות' נכון לרגע זה. לא אשנה את דעתי. נא שלם לי מה שמגיע לי החודש. תודה על הכל, מנחם".

הייתי שתוי. זה בטוח. אף אחד עד היום (מאמר זה נכתב לפני שנתיים!) – כולל איתן עצמו – לא ידע מה שאני כותב עכשיו. אז אם פעם מישהו יכתוב עלי, הסיבה שהתפטרתי מ'ידיעות אחרונות' הייתה לא בגלל שהיחסים ביני לבין איתן עמית התקררו (בגללי!), אלא בגלל שאני – חצי בגילופין – אמרתי לעצמי שיהיה לי טוב יותר ב'מעריב', והתפטרתי, סתם ככה, כמו אידיוט. אחת ההחלטות המטומטמות ביותר בחיי המקצוענים.

כעבור כמה דקות אני חוזר למחשב. היחיד שענה לי היה גולן חזני.

-"מנחם, השתגעת? אני חושב שאולי אני יכול למחוק את המסר לפני שאיתן יקרא אותו".

-"אוקיי. נסה למחוק, אבל אני לא מאמין שזה אפשרי".

זה לא היה אפשרי.

ביום ראשון בבוקר מגיע מסר מהנהלת 'ידיעות' המודיע לי שלפי ההסכם שחתמתי, אני מנוע מכתיבה עבור כל עיתון אחר בישראל עד 1/2/1994. עד אז כבר הראש היה נקי, והיה ברור לי שעשיתי את אחת משגיאות החיים הגדולות שלי. עם כל החסרונות של נוני, הוא היה בעל עיתון מאד נאמן לכתביו, ואילולא הטיפשות ואי הבגרות שלי הייתי כנראה כותב שם עד היום, כמו רפי נאה ואריה מליניאק. נוני אף פעם לא פיטר אף עיתונאי שלא סרח, ואני לא רוצה אפילו לחשוב כמה כסף הפסדתי באותו ערב מר ונמהר בגלל ששתיתי יותר מדי, אבל לא רק: אילולא היחסים עם איתן עמית התדרדרו לאן שהתדרדרו לא הייתי מתפטר אפילו אם הייתי זוחל על ארבע מרוב שתייה.

כשהראש התבהר, והשפעת כל הסערה שנגרמה (רק בגללי!)  קטנה, הרמתי טלפון ליצחק בן חורין, ואמרתי לו שמה-1/3/1994 אני כתב 'מעריב'.

הוא הגיב שזאת החדשה הטובה ביותר שהוא שמע בזמן האחרון.

אפילוג

לא הייתי שתיין קבוע – אחרת לא הייתי יכול להיות פרופסור משך 40 שנה – אך לאחר שאשתי רינה נפטרה המכה היתה כה איומה שמדי פעם הייתי ניתקף בצורך לשתות ו'לברוח'. הייתי מה שב-AA מכנים "FUNCTIONAL ALCOHOLIC" – אלכוהוליסט שמסוגל לתפקד כי הוא יודע מתי מותר ומתי אסור לשתות, וגם יודע מתי עליו להפסיק – אם עליו לתפקד למחרת.

היתה עוד החלטה קריטית שעשיתי (שלא קשורה לכתיבה), כנראה במין קומבינציה של אלכוהול ומצב רוח דכאוני – לא שונה בהרבה מהחלטתי להתפטר מ'ידיעות' – והיא היתה לפרוש מהפרופסורה באדלפי ולפרוש לגמלאות בשנת 1999-2000, "כדי שאוכל לשוט ולדוג בפלורידה". הייתי צעיר מדי, רק בן 63, ופרשתי הרבה, הרבה לפני הזמן. הייתי אחד מהפרופסורים המוכרים והמוצלחים באוניברסיטה, חבר הסנט, ופרופסור שכיתתו תמיד הייתה מלאה בסטודנטים (אפילו מפקולטות אחרות) עד אפס מקום.

בשנת 2002 גייל נתנה לי אולטימטום: או שאני נכנס למכון לגמילה או שהיא עוזבת אותי. גם בנותיי הצטרפו לאולטימטום ואיימו שלעולם לא אראה אותן יותר – או את נכדותיי. כמובן שהסכמתי. ברגע שעברתי בשער הכניסה למכון הגמילה  י-ד-ע-ת-י שלעולם לא אגע יותר באלכוהול. במכון הגמילה דיברתי גם עם פסיכיאטור על בעיות הדיכאון שתוקפות אותי מדי פעם משך שנים, מאז מותה של אשתי, והוא הציע שאתחיל לקחת תרופה נגד דיכאון בשם 'סימבולטה'.

מאז, כבר 16 שנה שלא נגעתי בטיפת אלכוהול, ואני נמצא במצב רוח טוב מאד, מלא באנרגיה, ומלא בתשוקת חיים ויצירה, למרות גילי.

אבל קרו גם כמה דברים חיוביים מאד בפרישתי המוקדמת: מצאתי הרבה יותר זמן להקדיש לאשתי גייל ולמשפחתי בארץ וכאן; הפסקתי לשתות; נכנסתי למשטר תזונתי בריא; שעתיים-שלוש ביום מכון כושר (כולל שחייה); טניס; גולף; ואחד הדברים שהפכו עיקריים בחיי: שיקמתי את אתר הופס, ואני מתכונן להישאר כאן אתכם כל זמן שאוכל.

לא התכוונתי ולא תכננתי למפרע ל'ווידוי' כזה במאמר, אבל אצלי, כמו תמיד, אני הולך עם הזרם, וכשנראה לי שהגיע הזמן לציין משהו חשוב, אני עושה כך. אז כשהגעתי לקטע בו אני מתפטר מ'ידיעות' חשבתי שאולי הגיע הזמן שהסיבה האמיתית להתפטרותי מ-'ידיעות' תיוודע ברבים אם אי-פעם הדבר יעלה לדיון. אפילו איתן עמית לא יודע את האמת, ואני מקווה שהגילוי הזה יגיע איכשהו אליו כי מאומה לא היה באשמתו. כששמעתי עליו לאחרונה – לפני איזה 14 שנה – הוא התגורר בניו יורק והיה אחראי על "ידיעות אחרונות" שם, או משהו כזה. הוא הוחלף בעורך אחר אחרי שלוש-ארבע שנים, ומאז לא שמעתי עליו או ממנו (נשארנו בקשר טוב אחרי שעזבתי את ידיעות, ואפילו נפגשנו כמה פעמים בניו יורק).

 

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 110 תגובות

  1. תודה על סדרת הפוסטים ועל גילוי הלב
    ידיעות אחרונות כבר לא העיתון מס 1 , ישראל היום עקף אותו ונראה שהשתמש באותו נשק ( חלוקה חינמית )
    אני לא מבין מעסיקים שנוטרים טינה לעובדים שעזבו , גם אם עזבת זו לא סיבה להטיל וטו/חרם תמיד יש את יום המחר זה לא שעזבת בטונים צורמים או גרמת נזק לעיתון
    עם כל הכבוד לעיתונות הכתובה האינטרנט עזר למאות גולשים צעירים להכיר את הדוק לס ולצמוח על משנתו
    האינטרנט הרג את העיתונות הכתובה , יש לא מעט עיתונאים שהתגלו כבלוף אחד גדול בעולם שהכל נגיש וזמין אין מקום לסיקורים שטחיים וחסרי מעוף
    אצלך זה משנה באיזה עשור ובאיזה אמצעי הכתיבה תמיד מרתקת,מאלפת ומלאת דימיון בסגנונך היחודי והעילאי
    נראה שיצא לך לכתוב בעיתון בתקופת תור הזהב שלו , אגב האם יש לך כתבה / סיפור מברצלונה 92 ? ( אני זוכר במעורפל כתבה על הדרים טים האחת והיחידה )

    1. לא בטוח שישראל היום עקף את ידיעות אבל הוא נגמר מהר מאד בגלל שהוא פונה לקהל מרכז-ימין שהוא הרוב במדינה לעומת מרכז שמאל שהם קוראי ידיעות. מצחיק כשאני שותה עם החבר'ה לפני שסוגרים שבוע הם מעקמים את האף כשרואים שבחומר הקריאה שלי גם ישראל היום….. ידיעות והארץ הרבה יותר נחשבים 🙂

  2. נהדר דוק. שוב תודה על החשיפה.
    אוף טופיק, הזכרת את ה-trs80. זה המחשב שלמדתי עליו בתיכון שפות תכנות. ממש לא מתגעגע – כולנו קראנו לו טראש 80.

  3. אי אפשר שלא לכבד את היכולת לכתוב בגילוי לב שכזה. על אחת כמה וכמה במדיום שיש בו הרבה פחות מחיצות בין הכותב לקורא כמו 'הופס'.

  4. 1. כתיבה יפה ומרגשת – מנחם .
    2. אם הפרישה עזרה לך להפסיק לשתות – אז הרווחת הרבה.
    3. אלי יאני באמת היה בנבדל פאסיבי .
    4. כשהצהוב קובע , תמיד ינצח מי שיותר צהוב . כך ניצח ידיעות את מעריב וכך דוחק עכשיו ישראל היום את ידיעות . שלושתם מתאימים בעיני לניגוב האחוריים .

    1. סתם בלי הרבה קשר.ישראל היום מנצח לא בגלל שהוא צהוב כי הוא לא צהוב יותר מאשר ידיעות.הוא מנצח כי הוא שובר את השוק ומחולק בעשרות אלפי עותקים בחינם והוא מוריד את מחירי הפרסום בעיתונות הכתובה לרצפה מה שגורם לכל העיתונים להפסיד ולהפסיד הרבה

      1. לידיעתך, גם לידיעות יש חינמון ואני רואה ממנו בכמויות יותר גדולות, בתחנות הרכבת, מאשר ישראל היום.

  5. עד היום אני חושב שאצל ההורים שלי איפשהו עדיין שמורה אצלי הכתבה שלך על מג'יק אחרי האיידס ב7 ימים.כתבה מופלאה

  6. מרתק. כשלעצמי התוודעתי לכתיבתך רק מהגלגול ב"מעריב". כנראה שהפסדתי הרבה דברים טובים מהקדנציה בידיעות אחרונות.

  7. מנחם המאמרים הללו מעניינים אותי במיוחד .
    אני בחופשה לכן אין לי זמן.
    בלי נדר בכוונתי להדפיס מאמרים אלו לפני שבת .
    אתייחס אני מאמין בשבוע הבא.
    יש לי מה להתייחס שכן אני מעיד על עצמי שטרם תקופת האינטרנט לא הייתי מפספס שום עיתון משך כמעט עשור וחצי מאז אמצע שנות ה 80 ועד למעשה התפתחות האינטרנט .

  8. אחרי שקראתי את סדרת הכתבות הנפלאה הזאת, אני רוצה לומר לך מנחם, שתהיה בריא (תרתי משמע) ושנזכה לעוד הרבה שנים של HOOPS

    מצד אחד יש געגוע והנאה לצלול לעולם שהיה ולא ישוב עוד, ומצד שני קצת כאב.

    אין ספק שאתה הסוכן הראשון והחשוב ביותר של הכדורסל והספורט האמריקאי בארץ ואני רק תוהה כבר יותר מדי זמן מי קבע מה מביא קייטינג לאתרי הספורט בארץ.

    למה העיתונות מתרכזת בשטויות של בריכת הפיפי של הכדורגל הישראלי ובמדורי גלי'צים ואל בניתוח מעמיק, עשיר ומחכים של ספורט אמריקאי בכלל ו- NBA בפרט או אפילו במקצועות ספורט שאנחנו הרבה יותר טובים מכדורגל: ג'ודו, שייט, התעמלות אומנותית ואפילו כדורסל ישראלי שזוכה לכיבוי דל מאד

  9. שני דברים שאני חייב להגיד:
    1. כבר כתבתי מעורר השראה בתגובה לפוסט הקודם אבל זה באמת מה שזה. המסלול שעברת, הדרך שבה הפכת תחביב למקצוע שהשפיע על עשרות אלפי אנשים, הנכונות שלך לשתף ולהודות בטעות. ממש מרשים וזה בלי לדבר על יכולת הכתיבה המשובחת
    2. מדהים עבורי לגלות שאנשים כמו קופמן, זהבי ואבי רצון היו בעבר עיתונאים נחשבים. מאז שאני זוכר אותם מדובר בחוברת צעקנים פופוליסטים ועילגים. גם אם יישבו על מאמר שנה שלמה אני לא יכול לדמיין אותם כותבים אפילו פסקה אחת ברמה של מה שפרסמת אתמול על האיגרוף. לחשוב שעבדתם באותו מקצוע ובאותה מערכת זה מבחינתי כמו לגלות שהצגות של יובל המבולבל מתבססות על טקסטים של שייקספיר. זה פשוט לא קשור למציאות.

  10. אני תמיד הייתי מהיורמים שהיו נאמנים למעריב. אז לדעתי רבים מהמאמרים הנפלאים שלך בתקופת ידיעות פספסתי. אבל כל פעם שהתגלגל ידיעות לידי, חיפשתי את המאמרים שלך, זה בטוח.
    מה שעוד בטוח שסדרת המאמרים הזאת נהדרת. ממש כיף לעבור איתך על ההסטוריה הזאת שלך, שכולנו מרגישים חלק ממנה כקוראים ותיקים שלך.

  11. מנחם אני חושב שהדבר הכי מרשים בכתיבה שלך היא הפתיחות הבלתי מותנית וזה שאתה חי את ההווה עד הסוף.
    כן זה מביא לטעויות, כן אתה מעצבן (ותמשיך לעצבן עוד הרבה שנים) הרבה אנשים על הדרך, אולי כמה גשרים נשרפו, כמה בתים מוטטו וכמה נפשות רכות נפגעו. אבל הכתיבה שלך, החופש הלשוני שלך, היכולת ליצור קשר אישי עם הקוראים וכמובן היכולת לספר סיפור כאילו הוא עולם ומלואו הם נדירים.
    כמה שאתה כותב יותר פתוח ויותר חשוף כך אני רוצה לקרוא ולהכיר יותר. מחכה לעותק חתום מהאוטוביוגרפיה שחייבת לצאת אל האור.

  12. אמרתי כמה קשה לשלוט על המח ולרסן את המחשבות,
    בכל סרט אמריקאי הגיבור שניצח, נח בשתיית אלכוהול בבר.
    זה השיא שלו, שדי עלוב מבחינת הפונטציאל.
    בגלל זה אני ממליץ מדיטציה במקום דרכי בריחה, סמים מין דרמות
    עודף עבודה, כדי שהמח לא יכביד, בורחים וא"חכ משלמים את המחיר.

  13. מנחם, יצאת אחלה גבר והראת אומץ רב לשתף על האלכוהול,
    מזה אפשר ללמוד, וזה חשוב מאד.
    גם אני ברחתי בכל מיני דרכים
    וכנראה רב המין האנושי אף רובם מתביישים לספר או לא מודעים.
    מאד מרתק גם היחס בין העיתונאים.
    עשו מדיטציה, זה יותר חזק מגראס אלכוהול וכל דרכי הבריחה
    שעלהם משלמים מחיר כבד, יש לכם את הדוגמה של מנחם.

  14. אתה רואה זאת בסופו של דבר כטעות, אך אני רואה זאת כדבר הטוב ביותר שעשית כי באותן שנים אבא קנה רק מעריב ובזכות המעבר שלך לידיעות הכרתי את כתיבתך וזו כתיבת הספורט הטובה ביותר שקראתי בלי לזלזל בכותבים מצוינים נוספים.

  15. במדיטציה אפשר לפתור בעיות שאפילו העזתם לחלום שהם פתירות
    בכלל, קלינט איסטווד ומפורסמים ומיליונרים רבים טוענים שזה
    שיפר ואף הציל להם את החיים.
    מדיטציה (בפירוש הדל שלי): דרך לרגיעה שלווה, ריכוז, פתירת בעיות,
    חיבור לחלק מדהים שנמצא בתוכך, גורם להצלחה בעבודה, הצלחה ביחסי
    בין בני זוג, עם הילדים, השכנים, האנשים שמעצבנים אותכם,
    עשית כסף, ותשובה לכל שאלה שיש לכם.
    והרבה הרבה יותר מזה.
    בהצלחה תודה ותבורכו בכיף.

  16. וואו!

    מנחם, היכולת שלך לספר סיפור, גילוי הלב על עניין השתייה ואיך הוא "הוביל" אותך לעבור מידיעות למעריב, ובכלל כל הסדרה, קראתי בשקיקה. מרתק.

    אמנם נכתב אפילוג, אבל אני מקווה לעוד פרק (מעריב, דה באזר, הופס). האמנם?

  17. חזרתי מחופשה ורק עכשיו סיימתי לקרוא את סדרת המאמרים. וואוו!
    המאמרים שלך הם הפס קול של ה-NBA בארץ וזכות גדולה נפלה בחלקנו להיות שותפים פעילים בפרוייקט של חייך.

  18. מנחם זו קרמה טובה לכתוב באומץ רב וכך לעזור לאנשים,
    שגם יכולים לגלות את הבעיה שלהם.
    ידיעת (מודעות) הבעיה כמחצית פתרונה.
    תבורכו מנחם והמגיבים הנהדרים.
    מאד מרגש לטובה.

    1. סומסום, מה שעשיתי עם "מכתב ההעזיבה" שלי מידיעות לא היה הרבה יותר מכתיבת TEXT בסמארטפון (היום; אז לא היו כמובן סמארטפונים אבל זה היה TEXT במחשב – – SAME THING! – – כשהייתי חצי שיכור. פתאום התמלאתי טינה לאיתן עמית ולכל הבלגן שהיה לי איתו בשבועות האחרונים (NOTHING SERIOUS, האמינו לי, סתם נגיחות בין האחד לשני), ואז כתבתי
      "מתפטר", TEXT בהשפעת אלכוהול שאני מעריך שעלה לי איזה 150-200 אלף דולארים, ואני לא מגזים. אולי הרבה יותר אילו נשארתי אתם עד עכשיו.

      1. לא היה לי ספק, ואת האזהרה שלי כתבתי מניסיון אישי כואב מאוד 🙁

        למזלך, הייתי בעיתונות הישראלית בשנות הזוהר שלה ממש. תקופה שנראית היום מאוד רחוקה והצעירים לא יידעו לעולם. זכית.

  19. מרתק לקרוא,
    תודה על הפתיחות וכל תרומתך לאתר הנפלא הזה,
    מאז שגיליתי אותו הפך לאתר האהוב עליי באינטרנט, והרבה בזכותך.
    הרבה בריאות.

  20. החכמתי מאוד, קראתי את כל שלושת המאמרים.

    אולי חבל לך שעזבת את ידיעות אבל אנו הרווחנו, את אתר הופס ואותך בו, האתר הכי ייחודי בארץ, שמצליח למשוך קוראים וענין למרות המדיום המיושן מבחינת תגובות, (למשל אין התראה על תגובה שלך שנענתה)

    אנו חיים בעידן פייסבוק המדיה הכי מודעת ומסוכרנת אי פעם, מספיק שהאקסית של אחד החברים שלך תעשה אפצ'י ואתה תקבל על זה התראה.. ועם זאת האתר הזה מצליח, זה אומר הרבה.

    כל הכבוד מנחם על גילוי הלב ועל הפוסטים. הכתיבה שלך היא תענוג צרוף!!!

  21. דוק, ומה שמצחיק הוא שאיציק בן חורין הפך להיות הכתב השמאלני של וואיי-נט -ידיעות בארה״ב. פגשתי אותו בשנה שעברה בוושינגטון די.סי והוא הזדקן פחד. ובטח שכחת את הסטוץ עם ידיעות אמריקה ומה שהם עשו לך אחרי שהתחלת לפרסם מאמרים באל-איי.
    חומר מרתק וכתוב היטב. יאללה איש – העם דורש אוטוביוגראפיה!!

  22. אחלה כתבה, מרתק סיפור החיים שלך, מדהים שכבר עזבת את הארץ ב61, אני עוד חודשיים סוגר "רק" 14 שנה בחוץ.
    כתבתי לך פעם שאחד הטורים שלך היתה נקמה מתוקה שלי במורה מעצבנת ללשון בתיכון. זה היה ב1990, יום אחד היא שאלה איך אומרים משהו טוב בשפת הסלנג, ואני מבלי להתבלבל צעקתי מסוף הכיתה "משהו בן זונה" שהיה אמנם בוטה אבל מדויק להפליא, הנבלה החליפה צבעים ונשלחתי אחר כבוד למנהל…
    עברו כמה שבועות והיא ביקשה מאיתנו למצוא קטע מהעיתון הכתוב בשפה סרקסטית וסלנגית, בתזמון אלוהי מכבי קיבלה על הראש מברצלונה באותו ערב ואתה עשית על זה טור עם הכותרת "כשקוסטה קבר את הבנזונה מ10 מטרים, אפשר היה לסגור את האור בהיכל"…חייכתי וחשבתי לעצמי הנה הפייבאק…
    מגיע היום והיא שאלה מי מצא קטע מהעיתון, קפצתי כנשוך נחש כדי להקריא, המסכנה לא ידעה מה מחכה לה…התחלתי לקרוא ומרוב הלם היא לא אמרה מילה…כמובן שהיא לא יכלה לעשות כלם וכולם נקרעו מצחוק והנקמה הושלמה, בסוף היא ביקשה ממני את.הקטע כדי לברר מי הכתב החצוף…אז מנחם אם קיבלת תלונה מהמורה ריקי מתיכון בן צבי קרית אונו ב1990 – זה בגללי 🙂

  23. אני זוכר שרשמת בפסקת הפתיחה עלי בכתבה של שי שאני מחפש את מקומי בעולם התקשורת עכשיו, וזה עשה לך חשק לכתוב ולספר קצת על ההתגלגלות שלך. אם יש לי חלק, גם אם סמוי בגילוי הלב הזה – אני מאושר. וגם אם לא…
    אתה ענק וכיף מאוד לקרוא אותך. אבי מספר שהיה מחכה כשהיה ילד לעיתון רק בשביל הכתבות שלך

  24. נהדר מנחם, תודה רבה, אני זוכר בעיקר את תקופת מעריב אבל גם כמה כתבות מונומנטליות מידיעות. אל תצטער על העבר, בסופו של דבר הדברים קורים כפי שהיו אמורים לקרות מלכתחילה.. ואני מצטרף לרצון / דרישה לאוטוביוגרפיה.

  25. מנחם, אני חושב שאני עוקב אחריך עוד מימי הופס העליזים בתחילת דרכם (עוד שלא היית בעלים, ורועי וויינברג היה ילד ולא נער).
    לא יצא לי הרבה להגיב, אבל תמיד עקבתי באדיקות.
    אין ספק שבורכת, אני חושב שהגיע הזמן לספר שני…
    זכינו!

  26. נהדר, תודה רבה.
    לא משהו שקוראים בכל יום, או בכל אתר. כנראה שזו הסיבה שאני מקפיד לקרוא אותך כבר 30 שנה

  27. קצת באיחור – מנחם הכתיבה שלך ייחודית כי אתה מבין לנפשו של אדם, יש בך את כל הלכלוך של מישהו שעושה באמת עבודה, ובגלל זה אתה לא מתאים להיות פרופסור.
    חחח אבל יש לך ראש מהיר כברק ולכן אתה פרופסור טוב.
    תמשיך לכתוב מנקודת המבט שלך, זה כל היופי שלה. עד 120

  28. בוקר אור
    לנו מעריציך השוטים לא שינה כלל ועיקר היכן אתה כותב.העיקר מבחינתי היה שאתה ממשיך לבעוט בעט, במדפסת או במקלדת.
    זמני הביניים כשנעלמת ,לפתע ,ולנו לקח זמן מה לגלות להיכן,היו הקשים ביותר.ממש חשתי חרדת נטישה.השינה נעלמה והנשימה חזרה לסידרה, רק כשגיליתי את כתבותיך במשכנם החדש.

  29. מנחם, יו אר דה רייל MVP 🙂
    אחד הדברים הטובים ביותר בחינוך הוא השקיפות והפתיחות.
    אולי נתת פה תקווה למישהו שמתמודד עם בעיית אלכוהול ולא יודע אם ואיך יצא מזה….
    תענוג של כתיבה
    גם כי אני אוהב היסטוריה
    גם כי אני אוהב סיפורים טובים
    וגם כי הכתיבה מצויינת…..

  30. מנחם רק תיקון קטן בשביל ההסטוריה והארכיאולוגים שימצאו את המאמר הזה בעוד 300 שנה…
    קרליבך לא היה יכול להיות העורך של מעריב כשחדשות ניסגר הוא כמובן נפטר הרבה לפני. מי שנלחם מול יודקובסקי באותן השנים במעריב והיה העורך הוא עידו דיסנציק הצעיר…{לפניו היה שניצר העתיק..}

  31. מנחם . שאלה .

    האם תוכל לספר או לומר את דעתך על האנשים שעשו מיליונים מכתיבת הספורט..ואיך זה קרה..? {זהבי ,עזור וכו }

    1. הם לא עשו את הונם מכתיבת ספורט אלה בגלל הכתיבה עברו לשטחים אחרים (סוכנות שחקנים, הימורים, ולפי מה ששמעתי על כמה מהם, אפילו דברים יותר גרועים)

  32. מרתק מנחם, גם הפן האישי וגם ההתרחשויות מאחורי הקלעים בתקופה אחרת. היום העיתונות הכתובה גוססת וכולם מתחרים אחד בשני על קליקים. באתרים האמריקאיים לדוגמה או בהייטק יש שיתופי פעולה ולא מורגשת יריבות ולכלוך כמו שיש באתרים בישראל, יכול להיות שלא היית רוצה לקחת בזה חלק בשנים האחרונות גם כך.

  33. מנחם תודה על השיתוף! האמת שכאחד שנולד בשנות ה-80 סדרת הכתבות הזו מלמדת לא מעט על גלגולי תקשורת הספורט בישראל ,
    בטח לי שבשלב שהתחלתי לקרוא עיתוני ספורט בשנות ה-90 די נשארו
    רק ידיעות ומעריב .

  34. מנחם , הרבה בריאות, הכי חשוב. גילית וחשפת להרבה אנשים בישראל את הנבא. בזמנים שרק היה משחק פה ושם בערוץ המזה"ת אתה פינקת אותנו בספרים וכתבות עיתון מרתקות בשפתך המיוחדת. תודה רבה מקרב לב על הכל

  35. מנחם אתה מרגש כל פעם מחדש .
    מאמר ענק וגם מאמר אופטימי במיוחד שטוב שהופיע בחודש אלול חדש התשובה .
    כי הקמבק שעשית בכל המובנים מוכיח שתמיד ניתן לצמוח .
    לי לא היה ספק שאם היה דראפט עיתונאי ספורט בישראל הייתי בוחר בך ראשון .

  36. כל הכבוד למשפחה שלך שממש "ישבה לך על הגרון" שתלך לגמילה , וכל הכבוד לך שעשית את הסוויץ' ונעתרת לבקשתם וגם לא נגעת באלכוהול כל כך הרבה שנים , יש הרבה מאד אנשים שהיו במקום שלך ובמקום לעשות מה שאתה עשית התדרדרו עוד יותר וזה לא נגמר טוב.

  37. מרתק. כל מי שקרא אותך בעבר וקורא אותך בהווה יודע שאתה כתב הספורט (בפרט – nba) מספר אחד שהיה בארץ, ובמארג'ין ענק מכל היתר.
    תמשיך לכתוב, אנחנו צמאים לזה!!!

  38. לא הכרתי את הסיפור, מרתק ומאוד מחמם שהחלטת לחלוק את העניין עם כל הקוראים – ממש לא טריוויאלי.
    מאחל לך עוד הרבה שנים של להמשיך להיות בדיוק כמו שאתה עכשיו – אתה מביא הרבה אור ונחת לחיים של אנשים רבים.

להגיב על יוסי ברקלי לבטל

סגירת תפריט