המרדף אחר חוזה ל-10 ימים/לאנס תומאס (תרגום: אפלטון)

הקדמת המתרגם: יש הרבה סיפורים גדולים הקיץ. אך הסיפורים הכי טובים לדעתי, אלו הסיפורים הקטנים. זה סיפור של נווד כדורסל. לאנס תומאס פותח בפנינו צוהר אל עולמם של אותם נוודי כדורסל, במאבקם להגשים את חלומם ולשחק בליגה הטובה בעולם. קישור למאמר המקורי.


בשש השנים האחרונות, הקיטבג היה הדבר הקבוע היחידי בחיי.

לקחתי אותו איתי בכל רחבי הגלובוס.

הוא מספיק קטן בכדי לסחוב אותו בקלות, ומספיק גדול כדי לשאת בתוכו את כל מה שנחוץ.

מברשת שיניים, משחת שיניים, סבון, שמפו, סכין גילוח ודאורדורנט. אייפוד ואזניות (כי אי אפשר בלי הג'אם).

וכל הבגדים שאפשר לדחוף במקום שנותר.

זה הכל. לעולם לא שמתי בקיטבג יותר ממה שחשבתי שהוא הכרחי.

כשיצאתי מדיוק ולא נבחרתי בדראפט של 2010, הפכתי לנווד כדורסל. מטובקו רואוד לדרום סין ועד ניו-יורק סיטי- עם הרבה עצירות ביניים- ארזתי את הקיטבג, נסעתי בדרכים ונבחנתי מול כל מי שהיה מוכן לתת בי מבט.

אני אוהב את המשחק והתשוקה אליו לקחה אותי למקומות מעניינים. אבל בזמנו, זה לא הרגיש במיוחד כמו הרפתקה. בראש שלי, הייתי עוד בוגר קולג' המחפש עבודה, בשוק הכי אכזרי שיש שם בחוץ.

לעיתים, זה היה קשה להתעלם מהמבקרים- כולל כמה מחבריי הטובים- שפקפקו במסע שלי.

'אתה חושב שאתה מספיק טוב כדי לשחק ב-NBA?’

אני יודע שאני מספיק טוב.

'זה נראה קצת ארעי כל עניין הכדורסל הזה. אין בושה להשתמש בתואר שקיבלת מדיוק'.

אני רק צריך הזדמנות להוכיח מה אני יכול לעשות.

'למה שלא תשחק באירופה? לפחות תעשה שם כסף.

לא…אני לא יכול לעשות את זה.

ידעתי שבמרבית המקרים, ברגע שהלכת לאירופה, נעלמת מהרדארים של הסקאוטים ב-נ.ב.א. מסע הכדורסל שלי לא היה רק כדי להשיג את החוזה. הוא היה בשביל ה-NBA . רק ה-NBA .

ידעתי שה-D ליג היא הסיכוי הטוב ביותר שלי.

למזלי, היה איתי נכס יקר. זמן. לא היו לי ילדים. לא היו לי הלוואות סטודנטים. יכולתי לגור אצל ההורים כשהיה צריך. הייתי מסוגל לחיות בצמצום. רק היו איתי הקיטבג- והרבה מאוד זמן. הייתי בר מזל שהמשפחה שלי תמכה בהחלטתי לרדוף אחר החלום.

לאנשים שפקפקו בי: אני יודע שחשבתם שאתם דואגים לאינטרסים שלי. אני רוצה לומר לכם תודה.

תודה שהוספתם עוד דלק למדורה שלי.

לפעמים גם אליפות מכללות לא מספיקה בשביל בחירה בדראפט. תומאס במדי דיוק.

בכל שנה, דראפט ה-NBA גורם לכולם לדבר. אתם שומעים הרבה על בחירות הלוטרי, אולי אפילו תשמעו מעט על שחקנים שפרחו מאוחר, שיכולים להשתחל לסיבוב השני. אבל על כל שחקן שנבחר בדראפט, יש הרבה מאוד שחקני קולג' מצוינים שלא שומעים את השם שלהם במיקרופון. לאנשים מסוימים, ערב הדראפט הוא שברון לב. הם יושבים בבית עם המשפחות שלהם, לא מאמינים שכל 60 הבחירות עברו ושמם לא נשמע. לאחרים- בד"כ שחקנים ששיחקו בקולג'ים קטנים, טובים אך עם חשיפה מועטה- הם יודעים הרבה לפני הדראפט שהם הולכים מעבר לים.

זו לא היתה הפתעה כבירה שלא נבחרתי. זה צרב, אבל העולם לא קרס עלי. תמיד ידעתי שהדרך שלי ל-NBA תהיה ארוכה ומייגעת. קמתי בבוקר שלאחר הדראפט חדור מוטיבציה.

לא חיכו לי אימונים עם קבוצות. לא היו לי קשרים עם סוכנים. אמנם רק זכינו באליפות המכללות עם דיוק אבל לא הייתי שם גדול. משהו שתמיד היתה לי היא מודעות לגבי הדברים שאותם אני עושה טוב במגרש הכדורסל. אני מומחה הגנתי. אני נותן הקרבה ואת כל הנשמה. מנסה לעשות את הדברים הקטנים בכדי לעזור לקבוצה שלי לנצח. ולעזאזל- אני גאה בכישורים האלו.

התחלתי להתאמן. במהרה קיבלתי צלצול מאוסטין טורוס מהדי ליג.

נכנסתי לליגה בגישה שונה מרוב השחקנים. לדעתי, כמעט כל שחקן שם בא עם תכנית משחק ברורה: לזרוק הרבה, לקלוע הרבה…לקוות שישימו לב אליו וקבוצת NBA תחתים אותו על החוזה הנחשק. הם חושבים שלקלוע 40 נק' בערב הוא הכרטיס שלהם.

זוכרים את לינסניטי? ברור שאתם זוכרים. ג'רמי לין מגיע לניקס מהדי ליג ופשוט שולט על כולם. שם מספרים מגוחכים למשך תקופה חלומית. קראו לזה לינסניטי מסיבה מסוימת: זה מקרה נדיר ביותר.

העניין הוא, שרוב קבוצות הליגה לא מחפשות את השחקן ה-12 שהמומחיות שלו זה לקלוע המון. זריקות. זו היתה המוטיבציה שלי. התכנית שלי היתה לשחק על היתרונות שלי. האמנתי שהיו 4 נקודות שיכלו לעזור לי להגיע ל-NBA:

1) תשמיע קול. הרבה פחות שחקנים קולניים על המגרש משהייתם חושבים. רציתי להיות מנהיג גם במעשים וגם בדיבורים. זה נשמע נחמד והכל, אבל מה שזה באמת אומר הוא שאתה לוקח על עצמך תפקיד שכולל להיות קצת מעצבן- לדבר בכל מהלך בהגנה, להיות פעיל באסיפות השחקנים ובחדר ההלבשה, לשאול שאלות אם לא הבנת מהלך מסוים.

2) תשלוט על הבלתי מוחשי. כמו שנהוג להגיד, המאמץ שאתה נותן הוא אחד מהדברים היחידים בחיים שאתה יכול לשלוט עליהם. אם יש כדור אבוד, אני זה שחייב להביא אותו. אין תירוץ למה לא ליפול על הפרקט. אם אחד מחברי לקבוצה היה זה ששוכב על הרצפה, ניסיתי להיות הראשון שיבוא וירים אותו. קואוץ' K החדיר בי את זה בדיוק. תמיד רציתי שחברי לקבוצה ידעו שאני נלחם בשבילם. זו היתה הגאווה שלי. זו עדיין גאוותי.

3) תשמור על השחקן הכי טוב של הקבוצה היריבה. לא הרבה חבר'ה רוצים לעשות זאת. בכל זאת, זה די מביך ששחקן קובר עליך 30 נקודות. בדי ליג, החשש הזה אפילו גדול יותר. אף אחד לא רוצה שסקאוט יראה מישהו עושה עליך קרוסאובר או לוקח אותך עד הקרש. לי לא היה אכפת שאני פורוורד. עשיתי לי מטרה לקחת את מי שצריך, בין אם זה גארד, שחקן כנף או סנטר- 1 עד 5, מה שבא ברוך הבא. וכן, קרעו אותי לא פעם. זה שוחק לקחת את הסקורר הכי חזק של היריבה, יום יום, משחק משחק. אבל ידעתי שאם הולכים לשים אלי לב, אני חייב לקחת את הדרך הקשה.

4) תעבוד על החולשות שלך. עם כל הדיבורים על החוזק שלי בהגנה, ידעתי שנקודת החולשה שלי היא בהתקפה. ידעתי שעלי לשפר את האלמנט הזה במשחק שלי.

תומאס במדי אוסטין טורוס מליגת ההתפתחות. הדרך הארוכה לאנ.בי.איי.

הדי-ליג היא טחינה. אימונים. משחקים. אימונים קבוצתיים. אימונים אישיים. שעות על גבי שעות בחדר הכושר. הרבה נסיעות אוטובוס ארוכות. היו לי כמה וכמה חוזים עם הטורוס, כך שכל הנושא עדיין טרי בזכרוני.

אתה לא עושה הרבה כסף. אתה רואה את חבריך לאימונים ולמשחקים מצליחים לעשות זאת ולהגיע ל-NBA .

ברגעים החשוכים שלי, טבעתי בפחדים.

אתה תעשה יותר כסף באירופה. תשתמש כבר בתואר שלך. תוותר.

אבל המשכתי במאבק. אצבע אחר אצבע, בציפורניים, התחלתי לעשות שם לעצמי- בדי-ליג לפחות. בכל מקרה הגעתי לאולסטאר של הליגה. זה היה כיף. ההכרה עזרה. עם ההשבתה הצפויה של הליגה ב-2011, קבוצת הפאן אמריקה התמלאה בכוכבי הדי ליג. קיבלתי את הצלצול המיוחל. המשחקים במקסיקו היו חוויה יוצאת דופן. לקחנו את הארד בטורניר. אני זוכר את המשחק נגד פורטוריקו, הקבוצה שלבסוף זכתה בזהב. היה להם שחקן, רנלדו בלקמן, שהיה שחקן הניקס לכמה שנים. הוא היה שחקן שחקן. אמרתי למאמן, "אני רוצה לשמור על רנלדו". עשיתי עליו עבודה מצויינת ואני חושב שכמה סקאוטים שמו לב.

הגיע לליגה של הגדולים.

כשהשביתה הסתיימה, הוזמנתי למחנה אימונים עם ניו אורלינס הורנטס, הייתי בכושר שיא, הרבה יותר מוכן מהרבה שחקנים אחרים שלא שיחקו כדורסל תקופה ממושכת בזמן השביתה. עשיתי את הקבוצה באותה שנה. ב-2011. אריק גורדון היה השם הגדול בהורנטס בזמנו. עליתי מהספסל כמחליף של ג'ייסון סמית, אבל לפעמים גם החלפתי את קרל לנדרי ואל פארוק אמינו.

במשחק השלישי של השנה הפסדנו לסאנס בבית, יום לפני ראש השנה החדשה. הפסד מאכזב לכל הדעות. עוד לא החשבתי את עצמי שחקן אינטגרלי של הניו אורלינס הורנטס. שחקנים מהדי-ליג מקבלים זימונים מקבוצות הNBA באופן קבוע רק כדי להישלח חזרה לדי-ליג זמן קצר אחר כך. ידעתי את זה.

המטרה שלי היתה לקחת את זה יום ביומו.

כשהבאזר שלח את הקבוצות לחדרי ההלבשה, עוד בתעלה ליד המגרש, מישהו תפס לי את הזרוע. "היי, הג'י אם רוצה לדבר איתך". זה היה כזה מהיר, בלי חנופות, בלי בולשיט. שוחררתי מהקבוצה באותו יום. הג'נרל מנג'ר אמר את הדברים הקבועים- "זה לא אישי. זה עסקים".

בשבילי, זו היתה קריאת השכמה. בלי קשר אם באמת עשיתי משהו לא טוב או לא נתתי את כל מה שיש לי.

לאנס, תעלה את הרמה שלך.

אז בחודש הבא, קרעתי את התחת שם באוסטין. חיידק הפציעות תקף בניו-אורלינס וזכיתי בעוד הזדמנות בתחילת פברואר. הפעם, אמרתי לעצמי בנחישות, אני הולך להישאר, למרות ששוב הציעו לי את החוזה ל-10 ימים. זה מה שבדרך כלל קורה כשאתה מקבל זימון מהדי-ליג.

חוזה לעשרה ימים. שומעים עליהם הרבה. אבל לחוות אחד כזה? זה מוזר.

אנשים לא מבינים מה זה בכלל חוזה ל-10 ימים. עשרה ימים. לא משחקים, ימים.

עשרה ימים רצופים. קבוצות ה-NBA בדרך כלל משחקות 3 משחקים בעשרה ימים, ויש סיכוי טוב שבכלל לא תשחק בהם. זה יכול להיות שובר עצבים. המזל, שהם לא יכולים להשאיר אותך ככה באוויר כל העונה. בסיום החוזה השני הרצוף ל-10 ימים, הקבוצות חייבות להחליט אם להשאיר אותך לשאר העונה או לשחרר אותך.

המפתח להפוך חוזה ל-10 ימים לחוזה עונתי הוא להימנע מלהביט מעבר לכתף. תבטח ביכולות שלך, ובן אדם, אף פעם אל תפקפק בעצמך כשאתה מקבל הזדמנות.

למרות כל זאת, יש כמה דברים שאפשר לעשות כדי להעלות את ערכך במהלך עשרת הימים.

דבר ראשון- תלמד את התרגילים. אני אגיד זאת שוב. תלמד את התרגילים.

זה אחד מהדברים שהמאמנים תמיד מבחינים בהם גם אם לא קיבלת הזדמנות לשחק. כל עוד אתה מוביל את ההתקפה בצורה הנכונה ואתה נעמד במקומות הנכונים, אתה תתחיל לבנות אמון עם המאמן. זה לבדו יכול לקחת אותך ממשחק של 2 דקות ל-5 דקות. ומשם, באמת שאי אפשר לדעת לאן ילכו הדברים.

הדבר האחרון בהחלט שאתה רוצה לעשות הוא להיות במקומות הלא נכונים בהתקפה. אין הרבה הזדמנויות שניות לאנשי ה-10 ימים.

שנית, תרוץ הכי מהר שלך. לכל מקום. תהיה האיש הרע. תהיה אכזר. תישאר על האיש שלך או על האיזור שלך כאילו חייך תלויים בזה.

הדבר השלישי הוא- אף פעם אל תרגיש בנוח. אתה עדיין לא שייך לקבוצה.

אתה אולי תרגיש כאילו 'עשית זאת', אבל לא עשית זאת. אתה רואה את כל החבר'ה מגיעים לאימונים בכל המכוניות יוקרה האלו? למבורגינים, פרארים, מייבאכס. אני הייתי הבחור שאוספים אותו בוואן ומורידים אותו בדלת האחורית של מתקן האימונים. זה מאוד קל להרגיש בנוח במהלך העשרה ימים האלו, להתחיל חברויות ולהרגיש חלק מהקבוצה. חלק מהחבר'ה בקבוצה אולי אפילו יגרמו לך להרגיש כאילו אתה חלק מהם. אבל העניין הוא, שחבריך לקבוצה הם לא אלו שמקבלים את ההחלטות.

לאחר חוזה ה-10 ימים השני שלי באותה עונה, ההורנטס החתימו אותי עד לסיום העונה של 2011-2012. אבל הם לא המשיכו את החוזה לעונה הבאה.

הפעם, המסע שלי הוביל אותי רחוק יותר מאוסטין, טקסס. החלטתי ללכת לסין. מצאתי את עצמי שם, במקום הנקרא פושהאם, משחק מספר משחקים במדי הפושהאם דרליונס.

ברגע שהגעתי לשם, נכנסתי לדיכאון. הייתי מתוסכל מהמצב של הקריירה שלי. הסתובבתי בפרצוף חמוץ למשך יום אחד. אבל החלטתי שאני לא הולך לשחק אותה כאילו אני ביג שוט והם חייבים לי משהו. אני הולך להתייחס לליגה כאילו היא באותה רמה של ה-NBA.

באתי בגישה שאני הולך להילחם כי אני לא יודע מי צופה בי. אולי ניו-אורלינס עדיין עוקבים אחרי ההתפתחות שלי או האם קבוצה אחרת תרצה להחתים שחקן כמוני.

אבל אני אגיד לכם, בסין חטפתי הלם תרבות. הייתי שם רק חודש וחצי אבל בכל זאת- הכל היה שונה. הכל.

הקבוצה שלי החמיצה את הפלייאוף ואני חזרתי הביתה בפברואר. בקיץ הבא, הצטרפתי לליגת הקיץ בווגאס כדי לשחק בשביל הבולס, ושיחקתי מספיק טוב בכדי לקבל הזמנה למחנה האימונים של אוקלהומה סיטי ת'אנדר.

תומאס במדי הת'אנדר. הוטרנים של הקבוצה העריכו את מוסר העבודה שלו.

להיות במועדון מנצח כמו אוקלהומה אמר שתשומת הלב שלי לפרטים הקטנים היתה חייבת להיות חזקה במיוחד. קווין וראסל, החבר'ה האלה מפעילים את הספינה ביד רמה. עשיתי כמיטב יכולתי על מנת להשתלב ללא חריקות.

אני חושב שהתאמתי היטב כי הווטרנים העריכו את הגישה הלא אנוכית שלי. שיחקתי נגד קווין בערך כל הקריירה שלי, מהזמן שבו שיחקנו בתיכונים. הכרנו את המשחק אחד של השני והוא כבר ידע מה אני מביא מבחינת מאמץ והתרומה לחדר ההלבשה.

יש הערכה שגוייה בימינו לפיה אף אחד לא הולך לקבל בברכה את הבחור החדש מכיוון שהוא שם בכדי לקחת את המקום של מישהו אחר בסגל. זה ממש לא כך. השחקנים הבוגרים והחכמים יותר, השחקנים הטובים בקבוצה, הם תמיד יקדמו אותך בברכה. כל עוד אתה נותן תפוקה. זה פשוט עד כדי כך.

כך היה כשהועברתי מהת'אנדר לניקס ב-2015. התאמתי כי עבדתי קשה. הייתי מופתע כשפגשתי את מלו. הוא בחור שיש לו מוניטין בקרב האוהדים: "שחקן מעולה, אבל אנוכי". האנשים האלו לא מכירים אותו. הם לא רואים איזה מנהיג נהדר הוא בחדר ההלבשה. מלו רוצה אנשים לידו שיבואו להילחם לצידו כל ערב, כל המשחק, בין אם מפסידים או מנצחים. הניקס חוו שנים קשות מלוות בפציעות מטרידות, זה תסכל אותו. הוא תמיד רוצה לתת יותר. אני לא יודע איך הוא קיבל את המוניטין הזה.

השנה, כשהדברים הלכו קשה, מלו לעולם לא וויתר ותמיד מצא דרך להילחם ולהישאר חיובי עם כולם מסביבו, גם כשהיה בריא וגם כשנפצע, וזה ניתן להערצה. הוא הכניס בנו אש לצאת ולהילחם על כל משחק גם כשתיאורטית אבדו הסיכויים לפלייאוף.

כפי שאתם יודעים, עברתי בהרבה מקומות בקריירה שלי, אבל ניו-יורק הפכה לביתי בעונה שעברה.

אני עדיין נווד כדורסל בליבי. גם היום, אני עדיין מחכה לשיחה שתגיד לי איפה אהיה בעונה הבאה. אולי אהיה בניקס, ואולי בקבוצה אחרת. איפה שלא אהיה, עדיין יש לי את הקיטבג בארון, מוכן לאריזה.


סוף דבר-

לאנס תומאס חתם הקיץ חוזה ל-4 שנים עם הניו-יורק ניקס, שבהן יקבל 27,549,950$. מי לא אוהב סיפור עם סוף טוב?

רועי ויינברג

עורך הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 54 תגובות

  1. מרתק. הלוואי עוד סיפורים כאלה "קטנים". האתגר של השחקנים האלה הוא אדיר, כי קל לאבד את הביטחון במצבים כאלה, בהם אתה כל הזמן במבחן, וכל צ'אנס שניתן לך אורך כמה דקות ספורות על הפרקט.

  2. אפלטון, תודה מקרב לב ידידי. מרגש לקרוא, באמת.
    לאנס תומאס הוא היום אחד האהובים בניקס, עליי ועל האוהדים, לפי האתרים השונים. אוהבים אותו על הבנאדם שהוא מביא לפרקט ולחדר ההלבשה, ואותו אפשר לקרוא בתרגום המצוין, ואוהבים אותו על הגיוון, המקצועיות, המשמעת והכישרון.
    שמח בשבילו ובשבילנו שהוא איתנו.

  3. קראתי את הפוסט בחלקו באנגלית והתרגום נהדר. זה סיפור שנותן הרבה השראה לאלפים שחולמים להגיע לליגה.

    כששחקן לגיטימי בליגה אומר בראיונות שהוא מרגיש אסיר תודה ובר מזל זה תמיד נשמע קצת נדוש ולא אמיתי – משחקנים כאלו זה לעולם ישמע כחלום שהתגשם וזה באמת נכון.
    תודה על התרגום!!!

  4. כל הכבוד, אחת הכתבות הכי טובות שקראתי באתר.
    לאורך כל הכתבה נזכרתי בטריסטן תומפסון, אלה בערך הדברים שהוא יודע ומהיא איתו לקבוצה

  5. באמת זה היה אחד מהמאמרים שנגעו בי ביותר.
    מי מאיתנו לא רצה להגשים חלום וכמה מאיתנו ירדו מזה אחרי כמה מהמורות, או עוד לפני שניסינו כי אנחנו חושבים שאנחנו לא מספיק מוכשרים/חכמים/מתאימים.
    הסיפור הזה מדבר הרבה יותר על אנשים 'רגילים' כמונו ולא על עילויים פיזיים כמו לברון או כישרון אלוהי כמו קארי או דוראנט ובגלל זה הוא כל כך נוגע.
    בכלל הדי ליג היא צלחת פטרי לגידול סיפורים מרתקים, הלוואי והיינו שומעים עליה יותר

  6. וואללה אפלטון, שיחקת אותה עם בחירת המאמר והתרגום. אני ראיתי את הכותרת שלו כמה וכמה פעמים אבל פשוט ישנו יותר מדי חומר ויותר מדי דברים לעשות. אז לא ניכנסתי לקרוא אותו.

    תודה שאתה עשית זאת, ואני עדיין נהנה יותר לקרוא סיפור טוב בעברית מאשר באנגלית. זן השפה שלי ולא יעזור שום דבר.

    תודה, תודה, תודה!

  7. הסיפור הזה מדהים והוא עוד יותר בלתי ניתן לתפיסה בקיץ שהפך את המשכורות בכדורסל בNBA להכי גבוהות בהיסטוריה.

    כלומר הפער בין סטארים או שחקנים על חוזים ממש גבוהים לכל מיני שחקני 10 ימים הוא אפילו יותר גדול משהיה.

    תחשבו על בחור כזה שצריך להגיע לחוזה ל10 ימים, יודעי שבסבירות גבוהה הוא לא יקבל דקה ב-3 משחקים שהקבוצה תעבור והוא צריך לחלוק חדר הלבשה עם שחקנים שחתומים על חוזים של 72 מיליון וצפונה מזה.

    זה שוק טוטאלי, זו מלכודת דבש שבקלות אתה יכול ליפול אליה במחשבה של הינה אם אני כל כך קרוב אליהם פיזית אולי גם אני שווה ככה וככה ועם קצת מזל…

    אולי אין עוד מקום עבודה שהקיטוב הוא כזה גדול בין אנשים בתפקידים דומים שצריכים לחלוק אינטקציה משותפת, גם אם זה לזמן קצר.

    לאנס תומאס שחקן עם אופי נדיר, הרמתי אותו כמה פעמים בפנטאזי בתקופות של פציעות והיה ניתן לראות גם דרך הנקודות בפנטאזי איך הבן אדם נותן עבודה במעט זמן שהיה שווה להרים אותו כי הוא קיבל דקות גדולות.
    שמים לב לזה ויופי שהוא קיבל חוזה שיכול לסדר אותו לכל החיים באמת.

    בניגוד להמון כוכבים הוא גם נראה בחור מאוד שקול שידע לשמור את הכסף אצלו(ואולי להגדיל אותו).

  8. הסיפור נהדר. מה שצריך להבין כלכלית זה למה מקרה כזה שלמיטב הבנתי הדלה בטח ניתן היה להשיג אותו בחצי מחיר מבחינת החוזה, הניקס נתנו לו הצעה כזאת. זה שחקן משלים נחמד. נותן האסל והכל ובאמת אין בעיה איתו, עדיין 6-7 מיליון דולר בשנה. ל4 שנים. כשבטוח ניתן לסגור איתו בחצי מחיר.
    מישהו יכול להסביר לי את ההגיון (מלבד התשובה שלא ניתן למצוא הגיון אצל הניקס…)?

    1. כשאתה אומר חצי מחיר זה כבר להגיע כמעט למינימום, יכול להיות שתומאס עשה לעצמו שם מסוים של שחקן שקבוצות ירצו להיעזר בו

    2. ההגיון הוא זה שהמחיר בקיץ 2016 לשחקן בתפקיד הזה, שנותן אופי טוב, מקצוענות, הגנה, מכיר כבר את המערכת וגם שיפר לא מעט את התרומה בהתקפה(למשל, קלע 40 אחוז ל-3, 44 אחוז ל-2).

      הוא בעצמו מגדיר את עצמו כנווד בכדורסל, כלומר אחד כזה שלא רואה את עצמו מזוהה ומחוייב בשום צורה לאף אירגון ככה שאתה יוצא מנקודת הנחה שאף קבוצה בליגה לא הייתה נותנת לו יותר מחצי ממה שקיבל- אז הוא היה נשאר.
      וזה לא נכון, אם היו מציעים לו חצי מזה, קבוצות אחרות בליגה היו חוטפות אותו והוא היה עוזב, בצדק.

    3. שחקן של חוזה של 10 ימים מקבל חוזה מינימום – ברור שיהיה מאודר. ניקס רטצים שישאר שיציעו לו מינמום פלוס קצת וגם יכידו לו שאם יציעו לו יותר שיחזור אליהם כי הם מעוניינים בו (לא בכל מחיר). אני משוכנע שזה היה נגמר בחיסכון של מעל 10 מיליון דולר ל4 שנים. אולי באמת יש חשש שלא יגיעו לרצפת השכר? או שיקולי טריידים עתידיים? לי זה לא מובן.

      1. החוזה הזה לא מפריע לניקס לשום תוכניות לעתיד(רוז גם ככה מסיים חוזה בקיץ הבא ואת נואה תמיד אפשר לחתוך באמנסטי אם צריך).

        אתה קצת לא מסונכרן- הוא לא באמת שחקן של 10 ימים בחוזה כבר הרבה זמן.
        הוא רול פלייר עם שם בליגה ואופי ממש נוח, כזה שכבר עבר קדנציה לא רעה בכלל בOKC, אם הם לא היו נותנים לו את החוזה הזה קבוצה אחרת בטוח הייתה נותנת לו.
        זה חוזה של צ'יפס ביחס למה שהולך בליגה הקיץ ועוד יותר צ'יפס ביחס לתקרה שתהיה בקיץ הבא(שתהיה הכי גבוהה בהיסטוריה ול-4 שנים הקרובות).

        כך או כך זה חוזה טוב מאוד לניקס, לא מפריע להם בשום דבר ואם הם לא היו נותנים לו אותו, מועדון אחר היה נותן לו, בקלות.

        1. זאת כבר תשובה לענין. אבל עדיין הוא שיחק בסכומים נמוכים גם בOKC וגם בניקס. לא אומר שהוא לא שווה את החוזה במציאות של היום, רק די משוכנע שהיה חותם בפחות מזה.

        2. בדקתי מספרים. בOKC ב2014 היה חתום על חוזה של 948 אלף דולר לשנה. בניקס שנה שעברה היה חתום על חוזה של 1.64 מיליון לשנה. זהו. אדם כזה, גם לאור התקרה החדשה, אם יקבל חוזה ל-4 שנים, ב3-43 מיליון בשנה, ירגיש נהדר: רוצים אותו ל4 שנים, בונים עליו, הסכום הוא רציני, נניח 15 מיליון ל-4 שנים. נותן אופק תעסוקתי ומקצועי 4 שנים קדימה (הוא בן 28). ההפרש של מעל 12 מיליון דולר מהסכום שאני כותב כאן לעומת מה שהוא קיבל – אני עדיין לא מבין אותו…

          1. צביקה אין קשר למה ששחקן קיבל בחוזה הקודם לבין מה שקיבל בחוזה חדש. הכל עניין של היצע וביקוש.
            אם היה לניקס חשוב להשאיר אותו כי הוא גורם מלכד בחדר ההלבשה/רול פלייר שנותן תפוקה קבועה (מצרך נדיר בליגה) או סתם כי כרמלו אוהב שהוא לידו, ואם לניקס היה חשש שקבוצה אחרת תיקח אותו הם יציעו לו כמה שצריך בשביל להישאר.
            6 מליון לעונה לרול פלייר יציב זה מכרה זהב. מה שנקרא השקעה סולידית.

          2. לא הבנתי למה אתה משווה למה שהרוויח פעם?

            אמרתי לך רק דבר אחד שקשור לעבר שלו שציינת והוא לא נכון כבר הרבה זמן- הוא לא שחקן של חוזה ל10 ימים ממזמן.
            הוא רול פלייר לגטימי ביותר בליגה, כולל בחדר הלבשה של קונטנדרית מצוינת עד ללפני שבוע(כשנתן חודשים טובים מאוד כשקיידי היה פצוע).

            אין צל של ספק שאם הניקס לא נותנים לו את החוזה הזה הוא היה מקבל אותו במקום אחר.
            בכל ההשוואות שלך לעבר אין שום נירמול לתקרת החוזה של הקיץ הזה שהקפיצה את הערך של כולם, גם של הרול פליירס והוא כזה ובמחיר מצוין ל4 שנים(שיראה אפילו עוד יותר טוב בקיץ הבא).

          3. בקיצור אתה בונה על מה שהיה נכון לפעם או משווה מול כל מיני וטרנים שנמצאים ממש בסוף הקריירה ומחפשים טבעת(בחוזה מקסימום בקונטנדריות).

            הניקס לא קונטנדרית והוא לא אחרי השיא, הוא בשיא שלו.

          4. צביקה אני בטוח שאתה בחור מוכשר. אני מנחש שאתה איש עובד. נניח שמעסיק מסויים מזהה את הכישרון שלך ונניח שאתה אחרי תקופה קשה והמעסיק מצליח לסגור אותך על משכורת נמוכה מהשווי שלך. אחרי ההכרת התודה הראשונית איך תרגיש לגבי מקום העבודה? האם לא תתבאס כשתראה כל יום. כל יום, עובדים כמוך ופחות מוכשרים לוקחים הביתה משכורת כפולה למרות שמבצעים את אותו התפקיד? זה לא יפגע במוטיבציה שלך?

            לא מדובר בפאנטזי או בnba 2k. יש פה אלמנטים פסיכולוגים. השווי של שחקן כמוהו ב2016 הוא בדיוק זה. וגם אם הניקס יכלו לעשות קווץ׳ הם הרוויחו שחקן עם מוסר עבודה מטורף שעכשו מרגיש על גג העולם מבחינתו ויתן את הדם לקבוצה. בני אדם הם בני אדם.

  9. לא חושב שסטפן הוא כישרון אלוהי.
    פשוט מתאמן נכון
    לא גבוה יותר מידי ולא אתלט ענק.
    זריז-בהחלט.
    מתאמן על שלשות ממרחק פשוט מוסר עבודה

  10. סיפור מעולה.
    ממש משווע לסרט דוקו מצוין.
    הסצינה שכולם מגיעים במכוניות הפאר, והוא יורד מהוואן. פרייסלס. כל הסיפור האמריקאי בפריים אחד: מעט מאוד-מאוד ירוויחו המון-המון, וכל היתר – פירורים.

  11. מודה שכבר קראתי באנגלית אבל התרגום נפלא וכיף לקרוא שוב. בתור מ"מ טירונים לשעבר ובתור מנהל אני ממליץ לכל החברה הצעירים לשנן את הנקודות שלו. זה דומה להפליא לשיחת הפתיחה שהייתי עושה למחזור הטירונים שלי…

    מנהיגות שקטה מול מנהיגות דוחפת ומעודדת
    להיות החייל והחבר הכי טוב כשלא רואים אותך
    להתנדב למשימות שאתה חלש בהם. אלה שייראו שאתה מודע ועובד על החולשות ולא רק מבליט חוזקות קיימות.

  12. מצויין אפלטון.

    תודה רבה על סיפור נהדר, ומראה קצת על הגישה של הסקאוטים והמנהלים לאירופה, לא מכבדים אותם במיוחד, רחוק מהעין רחוק מן הלב
    מעניין למה סין אחרת?

    1. היא לא. יש מאות סקאוטים באירופה (ובסין) ששייכים לקבוצות (קבועים ופרי לנסרים). בדראפט אירופאים אפילו מקבלים לעיתים יתרון. אין מסתורין יותר בעולם הכדורסל. יש חילוקי דעות איך לתרגם משחקו של שחקן בליגה X או Y ל-NBA.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט