הטור המדעי של מל: אתלטים עם MENTAL DISORDERS

אתחיל עם הקטע שכתבתי אתמול על מייקל פלפס, ואם כבר קראת אותו עבור עד הקו השני עם הנקודות המסיים את החלק שהועתק הנה:

 (אגב, אמש הוא ניצח את הגמר ל-200 מ' פרפר בזמן 1:54.84 דק', והוא יהיה באולימפיאדה החמישית שלו!).

**************************

פלפס סיים ב-2014 טיפול פסיכולוגי ארוך. הסתבר שמגיל קטן – הוא חושב 'תמיד' – היה לו פחד טראומטי מנחשים ודברים זוחלים אחרים, והוא החל לשתות כשהרגיש שהוא לא יכול "לברוח" מהנחשים והעקרבים (שהתרוצצו יותר במוחו מאשר בחצר ביתו!). הטראומה הפסיכולוגית הזאת היתה עמו – בסוד כמוס – משך רוב שנותיו והבריחה שלו היתה אלכוהול וסמים אחרים.

כשהוא נאסר באשמת DUI בפעם השנייה – עם אפשרות לשנתיים מאסר – הוא הסכים (הרבה ברירה לא היתה לו) להיכנס למכון "MEADOW MENTAL HEALTH" בפיניקס. בימים הראשונים לטיפולו הוא לא עזב את חדרו. הוא היה "BARELY COHERENT"  ('מחובר', הגיוני) לדברי רופאיו. הוא רעד מפחד משך ימים על גבי ימים, פוחד מ-DEMONS – שדים ורוחות – ונראה כשלד של עצמו. אמו דבי – הוא היה קשור אליה בסינור – ומאמנו בוב באומן שהיה אבו האמיתי מאז אביו עזב את הבית כשמייקל היה בן 9 – הוזעקו לקליניקה. נאמר להם שפלפס הוא אחד "המקרים הקשים והמסובכים ביותר" שהגיעו אליהם.

כיצד הוא הצליח להחביא את כל השדים, הרוחות, והרפאים שהתרוצצו בראשו קשה להבין. כיצד הוא הפך איתם לאחד ממנצחי האולימפיאדות הגדולים מכולם הוא דבר בלתי מובן לחלוטין למטפליו הפסיכולוגים. התשובה היחידה שישנה להם היא עקשנות מונומנטלית, ואיתה רודנות, נוקשות, קפריזיות, וקשות-עורף, ואיתן כוח רצון וגאווה בלתי ניתנים להסבר שהצליחו להתגבר משך שנים על כל השרצים שבראשו.

אבל בסוף הוא נכנע כשכל מדליות הזהב לא הצליחו להשקיט את הבעירה שבנפשו, ואחרי ה-DUI האחרון ב-2014 הוא הבין שזה עניין של חיים ומוות. או שהוא הולך לטיפול – וזה בסדר שכל העולם יידע שהוא פוחד פחד מוות מנחשים, שרצים, ותולעים שהם רק סימפטום לבעייה נפשית חמורה הרבה יותר – או שהוא יסיים בתאונה בה הוא יהרוג אנשים כשהוא נוהג בשכרות ויבלה את שארית ימיו בבית סוהר, או שהוא סתם יתפגר מסמים.

"I didn't give a s—," Phelps says. "I had no self-esteem. No self-worth. I thought the world would just be better off without me. I figured that was the best thing to do — just end my life."

אחרי מאסרו אמו, ומאמנו, וכן כמה חברים קרובים השפיעו עליו להסכים לטיפול רפואי.  למזלו גם היו לו שני קרשי הצלה: אמו ומאמנו. בוב באומן היה יותר ממאמן; הוא היה כאבא שלימד אותו לענוב עניבה ולנהוג. הוא היה זה שאמר לו שטיפול פסיכולוגי ארוך הוא הסיכוי האחרון שלו.

והטיפול עזר. היום הוא נקי מרוב בעיותיו. מאמנו באומן היה שם כמעט מיד אחרי שהוריו של פלפס התגרשו כשהוא היה בן 9, ומאז הוא לא מש מפלפס. יותר נכון, פלפס לא מש ממנו. כשבאומן קיבל את משרת המאמן באריזונה סטייט, פלפס עבר בעצמו לפיניקס, ושם קרתה בעיית ה-DUI והכל.

אביו נעלם ואיננו, ומייק פלפס פיתח ADHD – כתוצאה מהגרושין או לא איש לא יידע וזה פחות חשוב – אך הוא גדל וצמח כילד עם בעיות מסובכות. ADHD היא התסבוכת שלעתים קרובות מפתחת עקשנות, מרדנות, נוקשות, קפריזיות, וקשות-עורף. היא גם גורמת להתבודדות, אופי שהוא UNFORGIVING, ואפילו אכזריות וחוסר רחמים.

"כל התכונות המתאימות לאלוף", כפי שאמר באומן די בעצב.

"He grew up very complex," Bowman says. "But those are the same traits that can breed greatness.

(כשבראשו היו נחשים ושרצים)

הסיפורים על המריבות בין השניים משך כל שנות האימון הם לאגדות ממש. LEGENDARY. פעם מייקל זרק עליו בקבוק מים, ופעם אחרת הוא יצא מהבריכה בכעס וניסה לזרוק את באומן (שהיה לבוש במקרה באותו יום בחליפה כי הוא היה לפני הרצאה) למים, ורק התערבות שחיינים אחרים מנעה סיפור לאינקוויירר. פעם שנייה פלפס לקח בכוח את שעון הזמן של באומן ואת תיקו שהיה מלא באינפורמציה על שחייני ה-AQUATIC CLUB למים, ופעם אחת המריבה ביניהם התחילה בבריכה והסתיימה במגרש החנייה.

*

(LOVE-HATE RELATIONSHIP? אבל בעיקר אהבה, כשבאומן הפך לאבא שלפלפס אף פעם לא היה)

But after his arrest, coach Bowman' family and friends persuaded Phelps to get help. Here was his chance, they told him, to face the issues he had avoided for so long. That first day at The Meadows, he barely spoke to anyone. He ate alone and cried himself to sleep. But gradually, he opened up and began to understand his snake nightmares.

היום הנחשים נעלמו ממוחו ומחשבתו. הוא אבא לתינוק (עם חברתו לחיים; הם לא נשואים)

אם הוא יזכה בזהב האולימפי בגיל 31 הוא יהיה השחיין המבוגר ביותר בהיסטוריה לנצח זהב בשחייה, ונכון להיום זה בדיוק מה שנראה שיקרה. האחרים הם ריאן לוכטי (32) ומאט גריברס (31).

הוא אמר אמש שהוא מאושר. שהוא מצא שקט נפשי, וכל הנחשים והשרצים נעלמו ממוחו. הוא מוכן להתחיל חיים חדשים.

מדליית זהב אולימפית?

"היום זה סתם בונוס. היום האושר האמיתי הוא התינוק והשקט הנפשי. סוף סוף אני יכול ליהנות מהחיים ולשחות להנאתי!"

ה-PRESS CONFERENCE של פלפס ומאמנו באומן במבחנים האולימפיים. מרתק!!!

*****************************************

זהו סוף הקטע מאתמול.

מטרת הטור הזה היא לדסקס בקיצור את מה שידוע (ולא ידוע) על בעיות מנטליות של ספורטאי-על.

ברור שספורטאים הם אנשים כמוני וכמוך, אבל כמעט בטוח שהם היו זקוקים לתכונות נפשיות מיוחדות כדי להגיע לטופ של הטופ. התכונות הללו – משמעת עצמית, דביקות במטרה ויהי מה, "הצורך להיות הטוב ביותר" ("NEED FOR ACHIEVEMENT"), "צורך כיבוש" ("KILLER INSTINCT") הן התכונות העוזרות כנראה לאלופים, אבל הן-הן גם המסוכנות כל כך שעלולות לגרום ל-ANXIETY קליני, דיפרסיה, אובססיה, EATING DISORDERS, ובעיות נפשיות אחרות.

הפסיכולוג האנגלי ד"ר ג'ון דוליטל אומר:

"Killer instinct. Grit and grind. Determination. These are all positive traits, especially for professional athletes. But sometimes, and even often, the athlete’s mentality stretches beyond his or her personal threshold, and this is where the problems begin — or, more accurately, this is where the problems become too big to hide.

כמה אתלטים בנויים נפשית בצורה "בריאה" (אם קיים בכלל דבר כזה "בריאות מנטלית") לנווט את היכולות והצרכים המנטליים לאפיקים חיוביים. אחרים – כשהמתח, ה-ANXIETY, והמשא הופכים כבדים מדי, הנפש "בוחרת" אפיקים שונים TO DEAL עם ה'אקסטרה': אצל אחדים זו דיפרסיה. אצל כמה אובססיה ו-COMPULSION . אחרים בורחים להזיות ומוצאים אובייקטים אחרים "לפחד" מהם (אני לא פסיכולוג, אבל אני אעיז להביע את דעתי שאצל מייקל פלפס 'האקסטרה' הפך לפחד מנחשים וזוחלים, אם כי זה יכול להיות גם 'טרנספורמציה' של מחשבות על נחשים, שאולי היו קלות עבורו ממחשבות על האב שנעלם, או אולי קומבינציה של השניים).

שחקני NBA שסובלים (סבלו) מדכאונות, BIPOLAR DISORDERS (הפרעה דו-קטבית, או מאניה-דיפרסיה), ו-ANXIETY ברמה קלינית שבהפריעה למשחקם היו (והם) מטה וורלס פיס (רון ארטסט), לארי סאנדרס, רויס ווייט, למאר אודום ודלונטה ווסט. דניס רודמן היה אחד המופרעים ביותר של העבר שהצליח איכשהו לתחמל את הטרוף שלו לבידור כספי. אבל האמת העצובה ניתגלה בסוף גם אצלו כשהוא פשט את הרגל והפך לאביון. אצל רון ארטסט הבעייה היתה כעס (ANGER) ברמה קנינית מסוכנת.  אצל ווייט הבעייה היא CLAUSTROPHOBIA הקשורה לפחד שהוא פיתח  בקשר ל-SPATE OF KILLING OF UNARMED BLACK MEN (הריגות של שחורים לא חמושים ע"י לבנים). למאר אודום סבל מהזיות ו-"רוחות רפאים" כפי שהסביר, והוא הצליח להתמודד עם ה-DEMONS רק עם קוקאין וסמים אחרים, עד שכמעט הרג את עצמו.

ד"ר תומאס אפרייט, הפסיכיאטור/פסיכולוג של דונטה ווסט אומר:

Most athletes can channel otherwise harmful tendencies — obsessiveness, aggression, anxiety — in ways that benefit them as competitors. Dr. Thomas Eppright, a psychiatrist who worked with West in Cleveland, makes the point bluntly: ‘Some of the greatest athletes who have played different sports were not healthy human beings, mentally.’”

אחת הבעיות בבעיות נפשיות של אתלטים היא שהם מתביישים לגלותן. זה כאילו מוריד מגבריותם. הם מוכנים לדסקס טריידס, חוסר דקות משחק, שנאה לשחקנים ומאמנים, נישואין וגירושין, ערבוב גזעים במין, בגידות, ושאר הדברים המקובלים כ-ACCEPTABLE. אבל בעיות נפשיות  – בגלל ה-INSIDIOUS NATURES (סודי, לא מוכר) – הם 'טאבו'. שחקן NBA לא ידסקס פחדים' מסויימים כפי שלא ידסקס חוסר אונות מינית. ישנם דברים שספורטאים לא מדברים עליהם וזהו.

ווייט התלונן שהבעייה המנטלית שלו הרחיקה ממנו את חברי הקבוצה. "איש לא רוצה לדעת או להתעסק עם פחדים, לחצים, ודכאונות". הנה הוא במילותיו הוא:

“That problem isn’t restricted to team owners and CEOs, by any means. When it comes to issues of mental illness and mental health … discussing fear, anxiety, stress and depression remains stigmatized. The attitude is we’d rather not know. Why? Because mental health is an issue that requires and amplifies our individual and collective responsibility to ourselves and others. It’s a mirror that reflects who we really are — yet we keep running from our reflections.”

הוא מסיים:

 there is something else at play here which isn’t being addressed: how the players themselves perceive mental illness. This is unfortunate, too, because it may be the silver bullet solution to raising awareness.

הוא אומר ששחקנים כמוהו עם פחדים ובעיות חייבים להסתיר את בעיותיהם כי אחרת הם נחשבים  ל-

 weak prima donnas, uncoachable, problem players. These sentiments likely foment the most fundamental level from the players themselves.

כמובן שהבושה היא הבעייה רצינית: האתלטים העליונים של היום נחשבים לגלדיאטורים, מפלצות שהן TREKS חסרות פחד. אז שהם ייכנעו למשהו 'טפשי' כמו דיכאון? או פחד מטיסה? "GIVE ME A BREAK", יגיד הסופר-אתלט המזדמן. "BE SERIOUS ודבר איתי על דברים אמיתיים כגון הרמת משקולות!"

לכן הסופר-אתלטים כמו פלפס, מתביישים להודות בבעיות הנפשיות שלהם ומנסים TO SELF MEDICATE. כיצד? אלכוהול, סמים, ומשככי כאבים.

ד"ר אלביס ברקלי מאונ' דוק כותב:

No player wants to go into battle on the hardwood with a teammate who can’t hold up his end, whether physically or mentally. Unfortunately, mental illness cannot be easily quantified in the way a physical ailment, such as a torn ligament or sprained ankle, can. It’s not as simple as taking a player to the trainer’s office, running an MRI, seeing that he has depression, and diagnosing four to eight weeks of rehabilitation.o

And though mental illness is often treated with medication and talk therapy; each person’s mind works in different ways, and the response to treatment to vary significantly. Furthermore, it takes time for medications to load in a patient’s system, then even more time to see if the patient actually responds positively. If they do, great; if not, the meds have to be recalibrated and the cycle starts again. It’s a slow, tedious, process fraught with uncertainty and educated guesswork.

Teams in the hunt for a championship don’t have time for this uncertainty; even if a player with mental illness has all the “upside” in the world. Teams need facts, timelines, and definite standards of treatment — all so they can keep their team calibrated for optimal performance.

Even if teams were to accept and acknowledge the need for mental health protocols, the issue of therapy is a sticky one. Though a team shrink would presumably (and ethically/legally) have the player’s best interests at heart — it’s still the team that would be signing his or her paychecks, and the team’s best interests might not align with the player’s.

For many of the same reasons that law enforcement personnel avoid departmental therapists like the plague, so might professional athletes ignore therapists on the team payroll; the fear that the truth will set you free … of your career. White is proof of that — he has not played as so much as a D-League game since March of 2014. West, as well, has suggested that his mental issues (which led to his legal issues) have kept him blackballed him from the NBA.

לאחרונה ישנה פתיחות שלא היתה לפני כן לספורטאים עם בעיות מנטליות. זה הולך יד ביד עם אתלטים המגלים דו-מיניות או הומוסקסואליות. בעתיד אני בטוח שלכל קבוצה יהיה פסיכיאטור/פסיכולוג במשרה מלאה. האמינו לי שתהיה לו עבודה במשרה מלאה.

הנה כמה אתלטים שהודו בבעיות נפשיות שניזקקו לטיפול פסיכולוגי, ותרופות לבריאות הנפש (אין שאלה שהיו – וישנם – עוד רבים, הרבה יותר מאשר באוכלוסיה הרגילה בגלל הסיבות שהבאתי):

רויס ווייט

מטה וורלד פרי(רון ארטסט)

דלונטה ווסט

דרל סטרוברי

 

ברט רוסינס, אוקלנד ריידרס

 

אילי נאסטזי (טניס)

 

פרנק ברונו

 

 

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 19 תגובות

  1. הודה כבה מנחם!

    תקשר בין הישגיות וגדולה בתחום מסוים לבין תפקוד לקוי בשאר תחומי החיים הוא באמת תופעה נפוצה. אני תוהה אם המקרים שמנית אינם מהווים פשוט קיצוניות של המקרים שנחשבים 'קלים' הרבה יותר כמו למשל פוליטיקאי עם קריירה מזהירה שלא מעניק זמן ומאמץ למשפחתו נניח.

    בזמנו כתבת גם מאמר על שחקנים דוגמת ריי אלן או כריס ג׳קסון/מחמוד עבדול ראוף, שהם בעלי בעיה 'מתונה' יותר; מעניין אם גם כאן נכון לדבר על רצף, או שמדובר בתופעות שונות מכל וכל.

  2. קודם כל אתה מתרגם קילר אינסטינקט כצורך כיבוש
    אח"כ אתה מצטט ממשנתו של דוקטור דוליטל
    ולסיכום, בלי הכנה מוקדמת, אתה פורש לנו מגילה לא מתורגמת באורך הגלות.
    אם יש חשש שהקילינג דיסאורדר שלי יתפרץ זה עכשיו !!

    וברצינות
    מדהים לראות שאט אט נהיית סובלנות לשונות במעוזי גבריות כמו קבוצות ה NBA. זה קורה גם בענפים אחרים ומקומות אחרים באותו סגנון (צבא, משטרה) וזה מעניין לעקוב כי מדובר בשינויים היסטוריים. לא פחות.
    הסובלנות (היחסית, כמו שוויט מציין) לכל ה"לא נורמאלי" מתחילה לחלחל.
    מכיוון שמדובר בתהליכים היסטוריים לדעתי, שילוב נשים ופתיחות להולנטיה מינית והפרעות נפשיות, זה לוקח זמן.
    בסוף זה קורה.
    גם שילוב השחורים בספורט לקח זמן….
    ראיתי אתמול את הסרט race על ג'סי אואנס. סרט חביב אבל מראה מה היה המצב לפני פחות מ100 שנים, כשמנחם בא לעולם בערך…
    אולי בזכותו הכל קורה 🙂

  3. פוסט מעולה ומאיר עיניים.

    דוק, אני רוצה לאתגר אותך ואת האחרים בשאלת הדיוט (כי אתה ומי שכותב את המאמר הוא אדם מקצועי):
    האם בחלק מהמקרים (לא פלפס) אין נטייה כאן אנשי מקצוע לאיבחון וטיפול יתר?
    זאת אומרת, לא כל אחד שדפק לעצמו את החיים עם סמים ועם שטויות אחרות עשה זאת מתוך תסמונת קלינית מאובחנת של בי פולאריות או חרדה.

    בסך הכל, מדובר כאן באנשים צעירים מאד, שהכסף והפרסום שמגיע אליהם בבום אחד גדול יכול לחרפן רבים וטובים.
    פול סיימון אמר את זה רק אתמול
    רק תסתכלו על פליטי הריאליטי (במיוחד זוכי תחרויות שירה) שנופלים מגובה 30K רגל (או קהל) למציאות האפרורית של אי סגירת החודש במכולת.

    1. כשאביל נוטש אותך בגיל 9, לכמה ילדים זה לא נוגע, ולכמה זה משבר נפשי לחיים.
      אבי הביולוגי נטש אותי בגיל 3, והמשיך אמלל את אמי ואותי עד שהייתי בן 9, ואז פשוט הייתי בורח ממנו.
      לקח לי הרבה הרבה שנים להתגבר על הבעייה, כולל טרפיה וכדורים.

  4. בקשר לפלפס, יכול להיות שאני קצת ציניקן מגעיל אבל קשה לי להאמין לזה.
    זה נראה לי יותר כמו PR אגרסיבי שנועד להוריד קצת מהעליהום שהיה עליו אחרי שתפסו אותו בפעם השנייה.
    אני זוכר שראיתי מלא דעות שהוא צריך ללכת לכלא והמעמד שלו כגיבור אמריקאי כבר לא היה כבעבר והוא היה חייב לשנות את זה.
    מה יותר טוב מבעיות ופחדים שגרמו לו לשתות? מאבא שעזב את הבית וגרם לכל זה? אז מוציאים כמה סיפורים ומגדילים אותם לממדים הרבה יותר גדולים ממה שהם והנה שוב התקשורת מחבקת ושוב הוא חוזר להיות גיבור אמריקאי.
    זה מזכיר לי את הסיפור המגוחך של טייגר וודס והגמילה ממין שהוא עבר,סאות'פארק הציגו את זה בצורה הכי טובה כמחלה של גברים מצליחים מפורסמים ועשירים שלפתע שוכבים עם המון בחורות, כן ממש הפתעה…
    אל תבינו אותי לא נכון ברור שרוב המקרים של מנחם הם אמיתים וההקשר בינם לספורט הוא מוכח אבל קשה לי להאמין למייקל פלפס.

    1. זו בדיוק סוג ההתייחסות שמדברים עליה שחוסמת אנשים מלחשוף בעיות נפשיות. בדיוק כמו שקראו בהתחלה לתסמונת פוסט טראומטית "נוירוזת פיצויים". לשמחתי אנחנו באמת במקום אחר היום, וזה תהליך שמרגש לראות אותו.
      היום הפתיחות לנושא הרבה יותר גדולה ממה שהיתה פעם. בתור קבן שעובד עם לוחמים באופן יומיומי, אני יכול להגיד לכם שמרגש אותי לראות עש כמה שהסטיגמה יורד כשעובדים על זה. למעשה כמות הלוחמים שמגיעים אלי משתווה כמעט לכמות תומכי הלחימה – וזה משהו שפעם לא היינו מתקרבים אליו. ולא, כמעט אף אחד מהם לא מגיע אלי כדי לצאת מלחימה. למעשה, דווקא באחד מטקסי המצטיינים שמתי לב שבין שליש לחצי ממקבלי התעודות מבין הלוחמים דיברו איתי מתישהו.
      תודה לך מנחם על הטור הזה, ועל החשיפה העצמית שלך, שמהווים חלק מהתהליך החשוב הזה ומשפיעים עליו. יש לנו כחברה עוד דרך ארוכה עד שנקבל באמת את האנשים עם ההפרעות הנפשיות (וכמובן את הקשיים והפגמים הנפשיים של עצמנו), אבל נראה שאנחנו מתקדמים בצעדים יפים בכיוון הנכון.

  5. מרתק מנחם, מראה את הצד השני של כל התהילה והעבודה הקשה, יש המון ויתורים גם בלהיות ספורטאי על שמרוויח המון כסף

  6. מהיכרותי הדלה השחיינים הם עם מוזר בתוך הספורט המקצועני. שחיין נדרש להכניס את הראש למים למספר רב של שעות כבר מגיל צעיר. מה שאתה רואה זה את הקו הכהה על הקרקעית. צריך אופי מאוד חזק כי אתה קצת כמו סוס שסמו לו את מגיני הראייה האלה שבולמים ראיה לצדדים ואמרו לו לדהור. רק החזקים, הקשוחים והמופנמים שורדים שנים רבות כאלה. לפני כמה שנים היתה תוכנית ריאליטי מסוג "הרווק" עם איתן אורבך השחיין האולימפי והציפיה היתה שהוא יביא רייטינג כסוג של פלייבוי נהנתן וקפריזי. האכזבה מדמותו השמרנית, השקולה והמחושבת היתה גדולה אבל לי זה היה ברור מראש שכך יהיה – מה רציתם הוא שחיין?! אלה אנשי עבודה לא נערי שעשועים.
    נ.ב. התמונה של פרנק ברונו מצחיקה

להגיב על רעש של התזה לבטל

סגירת תפריט