היום לפני 6 שנים: 'גולאש' גולדסטין הלך לעולמו (ספור מהתיבה) / מנחם לס

היום, 5/8,  לפני שש שנים, הופיעה ידיעה קצרה בעתון 'פאלם ביץ' פוסט: "אתמול ניפטר סלומון גולדסטין במכון ה'ASSISTIVE LIVING' 'ג'ואיש אלדרלי האוז' בווסט פאלם ביץ'. גולדסטין, שסבל ממחלת אולצהיימר, ניפטר בגיל 66. גולדסטין, שהיה ידוע בכינויו 'גולאש', היה שחקן כדורסל ידוע של קבוצת התיכון דווייט אייזנהאור ששיחקה את המשחק המתוקשר נגד 'טרימונט היי' מברוקלין".

חשבתי שזאת הזדמנות טובה להכניס עוד ספור מהתיבה ביום פתיחת האולימפיאדה.

משחק על החיים ועל המוות

אליפות בתי הספר התיכוניים של ניו-יורק

ברוקלין,1961

***********

  1. ידיעה קטנה בניו-יורק טיימס משכה את תשומת לבי: "האסיר 'סוויט' צ'ארלי בראון נרצח בכלאו. בראון, בן 46 במותו, נידון ב-1970 ל-86 שנות מאסר על שוד מזוין, ניסיון לרצח ואונס. הוא היה הפורוורד האגדי של תיכון 'טרימונט' בברוקלין בשנות ה-60' המוקדמות, והשריד האחרון של החמישייה המפורסמת". כך נולד הסיפור.

**********

  1. בתיכון "בנג'מין פרנקלין" בהארלם מככב מעופף שלא היה כמותו: ארל "העז" מניגאולט. לא רחוק משם, בתיכון "פאואר ממוריאל", משחק נער בן 14, בגובה של 2.02 מטרים, ושמו לו אלסינדור, שכבר בצעדיו הראשונים חולל פלאים. המנצחת בין שני בתי הספר התיכוניים הללו תהיה כפי הנראה אלופת מנהטן שתתמודד מול אלופות ברוקלין, קווינס, ברונקס וסטייטן-איילנד על תואר אליפות העיר ניו-יורק.

האלופה, קרוב לוודאי, תיקבע במשחק של אלופת מנהטן נגד טרימונט. בקווינס, ברונקס, וסטייטן-איילנד הרי משחקות נמושות, קבוצות שאין להן כל זכות להופיע על אותו מגרש עם 'ממוריאל', 'פרנקלין' ו'טרימונט'.

טרימונט היי. התיכון החנוק בתוך הסלאם הקשה בעולם, בדפורד סטייבסנט. גטו העטוף הרמטית על-ידי שדרות בושוויק ממזרח, אטלנטיק אבניו מדרום ושדרת לפאייט ממערב ומצפון. עוני מרוד, בתי דירות מתקלפים, מסוממים ושיכורים רובצים על המדרכות בחורף הקשה של 61' ואיש אינו זורק בהם מבט. בכל עבר פזורים פחי אשפה, שהם מקור התזונה היחיד של עשרות אמהות לא נשואות, רק בנות 17 וכבר אוחזות בשני תינוקות.

חמישה קילומטרים דרומה משם, באזור קנרסי שליד הבלטווי – הכביש המהיר המקיף את ברוקלין עד בואכה שדה התעופה "איידלווילד" (כיום "קנדי") – מתאמנת חמישיית הלבנים של תיכון "דווייט" (אייזנהאור): ארבעה איטלקים ויהודי אחד ושמו סלומון "גולאש" גולדסטין.

זהו אחד משלושת האזורים האיטלקיים של ברוקלין, מעוז המאפיה והקוזה-נוסטרה. ליד מפרץ פרטלגט בייסין, לצד בתי דירות המזדקרים לשמים, הם בנו להם את החווילות היפות בעיר; היאכטות שלהם עוגנות בסבלנות עד שאחד הבוסים מחליט לצאת לשיט לרוקאווי, קוני-איילנד, או להסתובב מתחת ל'גשר וורזנו' ולעלות במעלה ההודסון בואכה WEST POINT , ואפילו צפונה יותר.

טרימונט נגד דווייט אייזנהאור – הקרב על אליפות ברוקלין. שתי הקבוצות אפילו לא מבזבזות מחשבה אחת מיותרת על "בויס-היי" או "לפאייט" – היריבות האחרות מברוקלין,  אם כי ב-'בויס היי' משחק רוג'ר בראון, אחד מטובי השחקנים בעיר. אבל הנקודה התחתונה היא רק 'טרימונט' נגד 'דווייט', כלם יודעים זאת. טרימונט היא קבוצה של פנתרים שחורים – אחת הקבוצות הטובות בהסטוריה של העיר, ו-'דווייט' – לבנה כולה – משחקת בדיוק של קבוצה בוגרת.

לטרימונט היו חמישה שחקנים מעולים, חת החמישיות הגדולות בתיכונים: "ה-חמישייה", כינו אותם בעיר, ולכולם היה ברור למי בדיוק מתכוונים: מלקולם "גראסהופר" מקוורן ו"דאונטאון" די-קנטקי מאחור; מארק "טו פאסט טו קץ" (מהיר מדי לתפיסה) פירס בסמול-פורוורד; "סוויט"  צ'ארלי  בראון בפאואר וג'ים "ג'נטלמן ג'ים" רובינסון בעמדת הסנטר (שחקן ציר).

אך אחרי החמישייה – בצורת. ירידה גדולה ברמה. החמישייה המתאמנת בהנהגת מאמן יהודי-מסורתי ושמו ברנרד "פעמיים" צ'ימן.

ראיתי אותם פעמיים באותה עונה. חברים ישראלים שהכרתי מהמסעדה 'פינג'ן' שם עבדתי כמלצר סחבו אותי ממנהטן ברכבת התחתית IRT כשהם מבטיחים לי הצגה שכמוה לא חלמתי שקיימת בתיכונים, במיוחד אז, רק כמה חודשים אחרי שהגעתי מישראל. היה לשחקני טרימונט הכל: "דאונטאון" קנטקי ו"גראסהופר" מקוורן התאימו האחד לאחר כמו כפפה ליד. 'דאונטאון' מהיר מהרוח, סוער, חותך, חודר, מכדרר בין יריבים, שורף את הסל שני מטרים מאחורי הקשת כדרך שיגרה עם קליעתו המצוינת. תן לו כדור בפלטבוש-אבניו, כמה בלוקים מהמגרש, והוא יירה אותו פנימה גם משם.

מקוורן הוא הפלייימייקר. הכדור דבוק לידו כמו מעין כישוף. הוא משרה ביטחון בכל הקבוצה, הוא תאי המוח, ההיגיון והמצפון של טרימונט. מין טיפוס עצוב ועגום, אך על המגרש הוא מתעורר לחיים ונכנסת בו אישיות חדשה. כשצ'ימן מדבר אל הקבוצה, זה תמיד דרך גראסהופר: "'גראסהופר, 'בוקס אנד וואן' בדקותיים הבאות, דקותיים הבאות". כך מדבר "פעמיים" צ'ימן.

 

('טרימונט היי' ב-1961)

"מהיר מדי לתפיסה" פירס הוא השחקן המהיר בקבוצה, בעיר, ולך תדע, אולי ביקום כולו. פרט למהירות, יש לפירס גם ניתור לשמים וקליעה רכה מחצי מרחק.

"סוויט" צ'ארלי בראון הוא ה"בנגר" האופטימלי: טורף קרשים כאילו לשם כך נולד. בן 17, עם שרירים וצוואר שלא היו מביישים אפילו מר-עולם לנוער. הרקולס שחור של בדפורד סטייבסנט, עם מהירות נדירה לענק שכמותו (1.94 מ', 105 ק"ג) ושליטה די טובה בכדור.

"ג'נטלמן ג'ים" הוא החיה של הקבוצה. בזמן משחק נגד תיכון "ביירידג'" הוא נשך לסנטר יריב חתיכה מהאוזן, ובמשחק אחר תקף לבדו שלושה אוהדים ביציע שהעזו לכנות אותו "ניגר מטונף". הוא ג'וניור בגובה  2.02 מ', שמנבאים שיצמח ל-2.10 לפחות, עם עתיד מובטח ב-NBA, אם כמובן יישמר מצרות, יסיים תיכון, ואחר כך ארבע שנות מכללה – אוסף משתנים שהוא מכשול רציני ביותר לצעירי הגטו.

צ'ימן, מאמן פיקח, אפשר להם לשחק. הוא הבין שהדרך הפשוטה והבטוחה ביותר היא לתת לאינסטינקטים האתלטיים של שחקניו חופש פעולה מירבי. משחקה של טרימונט היה למעשה בלגן מאורגן: משחק של השכונה, עם מסגרת מסויימת אך די רופפת, שבה עושים האתלטים העילאיים הללו כמעט את כל העולה על רוחם. כשהחמישייה שטפה את המגרש, לא האמנת שאלה ילדי תיכון. לי, לפחות, היה קשה להאמין. המהירות, הקואורדינציה, טריפת הסלים… כשצ'ימן היה צורח: "ראן קידס, ראן!" הם שטפו את המשטח כעדת ברקים. היה זה חיזיון ספורטיבי שעליו כותבים סיפורים ואגדות.

'דווייט' הייתה סיפור אחר. מאמנה, יהודי אף הוא, "לויטנט" ג'ו אפסטין (בימים העליזים ההם, אם לא היה לך כינוי לא הייתה לך אישיות, כבוד או סיבה לחיות) לימד אותם כדורסל מהספר. הוא ידע שעם תריסר לבנים טיפוסיים – גבוהים, כבדים ואטיים ביחס לטרימונט, הסיכוי היחידי שלו לנצח את הפנתרים השחורים הוא לשחק כמו שלימד אותו שלושה עשורים קודם לכן נייט הולמן, גאון הכדורסל היהודי ומאמנו בסיטי קולג': כדורסל מבוקר, מחושב, כדורסל 'חצי מגרש' עם הגנה וכוח מתחת לסלים.

מאחור שיחקו בשבילו טוני "קרים צ'יז" לוציאנו וסלומון "גולאש" גולדסטין. היהודי הקטן הביא עמו את האומץ, הפיקחות והממזריות של יהודי מזרח-אירופה שהתיישבו בברייטון ביץ'. אביו, כריש שוק הדגים ברחוב פולטון, היה אחד מראשי המאפיה היהודית שעבדה בקשר הדוק עם משפחת גמבינו. הוא נרצח כמה חודשים קודם לכן.

 

(דווייט אייזנהאור היי)

הפורוורדים היו שני כבדים חזקים – "קורפורל" ברבוסה אטנזיו ופרנק "לזאניה" דימיליו. אך השניים היו פיזיים כשחקני הוקי קרח קנדי. מישהו כנראה סיפר להם פעם ש"הופס" (כדורסל) הוא בעצם "תפוש ככל יכולתך".

קו ההתערבויות על המשחק בפינת קינגס היי-וויי ואושן אבניו היה "סטרייט 16": אם שמת כספך על דווייט והיא מפסידה בפחות מ-16 נקודות הפרש – ניצחת בהתערבות. כמעט לא נרשם אקשן אמיתי בחורי ההתערבות בעיר, עד שהגיעו שמועות שבאזור קנרסי ואחר-כך בפינת אטלנטיק ופלטבוש מציעים על 'דווייט' 1 ל-4. זאת אומרת, אם בחרת בדווייט כמנצחת, ולא משנה באיזה הפרש, תקבל ארבעה דולרים על כל דולר שהשקעת. בתוך דקות אחדות טיפס האקשן לשמים. השמועות עברו ביעף בכל ברוקלין, ואז אפילו לאזורים מסויימים במנהטן, ושם החל הכסף הגדול לזרום. כעבור כמה זמן ה-1 ל-4 השתנה ל-1 מ-5. לרבים לא היה ספק: המאפיה, משום מה, נכנסה למשחק בגדול.

************

  1. אפלית השחורים בשיאה. לבנים רבים – בעיקר בדרום – עדיין חיים בתקווה שאולי אפשר לבלום את שחרור השחורים 'הנחותים'. הימים הם ימי טרום ג'יימס מרדית', הסטודנט השחור שהעז להיכנס בשערי אוניברסיטת אלבאמה הלבנה כלילך, כשמושל המדינה, ג'ורג' וולאס מונע בגופו את כניסתו באומרו את המשפט העילג שנחרט לדורות: "אובר מיי דד בודי" (רק דרך גופתי המתה). היה זה לפני האגרופים הקמוצים – סמל "הכוח השחור" – שהניפו אל-על האצנים סמית' וקרלוס, שעמדו על דוכן המנצחים בריצת 200 מטרים באולימפיאדת מקסיקו 1968, ולפני המצעד של ד"ר מרטין לותר קינג. בימים ההם היו גבולות ברורים מסביב לשכונות הלבנות. אחת מהן הייתה שכונת 'בנסונהרסט' 'הגרמנית' בברוקךלין . כאילו גדר חשמלית בלתי נראית מקיפה את השכונה משדרת דיי במזרח ועד השדרה ה-18 ממערב. שחור שעבר בטעות את הגבול שם את צווארו על חוד התער.

ב'קנרסי', השכונה שהקימו מהגרים איטלקים בסוף המאה ה-19, ושהייתה ביתה של "דווייט היי", אירע סיפור דומה. שבוע לפני המשחק עבר ילדון שחור בן 12 בטעות את "הגדר החשמלית" הסמלית ברחוב פוסטר. חטפו אותו והביאו אותו למספרה של ג'ואי "SHORT CUT" נפוליטנו. שם עבדו עליו שלושה ספרים בניסיון "ליישר" את שערותיו, להחליק את תלתליו לפני ששלחו אותו חזרה אל מעבר 'לגבול' –  כאילו ביקשו לשלוח מסר לבדפורד סטייבסנט ולשחקני טרימונט: גם אתכם ניישר!

המאפיה שלטה אז כמעט ללא הפרעה ברציפי הנמל; בכל מחסני המטען והתובלה בשדות התעופה 'לה גארדיה' ו'אדלוויילד' (היום שדה התעופה 'קנדי'); בסחר הסמים (לפני שהקולומביאנים גזלו מהם נתח גדול מהעסק); בשוק הדגים והבשר ובחלק נכבד של הפוליטיקה העירונית. בתי המשפט, ואפילו המשטרה, היו בחלקם מכורים ומשועבדים בקנוניות שוחד לקוזה נוסטרה. כשסנדק כגמבינו או קסטלנו היה עובר עם שיירת הלימוזינות שלו בקנרסי, הוא היה מקבל כבוד השמור רק למלכים או ראשי ממשלות.

************

באימונים האחרונים לפני המשחק חש "פעמיים" צ'ימן שמשהו אינו כשורה. "דאונטאון" לא מצא את החישוק, "גראסהופר" היה בדיכאון ו"סוויט" צ'ארלי בראון ניתר כאילו קשרו משקולות על רגליו. "מה קורה , מה קורה?" צ'ימן שואל את שחקניו, אך איש לא ענה לו. צ'ימן אמר שוב ושוב, שנים אחר המשחק, שהוא מעולם קודם לכן לא ראה את החמישייה שלו מפשלת כך באימון ומשחקת בכזה אי-חשק.

האם המאפיה נכנסה למשחק? האם מאיימים על שחקניו? האם מציעים להם כסף גדול כדי להפסיד את המשחק? אז מחשבות כאלה אפילו לא ניכנסו למוחו.

 

(עד היום אין שחקנים שחורים ב-'אייזנהאור' אבל האיטלקים הוחלפו באסייתים והיספנים)

המתערבים התחלקו עתה לשתי קבוצות: האחת כללה את אלה שלא האמינו כי המאפיה מתעסקת בשטויות כאלה. הם שמו את כספם על ניצחון טרימונט כשהם בטוחים בהפרשים הנעים מ-16 נ' עד למי-יודע-איזה-הפרש . הקבוצה השנייה כללה את אלה שהאמינו כי המאפיה כבר "סידרה" את המשחק, והם היו מוכנים לשים את כספם על דווייט בניצחון ישר (ההפרש לא קובע) ביודעם שכל דולר יכניס לכיסם ארבעה דולרים. בילי "אוזניים אנכיות" סיפר לכל מי שמוכן היה לשמוע  שליד האקווריום של ברוקלין בקוני איילנד נכנס איזה טיפוס אפל  לחור השתייה של האחים גראסלי ושם 10 אלף דולרים על 'דווייט'. כעבור שעה  הופיע קונה ושם 20,000 אלף דולר בקופה על 'דווייט'. מישהו יילך הביתה הלילה עם 80 אלף דולרים מינוס 2 אחוזים שהוא רווח  "הבית".

במשך כל ימי השבוע לא פגש איש באף שחקן מ'טרימונט'. תמיד, בכל משחק אחר, הם הסתובבו כמו גדולים בשכונה. היו מקבלים בדליקטסן הפינתי גלידה עם סודה חינם, חותמים את שמם לילדים הרצים אחריהם ומבקשים 'נגיעה'.

בקנרסי סיפור אחר לחלוטין.  פתאום נעשו השחקנים הלבנים של דווייט גדולים. "קורפורל" ברבוסה נכנס למספרה של סיזר ג'זטה ושלושה ספרים עבדו עליו בזמן שמצחצח הנעליים דאג להבהיק את מגפיו. בין גזיזה לגזיזה עיסתה את גבו פצצה מקומית ושמה ג'וזלין. הוא יצא, שערו היה משוח בשמן ונעליו בהקו כמו ראי. בחוץ עמדו כמה מקומיים שטפחו לו על הכתף. שחקן אחר, דימיליו, קיבל זר פרחים ענק לביתו בעילום שם, וכל מה שנאמר בפתק היה "הניצחון שלנו". הוא הסתובב בשדרה לבוש במעיל פרווה לבן כששתי נערות צמודות אליו, אחת בכל צד.

המאמן אפסטין לא הבין מה מתרחש. הרי שחקן הציר שלו, טים "TIME FOR TONY" טוני, הוא לא בדיוק וילט צ'מברליין, וטוני "קרים צ'יז" לוצ'יאנו לא הפך פתאום לג'רי ווסט. הוא גם לא הבין את טירוף ההתערבויות. דווייט על טרימונט? לא ייתכן.

************

יום המשחק מגיע. המגרש של תיכון 'ביירידג" שם נערך המשחק מלא מפה לפה ב-3,000 צופים. בצד המזרחי השחורים של בדפורד סטייבסנט. בצד המערבי, האיטלקים של קנרסי.

ופתאום, רחש באולם. כל העיניים מופנות אל שער מספר שש, משם יורדת במהירות חמולה מפחידה של בריונים משופמים, שערם משוח שמן, עם חליפות ומעילים שחורים. אלה הקצינים ושומרי הראש של ה"בוס", ראש המשפחה. ואז, מאחור, צועד בצעד אטי הסנדק גמבינו בכבודו ובעצמו. שומרי הראש מצביעים אל יושבי השורה הרביעית שללא הגה, בלי ציוץ או צפצוף ובציות מוחלט, קמים ומפנים את מושביהם לבוס.

 

(תמונות מהמשחק מהניו יורק טיימס)

שחקני דווייט מחייכים. הבוס מניף לעברם בוהן, אות וסימן להצלחה נוסח המאפיה. שחקני טרימונט משתדלים שלא להביט, כאילו הדבר אינו נוגע להם.

מהג'אמפ הראשון ראית את הבלתי נמנע: חמישייה שחורה, הנעה בטבעיות, מהירות, וזריזות נגד חמישייה לבנה טיפוסית, כבדה יותר, איטית יותר, משחקת משחק מחושב יותר.

הרבע הראשון מסתיים בתוצאה 19-12 לטרימונט. "לויטנט" אפסטין מנסה להאט את משחקה של דווייט, אך שחקניו מנסים שוב ושוב לרוץ עם טרימונט וקורסים תחת המשימה הבלתי אפשרית. למסתכל מקרוב, ההפרש נראה מוזר. השליטה של טרימונט מוחלטת, ובכל זאת ההפרש קטן מדי. להחמיץ מתחת לסל הם אינם יכולים כמובן, אבל הם נראים כאילו הם משחקים ללא מאמץ; שפת גופם מראה שלמרות רצונם – ולא בגללו – הם בורחים קדימה.

דווייט מאיטה ברבע השני. "גולאש" גולדסטין צורח שוב ושוב על חבריו "הולד!" וקובר שתיים ממרחק, והסנטר "טיים פור טוני" מתחיל לשים את משקלו על השחקנים השחורים וקוטף כמה ריבאונדים.

משחקה של טרימונט השתבש. הם לא מסתגלים למשחק אטי, וכשהם כבר רצים, "גראסהופר" מפציץ מרחוק בזריקה בלתי אחראית ו"דאונטאון" זורק לבנים במקום כדורים. היכן הקשת של זריקתו? לאן נעלם הכדור הרך, בעל האסכולה שלו? כשהחצי מסתיים, טרימונט מוליכה 30-36. אבל היה זה חצי נורא ומחריד לטרימונט. מעורר בחילה ומכוער.

בחדר ההלבשה יוצא "פעמיים" מכליו: "מה קורה לכם? קורה לכם? אתם רוצים שאפרק את 'החמישייה' 'החמישייה' ואכניס את המחליפים, מחליפים? האם מישהו כאן, מישהו כאן, מנסה להפסיד משחק? תגידו עכשיו, תגידו עכשיו, ואז אולי כדאי שלא נעלה לחצי השני, חצי שני?"

איש אינו פוצה את פיו.

**********

ברבע השלישי – סיפור דומה לשני: "סוויט" מנתר ומחמיץ; "מהיר מדי לתפיסה" אינו רץ; "ג'נטלמן ג'ים" לא לוחם, "דאונטאון" לא קולע ו"גראסהופר" שוכח כיצד מנהלים משחק. בתסכולו מוציא "פעמיים" את כל החמישייה, ובתוך שלוש דקות – בתחילת הרבע האחרון – דווייט כבר סוגרת ל-48-51.

גמבינו מהנהן בראשו ומחייך. הצופים האיטלקים מתחילים ללגלג ולקרוא לשחורים על הפארקט “NIGGER MOTHER FUCKERS!” ושאר "מטעמים". הם מרגישים שעם הבוס ביציע, איש לא יעז לגעת בהם, שמישהו כבר דאג שלא יפסידו, והם מרשים לעצמם להתהולל.

החמישייה שבה אל המגרש, אך ממשיכה לשחק בכבדות, כאילו אינה יודעת מה בדיוק עליה לעשות, בבלבול מחלט. וזאת החמישייה שנחשבה לטובה ביותר בתיכונים בכל מדינת ניו יורק!  18 שניות לסיום המשחק טרימונט הנפלאה מפגרת 67-66. הקהל בטירוף.

קורפורל אטנזיו עושה צעדים והכדור עובר לטרימונט. "גראסהופר" מוסר ל"דאונטאון", 12 שניות… האיטלקים לוחצים, אך משום מה משאירים את "סוויט" מתחת לסל ללא שמירה. "דאונטאון" מבחין בו, אך לא מוסר. מסירה פשוטה לשחקן חופשי מתחת לסל והמשחק גמור. אך במקום זה הוא מכדרר ומכדרר ומכדרר, ואז שנייה לסיום הוא זורק כדור כאילו לעבר "סוויט" , כדור שהוא יודע שעד שיגיע, הזמן ייגמר והבאזר יישמע.

אבל הכדור עף גבוה מדי ובמקום מסירה ל-'סוויט' הכדור נ-י-כ-נ-ס   ל-ס-ל! כמובן שבטעות, אבל הכדור ניכנס!!! שריקה. טרימונט מנצחת 67-68!!! השחקנים בקושי מתחבקים. הם לא יודעים כיצד להגיב. האם ניצחו משחק שניסו להפסיד? האם כדור ש"דאונטאון" ניסה להחטיא בכוונה נכנס אל הטבעת רק בטעות? לעולם לא נדע.

יומיים אחרי, טרימונט מבולבלת, מפסידה ל"בויס" באליפות ברוקלין 76-88 ומודחת מהמשך המשחקים.

************

 

עשרה ימים אחרי אותו משחק ההפסד מתרחש האסון הראשון: שריפה מחרידה בדירתו של "דאונטאון". הוא, אמו ושתי אחיותיו נשרפים חיים.

תשעה חודשים מאוחר יותר נהרג "ג'נטלמן ג'ים" בתאונת "פגע וברח". עדי ראייה מספרים שדרסה אותו מכונית שרד שחורה, קדילאק, מהסוג האהוב על קציני המאפיה. ב-1964 מצאו את "גראסהופר" תלוי בחצר עזובה בברונקס. מכתב התאבדות לא נמצא מעולם. מארק פירס איבד את דעתו לחלוטין. מסומם, אלכוהוליסט, היה להומלס. "מהיר מדי לתפיסה" הפך לפרצוף מוכר למשטרה ואף בילה כמה שנים במוסד לחולי נפש בקווינס. עשרים שנה אחרי מצאו אותו בכוך מחריד ברכבת התחתית של ניו-יורק והוא לא רוח חיים. "סוויט", השריד האחרון של "'החמישייה", נרצח בכלא בשנת 1991.

מבין שחקני 'דווייט',  טוני בנמו הפך לאנדר-בוס גדול במאפיה, אך בשנות המפלה הגדולה של משפחות הפשע הוא נתפס, הורשע ומבלה את שארית ימיו בכלא 'סינג-סינג באפסטייט ניו-יורק.

"קרים צ'יז" לוצ'יאנו היה לבעל רשת מסעדות גדולה "PORTOFINO" בלונג איילנד; "קורפורל" ברבוסה אטנזיו היה עורך דין מפורסם בוול-סטריט ואף ייצג כמה מגדולי המאפיה במשפטים המתוקשרים שלהם; פראנק "לזאניה" דימיליו מנהל חברה ליבוא וליצוא סמוך לשדה התעופה קנדי. עקבותיו של "גולאש" סלומון היהודי נעלמו.

עד לפני 6 שנים היום.

את הסיפור על מה שקרה שם במשחק איש לא סיפר עד היום. לעולם כנראה לא נדע מה באמת קרה שם!

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 14 תגובות

  1. סיפור מרתק, לא משנה כמה פעמים אני קורא אותו. הופיע גם ב"על חיצים ובונבונים", הספר האדיר (מומלץ בחום) שבזכותו הגעתי לאתר. אף אחד לא משתווה לדוק בכתיבה על ספורט.

    סתם מסקרנות, איך שמעת על הסיפור הזה? דרך עיתונאי הספורט הגדולים של אותם ימים?

    1. כן. זה היה רד סמית' מה-NYT או ג'ק ברנסטין שסיפרו לי על מקרי המוות המוזרים, ועל החשש שיד המאפיה היתה בדבר בצורה זו או אחרת. כמובן שאין הוכחות והכל זה השערות מבוססות על CIRCUMSTANCES

  2. אני זוכר שקראתי את הסיפור לראשונה כילד באחד העיתונים בו כתבת
    סיפור משובח
    הסיפור הדליק לי נורה אדומה לגבי ההופעה של בארנס במשחקים ז5-6-7 , 5 מ 32 מהשדה זה יכול להיות רק ובעיקר בעידוד המאפיה

להגיב על A.h לבטל

סגירת תפריט