רוכבים על הגל (1) – שיחת מוטיבציה / עידו גילרי

הטור דה פראנס הוא האירוע המזוהה ביותר עם ספורט הרכיבה על אופניים. דוד "פאקו" סעדה ואני ננסה לנצל את התפאורה המרשימה הזו כדי לחבר את הקהילה שלנו, הרגילה לקצב מהיר בהרבה, אל הספורט הנפלא הזה. במהלך הטור אשתדל לכוון את הזרקור מדי פעם אל רוכבים מן השורה שבוודאי יהיו מוכרים לחובבי הענף אבל הרבה פחות שגורים בפי רוב. תוך כדי כך אנסה לאפיין את כלל הרוכבים על פי סגנון הרכיבה ונקודות החוזק אותן הם מנסים להביא לידי ביטוי יום יום על הכביש. זה יקרה במהלך הטור, אבל בתור הקדמה, כדי למשוך אתכם פנימה, אעלה פוסט שכתבתי לפני שנתיים שאני חושב שבזמנו רק פאקו קרא. אז לפני שאתם מתחילים לשאול "איך אתה רואה את השעמום הזה כל כך הרבה שעות כל יום?"  שבו ותנו לי להסביר.

***

וידוי  – אני יודע לרכוב על אופניים.

*

התחלתי לצפות במרוצי רכיבת אופניים לגמרי במקרה אי שם ב-1996. אח שלי ישב בסלון מול יורוספורט או TVE מרוכז למחצה במה שנראה כטיול מאורגן על המסך. כשצחקתי עליו ושאלתי אותו מה זו השטות שהוא רואה, הוא ענה לי שזה מרוץ אופניים וזה דווקא נראה מעניין. המשכתי לגחך אבל התיישבתי ונתפסתי. למחרת מצאתי את עצמי עושה את אותו הדבר בדיוק רק באופן וולונטרי. למרות  הסקרנות הראשונית איתה הגעתי לא הצלחתי להבין מה גרם לשדר להיכנס לאקסטזה כאשר אחד הרוכבים סטה לפתע לצידי הכביש וירד מאופניו. קראו לאיש מיגל אינדוראין וייקח לי עוד שנתיים להפנים את גודל הרגע. כך נשאבתי לתוך עולם שהיה עד אז לא מוכר כאשר הטור, הג'ירו, והוואלטה הפכו  במהרה לעניין שבשגרה ולאט לאט נוספו גם אליפות העולם והמרוצים הקלאסיים. בקיצור נהייתי מכור.

אגדת עם ספרדית – ביג מיג

*

וידוי  – אין לי אופניים וגם אם היו לי לא נראה לי שהייתי יוצא לרכיבה כל שבת בבוקר.

*

מאז שהתחילו לסקר את הטור בערוצי התקשורת השונים בארץ שמעתי כבר מכמה אנשים את התיאור הבא למירוץ אופניים טיפוסי: בהתחלה כמה רוכבים יברחו מהשאר ויבנו יתרון של מספר דקות. אחר כך הם ירכבו ככה כמה שעות בלי שיקרה כלום, עד שמתישהו הדבוקה תתעורר ותתפוס את הבורחים. לקראת הסוף כולם ייסעו נורא מהר, כמה יתרסקו ומישהו ינצח, אבל בסוף כולם יגיעו יחד לקו סיום. נשמע מרדים למדי אבל על הנייר זה תיאור די מדויק של הרבה מאד מרוצים. אז מה הופך את הספורט הנפלא הזה לכל כך קסום?

האמת שפעמים רבות שאלתי את עצמי את אותה שאלה בדיוק והתקשיתי לנסח תשובה מנצחת, עד שמישהו עשה זאת בשבילי. באמת שאני כבר לא זוכר מי זה היה, אבל ברגע שהדברים נאמרו ישר הבנתי "וואלה זה בדיוק זה".  מה שמיוחד במרוצי אופניים היא העובדה שבכל רגע נתון יכול לקרות כל דבר העולה על הדעת, וגם מה שלא. במילים אחרות זה כמו לצפות בפצצה העומדת להתפוצץ. תגידו : "מה ההבדל בין זה לבין כל משחק כדורגל בתוצאה 0-0', או משחק כדורסל בשוויון דקה לסיום?" ההבדל הוא במה שיכול להתרחש.  אם בכדורגל יכול ליפול פתאום גול ובכדורסל נקבל לעיתים סל עם הבאזר, באופניים יכולות לקרות גם המקבילות לאירועים הזויים כמו משחק סטנגה ספונטני בין השוערים, דאבל-פסים בין מסי לרונאלדו או ג'יימס הארדן משחק הגנה.

מרוצי אופניים הם סינתזה מאד מיוחדת בין ספורט אישי וקבוצתי. הניצחון הוא על בסיס אישי אבל התחרות מתנהלת באופן קבוצתי כך שכל קבוצה עובדת עבור הרוכב המוביל שלה. בנוסף, למעט המרוצים החד יומיים, יש תמיד גם תחרות על הניצחון בקטע של אותו היום, וגם את המאבק על הדירוג הכללי. השילוב המיוחד הזה יוצר מגוון גדול של אינטרסים מנוגדים, כך שנוצרים מצבים רבים של מרוץ בתוך מרוץ ומלחמות טקטיות בין הקבוצות, שהאינטרסים שלהן משתנים באופן דינמי בזמן התחרות. המשמעות היא שקטע מרוץ שגרתי ביותר יכול בשניות להפוך לכאוס טוטלי שחורץ גורלות. זה גם אומר שלמרות שלכל קבוצה יש את הרוכב ה"מיועד" שלה ביום נתון כל אחד מהעשרות הרבות של הרוכבים בפלוטון יכול לנצח.  אם נחזור לדימוי של הפצצה המתקתקת, במשחק כדורגל יש סיכוי שהיא לא תתפוצץ בסוף. לעומת זאת במירוץ אופניים הפיצוץ בוא יבוא וכשהוא יגיע יעופו זיקוקים.  היופי הוא שהם יכולים לבוא בכל צבע וצורה אפשריים מבלי שנוכל לצפות מה נקבל מראש ולכן נותר לנו רק להרים את הראש לשמיים ולחכות למופע שיתחיל.

*

וידוי – אני quitter, כשנהיה לי קשה אני מהר מאד מתייאש ונשבר. זאת כנראה גם הסיבה שאני לא רוכב.

*

היה הרבה יותר קל להתחבר לספורט הזה אם גיבוריו היו דמויות שריריות הנוטפות כריזמה ומפזרות חיוכים לכל עבר. הבעיה היא שלפחות במבט ראשון רוכבי אופניים הם מסוג הספורטאים שאינו מעורר הערצה. הם לא נראים אתלטיים במיוחד ונוטים לנוע על הספקטרום שבין מופנמות לנרגנות. אולי זה בגלל כל האינטריגות בין הקבוצות ובתוכן בזמן המירוץ ולאחריו. למרות כל זאת לאחר הסתכלות קצת יותר מעמיקה קשה שלא להעריך רוכבים ולהזדהות איתם עד עמקי נשמתך. הסיבה לכך היא שהמירוץ האמיתי המתנהל על הכביש הוא זה שמתקיים בין הרוכב לעצמו. הרכיבה היא ספורט תובעני ביותר הדורש סיבולת פיזית ומנטלית כאחד. במקרים רבים כדי לנצח יהיה על הרוכב להתמודד עם הכאב שזועק מכל חלק בגופו ולנהל בתבונה את שאריות האנרגיה העומדות לרשותו על מנת להגיע לקו הסיום. בשלב זה הוא בדרך כלל כבר נמצא ללא התמיכה של חברי קבוצתו ונשאר לבדו אדם מול ההר או איתני הטבע.

לא אחת אתה יכול למצוא את עצמך מעודד את הרוכב החביב עליך בדרכו במעלה ההר כשלפתע אתה שם לב שאתה חווה איתו כל סיבוב של דוושת הפדל מנסה לדחוף אותו קדימה בעוד הוא מתחיל לקרטע מצד לצד.  בספורט שבו  לסיים את המירוץ מהווה סוג של ניצחון יש מקום רק לקשוחים ביותר.  לכן יהיה זה עניין שבשגרה לראות רוכב שהתרסק ונפצע ממשיך ומגיע לקו הסיום דקות רבות אחרי כולם. באופן דומה אי אפשר שלא להתמלא אמפתיה למראה הקבוע של הרוכב הבודד המנסה לשווא להגיע אל קו הסיום הרחוק ממנו קילומטרים בודדים רק כדי להיבלע על ידי הפלטון השועט מאחוריו. אפילו כשהוא יודע שהסוף אבוד הוא לא יוותר וימשיך לנסות, כי תמיד הבלתי צפוי יכול להתרחש מאחור ולהוביל לניצחון מזהיר.

[כריס הורנר באנגלירו – הרוכב שהוא הסבל בהתגלמותו מנצח את ההר שהוא התגלמות הכאב.]

אם כל זה לא מספיק בשביל להתמכר אז תמיד יש את הקסם של תחרות פתוחה לקהל. יש משהו מיוחד באירוע ספורט שמתרחש בתוך הסביבה היומיומית שבה חיים אנשים ולא במבנה שנוצר לשם כך. זאת לא רק העובדה שהכניסה היא חופשית לכולם אלא גם זה שהתחרות מתקיימת בדיוק על אותם כבישים שאחר כך תוכל אתה לרכב בהם בעצמך, או סתם לעבור בהם בחופשה עם המשפחה. זה כמובן לא מזיק כשההתרחשות כולה היא בתוך נופים עוצרי נשימה, שיחד עם אלפי הצופים בצידי הדרך יוצרים תפאורה מושלמת.

*

וידוי  – ב 2.7 כשרוב ערוצי תקשורת הספורט יהיו עסוקים בהקדמה למשחק רבע גמר היורו בין גרמניה לאיטליה או בשאלה מי תהיה הקבוצה הבאה של קווין דוראנט אני אהיה שקוע במתרחש על חופי נורמנדי שם יתקיים הקטע הראשון של הטור. אני ממליץ לכולם להצטרף.

לפוסט הזה יש 72 תגובות

  1. בעקבות דבריך, מעניין לקרוא מה כתבתי אני על מירוצי אופניים כשסקרתי את מקצועות הספורט האהובים עלי:

    "במקום העשירי נמצאים מרוצי האופניים המצולמים דוגמת הטור-דה-פראנס הצרפתי והג'ירו האיטלקי. המשונה ביותר בספורט זה הוא שלמרות ש"חייתי" מספר שנים על האופניים שלי, הרי החלק של הרכיבה עצמה אינו מעניין אותי כלל וכלל. זה מסוג ענפי הספורט שאולי יש עונג בעשייתם אך אין שום עונג בצפייה בהם. ועדיין, יש מעט מאוד סוגי ספורט שמאפשרים לך לראות עולם, ומרותי האופניים דוגמת הטור דה פראנס הם במפורש כאלו. כשאני צופה במירוץ אופניים, לרוב אני שם לב בתמונה לכל הפרטים חוץ מהרוכבים ואופניהם."

    ואוסיף שבמחשבה נוספת קשה למצוא ספורט בו המדיום הטלוויזיוני ממצה בצורה כה מעולה את כל יכולתו ואת כל סוגי ה"שוטים" הקיימים, ואולי גם לכן הצפייה במירוצים היא כה מענגת.

    1. המדיום הטלוויזוני בהחלט עושה עבודה טובה בלהעביר את חווית הטור, אבל אני עדיין חושב שלא התקרבנו למיצוי.
      נראה לי שברגע שיתחילו להשתמש ברחפנים ככלי לצילום ושידור נוכל לקבל כיסוי אפילו טוב יותר (ואולי על הדרך להפסיק לסכן את הרוכבים עם האופנועים).
      אני אישית חושב שאתה ממש מפספס כשאתה נותן לתפאורה להיות הדבר המרכזי. לוקח זמן לקלוט מה קורה אבל אם יש סבלנות בסוף זה מאד מהנה לצפייה.

  2. מעולה !
    אני ממש מחכה לטור דה פראנס. השנה זה אולי הטור הכי מעניין שלא ה-5 שנים האחרונות כי כולם מגיעים ואפילו הצרפתים מגיעים בכושר טוב.

  3. גילרי – אני חולה על הכתיבה שלך. מבטיח לקרוא, לצפות לא בטוח.

    יש סוגי ספורט שכיף לעשות אבל לא לראות בטלויזיה לדגומא: קריקט, שחייה, כדורת, סקווש

    יש סוגי ספורט שכיף לראות אבל לא לעשות כמו כדורסל, כדורגל, רוגבי, פוטבול

    יש רק 2 סוגים שגם כיף לעשות וגם כיף לראות:
    גולף וטניס!

    אופניים שייך לסוג הרביעי: לא כיף לעשות ולא כיף לראות. (סתם סתם. שייך לסוג השלישי! לראות ולעשות.)

    1. אקסיומה: אין דבר כזה ספורט שלא כיף לראות.
      כדורסל ופוטבול הם ענפי הספורט שהכי כיף לעסוק בהם בעיני. למרות שגם טניס אהבתי בפעם האחורנה שהזזתי את התחת מהכורסא.

      1. סיינפלד ענה לשאלהבקשר לתסריט שכתב על כלום. למה שאנשים יראו את זה? הוא ענה: כי זה בטלויזיה.

        אני אכן אשב לצפות בזה. כי זה בטלויזיה. אבל תן לי טיפ איך אני נשאר ער?

        1. קודם כל אם אתה באמת הולך לראות מתוך כוונה אז בתור התחלה תראה רק את החצי שעה האחרונה בכל קטע. זה ספורט שההתפתחות בו מן הסתם איטית יותר ובנוסף לוקח זמן עד שקולטים את מה באמת קורה בזמן המירוץ. הסיום של כל קטע בדרך כלל יותר מהיר וזורם (וגם יש לו סוף).
          תנסה כמה קטעים ותראה אם אתה מתחבר באיזהשהו אופן.

        2. אתה מתחיל באנשים, או ליתר דיוק איש אחד, רוכב כלשהו. תמצא אותו בקבוצת בריחה(אין לי מושג אם ככה קוראים לזה בעברית). בכל מקרה תבחר בו על בסיס טפשי וחסר משמעות כלשהו, ע"ע יש לו שם מגניב החולצה שלו יפה/יש לו פרצוף מעניין/הבחור שלידו מעצבן אותך/אתה אוהב את איך שהוא מסובב את הדוושות(כן ממש כמו שילדים קטני או נשים בדרך כלל בוחרים/ות מי הם אוהבות בספורט). אל דאגה זה לא ממש חשוב, הוא כנראה לא הולך לנצח את השלב ודי בטוח שלא הולך לנצח את המרוץ כולו,ואלא אם אתה בר מזל גדול לא ממש תראה אותו ביותר מ4-5 ימים אחרים, אם תראה אותו שוב בכלל.
          תעקוב אחרי מה שקורה איתו בשלב, יש הרבה אופציות אבל לדוגמה שים לב אם כאשר הפלטון מתחיל לצמצם פערים האם הוא מנסה לדוגמה לברוח משאר הרוכבים בקבוצה או האם הוא משתף פעולה עם שאר הרוכבים בשביל לנסות לשמר את הפער.
          לרוכבים שונים יש סגנונות רכיבה שונים, לא ארחיב כי זה כביכול אמור להיות בכתבה עתידית כאן, אבל עם הזמן זה הפרמטר שכנראה תבחר את הרוכבים בעתיד.

          עכשיו אין אקשן ממשי כל הזמן ואפשר בהחלט להתעסק במולטי טסקינג במהלך רוב הקטע אבל העניין המוזר הוא שלמרות חסרון האקשן הכללי הזה המצב יכול להשתנות בכל רגע ואז אם אתה לא עוקב אתה פתאום מוצא את עצמך מסתכל במצב שבו אתה שואל את עצמך רגע איך זה בעצם קרה? לפני רגע הרוכבים האלו היו ביחד ועכשיו שני אלה מקדימים את השאר ב45 שניות.

          בסוף היום כנראה יהיה ספרינט של הפלטון לקו הסיום אחרי שהם יבלעו את כל החברה שברחו מוקדם יותר ביום כולל הרוכב שבחרת בו קודם. תבחר אחד מהם שמשהו באיך שהוא רכב את הספרינט עשה לך את זה. תעקוב אחריו בהמשך הטור אותו דווקא סביר להניח שתוכל לראות הרבה פעמים בעיקר במהלך סיום של קטעים מישוריים(אפשר גם לעקוב אחרי כמה כאלה).

          באופן דומה תבחר רוכבים אחרים גם הבאים. בימים הראשונים בדרך כלל אין הרבה מה לראות מבחינת המתמודדים על הניצחון הכולל אז אין צורך להתרגש כיוון שסביר להניח שהחברה שאתה עוקב אחריהם כאן לא הולכים להלחם על הפודיום.

          השלב הבא הוא קבוצות. אתה בוחר קבוצה באופן דומה, ע"ע השם שלהם מגניב/החולצות שלהם יפות. הסיבה שאתה בוחר קבוצה היא שרוכבים בודדים לא יבואו לידי ביטוי כל יום אבל בהחלט בכל יום תהיה לקבוצה מגוון אינטרסים בקטע. לא כל הקבוצות באות עם מטרה של לשים רוכב מסויים על הפודיום, לחלקן יש שמטרות שונות לגמרי, בין אם לעזור לרוכב מסויים לזכות בחולצה הירוקה או המנוקדת, לסיים עם רוכב בעשירייה הראשונה או אפילו רק לזכות בכמה שיותר מקטעים יחידים או אפילו רק אחד כזה(כן יש קבוצות שעבורן הדבר הכביכול יחסית קטן הזה הינו השג שמצדיק את כל המאמצים).
          לפעמים בעקבות ימים רעים או אסונות למיניהם או הצלחות מפתיעות ביותר התכניות של קבוצות משתנות באופן דרסטי. לדוגמה אם הרוכב שהקבוצה ניסתה להביא לנצחון הפסיד המון זמן ביום מסוים ואיבד סיכוי לסיים בטופ הם עשויים לשנות תכניות ואולי לכוון לכך שהוא יזכה בתחרות המטפסים.

          עכשיו מכאן מתחיל הקטע של להכנס יותר לעומק, להבין מי נגד מי, מי מנסה לזכות במה, מה הטקטיקות והאסטרטגיות שבה הקבוצה הזו נוקטת בה בשביל להגיעה למטרות שלה.
          במקביל גם כנראה יבוא הקטע עם הכאב והדרמות והטרגדיות עם הטיפוסים בהרים בהם תוכל לראות את הרוכבים סובלים או מנסים להציג את פרצוף הפוקר הטוב ביותר שלהם תוך כדי שהם סובלים, והתאונות וההתרסקויות שיביאו לפרישות של רוכבים, ובו יתבהר מי הם המתמודדים על הזכיה באיזה מהתחרויות במרוץ.

        3. מוריה שכחתי שאני בעצם יודע איך לדבר אליך בשפה שתגרום לך להיצמד למסך. הדבר הכי חשוב הוא שיש הרבה אוזיס. בדירוג הכללי יש לך את ריצ'י פורט מ-BMC ובכלל יש קבוצה שלמה מדאון אנדר. אז תעקוב אחרי אוריקה-גרין אדג'.
          בהרים יש לך כאמור את פורט, בקטעי הספרינט יש לך את מייקל מת'יוס ובנג"ש את דניס רוהאן. זהו סגרתי לך את בעיית הצפייה לשלושת השבועות הקרובים.

    2. כדורגל זה קלאסי ״כיף לעשות ולא כיף לראות״.
      כדורסל זה גם וגם. רוגבי ופוטבול לא יצא לי לשחק (או לראות) אבל נראה לי שגם הם בקטגוריה.

  4. אני מת על הטור דה פראנס, מחכה לו כל שנה. למה אני אוהב את הטור?
    בגלל : רוחות חזקות ליד חופי נורמנדי שהופכים קטע מישורי רגוע לטירוף מוחלט, ההרים האימתניים של האלפים, התהילה של רוכב אלמוני שלקח את המון בלאן בהפתעה, הסיומים בעלייה תוך ניחוש מי מהפייבוריטים יהיה הבא שינשור מהפלאטון, הכתבת הקצב מצד הקבוצה המובילה והטקטיקות השונות, בגלל זינוק פתאומי לנצחון של קווינטנה\קונאטדור\רוכב דרום אמריקאי\באסקי, בגלל הקהל המטורף בגלל השטן הבלגי, בגלל בקשיים והסבל שעוברים הרוכבים, בגלל הנופים המטורפים, בגלל היחסים האישיים החד צדדים שפיתחתי על חלק מהרוכבים לאורך השנים, בגלל קאדל אוונס, בגלל המירוצים מול השעון, בגלל הטראגדיות הגדולות שמספרן אינספור, בגלל התאונות הלא צפויות והרוכבים שממשיכים עם עצם בריח שבורה\צדוקה לרכב 3,000 ק"מ תוך סבל לא אנושי.

  5. מעולה עידו, לא יכולתי לכתוב את זה יותר טוב, ואומר בפעם השנייה שאני קורא את הפוסט הזה.
    (חוץ מהקטע של הרכיבה שלי, שזה אני כן עושה אבל בשטח).

  6. יפה מאוד!

    עידו ופאקו, הפוסטים שלכם כל כך מוצלחים, שבהחלט יש מצב שלראשונה אעקוב אחר הטור.

    עכשיו רק חסר המידע הקריטי –
    עידו, מי זה האנדרדוג חסר המזל שאותו אתה אוהד, ואחריו אתה עוקב, עד לסיום מלא הדמעות (לא של אושר…) ?

    והאם יש מצב שאנטי-ניחוסנים עובדים גם על ענף האופניים???

    1. זה מאד שונה באופניים כי אני למעשה בעד כולם במאבק שלהם עם המסלול ואחד בשני.
      אבל רק בשביל האתגר שלך – פוריטו (יוהאקין רודריגז)

      1. יא אללה. לא דיברנו על זה, אבל הלב שלי יוצא אל הבן אדם הזה. באמת אחד שפספס את הזכייה כל כך הרבה פעמים. בוואלטה לפני כמה שנים מול קונטדור, כשהוא פספס את הזכייה בגלל קטע המעבר ההוא, היו לי כמעט דמעות בעיניים.

          1. דווקא בוואלטה ההיא הוא נותן תוצאה סבירה נגד השעון, לפחות כזו שהשאירה אותו עם החולצה האדומה. מה שהרג אותו היה קטע לא צפוי לחלוטין של Rolling Hills שבו סקסו טינקוף הכתיבו קצב מטורף ופירקו את הקבוצה שלו ולבסוף גם אותו.

          2. נכון. הוא הפסיד כאן בגלל חולשת הקבוצה. אבל מצד שני מגיע כאן קרדיט עצום לקונטדור והסגנון האגרסיבי שלו שעשו את ההבדל בקטע .

          3. היו פה הרבה דברים שהביאו לקונטאדור את הניצחון: טקטיקה קבוצתית עילאית (בחירת קטע לא צפוי לתקוף), בנוסף לסגנון האגרסיבי של קונטאדור גם הגיוון העצום שיש לו בכישורי הרכיבה, ולבסוף גם הבריתות אותם יצר במהלך השנים – הוא נסחב על גבם של מספר רוכבים במהלך הבריחה (כמו פאולו טירלונגו).

          4. הכל נכון ועדיין אם היה לו איזה פאתח 110 או לפחות זלזל במקום הקטיושה שלו הוא היה כנראה זוכה בוואלטה.

  7. באמת אחלה פוסטים!
    אני ממאוכזבי לאנס – שנים של הערצה ואז נפילה כואבת ומאכזבת…
    הפסקתי לראות ונראה לי שהקיץ יש לי זמן ואחזור לראות.
    מומלץ מאוד להכיר קבוצה אחת ורוכב אחד כדי שיהיה איזשהו פייבוריט למעקב. אני יכול לבהות במכונות הכושר האלה שעות רצופות בלי להשתעמם!

    הערה לכל הכותבים על הרכיבה – המילה "לשכב" היא היוצאת דופן ונכתבת ונהגית כך – LISHKAV, אנחנו נוטים לעשות גזירה שווה למילה "לרכב" ולהגות ולכתוב LIRKAV אבל זו *טעות* ויש לומר ולכתוב LIRKOV כמו לכתוב ולשאוב ולגנוב.

  8. אני אוהב מאוד את הטור וחווית הצפייה בו השתדרגה פלאים עם השנים.
    כמה טיפים חשובים –
    מדובר על שומר מסך יוצא מהכלל ומסנן רעשים ללקויי למידה. תמיד אפשר לחזור ולהתעדכן מה השתנה ב20 הדקות שלא צפית

    לאלו שנהנים מממיר מקליט – המסנן האולטימטיבי!!! להקליט ולצפות בדילוגים.

    לחובבי האקשן לייב – לצפות רק ב 20 הדקות האחרונת בכל מקטע – נותן חווית דרמה אמיתית לא מעט פעמים.
    בתור מי שחוטא בצפיה בכל ענפי הספורט כולל ענפי השייט מודה שהשידורים היחידים שאינני מסוגל לצפות בהם אלו הענפים הבאים :
    1. פוקר ( WTF???? )
    2. כדורגל ישראלי
    3. משחקי בריטניה והקולוניות (ראגבי/קריקט וכו' )
    4. וכמובן בייסבול המשחק הנוראי מכולם לצפייה!

    1. מעלה ומוסיף כי כן נהנה לצפות בענפי ספורט איזוטריים כגון :
      1. DARTS
      2. היאבקות מכל הסוגים
      3. הרמת משקולות!!! אדיר
      4. כל סוגי הפינגפונג/בדמינגטון וכו'
      5. כל סוגי החתירה ( פרט למרחקים ארוכים במיוחד אז זה סיוט )
      6. מרוצי סוסים
      7. מרוצי אופניים באולם זה אכזרי לצפייה אך מרתק משהו… איך הם לא נופלים חחחח
      8. סקי וביאתלון

    2. בייסבול כשהוא בשיאו, כמו באליפות של הג'איינטס לפני שנתיים, יכול להיות המשחק הכי מותח שיש.
      האחד על אחד, בין הפיצ'ר לחובט, כאשר גורל של עונה שלמה על הכף – מדהים.

    3. פוקר דווקא מאד מעניין לצפייה כי כמעט תמיד אינו משודר בלייב (זה באמת יכול לעייף) והקטעים ערוכים לידיים המעניינות.
      לגבי קריקט ראגבי ובייסבול – צריך כמו כל ספורט להבין את הניואנסים של המשחק.
      הלוואי והיה לי מה לסנגר על כדורגל ישראלי – גם לי הוא קשה לצפייה (מתן תעזור לנו).

      1. חחח לגבי ניואנסים – דווקא מכיר את המשחקים אבל זה לא מציל אותם משעמום… פוקר זה לא ספורט…כדורגל ישראל הוא כזה רק בתואר כל השאר דומה יותר לפולו סוסים 🙂

  9. אני חושב שהחיבור לכל ספורט שהוא הוא ברמת הסיפורים שאנחנו מסוגלים לספר לעצמנו במהלך התחרות. ספורט שאנחנו לא מתחברים אליו הוא כזה בו אנחנו לא מוצאים או מצליחים ליצור סיפור, ועדיף דרמטי (אני נכשל בפוטבול. עד שכבר קורה משהו יוצאים לפרסומות ומוחקים כל מתח). לכן כדורגל נראה לי הכי פופולרי – הוא כל כך דמוקרטי ודינמי ברמת היכולת לחפש וליצור דרמטיזציה מכלום. מפאול סתמי במרכז המגרש.
    והכתבה הזו אולי עשתה את העבודה הכי טובה שראיתי בלעזור למצוא מקומות בהם יש סיכוי לסיפור בענף ספורט שמעולם לא חשבתי לצפות בו.

  10. אני לא יכול לקרוא טור על הטור דה פרנס בלי להיזכר בקטע מ"וזרח השמש" של המינגווי בו מנהל מסע אופניים אומר לג'ייק שצרפת עתידה להיות המרכז של הספורט העולמי ובייחוד- אופניים וכדורגל.
    אין ספק, באופניים עבד להם.

    ועושה חשק להיכנס לעולם של תחרויות אופניים. תודה.

    1. מתן תירגע סתם צוחקים איתך. לא מנסה לשנות את המנהג שלך (לגמרי מבין אותך) אנחנו פשוט שייכים לשני מחנות אוהדים יריבים.

  11. תודה רבה עידו. וגם לפאקו על הקודם.

    עכשיו כמה שאלות, האם הפייבוריט הוא כריסטופר פרום או מישהו אחר ?
    מי הקבוצה הכי חזקה ?
    האם טים סקיי ( שאני מחבב מסיבות מטומטמות כמו שאיש הזכיר מקודם..) נחלשה מאוד בגלל ריצי פורט שעזב ?

    1. 1. לדעתי קינטנה, אבל ביחד עם פרום זה צמד הפייבוריטים בהפרש (למרות שבאופניים הסיכוי לפציעה שתכריע גבוה משמעותית, אז הכל בערבון מוגבל מאד).
      2. כנראה שסקיי. גם מוביסטאר, BMC וטינקוף-סקסו חזקות מאד.
      3. נחלשה. ההשפעה בעיקר בעליות, בדגש על הפירנאים.

      1. האם נכון לומר שפרום מועד יותר לפציעות ?
        הוא נראה לי שברירי כזה. קינטנה הוא חזק כגזע עץ קולמביאני.

        מי זה לאנדה שהחליף?

        1. אל תיתן למבנה להטעות אותך. רוכבי GC בדרך כלל נראים כמו שלדים מהלכים. המקרה של פרום הוא קיצוני בגלל שהוא גבוה באופן לא שגרתי לרוכבים כאלו (1.86) לקינטנה יש 20 ס"מ פחות ולכן הוא נראה מוצק. מה שחשוב הוא המשקל שהם צריכים לסחוב איתם בעלייה וכאן ההבדל בין השניים קטן יותר. האיבר הכי חשוב בגוף של הרוכב הוא הריאות.

          לאנדה הוא רוכב ספרדי צעיר בעל עתיד מבטיח (סיים שלישי בג'ירו לפני שנה וזכה כבר בכמה קטעים בג'ירו ובוואלטה. הוא מטפס נהדר וייוביל את פרום בהרים (או יחליף אותו כמוביל במקרה שמשהו יקרה לו).

          1. לגמרי לא בטוח. מה שכן לדעתי לאנדה הוא המוכשר מבין השניים ולגביו אני חושב שיש סיכוי שביום מן הימים ינצח גראנד טור.
            נראה לי שסביר שהם ירוצו עם קומבינציה של שניהם עד שאחד יישבר.

          2. מענין מה שכתבת משום מה יש לי הרגשה שמאד תתאכזב מסקאי מפרום ומלנדה השנה .
            לפרום אגב יש בעיות ברכיים למיטב זכרוני .

          3. אני שם את הכסף הוירטואלי שלי על קינטנה כך שעבורי אכזבה תהיה מקום מתחת לשלישי ויותר מ-4 דקות מהמקום הראשון. לא ידוע לי על בעיות ברכיים מהותיות אצלו תוכל להרחיב?

      1. תכתבו גם סקירה על הקבוצות החשובות, לדוגמה סקיי או מוביסטאר או סקסו,
        מה ההיסטוריה שלהם, מי מממן אותם מי הכוכבים שלהם.

  12. אם בנושא הקשור לאופניים מגיעות תגובות על כדרגל ישראלי יש בכתבה או באתר בעיה

    ובענין אופני כביש כן או לא לרכב זו לא השאלה השאלה היא איך יוצאים מבאר שבע מה מרגישים בעליות של מצפה ?
    האם תפגשו את ראפיק תמיר קמחי. מגלץ קופסת הרעש חוצה ישראל והסדרה דינג אפאניג היא. בדרך ?
    אם כן איפה ?
    איפה נמצאת שיטים מה יש שם חיים שם אנשים מה הם עושים שם. ?
    מה מצפה בהמשך הדרך עליות ירידות איך נקראת העליה הנוראית בהמשך האם ישאר לכם כוח לעלות אותה ?
    באיזה קטע תבחרו להגיע לאילת האם תרדו את הירידה הרצחנית ליוטבתה ותמשיכו חמישים קמ לעוף עם רוח חמישים קמש בגב או אולי תמשיכו לכיוון. אילת דרך נחל שלמה ולפני הירידות תילחמו נואשות בעליות המטורפות שמגיעות רגע לפני הסוף .
    אם הגעתם וקראתם עד כאן אז כנראה שמשהן בכם כן רוצה לעלות על אופניים במפל סער ולסיים גבןה גבוה הכי גבוה שיש. בחרמון אבל רגע לפני שהגעתם ראיתם קבוצה ענקית של ילדים מהקיבןץ שנלחמים הצורה מעררת הערכה על אופניהם הקטנות בעליה הזו ולא השאירו לכם סיבה להיות מרוצים מעצמכם אלא נשאר רק לקנא בהם על כך שמה שנראה עבורכם ההיישג הקיר של מגדאל נראה עבורם עוד משימה פשוטה בדרך ….
    אבל אם הגעתם עד כאן ואתם באמת רוצים להבין מהו הספורט ?
    אז אסיים לא בשור שחסם את הכביש בעליה לפראדו יאנו באתר הסקי סיירה נבדה אחרי 31 קמ מתוך 34 ואחרי שש שעות אלא באותו קטע עצמו בגשם בכביש חלק כשאני לא יכול להמשיך לרכב בשל התלילות והחלקלקות בכביש ברגע בו השיפוע עולה נשמעות צרחות ולפתע מופיעות שתי דמויות בחור ובחורה על רולר בליידס קרוס קאןנטרי מכשיר לאימון בקיץ למתחרי סקי קרוס קאונטרי שני הספרדים בעיקר הבחורה צורחים ובתנועות שפאגאט בלתי אפשריות מטפסים את העליה הבלתי אפשרית הזה ומגיחים מתחת לעיקול אני מנסה לרוץ אחריהם אך לא עומד בקצב קופץ על האופניים רוכב בעליה החלקלקה אך הם ממשיכים ומגדילים את הפער בעליה עד שהם נעלמים במעלה העיקול אם הגעתם וקראתם עד כאן אז לא צריך לספר לכם מהם אופניים אתם פשוט יודעים .

  13. ומשהו שלמדתי עם השנים .
    ברגע שקשה זו רק ההתחלה בדרך לקשה יותר ויותר ויותר זהו הרגע בו אתם נמדדים במלחמה הכי קשה מול עצמכם .
    אז כדי לא להגיע למלחמה בעצמכם אתם צריכים ללמוד את הכלי העיקרי והיחיד שלכם את הגוף היכולות והקצב המתאים לכם לא קצב של אחרים .
    אתם צריכים לדבוק בקצב הזה ולהמשיך לדבוק בו תוך מלחמה שלא להתפתות לקצב של מישהו אחר
    בשלב מסוים אם דבקתם בקצב הזה שלכם אין יותר. קושי וניתן לטוס בעליות הכרמל בואך בית אורן ועוספייה גם בשלושים קמש בדרך להנאה הצרופה הירידות של האוניברסיטה עם הרוח הנפלאה המכה בפנים .
    אם הגעתם קראתם עד כאן אתם כבר יודעים הכל בראש.

      1. מטורפות לא יודע …
        ראשית תודה על הפירגון
        אבל כשראיתי רכב יורד לאט ולא הבנתי למה כל כך לאט בירידה .
        לפתע ראיתי את הפר במרכז הכביש …
        הוא נראה שקט אז החלטתי לזוז ולחכות בצד …ואז הוא לפתע החל לשעוט לכיווני ובזה הרגע נזכרתי שמעיל הסקי שלבשתי היה קר אימים וסופת שלג באותו היום היה בצבע אדןם.

    1. רגע לפני היציאה להתמודד עם העליה הקשה בחיפה התמודדות רגלית הפעם עם שד הציונות אספר כי הגוף חייב אימון מסודר כדי להפיק ביצועים .
      בו בזמן הוא חייב הפוגות מנוחה כדי לנקות את השרירים מחומצת החלב .
      אין לגוף באמת יכולות להתמודד לאורך זמן יום אחר יום אחר יום עם מירוץ טרוך ןעליות מפרכות.
      זהו המיןחד בגראן טןרים כשאני צופה בהם אני נזכר במרומות בהם הייתי על מאמצים מפרכים לפעמים שעברתי .
      על מעלה השטן מעלה בצפון צילה לכיוון הגייזר אל טאטיו שעובר מעל חמשת אלפים מטרים ברור מקפיא .
      ההבדל הוא שעבורי זו לא היתה פרנסה אלא תחביב.
      לא נאלצתי לרכב יום יום אותו מעלה היה באופנוע דוקא אך עדין השילוב גובה אדם מכונה ואויר דליל היה קיצוני שלא לדבר על נהר קפוא שחציתי חציתי טבעתי בתוכו …הקרח נסדק …
      ההבדל הוא שהתפריט הזה שלי היה חוויות חד פעמיות המקרה עם הפר הפגישה בכורה במכרה נטוש שהציל אותי ואירגן לי מקום לישון עוד כהנה וכהנה היה פעם ב
      לרוכבי הגראן טורים זהו סיפור יום יומי ככה הם מתאמנים יום יום חורף קיץ וחוזר חלילה .
      והם היו כם באותו היום וכולם בירכו אותי יפה לשלום הרוכבים ורכבי הסיוע וחייכו הבינו שגם אני כמוהם מאלו שרוכבים בחוץ בגשם ובשלג .
      רק יוהאן ברוניל כן המאמן של ארמסטרונג לא התיחס לא עשה שלום עבר כאילו שאני לא קיים .
      למדתי שם משהו על הטור ורכיבת אופניים בכלל.

  14. קראתי את הפוסט ואת כל התגובות.

    כאן בארה"ב אופניים זה MINOR SPORT שאפילו לאנס ארמסטרונג לא הצליח להרים לרמת עניין רצינית.

    בגלל הכיסוי הטלוויזיוני בערוץ 1567 או משהו כזה, איש לא מתעניין ואיש לא מדבר על כך. אז עבורי זה מין עניין של כמה רגעים שאני פותח את הערוץ המשדר (בשעות הבלתי נוחות ביותר), לחזות בנופים, ובאנשים מכופפים הרוכבים במהירות ומבצעים דברים בלתי מובנים לי.

    אני מעדיף גם ספורט שיש בו התחלה וסוף תוך 3 שעות.

    אני בטוח שיש בספורט הזה המון – והתגובות כמעט כולן מאמתות זאת – אך לדוק הזקן כל העסק לא משחק, וזה יותר מדי מאוחר להתחיל להבין ולהכיר.

    דבר נוסף: האמריקאים – BEING AMERICANS – לא מצליחים (ולא מעוניינים) לאמץ אף דבר שהוא לא 'אמריקאי', ואני, מה לעשות, כבר מזמן הפכתי לאמריקאי (עד לרגע בו אני נוחת בבן גוריון)

    1. זה באמת ספורט שולי בארה"ב אבל יש המון אמריקאים מוצלחים גם בטור. כלומר למרות השוליות שבו יש מסורת של רכיבה גם באמריקה. לאחרונה גם הטורים המרכזיים של ארה"ב (של יוטה וקליפורניה) זוכים לחשיפה מוגברת והשתתפות של מיטב הרוכבים מאירופה.

להגיב על גור גולן לבטל

סגירת תפריט