ספור מהתיבה: "קרב העשור הגדול מכולם" / מנחם לס

פורסם ב - 06. יול, 2016 ע"י ב - כללי

הקדמה (1): אני חושב שאם אשמע עוד פעם את השם "דוראנט" עד שיקלע איזה 30 נק' לנבחרת ארה"ב בריו נגד איזו נבחרת כמו יוון או מישהי, אקיא על המקום. אז כדי לצאת קצת מכל ענייני הפרי אג'נטס, חיפשתי ומצאתי מאמר שכתבתי לאתר (מאמר מקורי) לפני יותר משנתיים לאתר. בין המגיבים מצאתי את שמם של אנשי הצוות מידן, 'המשגיח', מתן, אלעד אייל, אפלטון, רועי, ושי, ועוד שמות ששה מגיבים המוכרים לי מבין המגיבים בשבועות האחרונים.

ליום היובל ה-30 למותו של מוחמד עלי, החלטתי להכניס את המאמר פעם נוספת לאלה שלא קראו אותו עדיין.

"FIGHT OF THE CENTURY"

הקרב העשור הגדול מכולם  / מנחם לס

פורסם ב – 12. מרץ, 2014 ע"י

הקדמה (2)

כשפרשתי מעבודתי באוניברסיטי בשנת 2000 ועברתי לפלורידה, פרשתי גם מכתיבה יומית לעתונים. אז צץ בי הרעיון לאסוף קובץ מאמרים ולעורכו בספר שקראתי לו "חיצים ובונבונים", על כינויי הנקודות והאסיסטים שהשתמשתי בהם משך השנים.

הבעייה היתה ששמרתי רק מספר מצומצם של מאמרים, ורוב האחרים הלכו לאיבוד. למזלי גיליתי בישראל את "בית אריאלה" ברחוב שאול המלך בת"א שזוהי מין ספרייה השומרת עתונים משנים עברו. ב'בית אריאלה' מצאתי רק חלק ממאמרי לעתון 'חדשות הספורט'. כמה מהמאמרים שחיפשתי במיוחד ולא מצאתי, הם עזרו לי למצוא  בספרייה הלאומית (או הארכיון הלאומי, או משהו כזה) בירושלים. הרבה מהמאמרים שכתבתי נגזרו מהארכיונים ונעלמו מבית אריאלה; כמה מצאתי בארכיוני "ידיעות אחרונות" ו-"מעריב", אבל בוכטה שלמה של מאמרים אבדה לעד.

לפני שבועיים אשתי גילתה במזוודה ישנה אוצר ממש עבורי: כמה מחברות מלאות העתקים של מאמרים ששלחתי ארצה, וכן כמה פלופי דיסקים שחברת מחשבים כאן הצליחה להעביר לי ל-USB. כאילו שגיליתי את אמריקה! כמה מהמאמרים אף פעם לא ראיתי כי "חדשות הספורט" שלחו לי העתקים רק כשהתחשק להם, ואותו דבר עם כמה מאמרים מהפלופי דיסקים ששלחתי ל'חדשות', 'ידיעות', ו'מעריב'. למשל המאמר שאני מכניס היום על קרב האגרוף הגדול מאז ומעולם נישלח לעתון 'חדשות הספורט' אבל אין לי מושג אם הוא הוכנס או לא. מדי פעם – כשהזמן יתאים – אמשיך להכניס מאמרי עבר כשאדע שיש להם השלכה להווה, אם כי ההדפסה של מאמרים ישנים הוא לא ההובי המועדף עלי.

את המאמר הזה רציתי להכניס לפני שלושה ימים ב-8 למרץ, שהיה יום השנה ה-43 לקרב האגרוף הגדול מאז ומעולם, הקרב במדיסון סקוור גארדן על אליפות העולם במשקל כבד בין ג'ו פרייזר ומוחמד עלי. אך הימים האחרונים היו עמוסים במאמרים חדשים וחיכיתי עד יום פחות עמוס יחסית שהוא היום. היה זה הקרב על אליפות העולם ב-'כבד' הראשון שלי לראות 'חי' ומאז הפכתי לשפוט מוחלט של ספורט האגרוף. אם קראתי את ספרי, אני מתאר בו שלושה או ארבעה קרבות נוספים שחזיתי בהם, בין 9 קרבות על אליפות העולם במשקולות השונים שזכיתי לחזות בהם מרינג-סייד.

ולפני שאני מתחיל, ברצוני להוסיף הקדמה נוספת, על היחסים שהיו לי עם קסיוס קליי, אח"כ מוחמד עלי: כשלמדתי באוהיו מתחילת 1962 עד 1965 התגוררו חברי הטובים אברהם "אייב" כרמל  (ישראלי-הודי, שחקן הוקי-שדה הגדול בתולדות ישראל ואלוף המכביה!) ועודד בלום בלואיוויל, שם למדו במרחק שלוש שעות ממני. את הפגישה הראשונה עם קסיוס קליי קבעתי מיד אחרי שהכריז על עצמו כמקצוען. קסיוס קליי תמיד היה אשף השיווק העצמי והפרסומת, כך שכשהתקשרתי אליו בפעם הראשונה הוא לא הפסיק לדבר. אז הוא היה מתאגרף אלמוני בן 21 הנלחם בשביל 1,000 דולר, וכך ריאיון עיתונאי היה בשבילו עוד מדרגה – קטנה ככל שתהיה – בדרך לפסגת הפופולאריות. הוא נתן לי את מספר הטלפון שלו ואמר: "מיסטר מל, אתה יכול להתקשר מתי שתרצה; אפילו כשאהיה האלוף הגדול מכולם. אזכור שפנית אלי בזמן שאף אחד אחר לא עשה זאת!"

 

נראה שכבר אז נדלק אצלו שביב של דת האיסלם. בזמן ששוחחנו על אגרוף, וקצת על סינסינטי רויאלס השכנה עם אוסקר"ביג-'O" רוברטסון, פתאום שאל אותי איך זה לגור במזרח התיכון ובאיזה מרחק גרתי מירושלים. הוא שאל אותי אם זה נכון שבמזרח התיכון נמצאות הנשים היפות בעולם, ואם זה נכון שסוד "החוכמה של היהודים" הוא שהם משתמשים הרבה בשמן זית ואוכלים חרובים ותמרים.

המשכתי לראיינו בטלפון מאוהיו וקנטקי והתחלתי ללכת לקרבות שלו בכל עת שיכולתי. הוא תמיד זכר אותי במסיבות העיתונאים, כשהוא מצביע לעברי כדי שאשאל את שאלתי בעודו אומר לכולם: "זהו החבר שלי מהמידל-איסט. הוא גר על יד ירושלים, היכן שהנביא מוחמד עלה לשמים".

 אני כותב את המאמר כמעט בדיוק כפי שנישלח לעתון "חדשות הספורט" ב-9 או 10 למרץ, 1971, מאמר שאין לי מושג אם אי-פעם ראה אור.

"מסיבת השקילה"

***************

קר בניו יורק. אמנם רשמית האביב הגיע, ורק עברנו לשעון הקיץ, אבל אני קופא מקור גם בגלל רוחות הפרצים בין גורדי השחקים כאן, וגם בגלל ההתרגשות הרבה כשאני מחזיק אקרדיטציה ברינג-סייד לקרב המתוקשר ביותר שזכור לי אי-פעם. מוחמד עלי עצמו הכריז עליו כ-"הקרב הגדול מאז ומעולם OF THE WHOLE PLANET EARTH". אולי הוא לא טעה הרבה כי העתון שאין שני לו במחסוך מילים ושמות תואר – הניו יורק טיימס – הגדירו כ- "THE FIGHT OF THE CENTURY" בעמוד הראשי של העתון, לא רק בעמוד הספורט.

אני ניכנס בדחילו ורחימו לאולם. את המתח ניתן לחתוך בסכין. בגלל הרצאה באוניברסיטת אדלפי אחרתי את הרכבת המוקדמת, וכשהגעתי שעה לפני הקרב האולם היה כבר כמעט מלא. בד"כ ה-VIP'S ו'היפים והיפות' מגיעים ברגע האחרון, אך כשהסדרן מראה לי את כסאי, שורה 7 מהזירה, ואני מסתכל סביבי, אני קולט פרצופים ידועים. הנה דסטין הופמן עומד ומתבדח עם דני דביטו. לידם ריצ'רד גיר וסלי פילד. פרה פוסט היא אוהדת אגרוף ידועה, ואני רואה אותה משוחחת עם ראש העיר ג'ון לינדסי. אשה מהממת ביופיה. אולי היפה בנשים.

יש לי חדשות עבורכם: רובם יושבים מאחורי. רק בארה"ב נותנים לעתונאי מהמידל איסט המייצג עתון כמו חדשות הספורט (תפוצה 20,000) לשבת קרוב יותר לזירה ממרטין שין או ג'ון טרוולטה.  מי עוד שם? ג'סי ג'קסון המגיע לכל קרב. אנדרו יאנג. עתה מגיע מושל המדינה נלסון רוקפלר.

כולם לבושים מעילי עור יקרים, מעילי פרווה. הנשים במיטב האופנה של דונה קרן או כריסטיאן דיור, ואני ישראלי עם ג'ינס וסווט-שירט עליו כתוב באותיות קידוש לבנה "אדלפי אתלטיק דיפרטמנט".

43 חודשים לפני קסיוס קליי/מוחמד עלי  אמר: "שמי איננו קסיוס קליי יותר. מעתה אני מוחמד עלי". הוא הכריז על עצמנו כמוסלמי וסרב להתגייס למלחמה בוייטנאם כי, "I HAVE GOT NOTHIN' AGAINST THEM VIETCONGS". הממשלה מתה להכניסו לבית סוהר ולזרוק את המפתחות, אך בתי המשפט הצילו אותו מכך.  הוא לא התאגרף רציני כבר שלוש שנים. הוא הפסיק לחרוז חרוזיו, ונאמר לו ע"י האנטוראז' שלו לשמור על פאסון נמוך בינתיים.

לפני הקרב בדרך למושבי

כולנו הכרנו אותו לפני האיסלאם. היה לו כשרון בלתי רגיל לחרוז חרוזים תוך כדי דיבור. שמעתי אותו כמה פעמים משיב לשאלות עתונאים בחרוזים מפולפלים ובשפה מהירה שהיתה מביישת כל 'סטנג-אפ קומדיאן' בטבעיות ובקלות. זהו מוחמד עלי שלא למד יותר מעשר כיתות התיכון, אך האינטיליגנציה הטבעית שלון ומשחק המילים המיוחד רק לו הפכו אותו לספורטאי המפורסם והמוכר ביותר בעולם. כמובן שהוא הכריז על עצמו כ-"הגדול מכולם", ו-"היפה מכולם", אבל איכשהוא הוא עשה זאת במין קריצת עין כך שאיש לא לקח אותו ברצינות רבה מדי. אבל לעובדה שהוא היה הספורטאי הידוע והפופולרי בעולם, ואישיות רבת חשיבות בארה"ב ובעולם – איש לא יכול להכחיש.

מולו יעמוד הערב ג'ו פרייזר, המתאגרף של הצווארונים הכחולים, קשה-דיבור, ביישן. מאומה לא בא לו בקלות. מוחמד עלי כינהו 'דוד תום'.  'צייטן הלבנים', כאילו. הוא לא היה 'צייטן' ולא ליקק לאיש; הוא פשוט היה אדם פרטי שלא ניסה להתערב בעניינים שברומו של עולם. כל מה שהוא רצה זה להתאגרף. אבל יצא לו שם של "NEGRO". לא "BLACK AMERICAN", ואפילו לא "BLACK", אלא 'ניגרו', וזה עוד כינוי פרי פיו של עלי.

אדי פוטש, הטריינר של פרייזר, חשש מאד לגורל הקרב. "אם פרייזר ינצח, יגידו שלעלי לא היו מספיק קרבות הכנה. אם הוא ינצח אנשים ישנאו אותו כפי ששנאו את אזרד צ'ארלס כשגבר על ג'ו לואיס. ג'ו לואיס – כמו מוחמד עלי – נחשב כלוחם השחורים ולוחם השוויון לכל. ישנאו את היריב שלא מקובל כסמל השחורים. ואם מוחמד ינצח, כולם ילעגו לפרייזר. IT IS A NO-WIN SITUATION", הוא אמר. לא משנה שעלי כינה את פרייזר 'דוד תום', 'באם', 'טראמפ' (זונה), 'גורילה', ומה לא. הקהל הוא עדיין הקהל של מוחמד – לבנים ושחורים כאחד – ולא משנה מה.

שעה לפני הגונג אני מרגיש מין רחמים מסויימים לגבי פרייזר. אגרוף היה המקצוע שלו, והוא לא הרגיש צורך להוות דוגמא לאיש כיצד לחיות את חייו, וכיצד להשיג שוויון אזרחי. כל מה שהוא ידע זה להתאגרף, וכל מה שרצה זה להתאגרף. אבל בימים טרופים אלה זה כנראה לא מספיק. אתה ROLE MODEL אם אתה רוצה בכך או לא.

ההבדל באישיות וברזומה של השניים רק הגדיל את הפער. הדבר השווה היחיד היה שזאת הפעם הראשונה מזה זמן רב (אני למעשה לא זוכר את הפעם האחרונה שזה קרה, אם זה בכלל קרה!) ששני אלופי עולם בלתי מנוצחים במשקל כבד (פרייזר ירש את התואר שנילקח מקסיוס קליי) עומדים זה מול זה לקרב מכריע. מוחמד עלי מגיע הערב עם 31 נצחונות, 25 בנוק-אאוט, ופרייזר עם 26 נצחונות, 23 בנוק-אאוט.

כולם יודעים איזה קרב זה יהיה: מהירות נגד כוח. זריזות נגד עוצמה. ערמומיות, תחבולניות, נוכלות, ותחכום נגד אגרסיביות, אלימות, הסתערות, ותוקפנות. טראש טוק נגד 'נו טוק'. כוכבניות נגד פשטות.

10:55 בערב. פתאום צרחות, צפירות, רעש. עלי מופיע עם גלימה ארוכה, מחזיק בכתפיו של הרברט מוחמד, בנו של אלייג'ה מוחמד הקדוש למוסלמים, שהוא המנג'ר של מוחמד. לידו הטריינר האגדי אנג'לו דנדי. עכשיו עלי ניכנס בין חבלי הזירה, וכאחוז אמוק מתחיל לזרוק מהלומות כשהוא מדבר, מקשקש, ממלמל אל עצמו כשכל הצד הימני של הזירה מתמלא עם אנשיו, אנשי ה-"NATION OF ISLAM". אני מנסה לשמוע מה הוא אומר והמילה היחידה שאני קולט בתוך הרעש היא 'קיל' ו-'קילר'.

עתה תורו של פרייזר. מחיאות כף מעודנות אבל גם  שריקות בוז. הוא עולה עם גלימה קצרה ירוקה, כשפניו מביעות מין ריקנות ואי-איכפתיות. הוא ניכנס בין החבלים ומיד מתיישב על כסאו. מדוע כ-75% מהלבנים – כפי שנראה לי מהקהל – הם עבור מוחמד עלי הוא דבר לא מובן לי.

השופט קורא לשניים. עתה הם רק עם המיכנס, עלי עם מכנסיי קטיפה אדומה, ופרייזר עם סאטין ירוק. הבדלי הגובה זועקים: עלי 1.90 מ' (אם לא יותר; אולי 1.92), פרייזר 1.80, בקושי. עלי 214 פאונדס. פרייזר 207. חלקו ב-2.2 ותקבלו בק"ג. מוטת הזרועות של עלי ארוכה ב-4 אינטשים – 10 ס"מ – מזו של פרייזר. באגרוף ההבדל משמעותי ביותר.

"ליידיס אנד ג'נטלמן. מלואיוויל קנטקי, מוחמד עלי. יריבו מפילדלפיה, פנסילבניה, אלוף העולם במשקל כבר ג'ו פרייזר!".

המתח קשה מנשוא. אנשים נעמדים עוד לפני המהלומה הראשונה. אני לא מדבר על עורבא פרח, וכמה הומלסים מהרחוב. אני מדבר על שופטי בית המשפט העליון, מושלי מדינות. מנצחי פילהרמונית וזוכי פרס פוליצר בעתונאות וספרות. כולם עומדים וצועקים. מה, מי, מו. העיקר שצועקים. הרוב עבור עלי, אבל גם לפרייזר ישנם אוהדים. אני חצוי: מצד אחד אני מכיר את מוחמד אישית; מצד שני אני מרגיש שפרייזר קיבל את החלק הקצר של המקל.

השופט נותן הוראות. עלי תוקע מבט מתריס בפרייזר, מנסה לקרב את אפו לאפו של פרייזר, ואז הוא צועק – אני שמעתי זאת בברור – "אני הולך להרוג אותך, ניגה. אני עומד לרטש אותך, ניגה. LOOK OUT NIGGUH! WATCH OUT NIGGER!". פרייזר לא מגיב.

את זה לא שמעתי אבל למחרת היה כתוב בדיילי ניוז שאחרי העימות במרכז הזירה כשפרייזר לא ענה לעלי, עלי אמר לאנג'לו דנדי כשחזר לפינתו, "עכשיו יש בידי את הלב של 'הפאנק'. הוא פחד לענות לי. יש לי את ה'באם' בידי".

גונג.

עלי זרק את המהלומה הראשונה. החטאה.  עכשיו עלי מחזיק את פרייזר עם זרוע על צווארו. השופט ארתור מרקנטה צועק לעלי "STOP HOLDING". פרייזר חובט בעלי עם שמאלית ואז ימנית לצוואר. עלי מחייך.  הוא מושיט את צווארו קדימה כאומר, 'הנה אני. חבוט בי, אבל אם תחבוט תיפגע רק באוויר של האולם". אבל הסיבוב הראשון הוא של עלי ללא ספק. למעשה דנדי אמר אחרי הקרב במסיבת העתונאים שלדעתו -"עלי היה קרוב לנוק אאוט כבר בסיבוב הראשון". עלי נראה כמו עלי של העבר: מרחף. עף כפרפר – עוקץ כדבורה. אני רואה בפניו של עלי שהוא ממש נהנה מהסיבוב הראשון. הוא נע כאילו הוא לא איבד מאומה. עלי מתאגרף כמו עלי: כבר בתחילת הקריירה הוא שבר את כל המוסכמות: אוחז את אגרופיו אנכית, ישר כלפי מטה, צמודות לגוף במקום כיפוף מרפקים והגנה על פניו, כאילו הוא מזמין את יריבו להלום. הוא גם כמעט לא הלם בגופו של היריב – רק בפניו. גם מהלומותיו הן ברובן ג'אבים כשכל המסה מגיעה רק מזרועו וכתפו. הוא כמעט אף פעם לא החל את המהלומה מכף רגלו כפי שעושים כל המתאגרפים. עוצמת מהלומותיו היא בנזק המתווסף, ולא 'מהלומה אחת וגמרנו'. זה מה שהוא עושה בסיבוב הראשון: רוקד וחובט; רוקד וחובט. פרייזר נראה אובד עצות, אבל ברור שחבטה אחת שהמדיה כולה לא קלטה כאכזרית או מסוכנת במיוחד, היממה את פרייזר טוב-טוב. דנדי קלט זאת, ופצר בעלי לסיים הכל מהר בסיבוב השני כי אולי פרייזר לא יתאושש לחלוטין מהר מספיק.

בסיבוב השני היה ברור שעלי איבד ממהירות רגליו. הוא העלה משקל, התחזק, אבל אחרי ריחופיו בסיבוב הראשון כנראה שניגמר לו האוויר. דנדי הסביר במסיבת העתונאים שהוא אסר על עלי להתחיל כפי שהוא התחיל כדי לשמר את כוחו, "אבל הוא ואני הרחנו נוק אאוט אחרי החבטה בסיבוב הראשון והחלטנו לתקוף מהר, וחזק". אולי רגליו הואטו מעט, אך מהירות זרועותיו נשארה כשהיתה. עלי פותח את הסיבוב השני בהתקפה עזה כשהוא שולח הוק שמאלי ומיד אח"כ אפרקט ימני לרקתו של פרייזר. הוא ממשיך לחבוט כשפרייזר מנסה להתחבק כמה שיותר ולעצור את המתקפה של עלי. אני ידעתי שעלי לא יכול להמשיך ככה: על כל 4-5 חבטות שלו פרייזר החזיר אחת. כשזה קורה, מוטב שתחסל את יריבך או בסיבובים האחרונים לא תוכל להרים את ידך.

לקראת סוף הסיבוב פרייזר שולח מהלומה ימנית מהממת ללסתו של עלי.  אבל הסיבוב היה בברור של עלי. שופטי הנקודות ארטי איידלה וביל רצ'ט נתנו את הסיבוב לעלי (כמו את הסיבוב הראשון) כשבפנקסם הם רושמים 12 מהלומות נגד אחת.

כשנשמע הגונג לסיום הסיבוב, פרייזר מיד הגיע לשרפרפו למנוחה בת הדקה. עלי? לא ישב לשנייה. המשיך לדבר אל הקהל, ולרגע נדמה היה לי שהוא רואה אותי ומדבר אלי…השואו-מן הגדול מכולם רצה להראות לעולם – ולפרייזר – שהוא כלל לא עייף. "מה? מוחמד עלי יישב? האם אי פעם ראיתם דבורה יושבת?"

פרייזר לא הסתכל. כאילו לא שם לב.

לי היה נדמה שפרייזר החליט לתת לעלי לחבוט בו כמה שהוא רוצה. כאילו ידע שחבטות עלי לא יחסלו אותו. הוא יחכה עד לזמן הנכון שעלי יהיה סחוט, ואז הוא ייצא למתקפתו. אחרת אין להסביר את הפסיביות של פרייזר בסיבובים הראשונים.

לפני שהסיבוב ה-3 החל, עלי החל מנפנף ידיו לפרייזר, מבקש ממנו להתחיל את הסיבוב אפילו לפני הגונג. הוא צורח אל עבר פרייזר. מנבל פיו. מגדף. לא שמעתי בדיוק מה הוא קישקש אך ראיתי שפינתו מנסה להרגיע אותו. הוא נראה במין אקסטזה מטורפת ממש.  אבל כשהוא ירק לעבר פרייזר, פרייזר ירק בחזרה. היתה זו הפעם הראשונה הערב שפרייזר הראה מין תוקפנות. השופט קרא לשניים להפסיק עם המילים. עלי לא הפסיק. אבל פרייזר כן הפסיק עם המילים והחל עם החבטות. עלי פגע ראשון עם הוק שמאלית אבל פרייזר החל לחבוט בגופו של עלי, ואז הוא סגר אותו בפינה. היה זה סיבוב של נון-סטופ אקשיון. הגונג  הציל למעשה את עלי ממתקפה בכל כלי הנשק של פרייזר כשעלי לא מנסה להחזיר – רק להגן. הגונג הציל אותו.

 

הסיבוב הרביעי הראה את עלי מתחיל להתחמק מפרייזר, לשמור מרחק, ולהימנע מקרב מגע. הוא הפסיק לקרוא לפרייזר שיתקרב אליו, והפסיק עם דיבור הנון-סטופ שלו. הוא הרגיש שמוטב שיתחיל לשמר אנרגיה כי הקרב לא עומד להסתיים במהרה. החיוך נעלם מפניו; הריחופים הפכו לנשיאת רגליים שטוחות; העוקץ נעלם מאגרופיו. היה לי ברור שמעתה ועד הסוף עלי חייב להילחם על חייו. כשהגונג נשמע, עלי התיישב על שרפרפו בפעם הראשונה בקרב, לפני שהספקת לומר "I AM THE GREATEST!".

בסיבוב החמישי חבטה אחת של עלי זיעזעה את פרייזר, ודנדי אמר לנו במסיבת העתונאים שהוא היה בטוח שאם עלי היה ממשיך, זה היה הסוף. החבטה היממה את פרייזר, אך כנראה שעלי היה עייף מדי מכדי לסיים. במקום להמשיך לחבוט הוא החל לרקוד. דנדי צורח מפינתו "GET YOUR BUTT OFF THE ROPES והתחל לחבוט". אך עלי לא שמע, או לא יכול היה. בסיום הסיבוב עלי צעק לפינתו "אני בסדר", אבל הוא לא נראה בסדר: פיו היה מכוסה דם, ובפינה בדקו לראות אם קרה נזק לשיניים.

בקושי עצרו את דמו, אך כשסיבוב 7 החל, הוא יצא כלוע מתותח לעבר פרייזר.  לפרייזר לקח אולי 30 שניות להפוך את פי הקרב והוא שוב הפך לאגרסיבי, ועלי הנסוג. היה זה סיבוב פשוט של 'צווארון כחול' העובד ועובד ללא כל הדר ותפארת, סתם חובט, חובט, חובט, וחובט בכל מה שיש לו. עלי מגחך ומחייך ומדבר אבל אני יודע שהוא חטף כמה מהלומות טובות לצלעותיו, וישנה נפיחות בעינו הימנית. לקראת סוף הסיבוב פרייזר שולח ראונדהאוז שפוגע בלסתו של עלי. דנדי אמר, "IT SHOOK HIM, אבל הוא יצא מזה בסדר. הוא לא ניפגע בצורה קשה".

אחלרי 8 סיבובים הקרב היה ביתרון ברור של פרייזר. השופט מרקנטה קבע בפנקסו 4-4. שופטי הנקודות איידלה ורכט רשמו 2-6, פרייזר. הם נתנו רק את שני הסיבובים הראשונים לעלי. שופטי נקודות לא מתרגשים מריקודים ורחיפות. כל מה שמשפיע על מוחם הן מהלומות. הם סופרים אותן וקובעים לפיהן.

הקהל היה חצוי. היפים והיפות היו בטוחים שעלי מוביל כי הריקודים, הרחיפות, והדיבורים מדברים אליהם. הקהל המבין היה חצוי. אצלי היה רשום 2-6, פרייזר. נתתי לעלי את הסיבובים 1, 2,ולא יותר.

הסיבוב התשיעי היה הפרוע מכולם. פרייזר פתח במתקפה אדירה בשתי זרועותיו. עלי הגן רק על ראשו והירשה לפרייזר לחבוט בגופו כמעט חופשי. שמאלית הוק ללסת…אח"כ ימנית אדירה לגוף. עלי נשען על החבלים. דנדי צורח לו לצאת משם.  פרייזר מתקיף בזעם כאילו רוצה 'עכשיו וגמרנו'. הוא לא מתמהמה לשנייה ולא מרפה. ממש קצף בשפתיו ופלדה באגרופיו. היתה זאת הפעם הראשונה בחיי שראיתי את עלי חוטף ככה. עד עתה לא היה ידוע אם יש לו את זה – את היכולת לספוג מהלומה. בסיבוב הזה הוא הראה שהוא יכול, ויודע גם יודע.

ואז, באמצע הסיבוב, מהפך טוטאלי. כשאני כמעט בטוח שעלי לא יוצא מהמתקפה הזאת, פתאום הכל מתהפך. ממגן הוא הופך לתוקף. כאילו בטראנס, הוא שולח בפרייזר ארבע אגרופים  – ארבעה הוקים בסידרה אחת. פרייזר מתחיל להתנדנד. עלי חובט בו ללא הפסק. הגונג מציל את פרייזר, אין ספק בכך.

ראית בברור שעלי מסרב להאמין כשפרייזר נעמד עוד לפני צילצול הגונג להתחלת העשירי. בהפסקה היו סימנים כאילו פרייזר מחוסל. עלי צרח "HE IS OUT". דנדי אמר לנו אח"כ שהוא אמר לעלי "אני חושב שאנחנו HOME FREE". אבל המגבות כיסו את פרייזר ולא ידענו בדיוק מה קורה שם. כשהוא נעמד מוכן לסיבוב העשירי, ידעתי שהפרייזר הזה עשוי מחומר משובח ביותר.

 

ב-'עשירי' היה זה פרייזר עם סולידית ראשונה – הוק שמאלית ללסת של עלי.  עלי נראה עייף ומחוסל מהסיבוב הקודם, וכל מה שהוא עושה עכשיו זה להתחבק עם פרייזר. השופט מזהירו, אבל עלי לא שם לב וממשיך להתחבק כשהשופט מפריד ומפריד. באחד החיבוקים – זה אמר לנו מרקנטה אחרי הקרב – עלי צועק לפרייזר, "אתה לא יודע שאתה לוחם נגד GOD הערב?", ופרייזר ענה לו, "GOD GETS HIS ASS KICKED TONIGHT" – כנראה שמישהו חובט לאלוהים בתחת הלילה!

הסיבוב ה-11 ניפתח כש-20,000 צופים יודעים שהסוף קרב. ואז זה קרה: כשרוב הקהל צורח "ע-לי! ע-לי!", ועלי מתחבק ומתחבק עם פרייזר, פרייזר פתאום מצא אור יום. הוק שמאלית לצד הלסת הימנית של עלי, ומיד אחריה פגז ישיר לליבו.

עיניו של עלי ניסגרו. רגליו החלו להתמוטט ולהתעקם. הוא החל מאבד שיווי משקל. (הערה: שנים אח"כ עלי ניסה להסביר את הרגע הזה לפלייבוי מגזין כשהוא אומר, "אתה לא מרגיש כל כאב; אתה לא יודע היכן אתה נמצא; אתה לא מסוגל לחשוב. אבל יש משהו שמוביל אותך, שאומר לך שעליך להחזיק מעמד עש שתשמע גונג".)

זה מה שעלי עשה: כשהוא ללא הכרה הוא יודע שעליו להישען על פרייזר עד הגונג. פרייזר נראה כאילו הוא לא בטוח מה לעשות. מהלומה נוספת? הוא מסוגל להרוג את עלי חסר האונים. עד שמוחו אמר לו 'מוטב שתמהר לחבוט עוד אחת', הגונג נשמע.

עלי היה מחוסל.

בשנייה שהגונג נשמע, דנדי ועוזריו כבר היו על הזירה, משעינים את עלי על כתפיהם, ומובילים אותו לשרפרפו. מיד מים, קרח. הוא חייב לחזור להכרתו מהר ככל שאפשר.

כדי להרוויח עוד כמה שניות, הפינה של עלי קראה לרופא הזירה ד"ר הנרי קליינמן שיבדוק את עלי.

הכרתו של עלי חזרה אליו. הרופא בדק את ליסתו. היא החלה להתנפח במהירות אבל אחרת נראתה בסדר. הוא אישר את חזרתו של עלי לזירה. כמה השניות האקסטרה הללו הצילו את עלי.

פרייזר רצה לחסל את עלי מיד עם תחילת הסיבוב ה-12. הוא מיד פתח את הגנתו של עלי וחדר עם שני הוקים. עלי נישכב על הזירה, אבל התרומם. פרייזר עצמו התעייף מהמיתקפה ולפאנצ'ים שלו לא היתה יותר את החדות של מקודם. הוא היה עייף, אך הוא גם ידע שעלי מחוסל. עלי לא יכול יותר לפגוע בו. כשלקראת סיום הסיבוב עלי  זרק שמאלית, ומיד אחריה ימנית לעבר ראשו של פרייזר, פרייזר החל לצחוק בקול רם. עלי שמע זאת. לראשונה אי-פעם מישהו מגחך לעברו, ולא להיפך. ראית במבטו של עלי שהוא היה יורה עתה בפרייזר לו היה לו אקדח.

כשהגונג צילצל לסיבוב ה-13 לא היה איש אחד בתוך האולם שישב. 20,000 איש ידעו בברור שהם חוזים בקרב האגרוף הגדול אי פעם. הקהל של פרייזר ידע שהקץ מתקרב. הקהל של עלי ידע שהוא זקוק לנס. לא משנה אם ממוחמד, יישו, או משה רבינו, אבל הוא זקוק לנס משיחי כדי לצאת מהקרב הזה שלא באלונקה. משום מה פינתו של פרייזר לא האיצה בו לסיים את הקרב. אולי הם חשבו שמספיק יהיה לנצח בנקודות, אז למה להסתכל בנסיון לנוק אאוט, כי כידוע לכל עכברי האגרוף הוותיקים, פעמים רבות בעבר המתאגרף המוביל שהחליט לסיים את הסיפור בחבטה אחת וגמרנו, 'פתח' את עצמו למהלומה אחת שחיסלה אותו מהמתאגרף ה'כאילו' מתמוטט. כך או כך, הסיבוב ה-13 היה היחידי בקרב שלא היה בו כמעט הרג.

לפני הסיבוב ה-14 פרייזר שאל את פינתו כמה סיבובים נשארו. גם הוא היה מחוסל פיזית ורגשית, ולא היה מסוגל לחשוב ישר. "ישנם עוד 3 סיבובים", נאמר לו. אדי אמר לנו אח"כ שהוא לא רצה שפרייזר ייצא כנמר בסיבוב ה-14, אילו ידע שזה ה-14. דנדי רק אמר לעלי: "אתה נותן לבחור הזה את התואר. אתה חייב למצוא אנרגיה פעם אחת נוספת. אתה חייב לרקוד, ולמצוא את המהלומה האחרונה, או שהפסדת את הקרב". עלי רק הסתכל עליו.

עלי הגיב כפי שאלוף מגיב. הוא פתח את ה-14 בסערה. הוא החל להסתובב, לרקוד, ולשלוח ג'אבים לראשו של פרייזר. לקראת סוף הסיבוב הוא הכניס את פרייזר לפינה והחל בסידרת ג'אבים, וחצאי הוקים. כשהגונג נשמע, עלי מיהר לפינתו כשהוא מרים זרועותיו כמנצח. הוא הרגיש שהסיבוב ה-14 היה שלו, ואולי הקרב עתה הוא צמוד מדי והכל יכול לקרות עם שופטי הנקודות. כל מה שהוא צריך זה עוד סיבוב כמו ה-14. במנוחה לפני הסיבוב האחרון דנדי אומר לעלי: "פרייזר גמור. הוא מחוסל. תן לנו סיבוב גדול ואני חושב שיש לנו את הקרב!". דנדי הודה אח"כ שהוא עצמו לא האמין במה שאמר.

הפולחן והטכס באגרוף הוא ששני המתאגרפים נוגעים אחד בכפפת השני כג'סטה בתחילת הסיבוב האחרון. ג'סטה לעולם המנסה לומר שכל הקרב הזה הוא – אחרי הכל – ספורט.

הפעם גם עלי, וגם פרייזר, ידעו שזה הרבה יותר מספורט. זה היה כאילו "המורד" נגד ה-ESTABLISHMENT". השמאלי נגד הימני. הליברל נגד הקונסרבטיבי. מטוס קרב סילוני נגד מטוס בואינג. האומר "לא" נגד האומר "כן". הנפש החופשייה נגד האדם העצור. עלי יותר מדי העליב את פרייזר עם כינויי ה-'גורילה', וה'טראמפ הלבן'. יותר מדי 'דוד תום'. אבל ארתור מרקנטה שהבין את גודל המעמד לא ויתר. הוא ממש הכריח את השניים לעשות את הריטואל של נגיעת הכפפות לפני תחילת הסיבוב האחרון.

עלי ידע דבר אחד טוב כמו כל אחד מ-20,000 הצופים באולם: הוא חייב ל-"נס" ולנס קוראים "נוק-אאוט". אין דרך אחרת.

כעבור דקה אל תוך הסיבוב עלי שכח חוק בל יעבור באגרוף: "YOU DON'T HOOK A HOOKER" – אלא אם כן ההוק שלך מלא בחומר נפץ, והוא פוגע ישר במטרה.

עלי שלח הוק שהיה כתוב עליו "מספיק בקושי". פרייזר נע אחורה עם ההוק שנישלח לעברו, ובאותו זמן שלח את זרועו השמאלית – שאגרופה כבר ניקפץ – אחורנית  להשגת מומנטום מעגלי מקסימלי, ואז היא נישלחה לעבר ליסתו של עלי.

הכפפה נחתה ישר בליסתו של עלי, בכל עוצמתה.

בפעם השלישית בקריירה עלי נישלח לקרשים כאילו היה חבילת חציר הנזרקת מקומביין בשדה החיטה של בית אלפא. אני שמעתי את רעש נחיתתו על הזירה. הלסת שלו היתה נפוחה ככדור טניס, ופיו מלא דם. כשפרייזר התקרב לראות מה קרה, מרקנטה ציווה עליו בחומרה "עוף לפינה שלך!" פרייזר זרק לעבר עלי – עד אז לא ידעו שיש לו את זה – "אתה לא נראה לי כזה PRETTY עכשיו" (על טענתו של מוחמד עלי שיש לו את 'הפרצוף היפה בתבל').

מרוב בושה, בלבול, תסכול, או – כמעט בטוח גאווה יוקדת שלא יודעת מנוח – עלי נעמד על רגליו לספירה "2". אך כמובן שבמקרה כזה הספירה נמשכת עד 8. פרייזר מיד המשיך בהתקפה ללא רחמים כשהוא זורק לעבר עלי את כל מה שהיה לו. ומה שהיה לו בעיקר היה תסכול, פגיעה בגאוותו כאדם, וכינויי דופי ללא צדק או הגיון מעלי, שמשך שנים חפץ בדבר אחד: להגמידו. להפכו לעבד לאדונים לבנים. לשחור כנוע המשמש ככלבלב לבוסים לבנים. לא ספרתי. המהלומות באו מהר מדי. פרייזר היכה בו כאילו אין מחר. היה ברור שפרייזר מנסה לפגוע בעלי פגיעה בלתי ניתנת לתיקון.

רק גאוותו של עלי מנעה נוק אאוט. אחרת אין לי הסבר לעלי המחזיק מעמד ולא נופל לקרשים מנוצח וכנוע.

בפינתו,דנדי היה לבן כקיר. מישהו בכה שם, "אלוהים, או אלוהים…סיים את הקרב…אלוהים, סיים אותו…". הרעש באולם היה כזה שאיש לא שמע את הגונג, כולל אני. מרקנטה שמע את הגונג, ומיד זרק את גופו בין אגרופיו של פרייזר, לבין גופו של מוחמד עלי.

תם לו הקרב.

היה זה דווקא מוחמד עלי שבצעד כושל ומדדה, וגוף שנראה די רעוע ורפוי, לא התלבט לשנייה וניגש לפרייזר. הוא לא חיבקו, רק נגע בכתפו במגע מתחמק, אבל ג'סטה שהראתה את הכבוד הרב שהוא רכש לפרייזר באותן שניות. פרייזר, נבוך ולא בטוח כיצד להגיב, שלח כפפה לעברו של עלי, ונגע בכתפו.

פרצופו של עלי נראה כאילו שהה רבע שעה בכוורת דבורים. עלי אף פעם לא נראה ככה. כל קרב אחר הוא סיים כאילו זה עתה יצא ממקלחת. הפעם הוא הרוס גופנית. היו בקהל כמה משפוטיו שצרכו "תיקו,תיקו", בתקווה אחרונה. אך כשג'וני אדי עמד בין שני המתאגרפים כשפניו של מוחמד עלי נפולות כדי שפרצופו המרוסק והמוחרב לא ייראה ברבים, לא היה ספק. כשהוא מודיע "ארתור מרקנטה 1-6-8. השופט ארטי איידלה 6-9, והשופט ביל רקט 4-11 לעדיין אלוף העולם ג'ו פרייזר", אני מסתכל על הסקורינג קארד שלי. גם אני שפטתי את הקרב 1-4-10 לפרייזר.

כשירדנו למסיבת העתונאים פרייזר היה שם. מוחמד עלי נעלם ואיננו.

כעבור כמה דקות הגיעה ההודעה שלימוזינה שחורה מיהרה ל'פלאור הוספיטל' בשדרה החמישית וחדרו סגור למדיה.

בחדר העתונאים פרייזר אומר לנו: "קליי אנדר-אסטימייטד מי (פרייזר סירב לקרוא למוחמד עלי בשמו החדש עד לפני כמה שנים, כשהשניים התאחדו שוב, מנחם לס). משך כל הקרב הוא דיבר אלי דיבורי גטו. הוא אמר לי כל סיבוב שהוא עומד להרוג אותי. לא לפצוע אותי אלא להרוג אותי. הוא אמר לי שוב ושוב שאני לא ידעתי שפגשתי את אלוהים כיריב ושאני לא אוכל לגבור על אלוהים אף פעם. אני לא התרשמתי מדיבוריו. ידעתי שהוא יכול לסרוט אותי, אבל לא לפגוע בי".

אייזיק גרינזבורג מעתון ה'סנטניאל' של אוראנג' קאונטי מעבר לנהר בניו ג'רסי שאל את פרייזר אם יש עכשיו משהו שהוא היה רוצה. "כן. אני רוצה שקליי יבוא אלי ויתנצל על כל המילים וכל הדברים שאמר עלי בשנים האחרונות. יכולתי לחסל אותו בסיבוב ה-15. יכולתי לגרום לו לזחול על ארבע ולהתחנן על חייו, אבל לא עשיתי זאת כי אני יותר 'MAN' ממנו!".

***********

עלי, פרצופו נפוח עם חתך עמוק מתחת לגבתו השמאלית, סרב לפגוש עתונאים או להתראיין. ג'רום או'סוליבן, איש ה-P.R של מוחמד עלי שלח מסר קצר ל-AP: "מוחמד עלי מאמין שהוא ניצח את הקרב ושהשופטים נתנו אותו ל'ו פרייזר רק כי זאת היתה White Man's Decision. הוא מבטיח בקרב הבא להשכיב את פרייזר את כל הספירה כך שלשופטים לא תהיה ברירה לקבוע את עלי כמנצח".

היתה זאת עוד מהלומה תחת החורה כי פרייזר היה המנצח הברור ביותר בקרב.

קרב הגומלין נערך  ב-28 בינואר, 1974, אף הוא במדיסון סקוור גארדן. קרב לא פחות סוער, מרתק, ולא יאומן כקרב הזה. אבל על כך במאמר פעם אחרת.

*************************

היילייטס מהקרב:

 

*

Tags:

28 תגובות ל - “ספור מהתיבה: "קרב העשור הגדול מכולם" / מנחם לס”

  1. המשגיח

    06. יול, 2016
    08:20

    מסוג הכתבות שלך שאפשר לקרוא פעם אחר פעם

    Reply to this comment
  2. אסף

    06. יול, 2016
    08:24

    באמת אפשר לקרוא בלי סוף, מה הסיכוי שהספר כן יצא?

    Reply to this comment
    • מנחם לס

      06. יול, 2016
      14:56

      ספר שני לחיצים ובונבונים? אני חושב על זה, אבל זאת תהיה עבודה דורשת מדי. אולי כשאזדקן…

      Reply to this comment
  3. Berch

    06. יול, 2016
    08:31

    וואו. מעולה 🙂
    יש גם חברה בשם "יפעת" ששומרת בארכיון שלה עיתונים מהעבר. אם יש לך כח אולי תנסה ליצור אתם קשר…..

    Reply to this comment
    • מנחם לס

      06. יול, 2016
      14:57

      שמעתי עליהם ואפילו ראיתי היכן הם נמצאים, לא רחוק מבנין 'ידיעות'

      Reply to this comment
  4. יושיהידה

    06. יול, 2016
    08:51

    כיף לקרוא את המאמר!

    רק שאלה: ערכת אותו שוב בדיעבד? כי אין סיכוי שכך הוא נכתב במקור. ג'ון טראוולטה וריצ'רד גיר בוודאות לא היו מוכרים על ידי אף אחד חוץ מההורים שלהם בשנת 71. טראוולטה עוד לא היה בן 18 באותה שנה. אפילו לגבי פארה פוסט אני לא בטוח, זה היה עוד לפני שהיא הפכה לכוכבת בטלויזיה. סתם מעניין, מי הסלבס שהשתמשת בשמותיהם במקור?

    Reply to this comment
    • מנחם לס

      06. יול, 2016
      14:58

      כן, אבל אני כבר לא זוכר על בטוח

      Reply to this comment
  5. יאיר הורניק

    06. יול, 2016
    09:43

    ענק! אין לי שום קשר לאיגרוף אבל פשוט לא יכולתי להפסיק לקרוא. הייתי בטוח לכל אורך הכתבה שעלי ינצח בסוף, הרגשתי כאילו אני צופה בקרב בלייב

    Reply to this comment
  6. לביא

    06. יול, 2016
    09:45

    מדהים מנחם.
    אצלנו בבית ההיררכיה ברורה:
    רוקי מרציאנו (בגלל המאזן המושלם והטכניקה שאבא שלי כל כך אוהב)
    פרייזר (כי הוא מנטש ומקצוען )
    עלי.

    Reply to this comment
    • מנחם לס

      06. יול, 2016
      14:59

      רוקי מרציאנו היה 'קל' מדי, אחרת הוא היה נמבר וואן

      Reply to this comment
  7. asi

    06. יול, 2016
    10:26

    חיצים ובונבונים והמאמרים האלה זה פרשס אמיתי

    Reply to this comment
  8. רון

    06. יול, 2016
    10:39

    וואו… מחנם זו כתבה שנכנסת להול אוף פיים של הכתבות.

    Reply to this comment
  9. שמייקל

    06. יול, 2016
    11:34

    מהמם. פנינה נדירה שאי אפשר למצוא בשום מקום. מדהים לחשוב שלפני שרובנו המוחלט כאן נולד אתה הסתובבת שם עם אחד קסיוס קליי. כבוד

    Reply to this comment
  10. אפלטון

    06. יול, 2016
    12:54

    מת, פשוט מת על סיפורי אגרוף, במיוחד שהם כתובים בשפת 'מנחם'.
    הספורט שמוציא את הסיפורים הכי מיוחדים והכי אנושיים שיש.

    Reply to this comment
  11. גיא

    06. יול, 2016
    14:03

    ואני חשבתי שאני מכיר את כל סודות התיבה.
    טיפשי מצדי.

    אז החלטתי לשמור את הסיפור (כי לכנות אתו "פוסט" מוריד מערכו) כבן לוויה לארוחת הצהריים.
    מה נגיד? גם אם בר רפאלי הייתה מתיישבת לידי בארוחת הצהריים, לא הייתי נהנה יותר.

    נהדר. אולי הטוב מבין סיפורי התיבה, והם מעולים אחד אחד.

    Reply to this comment
    • מוש השור

      06. יול, 2016
      15:02

      סיפור מעולה, אני הייתי הולך על בר 😬

      Reply to this comment
    • גיא

      06. יול, 2016
      19:05

      אני גם סוגר על בר. מקסימום נקרא את זה יחד

      Reply to this comment
  12. יניב

    06. יול, 2016
    14:07

    מאמר מרתק מנחם, כיף גדול
    אבל גמרת אותי עם 56 דק' היילייטס 😉😉

    Reply to this comment
  13. john

    06. יול, 2016
    14:20

    מצויין ומרגש!

    Reply to this comment
  14. מוש השור

    06. יול, 2016
    14:34

    קראתי כבר מספר פעמים בעבר, נהדר כל פעם מחדש

    Reply to this comment
  15. מנחם לס

    06. יול, 2016
    15:01

    תודה לכל המחמיאים

    Reply to this comment
  16. הדוס

    06. יול, 2016
    15:24

    מצויין

    Reply to this comment
  17. אמנון

    06. יול, 2016
    18:26

    ועל זה כבר נאמר:
    יין ישן משתבח עם הזמן.
    לא נס ליחו.
    יש טעם של עוד ועוד ועוד…

    Reply to this comment
  18. ברבור שחור

    06. יול, 2016
    23:22

    אחלה כתיבה….תיאור מהנה של הקרב

    Reply to this comment

הגיבו