*************************

אמיתי קנר הוא עורך וידאו מירושלים, וזהו מאמרו הראשון באתר.

*************************

כשחלום הופך לבלתי אפשרי, אתה מבין את ארעיות החיים, את העובדה שאתה כבר לא ילד, ודברים לא תמיד ישארו אותו דבר.

ידעתי שזה קרוב, דיברו על זה, ועדיין כשקיבלתי את הפוש מאפליקציית הnba באמצע פאנל קולנועי – אחזה בי צמרמורת וכל מה שהצלחתי לשמוע מהדוברים היה: טימי פורש. היום נגוז לי חלום. כבר לא אראה את טימי משחק –  כצופה במגרש עצמו.

כמי שגדל ללא טלוויזיה בבית, לא יצא לי ממש לצפות במשחקי nba. הדרך בה התעדכנתי הייתה דרך עיתוני הספורט, ובעיקר דרך משחקי המחשב. nba95, ובעיקר 98 – בו שיחקנו שעות ואפילו ימים שלמים במחשב הביתי הישן. הפנים התחברו לשמות, שחקנים, קבוצות, תפקידים.

כשאחי הגדול החליט לאהוד את טים דאנקן, שהחל באותה תקופה את הקריירה, אני בחרתי ב21 אחר: קווין גארנט. בשנים הבאות כשהאינטרנט תפס תאוצה, מצאתי את עצמי שומר למחשב תמונות שלו, עוקב אחריו, וכן – אוהד של הטימברוולבס. אף פעם לא אהדתי קבוצה מסויימת. אהדתי שחקנים.

וכך ככל שהתבגרתי והתחלתי לצפות במשחקים, האהדה הפכה להיות דו ראשית – גארנט ודאנקן. איך אפשר לאהוב 2 דמויות שונות כל כך? אני מניח שלגארנט שמרתי חסד נעורים, כמו אהבה ראשונה, אין לזה הסבר. ובכלל – נשמור את זה ליום שלו. אבל טימי, אותו אהבתי אהבת אמת. את האופי.

דאנקן הגיע לליגה שהפכה להיות יותר ויותר אייברסונית – כמה שיותר מוחצנת. השואו הוא הכל. הכוכב הוא מה שחשוב, שאר השחקנים מהווים תפאורה. קשה שלא להרגיש מלך כשממליכים אותך קבל עם ועדה. כאשר אתה הופך להיות הפנים של פרנצ'ייז כל כך מצליח. אבל לא טימי. הוא נשאר צנוע, נאמן לעצמו.

ההשוואות לסטנדינג אוביישן הארוך בהיסטוריה שארגן לעצמו קובי בראיינט, אל מול ההודעה השקטה של הספרס, אפילו לא טימי עצמו – בוודאי יודגשו בכותרות – ובצדק, כי אלו הם באמת 2 קצוות. אבל את טימי לא צריך להשוות לשחקנים בעלי אגו גדול כדי לראות את הגדולה והענווה שלו.

העיתונאי דייויד אלדריג׳ שיתף סיפור אחד קטן שמספר הכל:

שחקן העבר אית׳ן תומאס, לא שם זכור או בולט במיוחד, סיפר שבאחד המשחקים הוא קיבל כדור בפוסט וניסה לזרוק מעל דאנקן. הוא נחסם. תוך כדי הירידה להגנה דאנקן אמר לו: ״זו הייתה תנועה טובה, אבל פעם הבאה תנסה להיכנס יותר לגוף שלי כדי שתוציא עבירה או שלא אוכל לחסום אותך.״ תומאס ההמום הנהן, וכמה התקפות לאחר מכן ביצע. דאנקן לא הצליח לחסום אותו אבל הוא החטיא. ״הרבה יותר טוב״ אמר לו טימי.

טים דאנקן. השם אומר הכל. גם קבוצה וגם דאנק באותו שם. הוא לא יכל להיות משהו אחר. לסיים בדאנק, או בזריקות הקרש המפורסמות שלו, ולהישאר כל כך קבוצתי.

יצא לי להיות פעם אחת בארה״ב אבל בקיץ לצערי. לא משחקים. וכך דחיתי שנה אחרי שנה את החלום. הרי טימי תמיד נשאר שם. גם גארנט, ואפילו דירק. לא האמנתי לדיווחים כל קיץ שהנה, השושלת מתפרקת, דאנקן מתלבט אם להמשיך. הוא תמיד יהיה שם. בדיוק כמו בnba98, בדיוק כמו באליפויות בשנים האי זוגיות, או בשושלת עם פרקר ומנו, הוא תמיד יהיה שם.

כיליד שנות השמונים גם אני אוהב להתרפק על העבר, ומתקשה למצוא הרבה ריגושים בכדורסל של היום. אבל בשנים האחרונות, כשסן אנטוניו עברה לשחק את הכדורסל הקבוצתי, עם התנועה הבלתי פוסקת, הרמוניה מדהימה בה כל פרט יודע בדיוק את מקומו, מצאתי את עצמי צופה בהשתאות. מעולם לא נהניתי כך מכדורסל. מופלא.

ועדיין הרגע שאזכור יותר מכולם מהקריירה הארוכה של דאנקן הוא דווקא הרגע ההוא במשחק השביעי מול ההיט. הרגע הכי מצמרר בכדורסל מאז ה״סמי אני מתחנן״ של טפירו, שבמקרה או לא פרש גם הוא השנה. רגע אחרי שהחטיא הוק-שוט קל מעל שיין באטייה, אותו מהלך אותו ביצע כל כך הרבה פעמים בקריירה לא צלח, דווקא ברגע החשוב ההוא. טימי השקט והמופנם חבט בחוזקה ובתסכול על הפרקט וכולנו בבית חבטנו על כריות הספה יחד איתו.

אבל טימי נשאר וכך נשאר החלום אפשרי. שהרי כך עובדים החלומות – הם תמיד משאירים לנו פתח לדחות, עוד יום, עוד חודש, עוד שנה. העובדה שטימי המשיך שנה ועוד שנה ועד שנה לא השאירה רק את החלום הזה בחיים, אלא את הנרטיב הזה שחלומות יכולים להתגשם, ושהבסיס להתגשמותם תמיד יישאר שם. רק צריך למצוא את הזמן המתאים.

אז מה אומר לעצמי עכשיו? שאולי הוא יתחרט?

או שפשוט אלמד מטימי  – כשהפסיד את האליפות ההיא ב-2013, הוא חזר עם חלום חדש ב-2014, והגשים. בניגוד לכל התחזיות. הגשים בצורה אותה הוא הכיר הכי טוב – עבודה קשה ויסודית, כמו שרק ה׳ביג פונדמנטל׳ יודע. ואולי אבין שהגיע הזמן להתבגר – יש חלומות שנועדו להתגשם, וכאלו שלא. וכדאי לנסות להגשים מה שאפשר.

להתראות טים.

נ.ב-מישהו יודע איך מגיעים למינסוטה?