היום לפני 20 שנה: קרי סטראג האמריקאית מביאה זהב על רגל אחת / מנחם לס

תמונתו של המאמן בלה קרולי, הנושא בעדינות את חניכתו הפצועה קרי סטראג על זרועותיו, היא אחת מתמונות הספורט המפורסמות ביותר.

אולימפיאדה אטלנטה

קרי סטראג, הקפטן בת ה-18 של נבחרת ההתעמלות האמריקאית, הייתה חייבת לנחות ללא רבב. למסמר – "TO NAIL" קוראים לזה האמריקאים – את קפיצתה האחרונה מהסוס כדי להביא לאמריקאיות ניצחון ראשון אי פעם בהתעמלות קבוצתית באולימפיאדה. היא עשתה את זה בסצינה שנראתה כלקוחה מלהיט הוליוודי סוחט דמעות.

זה קרה בחלק השני של תחרות תרגילי הרשות, ששוויים 50 אחוזים, אחרי שאת החלק הראשון, תרגילי החובה שאף הם שווים 50 אחוזים, סיימו הרוסיות ביתרון זעיר (0.127 נקודות) על האמריקאיות. דומיניק מוסיאנו, האמריקאית המיניאטורית (בת 14) נפלה פעמיים על הישבן. כל מה שהייתה צריכה התינוקת לעשות זה להביא הביתה 9.743 נקודות – פחות מהממוצע שלה בשנה האחרונה – והאמריקאיות לוקחות זהב בראשונה בהסטוריה. אבל מוסיאנו קיבלה בעיטה בטוסיק – רק 9.200 בדרך למה שהסתמן כאסון אמיתי. עכשיו, האמריקאיות – שכבר הובילו במעט בחלק הזה – נראו כאילו לא יוכלו עוד להביא זהב.

בזמן  שמוסיאנו כשלה קבעה הרוסיה דינה קוצ'טקובה 9.737 בהתעמלות קרקע, ושמעתי את מאמנה צורח: "זדו ראבה!" (גדול!) וממשיך וזועק: "אטליצ'נה!" (מצוין!). המדליה המוזהבת נראתה עכשיו קרובה מאוד לרוסיה.

אחרונה הייתה קרי סטראג. קהל של 32,048 איש משולהבים וצורחים השתתק כדי לאפשר לסטראג להתרכז. כמה מהרוסיות, הרומניות והאוקראיניות הביטו במחזה. האחרות לא עמדו במתח ועצמו עיניים.

סטראג  בחרה לקפוץ את ה-"1.5 YURCHENKO", קפיצתה הטובה ביותר: ריצה מהירה; נחיתה על הידיים לפני קרש הקפיצה; פליפ רגליים מעל הראש; נחיתה בכוח על המקפצה ואז הידיים נשלחות מאחור אל הסוס, עם גוף קשתי, וכשהן נוגעות בסוס באה דחיפת זרועות חזקה השולחת את הגוף המעופף לנחיתה אחורית עם סיבוב וחצי.

נשמע מסובך? לא לעלמה סטראג. בשבילה זה אמור להיות משהו כמו צעד וחצי בכדורסל. היא עשתה זאת אלפי פעמים.

תורה של סטראג הגיע. לרשותה עמדו שתי קפיצות על הסוס, כשתוצאת הקפיצה הטובה מהשתיים היא הקובעת. הריצה הייתה טובה, הניתור מצוין, סיבוב הגוף כמו שצריך, קפיצת הידיים מעולה, הנה המגע המוכר עם הסוס, זינוק לגובה. כל מה שהייתה צריכה עכשיו זו נחיתה טובה והכל יהיה בסדר.

אבל סטראג נחתה גרוע. היא נפלה על הקרקע, וגרוע מכך – כשקמה היה ברור כי נפצעה. היא  צעדה מחוץ לזירה בצליעה ונראה כי עקבה השמאלי נפגע.

האם הנבחרת האמריקאית שוב עומדת לתרום את הזהב לרוסיות? סטראג הייתה חייבת לעשות 9.513 (הרוסייה היפהפייה צ'ורקינה עשתה לפני דקותיים רק 9.662 על הקורה, ולכן ירד הציון הדרוש להבטחת הניצחון).  אבל כדי לעשות 9.513 חובה לנחות היטב בלי ליפול. סטראג הייתה יכולה לתקן בקפיצה השנייה, אבל עכשיו היא נאנקה מכאבים, וממקומי ביציע העיתונאים הקרוב מאוד לסוס, ראיתי שדמעות שוטפות את פניה. היא היייתה פצועה ונראתה מחוסלת, כשכל חברותיה לקבוצה ממאנות אפילו לזרוק מבט. הן רק שמעו את קול בכייה.

האמריקאיות מעולם לא השיגו זהב אולימפי בקרבות הקבוצתיים לנשים. רבות דובר לפני התחרויות על ההתקדמות של התעמלות הנשים האמריקאית, והתקווה – יותר מתקווה, ציפייה! – הייתה שהפעם הן אולי, אולי יוכלו לעשות זאת. מאז 1952, תחילת התחרויות במקצוע, נרשמה דומיננטיות מזרח אירופית מוחלטת בענף (בריה"מ השיגה מאז 10 מדליות זהב קבוצתיות, ורק באולימפיאדת החרם ב-84', שבה לא הופיעה, ניצחו הרומניות). בברצלונה 1992, ארבע שנים קודם, הובילו האמריקאיות בתחרות עד שפישלו במקצוע הקורה וסיימו רק במקום השלישי. שנון מילר – אולי המתעמלת הטובה בעולם אז – הייתה אחת המפשלות אז, וכך סיימה קריירה ללא מדליית זהב, אלא אם כן יקרה כאן באטלנטה נס.

הכל היה תלוי בעקב נקוע מאוד של סטראג (אחר כך התברר כי מלבד הנקע נקרעו בו כמה מרצועות כף הרגל ונגרמו שברים קטנים בעצם הקלקניוס, אחת מעצמות כף הרגל הגדולות).

"אני לא מרגישה את הרגל", אמרה למאמנה בלה קרולי בעיניים דומעות.

"קרי, אנחנו חייבים לעשות זאת עוד פעם אחת. את מסוגלת?"

"אני חייבת? אני חייבת לקפוץ שוב? לא נוכל לנצח אחרת?"

"אני לא יודע. את מסוגלת? את באמת מסוגלת?"

"אני לא יודעת. כן, כן, אנסה".

אני לא יודע איזה כוח רצון ונשמה הזניקו את הנערה היהודייה הזאת שוב. היא התעלמה מהכאב. קברה אותו אי שם בגופה הקטנטן ויצאה לביצוע ספורטיבי שייכנס ודאי להיסטוריה של הספורט כאחד הרגעים האולימפיים הגדולים והאמיצים ביותר. דממה השתררה באולם. יכולת לשמוע גרעין נופל על השטיח.

קרי יצאה לדרך. אותו זינוק, אותו תרגיל, אותה רחיפה, ואז היא נחתה על שתי הרגליים. עוד רגע עבר והיא הרימה רגל אחת ונעמדה רק על השנייה, כמו ציפור ששברה רגל, כאילו הייתה פלמינגו בביצות פלורידה. הנחיתה החמירה את הנקע החמור בעקב, אותו כבר נקעה בקפיצה הראשונה, אבל בכוח עליון ובהברקה מיידית היא הרימה את זרועותיה אל-על בקידה חיננית לסיום התרגיל. בכך הסתיים תרגיל הקפיצה ותחרות ההתעמלות בכלל. סטראג הורידה את רגלה הפצועה לקרקע ובאחת כרעה על המזרן, נאנקת מכאבים.

 

(הנחיתה)

 

לוח התוצאות הבזיק "9.712" וגרר עמו אולם שלם שהתפוצץ בטירוף. יותר מדי מתח הצטבר ביציעים. יותר מדי דרמה, פחד ושמחה… "!USA ,!USA ,USA!" צרח הקהל שלא הצליח להירגע רגעים רבים.

לטקס חלוקת המדליות הובאה סטראג על אלונקה. מאמנה קרולי נשא אותה על ידיו עד הפודיום ואז נתן למילר ולחברותיה לשאת אותה. מילר, מוסיאנו, אמנדה בורדן, אמי צ'או החמודה, דומיניק דוס השחורה וג'ייסי פלפס, כולן ידעו שקרי הקריבה את רגלה בשביל הניצחון. וכך עמדו להן "THE MAGNIFICENT SEVEN" – שבע המופלאות, ה"דארלינגס" החדשות של אמריקה, לקבלת הזהב ולנגינת ההמנון.

סטראג לא באה לאולם הריאיונות. היא נלקחה לבית חולים. שעתיים חיכו לה כולם, עד שחזרה עם גבס גדול סביב רגלה, וכשהיא מדדה על קביים תיארה את השניות ההן: "אני עדיין לא יודעת בדיוק מה עבר עלי. התפללתי לאלוהים 'בבקשה, תן לי עוד קפיצה אחת'. מאז אני לא זוכרת כלום".

"האם את גיבורה"? שאל אותה העיתונאי ג'ון ג'ינסון מניוזדיי.

"גיבורה? מה פתאום?"

אבל שלוש שעות לפני כן, בזמן נגינת ההמנון האמריקאי, הבטתי בה על הדוכן, כשדמעות הכאב והשמחה זולגות על לחייה, ואז הגיעה השורה האחרונה של ההמנון, המנון שהפך באולימפיאדה הזאת ללחן כללי, "BRAVE THE OF HOME THE AND" (ביתם של האמיצים), שורה שכאילו נכתבה בשבילה לפני 160 שנה.

***

שלושה חודשים אחרי האולימפיאדה החלה התיכוניסטית ללמוד באוניברסיטת סטנפורד היוקרתית. היא סיימה חמש שנים אחר כך עם M.A בתקשורת ומדעי החברה. היא הייתה מורה בסן-חוזה, ובזמנה החופשי כתבה שני ספרים, "לב זהב" ו"נחיתה על הרגל", שהיו שניהם לרבי-מכר. היא הייתה לדוברת הוועדה האולימפית האמריקאית לספורט נכים והקימה שתי קרנות, אחת למלחמה באיידס והשנייה לפיתוח ההתעמלות בין ילדי שכונות העוני.

היא כה הצליחה בתרומתה החברתית, שממשלת ארה"ב קראה לעזרתה, וכיום היא מתגוררת בוושינגטון הבירה ומשמשת בתפקיד רם במשרד הפנים.

 

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 24 תגובות

  1. שאלת המתעמלות היא שאלה לא קלה.
    המקצוע מסוכן, והמתעמלות הן בדרך כלל ילדות.
    התגובה הראשונה שלי היא שהיא לא הייתה צריכה לסכן את עצמה בקפיצה השנייה,
    שהמאמן שלה לא היה צריך לסכן אותה.
    אבל במחשבה נוספת, היא כבר הייתה בת 18 .
    אצלנו בני 18 כבר נשלחים לחזית.

    1. אצלנו 70% נשלחים לעורף, כ30% ל"חזית" כפי שאתה מכנה את זה. אגב, רוצים להאמין שכדי להציל חיים לא לתרגילי קרקע.
      מה שכן, הרבה אנשים מסכנים הרבה יותר בשביל הרבה פחות דרך קבע ( פועלי בניין לדוגמא)

  2. אני זוכר את הדרמה הזו באטלנטה. ללא ספק אחד מידי המשחקים של 96
    באופן כללי יש לי בעיה גדולה עם הענף הזה שהמרחב לטעויות בו כל כך קטן, וההכרעה בו לגבי הניקוד תלויה בשיפוט של שופטים.
    עומס גדול מדי מוטל על הכתפיים המאד צעירות של נערות שרובן אפילו לא התחילו להתבגר, וזה מאד אכסרי לעיתים, בוודאי כשמכניסים למשוואה מאבקים גיאו פוליטיים ומאבקים בין גושיים עפי שהיה בתקופת המלחמה הקרה.

    1. מסכים איתך.
      פעם שמעתי טענה של מישהו, על כך שצריך להוציא מהאולימפיאדה את כל התחומים שבהם המנצח נקבע על ידי שיפוט. זה יפה ומותח, זה מרגש, אבל זה לא ממש ספורטיבי. מספיק לשמוע מה מי שבקיא בתחום אומר על הסיכוי לקבל נקוד גבוה כשאתה מגיע ממדינה קטנה, בלי שופטים משלו, כדי להבין את הבעייתיות.
      רק לדוגמא, מלבד במקרים הקיצונים של נחיתה על הבטן, מישהו ביננו באמת יכול לדעת מדוע הקופץ למים השני קיבל עשירית נקודה פחות מזה במקום הנכון?
      אחרי הכל, ססמת האולימפיאדה היא 'מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר', ולא 'מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר, מקורב יותר לשופט'.
      סוגייה ששווה דיון, מתישהו

  3. זה היה רגע מטורף. כל התחרות המשולשת, ארה"ב-רוסיה-רומניה, עמדה על כף הרגל שלה. ואחרי הקפיצה, קורקינה ויתר הרוסיות הקרחוניות-כביכול, פשוט התחילו לבכות, כשהקהל נכנס לאטרף. הוליווד.

  4. אגב התעמלות באטלנטה, הנה לכם שאלת טריוויה, וגם מוטו שיכול לשמש כל ספורטאי –

    מי זכה ב-4 מדליות ארד (!) באולימפיאדה אחת, כאילו אין יותר "לוזר" מזה – רק כדי להתאושש ולזכות ב-6 זהב באולימפיאדה הבאה (מתוכן 4 ביום אחד)?

    ויטאלי שרבו האגדי, המתעמל הבלארוסי.

  5. שרבו באמת הפך לאגדה.
    בברצלונה הוא היה צעיר בן 20. ב96 הוא כבר נפץ לגדול מכולם בתחום.
    אגב אם אני זוכר נכון בקפיצות למים היה איזה סיני אחד שפעמיים היה הסגן של גרג לוגניס ב84 ו88 וב92 כשלוגניס כבר פרש הוא שוב הצליח לסיים רק שני.

  6. כמו שהאשך אמר, מרגש אבל מעורר אי נוחות.
    כל המקצועות שקשורים בהתעמלות נשים (מה נשים, אלה ילדות) כדאי שיבוטלו

  7. מצד שני – בויקיפדיה –

    Several of Károlyi's athletes from the "six-pack" era have criticized his training methods. Some of his former athletes, including Kristie Phillips, Dominique Moceanu, and Erica Stokes, have stated publicly that Károlyi was verbally and psychologically abusive during workouts. Károlyi's constant critical remarks about weight and body type were said to drive some gymnasts to develop eating disorders and low self-esteem. Some gymnasts, such as Phillips, Moceanu, and 1988 Olympian Chelle Stack, have also said they were compelled to continue training and competing even when coping with serious injuries such as broken bones. In one interview, Moceanu, who was one of Károlyi's final protégés, said: "I'm sure Bela saw injuries, but if you were injured, Bela didn't want to see it. … You had to deal with it. I was intimidated. He looked down on me. He was six-feet something, and I was four-foot nothing."

כתיבת תגובה

סגירת תפריט