רקוויאם לקבוצה שנגעה בי/הגולש גרשון רוקח

*********************************

גרשון הוא סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית ומדריך פסיכומטרי בן 28 מירושלים.

*********************************

אזהרה: הטור הבא לא מתיימר להיכתב באובייקטיביות. הוא בא לסכם תקופה, תקופה של קבוצת כדורסל שיותר מכל דבר פשוט נגעה בי והסעירה אותי. אני לא יודע אם ככה "צריך" לשחק כדורסל. אני יודע שאף פעם כדורסל לא ריגש אותי כל כך.

אז בוריס דיאו הולך. זהו. הצרפתי השמנמן לא ילבש יותר את המדים של הדורבנות. כדי לפנות מקום לספרדי היו צריכים לשחרר את הצרפתי. כאילו לא מספיק מה שפאו גאסול עשה לו באליפות אירופה האחרונה.

מבחינתי, יחד עם דיאו, מתה סאן-אנטוניו של 2012-2015. זו שיצרה אבטיפוס חדש של משחק קבוצתי. של תנועה אינסופית של הכדור. של תנועה אינסופית של השחקנים מסביב ולתוך הקשת. של שחקנים שפרחו בתוך סיסטמה שידעה להביא כל אחד מהם לידי ביטוי אופטימלי. קבוצה שהתגברה על שברון הלב הנוראי בתולדות הגמרים כדי לחזור בשנה שלאחר מכן לאחת הסדרות הדומיננטיות בהיסטוריה. קבוצה, שלמרות שרוב השחקנים והכוכבים שלה היו מבוגרים, ידעה לעבור שלב אחרי שלב ממש כמו קבוצה צעירה… לעבור הדחה מבישה בסיבוב הראשון מהמקום הראשון במערב, דרך שברון לב אל מול קבוצה צעירה ואתלטית בשנה שלאחר מכן, גמר אפי שנגמר בהפסד הכואב ביותר שאפשר לעלות על הדעת, עד ההתחברות המושלמת של כל החלקים באותו גמר ב-2014.

כשריי אלן קלע את אותה שלשה פגע לי חץ בלב. אני לא זוכר תגובה רגשית כזו סביב משחק כדורסל. גם לא בהפסדים של הפועל ירושלים במלחה (והיו רבים וקשים כאלה). אפילו לא השלשה של ג'ון סטוקטון במשחק 6 אי-שם בגיל 11 שמנעה מיוסטון של אלוג'ואן ביקור אחרון בגמר אן.בי.איי. ישבתי על הספה בתסמינים שמזכירים דיכאון קליני. לא רציתי לעשות שום דבר. התחושה היתה לא של עצב, אלא משהו ריק ועצוב יותר. ההארכה הצמודה רק האריכה את הסבל. היה ברור שריי אלן כבר לא יפסיד את הגמר הזה. שלברון יביא טבעת שניה לסאות' ביץ'. חשבתי שזה הסוף של הקבוצה שהכי נהניתי לראות אי-פעם. לשיעור באותו בוקר על "יסודות פילוסופיים של מדע הפסיכולוגיה" לא יכולתי ללכת. נשארתי בבית בהלם. ישבתי על הספה ובהיתי. היה לי מבט חלול. כמעט מת. במין אקט של מזוכיזם טהור עברתי למיטה וקראתי כל מה שאפשר על מה שעברתי עכשיו. גררתי את רגליי לאוניברסיטה בשעה 10:00. חסר חיות וחסר חשק לדבר על מה שעברתי.

אז למה בוריס דיאו?

כי בוריס דיאו הוא כל מה שסאן אנטוניו היתה. הוא שמן, חביב ונראה כמו השומר בכניסה לחניון של קניון מלחה. הוא בוודאי לא נראה כמו שחקן כדורסל. בוודאי לא כזה שלוקח אליפות בתור בורג מרכזי. מבט על הסגל של הספרס מאותה עונה מגלה חבורה בינלאומית שרוב חבריה לא נראים בנויים להתמודד עם לברון ודוראנט, וויד ווסטברוק. פיזית, הם פשוט נראים לא באזור. אבל זה נכון לכולם. אז למה בוריס דיאו?

כי דיאו הוא הקיצוניות. הוא הפער האולטימטיבי בין המבט הראשון המזלזל, לבין ההתאהבות של ההיכרות המעמיקה. הרגליים שלו זריזות באופן שקשה לדמיין ביחס לגודל של הגוף שלו (והן לא זריזות במיוחד). כשהוא עושה את הטעיית הקליעה שלו ואז מכדרר לסל יש תחושה שעופר פליישר היה מנצח אותו בספרינט, אבל הוא עדיין יגיע לסל לפני השומר שלו. כי דיאו הוא לא שחקן כדורסל כפי שקבוצה זקנה ובינלאומית היא לא אלופת אן.בי.איי. בוריס דיאו הוא הסמל לכל מה שהיה לא הגיוני בקבוצה המופלאה הזו.

אבל בעיקר כי דיאו מוסר. וואו, איך שבוריס דיאו מוסר. יש תחושה שכל השחקנים הגבוהים שמסרו אי-פעם היו הכנה ליכולת המסירה של דיאו. ואני מגזים, חד משמעית. הוא אוהב למסור. הוא תמיד יעדיף את המסירה על הזריקה. הוא מאבד כדורים רק כי הוא מחפש עוד מסירה. כשהוא ומאנו היו עושים את הפיקנרול שלהם, היתה תחושה של מוח אחד שמפוצל בין שני אנשים. זו לא היתה הבנה עיוורת.

בהבנה עיוורת אתה מכיר בקיומם של שני אובייקטים. כשמאנו ודיאו עשו פיקנרול באותו פלייאוף הם היו אובייקט אחד. אובייקט שרוצה להיטיב. להפוך את המשחק הזה לאסתטי, מהנה וקבוצתי יותר מאי-פעם. דיאו הוא הסמל של הספרס של אותן שנים כי זו קבוצה שחיה על יכולת המסירה, ואני חושב שאין שחקן בקבוצה הזו שאפשר להגדיר אותו בעזרת יכולת המסירה טוב יותר מבוריס דיאו. דיאו הוא מוסר, הוא מסוגל לעשות עוד דברים שקשורים לכדורסל: הוא קולע באופן סביר, יש לו פוסט-אפ טוב ולא מספיק מוערך ומדי פעם הוא אפילו שומר. אבל אם תבקש מחובב כדורסל לחשוב על דיאו, הוא יחשוב על מסירה. מסירה וכרס.

נסענו לסאות' ביץ' בשוויון 1. התחושה היתה ששוב סדרה ארוכה לפנינו. ממש כמו בשנה שעברה.

הגאולה נראתה רחוקה וקשה. ואז פופ, ממש כמו בגמר המערב עשה שינוי קטן והכניס את דיאו לחמישייה. המחצית שיצאה מזה היא מחצית הכדורסל המושלמת ביותר שאני זוכר. באופן כללי, ברגע הזה השתנתה לחלוטין הסדרה. מסדרה צמודה ומעניינת היא הפכה להיות שיר הלל לקבוצה המיוחדת הזו. הכל נכנס לכולם. זה כבר לא היה קשור לכדורסל. מישהו למעלה החליט שאם לקבוצה המשונה הזו יש רק טבעת אחת, היא חייבת להיות מיוחדת. המשחק השלישי, הרביעי והחמישי היו רצף מתמשך של פעולות כדורסל שלא מצליחות להיכשל.

כל כך הרבה סלים, מהלכים ומסירות שעל כולם חרוטה הדרישה לנצור את הכדורסל המיוחד הזה. ואני לפעמים חושב שאולי אולי, זה לא היה משהו מקצועי שהשתנה בעליה של דיאו בחמישייה. זה פשוט חייב היה להיות ככה. כי כשהכדורסל של דיאו מנצח הוא פשוט חייב להיות שם. לא לעלות מהספסל. להיות בפרונט ולהבהיר בדיוק איך המשחק הזה צריך להיות משוחק.

אז למה דיאו?

כי דיאו היה שם רק בשנים הללו. בניגוד לדאנקן, מאנו ופארקר הוא לא זכה באליפות אחרת. הוא לא שיחק בה כדורסל אחר. בניגוד לקאווי, דני גרין ופאטי מילס הוא לא יהיה שם בעונה הבאה. דיאו הגיע לספרס רק כדי לשחק את הכדורסל הזה. אין שום תכלית אחרת לקיום שלו שם. העונה הנוכחית היתה ההלוויה השקטה לכדורסל המיוחד של הקבוצה המיוחדת הזו. החמישייה הראשונה עם היכולת האישית של קאווי ולמרקוס כבר לא שיחקה את הכדורסל הקסום הזה. רק החמישייה השניה עם מאנו-מילס- דיאו-ווסט נתנה לנו רגעים אחרונים של הכדורסל המיוחד הזה. אבל זה נגמר.

הספרס יהיו מצוינים בעונה הבאה. קשה לראות אותם מסיימים מתחת (או מעל) המקום השני במערב. אבל הספרס תהיה אחרת. כי הספרס של בוריס דיאו, אכלה אתמול המבורגר אחרון בטקסס ועלתה על מטוס לקבוצה שבה הוא לא יהיה סמל לשום דבר. סתם עוד שחקן בסגל של קבוצה חסרת ייחוד. סתם עוד שחקן שכולם כועסים עליו כשהוא לא שומר ברמה של השאר. ואולי זה יהיה סוף ראוי לקריירה של דיאו. כי לדיאו המוסר השמנמן מגיע שנזכור אותו רק בשני מקומות: פיניקס של העשור הקודם והספרס של העשור הנוכחי. שתי קבוצות מופלאות. שתי קבוצות שהסעירו את הלב.

רועי ויינברג

עורך הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 52 תגובות

  1. כתבה יפה של אוהד אמיתי. אני מקווה שיחתך מיוטה ויחתום בגולדן סטייט, חמישייה של קרי-קליי-דוראנט-גרין-דיאו יכולה לשחק יותר יפה מזאת של קרי-קליי-איגי-דוראנט-גרין.

      1. בשנתיים הראשונות שלו בליגה, במדי אטלנטה, הוא קלע פחות ה-5 נק' למשחק.
        בעונה השלישית שלו בליגה, במדי הסאנס, לא רק שהוא הפך לשחקן משמעותי,
        באותה שנה בפלייאוף הוא קלע יותר נק' מאשר בכל אחת מ-2 השנים שלו באטלנטה.

        היה שלנו קודם, זה די מדויק.

  2. פוסט נוגע ללב בלי ספק, דיאו הוא האנטיתזה של איך כדורסלן צריך להראות, איפה הוא ואיפה הפוסט שנכתב פה לא זוכר על ידי מי לא מזמן על דיאטות של כוכבי הליגה ושמירה על הגוף? אין ספק שלאיש יש את אחת מאינטיליגנציות המשחק הגבוהות בליגה, לפורבס וגוברט יש הזדמנות חד פעמית ללמוד ממנו

  3. נהדר!
    אני אוהב אותו עוד מימיו בסאנס, שם הפך מ-SG ל-PF.

    את משחקו הטוב בקריירה (34 נק', בניצחון חוץ במשחק מס' 1 של גמר המערב ב-2006) הוא נתן במדי הסאנס,
    והוא הסיבה העיקרית למעט סמפטיה שהייתה לי לספרס של עידן פוסט בואן.

    זה באמת יפה איך בחרת בשחקן פחות מהולל כמייצג של תקופה גדולה של הקבוצה שאתה אוהד.

  4. אפילו שבשנתיים האחרונות נראה לי שבמקרה שלו נאלץ בעל כורחו לשמור על משקל מסוים בשל סעיפים בחוזה שלו ותמריצים לא רעים בכלל .

  5. לא יכול להסכים יותר. מאד מאד עצוב לי שהעבירו אותו, כי הוא באמת היה הרוח של הקבוצה המושלמת הזו. שחקן נדיר.
    בגמר 2014 הגיע לו ה-MVP ולא לקאווי אבל זה כבר סיפור אחר.
    סן – אנטוניו הופכת השנה סופית לעוד קבוצה עם כלי נשק חזקים, ועם כדורסל לא ממש מעניין.
    אני מקווה שביוטה יעריכו את האיכויות שלו ולא יהפכו אותו לסתם עוד שחקן.

  6. אחד הפוסטים היותר טובים שקראתי בזמן האחרון. חוץ מהאהבה הטהורה שבאה לידי ביטוי פה נכנס ניתוח מעולה של איך דיאו (וגינובילי) היו הלב האמיתי של הקבוצה המופלאה ההיא ב2014. כדורסל קסום שלא יחזור.
    שמעתי פעם על ההשוואה של הכדורסל הקסום ההוא לבין הכדורסל שהווריורס שיחקו השנה. לדעתי זה פשוט לא אותה רמה בכלל אבל קצרה היריעה מלהסביר עכשיו למה

  7. פוסט השנה בעיניי!

    דיאו נתן לנו כ"כ הרבה רגעים יפים. והוא תמיד היה שם לעשות את הפעולה המכרעת הרגע הקריטי.
    אחד השחקנים האהובים.
    עם מעברו החלטתי לשים לב יותר ליוטה, ולנסות להפוך אותה לאחת מחביבותי.
    ממה שראיתי השנה, היא ממש לא סתם קבוצה וייחודה במאמן הנפלא שלה וברוח הקבוצה – בול לדיאו.

  8. פוסט מעולה שנתן לי זווית נוספת להסתכלות עליו.
    אף פעם לא חשבתי שהוא מוסר בחסד, תמיד הרגיש לי כחלק מהמכונה של הספרס (ושל נאש לפני).
    אנסה לשים לב. תודה 🙂

  9. אוהד אמיתי, כל הכבוד. השחקן אהוב ומוערך.
    אבל, הוא עדיין לא פרש! ויוטה קבוצה לא רעה בכלל, עוד נראה את דיאו בפלייאוף הקרוב

  10. חוץ מהמסירות שלו, זו התנועה שלו והצורה שהוא זז על המגרש.
    יש בה משהו שנראה כאילו דיאו עשוי מגומי, נמתח לכל מיני כיוונים שונים.

  11. מרגיש ממש כמוך…הספרס של 16/17 תהיה קבוצה שונה לגמרי…האמת היא שנתגעגע להתקפות המענגות האלה אבל האבלוציה הושלמה ומצפה לנו קבוצה שתשחק שונה לגמרי. לדעתי הספרס יעברו לבידודים של שחקנים עם מסירה טובה בלואו פוסט וירווחו את המשחק

  12. הנאה צרופה.דיוק.תחכום.אחד כזה שלא אקרא עוד הרבה זמן
    רגע מיוחד היה משחק 6 באוקלהומה.דיאו נתן 24 נק ואילץ את איבקה לצאת מהצבע.ופגע קשות בהגנת התאנדר.
    כדי להעצים את בובו אזכיר שלא כמו זי בו(תחת קרדישיאני לא פחות) אין לו תמידראנג והריבאונד.הוא כלכולו זיהוי מצאפים וכדורסל חכם.
    בוריס דיאו33#

  13. יופי של כתיבה. באמת שחקן עם אינטיליגנצית ויכולת מסירה מהגבוהות בליגה (ועדיין הוא היה רק השני בקבוצה שלו אחרי ג'ינובלי) ברגע שאוקלהומה התחילה להשתלט על הסדרה נגד הספרס השנה זה הרגיש שזה הזמן של דיאו להיכנס ולשנות הכל.
    יופי של פוסט מאוהד אמיתי!!

  14. וואו, תענוג של קריאה, העלית לי חיוך מאוזן לאוזן 🙂

    באמת עצוב שנגמר, הספרס בגמר ההוא שיחקו את הכדורסל הכי יפה שיצא לי לראות.
    (באופן מצחיק, בזמן שדיאו היה בפיניקס, הספרס שיחקו את הכדורסל הכי מגעיל שיצא לי לראות, בהנהגת ברוס לי בואן).

  15. נהדר
    רק תיקון קטן ברשותך .
    פאו לא ספרדי ואף פעם לא יהיה.
    הוא מברצלונה כלומר קטלני.
    ואני שמחי ממדינת ישראל לא שמחי מעזה.
    אז למה להעליב את גאסול ?
    ולדעתי היו צריכים לשחרר מישהו אחר לא את דיאו.

    1. כמו שנכתב, הסגנון של דיאו פחות מתאים לזה שהספרס בחרה.
      בנוסף זה עניין של כסף, החוזה של דיאו לדעתי הכי שמן (סליחה) מבין שחקני המשנה.

  16. אייי כמה עצוב.כתבה מעניינת ויפה על קבוצה נדירה.
    לא יודע מתי אם בכלל נראה קבוצה שמתקרבת לספרס של 2014. לפני כן לא ראיתי דבר כזה. טוטאל בסקטבול. הייתה אז הרגשה שהמשחק מתפתח לך מול העיניים. שלב חדש ויפהפה באבולוציה של המשחק. קבוצה עם בסקטבול אייקיו היסטרי. כ"כ חבל שדיאו לא שיחק השנה כמעט בפליאוף. לא ברור העניין הזה. עם כל אהדתי לספרס, כדורסל הבידודים הזה מכוער. אחרי הכדורסל שלהם ב-2014 זה נראה צולע ומיושן.לפחות ג"ס משחקים יפה. שנה הבאה מאנו וטימי ילכו ואנחנו נישאר יתומים. תודה גרשון, כתבה נפלאה.

  17. פוסט מקסים סביב השחקן, כנראה הכי מיוחד שיש היום בליגה.
    ותודה על האיזכור של פיניקס – מתגעגעים גם. סטיב נאש, אמארה, שאק, גרנט היל, ברבוסה הצעיר… נדמה לי שסטיב קר שלח את בוריס משם, לא?

  18. כמה פעמים חשבתי לי מה בדיוק השמנדוז הזה עושה ב-NBA…
    עכשיו אני מבין.
    פוסט מעולה, אוהד אמיתי, כתיבה נפלאה, ממש עצוב בלב עשה לי.
    תודה רבה על עונג שבת.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט