"…WITH THE FIRST PICK" / סיפור מאת יונתן (ג'ון) גזלה

 

בחירה ראשונה – With the first pick…

מאת: יונתן (ג'ון) גזלה

אדם סילבר עולה לבמה המקושטת בדרכו למיקרופון. האות המוזיקאלי הקצרצר שליגת ה-NBA גנבה מסופרמרקט שכונתי מתנגן ומהדהד באולם המפוצץ. הקהל הרעשני משתתק. זהו האות לקומישינר הזקוף והמחויט להגביר את קצב הליכתו. תחילה, מבטו סטואי וקפוא כמסכה ונציאנית, אך כשפיו מתקרב למיקרופון, מבע פניו נאבק להחביא חיוך שובב של ממתיק סוד.

הוא אוסף את עצמו ברגע האחרון, שם ידו על אוזנייתו וקורא בקול חגיגי: "עם הבחירה הראשונה בדראפט 2016, הפילדלפיה 76 בוחרת ב…". פתאום נשמעת זעקה שפילחה את האולם. "חכו רק רגע!". זו הייתה מפיקה צעירה וחטובה עם אוזניה על הראש. "אבל אנחנו בשידור חי" צעק לה סילבר בהלם מוחלט. "אני יודעת…" ענתה המפיקה בייאוש. "אבל הוא לא לבוש!" אמרה והצביעה לעברי. "הוא עירום לגמרי!!!".

אכן ישבתי בכיסאי המכובד ערום כביום היוולדי. השפלתי מבטי וכיסיתי בידיי את איבריי המוצנעים בבושה. המפיקה בתנועה מהירה הרימה לעבר הקהל בריסטול לבן שהוכן מבעוד מועד, שבו היה כתוב בכתב טוש מרושל 'לצחוק בקול רם!'. ומיד 20,000 צופים נענו בצייתנות, הצביעו לעברי והחלו לנוע בכיסאם בצחוק מתגלגל ובלתי נשלט. "אבל התלבשתי הבוקר! אני מבטיח" ניסיתי להציל את כבודי. אך הקהל המשולהב לא הפסיק את צחוקו הרועם. סילבר שגלגל מגרונו צחוק רועם ופסיכוטי, דחף את המיקרופון עמוק אל תוך פיו וצעק: "בזזזזזזז!!!"

בזזזזזזז……(צליל שעון מעורר ארור). "לא!" התרוממתי באחת ממיטתי בזיעה קרה. "או פאק" פלטתי. "שוב לא קמתי בזמן". ניגבתי את הזיעה בחולצתי והרגשתי חולשה קלה ברגליי. המעבר המהיר משינה עמוקה לעמידה איתנה על רגליים, היא תכונה בלתי אנושית המתאימה לחיות בר העוברות תדיר מחלום רטוב על זיווג עונתי, למנוסה על חייהם העלובים, כשבעקבותיהם טורף בעל מוטיבציה להפכם לארוחת בוקר מפנקת. אבל אני? אני 6 פיט 10 אינטשים של שרירים ופאסון וביקום מקביל כנראה הייתי קם הבוקר בעצלתיים לעוד יום שמשי בקליפורניה.

אבל אני בניו יורק. משוגר ממיטתי הארוכה בבית המלון היוקרתי, זורק על עצמי בחופזה את התלבושת שהמלבישה הכינה לי ערב קודם וטס למונית שחיכתה לי בדרך לצילומי יח"צ של אתר nba.com. נהג המונית שמזהה אותי דרך המראה ושם לב למבט החולמני שלי זורק לעברי כלאחר יד: "מתרגש הא? זה היום הגדול שלך!". "כן" עניתי בנימוס ושקעתי במחשבות. “Started from the bottom, now we here” מזמזם הרדיו את שירו של דרייק.  איך הגעתי לפה? חשבתי לעצמי.

אני כבר 6 שנים חי על ענן. עד אז הייתי בן-13 טיפוסי ורגיל, חוץ מעניין פעוט בו הייתי מעט חריג. כי הרי ילד בן 13 לא אמור להטביע כדור כתום לסל בגובה 10 פיט בריחוף דאוני. ילד בן 13 גם לא אמור להיות בגובה של מייקל ג'ורדן. את זה הפנמתי בשלב די מוקדם בפינה אחורית כלשהיא של מוחי הצעיר. אבל חייתי לי בבועתי ההישרדותית והשגרתית. אהבתי את אחיי הגדולים, את השכונה ובעיקר את מאמא הכל-יכולה שעבדה בשתי עבודות כדי להאכיל את חמשת ילדיה המגודלים. נכון שזה נשמע קלישאתי. אבל ככה באמת נראו חיי. שיחקתי הופס בכל מקום בו היה אספלט וטבעת ונגד כל מי שרצה או חשב שיכל עליי. אבי או איך שצריך לקרוא ליצור שתרם את זרעו בין בקבוק לבקבוק, מיד אחרי לידתי, החליט שהוא לא משלם יותר מזונות. הוא עבר לגור במרחק 20 דקות נסיעה בניו אורלינס. הוא מעולם לא עורר בי שום עניין ומבחינתי מעולם לא היה קיים.

חיי השתנו ביום בהיר אחד, בשעות הצהריים העצלות. תוך כדי חיטוט עקר במקרר הריק של מאמא, אני שומע שאגה מקצה החדר: "בוי, תביא את התחת השחור שלך למחשב מייד!!!". אני זוכר איך פילסתי את גופי הגדול בין חמשת אחיי הנלהבים אל עבר אורו הבוהק של המסך המרובע והמרצד. זיהיתי מיד את הלוגו של יוטיוב. באיכות מפוקסלת דאז של 360p, הראו היילייטס ממשחקי כדורסל מטושטשים. הערוץ המפורסם של ballzmix4life  ירה כותרת מלאה בסימני קריאה: " לֵאשוֹן סימגרם  -הוא בן ה-13 הטוב בעולם!!!!". עיניי זלגו אל עבר טור הצפיות. ראיתי את הספרה 12 והרבה אפסים עוקבים. מיד ליבי עשה את דרכו הארוכה אל עבר תחתוניי. זה באמת הייתי אני. כוכב נולד.

 

מאותו היום הוויראלי, בית הלבנים הישן והקטנטן של מאמא בנוטאון, לואיזיאנה הפך לתחנת רכבת של מבקרים. גושי אנוש לבני עור ומחויטים עם לחיים סמוקים וברק בעיניים הבטיחו לה במבטא דרומי חלקלק שאם ורק אם, היא תפקיד אותי בידיהם הנאמנות והאלטרואיסטיות, אהפוך לכוכב הגדול הבא. זה שיבנה לה את הבית שתמיד חלמה עליו. שיקנה את ה-SUV שיוציא לכל השכונה את העיניים. סוכנים, עסקנים, מאמנים, בני דודים רחוקים וסתם סקרנים מסטולים מקצה הרחוב. כולם רצו חתיכה גדולה מבנה המוכשר והגבוה. הם פשוט לא הכירו את מאמא. מאמא היוותה חומה מבוצרת ולא נתנה לרעש הלבן ברקע לחדור לחיי. מאמא שכל חייה הייתה נוצרייה בפטיסטית מנומסת ומחבקת, הקשיבה לכל עדת המבקרים בסבלנות דרומית טיפוסית והבטיחה להיות איתם בקשר בעתיד.

למאמא תמיד הייתה מטרת על. שאהפוך לגבר חזק שיודע לדאוג לעצמו ולהתפלל לאל. כל בוקר מאז שאני זוכר את עצמי, אני מעיר את התחת השחור והרזה שלי לבד. אני מתגלגל מהמיטה, זורק עלי משהו ומתחבר לאיבר הפרוסתטי העגול והכתום המחובר לגופי 17 שעות ביממה מזריחה – לשינה. אבל כשמאמא הבינה שנוטאון, אחיי והשכונה על רחובותיה המוזנחים, הפכו למגבלה, היא עשתה בחירה אמיצה בשבילי. בחירה שהשאירה אותה שבורת לב אך בו זמנית, מלאת תקווה לעתידי המזהיר. היא שלחה אותי מביתה בדמעות למשפחה מאמצת.

ללבנבן שזכה במכרז הזמני של מאמא קראו דוני מאקריי. הוא דווקא גר בסנטה מוניקה, קליפורניה, רחוק שנות אור מהחור שהיה ביתי. לפני 4 שנים בדיוק, ביקר אצל מאמא והראה לה תמונות של ביתו, כנסייתו ומשפחתו. הוא הסביר לה שלא חסר לו דבר בחייו ושהוא לא רוצה דבר בתמורה. כשמאמא שאלה למה הגיע לביתה, ענה שכנוצרי אדוק ואוהד כדורסל משוגע הוא קיבל הוראה מג'יזס בכבודו ובעצמו לעלות על טיסה לביתה בלואיזיאנה על מנת לתת לי את ההזדמנות שמגיעה לי. למאמא היה הרגל שכזה לא להתווכח עם החלטות שקיבל ישו הצלוב בכבודו ובעצמו וכך מכל ההצעות, דוני זכה להיות המשיח הרכוב על הביואיק הלבנה ששלף אותי מהפחוני נוטאון ושתל מחדש את שורשי המפרכסים והרעבים בגן העדן החלומי ומטורף על חופה הפאסיפי של ארה"ב.

לעולם לא אשכח איך כשמכונית הביואיק של דוני נכנסה לדרייבווי של ביתו בפעם הראשונה, צדה את עיני בית קטן הנטוע בקצה גינתו שבאותו הרגע הייתי בטוח שיהפוך למשכני החדש. הוא היה פחות או יותר בגודל של הבית ממנו באתי. במהרה הסתבר לי שמדובר במחסן רהיטי הגינה בחצרם הבלתי נגמר של המאקריים.

אותו היום הראשון בביתי החדש חקוק במוחי פריים אחר פריים. דוני היה נלהב ומדושן עונג כאשר צפה בהלם התרבות שלי. זה באמת ובתמים הציף אותו בהכרת תודה על יכולתו לשתף נער כמוני שלא בורך באמצעים בעושרו. והכרתי לו על כך תודה. באמת. אך בו בעת, מבעד לחיוכיי הצחורים ועיניי הגדולות והסקרניות, נשאתי בתוכי גם ענן שחור ועצוב. כבודה עודפת שסחבתי כל הדרך מנוטאון לואיזיאנה. הרי דוני ושכמותו לעולם לא יבינו את מקלחת הרגשות האמביוולנטית ששוטפת ילד גטו שליבו במזרח אך גופו (ועתידו) נטוע עמוק, עמוק במערב.

אם דווקא היה רכיב במשפחתו של דוני מאקריי שיכל להזדהות עם הרגשתי באותו העת, זהו כנראה סטופר, כלב מעורב ושעיר שהמאקריים הצילו מהמכלאה, כנראה באיזה יום ראשון מנומנם. הוא אהב אותי מהרגע הראשון. אך בניגוד אליי, סטופר כנראה נרפא מהר יותר ממני מגעגועיו להום בוייס שלו מהמכלאות של "תנו לחיות" השמשי של סנטה מוניקה.

ההבדל הוא שבמכלאה של סטופר חבריו כנראה לא נתנו לו את הסנדוויץ' הדל והיחיד שלהם כשלא היה לו מה לאכול, או עודדו אותו כשהיה מבואס מאיזה ילדה חסרת שיניים מקומית שניצלה את היותה קוץ במדבר כדי לשבור את לבו. הם גם כנראה לא הקריבו את גופם בשבילו במגרשי האספלט הרטובים בימי הגשם הקרירים, עם הוּדי רטוב המכסה את ראשם, מעיפים לו מסירה אחרי מסירה עד שהג'אמפ שוט שלו רך כמו חמאה. אבל בדיוק כמוני, סטופר הכלבלב, ידע איך זה מרגיש להיות בצד השני של מעשה צדקה אצילי. את הערבוב שבין הכרת תודה, רגשות אשם על אלה שהשארת מאחור ופחד קיומי שקרח דק מפריד בין אהבה עכשווית לנטישה אכזרית.

 

אך באינסטינקט של נער שתמיד נוחת על רגליו (עם 38 אינטש וורטיקל), הבנתי מיד שאלו יהיו חיי מאותו היום ואלך ואסור לי להביט לאחור. בנוסף, אין כמו חלום ומטרה נעלים היוצרים לך את השקט הנפשי הדרוש בכדי לרחף מעל שובל הגופות שהשארת מאחור. ריחוף זו גם ההגדרה הכי מדויקת להרגשתי כשפגשתי את קוואץ’ סימוראס באותו הקיץ שלפני כיתה ט'.

דוני לקח אותי בצהרי יום א' כשכולם כבר חזרו מהכנסייה היפה בפאסיפיק בבולוורד המוביל לים. הוא קבע עם קוואץ’ סימוראס במשרדו שבתוך האולם הבית ספרי. קוואץ’ היה בחור חזק וגדול ממוצא לאטבי. הוא קנה את עולמי מהרגע הראשון משום שהיה איש המקצוע הראשון שהסתכל לתוך עיניי. אם אתם כדורסלנים כמוני אתם בטח מבינים על מה אני מדבר. אתה נכנס לחדר ומיד בוחנים את ממדי גופך. כמו עקרות בית אצל קצב השוק, לכל מאמן או סוכן יש משיכה לנתח אחר. חלקם אוהבים גובה, חלקם כתפיים רחבות וחלקן שרירים משורטטים וניתור. מכיוון שהם סומכים על כישורי הבישול שלהם כאנשי מקצוע, חשוב להם לבחור את הנתח הנכון לתבשיל.

אבל לא קוואץ’ סימוראס. הוא ניגש אליי, הניח את ידו הימנית בנימוס על כתפי ושאל איך אני ישן במיטתי החדשה. הוא הכין לי כוס לימונדה עם קרח וישב לשוחח איתי תוך כדי ש"אבי המאמץ", דוני, החליק בטבעיות מהחדר כדי להשאיר את שנינו ביחידות. קוואץ’ סיפר ששמע רבות על כישרוני ועל מוסר העבודה שלי. הוא גם שאל אותי על אימי שנשארה מאחור כדי לטפל באחיי ואני סיפרתי לו על חבריי הטובים שעזרו לי להישאר חזק על הקרקע.

הוא אפילו התעניין במקור של שמי, לֵאשוֹן סימגרם. סיפרתי לו על שורשיי האפריקאים ועל חיבתה העמוקה של מאמא לשון קונרי שהיה הגבר הלבן היחיד שמצא חן בעיניה. וכך, לאט ובנחת, גלשה השיחה לכדורסל. קאווץ' מאוד הופתע כשאמרתי לו שאני שוטינג גארד. אני זוכר זאת כאילו זה היה אתמול. הוא הסתכל אל תוך עיני שם ידו על חזי ואמר בטון בטוח: "בני, תבין אותי, אתה גבוה בראש מהסנטר הפותח שלי. אם אני נותן לך לשחק שוטינג גארד אני אוסף צ'ק אבטלה מחר". סיכמנו שאשחק פאוור פורווארד עד שאגיע לשנת הג'וניור שלי בתיכון ומשם נתקדם.

תקופת התיכון הייתה ורדים ושושנים. ההתאקלמות הייתה מושלמת. אומנם תמיד הצטיינתי בלימודים אך מורים פרטיים מטעם בית הספר, דאגו שאת הדאגות אשאיר למגרש. האולם של "סנטה מוניקה היי" היה מצוחצח ומבריק. 5000 צופים היו ממלאים כל פינה ביציע בכל משחק. השמועה על כישרוני חוצה הדורות, עברה כאש בשדה קוצים קלפורניים שזופים, ובהדרגה, יותר ויותר אנשי מסתור ובעלי עניין היו מסתודדים עם קאווץ' לפני ואחרי המשחקים לדסקס בענייניי.

חיי היו חלום רטוב. רקדתי במגרש, רקדתי מחוץ למגרש והשתלבתי בכל המסגרות כאילו כיכבתי ברימייק של 'הנסיך המדליק מבל אייר'. עד שנתי האחרונה בתיכון כבר הייתי מגדל בגובה 10"6 (בלי נעליים, חבורת סקפטיים שכמותכם), כשכישורי הגארד שלי מעולם לא נעלמו מהרפרטואר. קאווץ' סימוראס ואני היינו מקיימים אימונים פרטיים בין אימוני הקבוצה ותרגלנו הובלת כדור, קליעה ומשחק פיק אנד רול כאשר אני תורגלתי כמוביל כדור. צוות שלם של מתנדבים, חברים של הקאווץ', שנדבקו ממוסר העבודה והאמביציה שלי התנדבו לבוא לאולם האימונים בסופי שבוע במקום להיות עם משפחותיהם, כדי למסור לי כדורים ולהניח קונוסים לאימון.

במשחקים עצמם המשכתי להיות המגדל הגדול באמצע בהגנה אך מוביל כדור וכוכב כל-יכול בהתקפה. בשנתי האחרונה אף עברנו לשחק באולמות גדולים יותר עקב ביקוש הקהל. דוני ומשפחת מאקריי שכבר הפכו למשפחתי השנייה באו לכל משחק בהרכב מלא, נופפו שלטים וצרחו על השופטים. הכול בא לי בקלות כמעט מרגיזה.

אליפויות מחוז? צ'ק, 2 אליפויות מדינה? צ'ק. אפילו בסבבי ה-AAU למרות שהחברה היו גדולים יותר ופיזיים יותר, הרגשתי דווקא דומיננטי וחופשי יותר לשחק בעוד עמדות ולתקוף עם כל הארסנל שיצרתי לעצמי בעמל רב שנים. העתיד וההווה שלי הסתדרו זה לצד זה כמגדלים בערמות מסודרות. את העתיד ייצגו ערימות של מכתבים לא פתוחים מלאים במלגות והזמנות לכמעט כל קמפוס בארה"ב. בחרתי לשחק ב-UCLA. ההווה גם הוא היה מלא ומתוק כשוקולד נוטף. הרי מה רוצה כל תיכוניסט? הצלחה, הכרה ובנות. בערמות. לא הייתי ילד בחנות הצעצועים, הייתי בעלים של המפעל. ואז הכול השתנה ביום אחד. לפחות כך חשבתי אז. לנתיב האקספרס של חיי קראו 'אפס טעויות' ואני עמדתי להתנגש בקיר.

 

למאמא תמיד היה פתגם לכל סיטואציה. היא לא האמינה בשיחות ארוכות וגם לא היה לה זמן להם. בכל תקלה או "פאשלה" שביצענו נהגה לאחוז בידינו ולומר בקול עמוק ומלא ביטחון: "בני, אם האל היה בורא את ההר חלק, הוא לא היה מאפשר לנו לטפס לפסגה שלו". אבל ביום ההולדת ה-18 שלי עמדתי לגלות שלעיתים הר חלק עדיף על מפולת אבנים.

זה התחיל לילה קודם ביום מאושר וחלומי. יצאתי עם משפחתי לחגוג את יום ההולדת ה-18 שלי. המאקריים באו בהרכב מלא ודוני בהפתעה גמורה הזמין את כל משפחתי הגרעינית מלואיזיאנה. הוא שיכן אותם בבית מלון בעיר וישבנו כולנו לארוחה מפוארת במסעדת ויה  ונטו על הטיילת. מאמא הגיעה  לבושה בשמלת יום הראשון שלה. היא עשתה תסרוקת ונראתה קורנת מתמיד. אחיי הגיעו יחד כדבוקה אחידה של דייסה משפחתית מתוקה ונתנו לי חיבוקים חמים. הזלתי דמעה קטנה והבטחתי בליבי שהמשכורת הראשונה שלי תוציא את האנשים הנהדרים האלו מהחור הנוראי שהאל שיכן אותם בו.

ישבנו סביב השולחן והזמנו כל מה שרצינו. כולם נהנו מפסקול ענוג של הרמוניית צחוק יחד עם תיפוף עדין של נקישות מזלגות וכוסות. אחי ווין סיפר לכולם על כל הבושות שעשיתי כילד קטן. הוא סיפר איך פעם כילד בין 5 השתנתי באמצע גן משחקים ובתגובה אימא אחת צרחה על מאמא ש'ילד בין 9 צריך לשמור על פרטיות'. או איך יום אחד נרדמתי מול הטלוויזיה עם ראשי מונח על הכדורסל שקנה לי אחי וקמתי עם צוואר תפוס. אחרי כמה שעות הסועדים העייפים והמעט מבושמים פינו את מקומם. דוני שילם את החשבון ומשפחתי יצאה חזרה אל המלון. ניגשתי לדוני ונתתי לו חיבוק ארוך. "אני לא אשכך לך לעולם את היום הזה" לחשתי לתוך אוזנו.

יצאתי אל עבר מכוניתי שחנתה בחניון החשוך מאחור. הג'יפ אקספלורר שדוני קנה לי שנה קודם לכן ליום ההולדתי ה-17 חנה בקצה החניון. הלכתי להנאתי תוך כדי שאני שורק.

"סליחה?" שמעתי קול עדין שבא מכיוון היציאה האחורית של המסעדה. "יש לך אולי אש?" התקרבתי לעבר הדמות הנשית שעמדה עם מכנס משי אלגנטי וחולצה שחורה. "מצטער" עניתי. "אני לא מעשן". "חבל…" השיבה הדמות בשובבות. התקרבתי מעט לכיוונה וליבי נעתק מהמקום. היא הייתה הדבר היפה ביותר שראיתי בחיי. היא הייתה מעט שחומה, נראתה לטינית. האור ממנורת הרחוב בחניון נשפך על עורה כמו ציפוי מוזהב על פסל של אלה. עיניה היו ירוקות וגומת חן מתוקה נפערה בלחייה כמו עמק קסום בכל חיוך קטן. גופה היה ארוך וברבורי. היא הייתה מהבחורות שגורמות לך לשכוח את שמך. אבל אני? אני כוכב. התקרבתי בעדינות של "פלייר" מנוסה ונעמדתי אולי חצי מטר ממנה.

"את עובדת פה?" שאלתי בביישנות מזויפת. "כן" ענתה ביובש. "צריכה להתפרנס. בדיוק סיימתי משמרת". היא הישירה מבטה לכיוון עיניי. היא הייתה מעט גבוהה לבחורה אך עדיין לפחות ראש וחצי הפרידו בינה לביני. "אתה אולי האדם הכי גבוה שראיתי בחיי" צחקה כשצווארה הגיע למתיחה מקסימאלית. "כן" עניתי. "אני מקבל את זה מהרבה אנשים". "אתה ממש חמוד" אמרה עם מבטא מעט היספני. "אבל אם אנחנו ממשיכים לדבר אנחנו חייבים לשבת אחרת תצטרך ללוות אותי לאורתופד". היא הייתה קסם. "תגידי, את יודעת מי אני?" זרקתי פתאום ברגע של אי ביטחון. היא הביטה בי בפליאה. "אני חושבת שזאת שאלה שאתה צריך לשאול אותי אחרי שאתה אומר לי את השם שלך, לא?" גיחכה בשעשוע. "סליחה, צודקת. אני לשון" אמרתי בטון רך אך רשמי. "אני בוסקדור" ענתה במבטא ספרדי מודגש. "בוסקדור דה אורו, אם נרצה להיות מדוייקים". חייכתי חיוך רחב. "שם אקזוטי ויפה" פסקתי. היא חייכה בביישנות שהלמה אותה. "כן, אומרים לי את זה הרבה. שנזוז?"

 

פסענו לנו לכיוון בית הקפה האהוב עליה בדאונטאון. קשקשנו לנו כל הדרך. היא פסעה לצידי עם ידיים שלובות ולא העזתי לשים עליה יד למרות שנורא רציתי. אחרי כמה כוסות קפה, היא הסתכלה בסלולארי ופסקה שמעט מאוחר לה ושהיא קבעה עם אחותה למחר. היא עמדה לקום ופתאום מהפחד שלא אראה אותה יותר, עצרתי אותה. "חכי רגע. אני יודע שאת לא מאמינה לי אבל אני לא עושה את מה שעשינו הרבה. אני בכלל ביישן. אבל תני ללוות אותך הביתה. אני מבטיח להתנהג יפה". היא הביטה בי במבט בוחן שכמעט המיס את ראשי. "יאללה בוא". חזרנו לכיוון הג'יפ שלי ונסענו לביתה בשקט מופתי. הורדתי אותה בביתה. "אז לילה טוב" היא נמתחה על קצות אצבעותיה ונשקה בעדינות על צווארי. "בוסקדור…" חייכתי בממזריות. היא חייכה חזרה ומשכה אותי לדלתה ואל תוך ביתה.

קמתי למחרת כאשר רק שמיכה דקה מונחת ברישול על חצי מהגופי הענק. היא כבר לא הייתה לידי. התחלתי מהלך בדירה הזרה כשאור הבוקר המסנוור מקשה עליי את הניווט בתוככי הבית. "בוסקדור?" קראתי כמה פעמים. אך היא לא ענתה. התלבשתי במהירות ופתאום נזכרתי שלא לקחתי ממנה את המספר טלפון שלה. רציתי כבר ללכת לפגוש את משפחתי אך גם לא רציתי לפספס אותה. לבסוף החלטתי שאחזור לדירתה מאוחר יותר על מנת להשלים את החסר… ניגשתי לכיוון ידית דלת הבית אך הידית לפתע נפתחה מבחוץ. מולי עמדו 2 שוטרים גדולי ממדים.

"לשון סימגרם?" שאל השמאלי. "כן" עניתי בבהלה. "קרה משהו לבוסקדור?" השוטרים הביטו אחד על השני בתימהון. "האם אתה על סמים, בן?" שאל השני. "לא מה פתאום!" עניתי בנחרצות. "אתה גר פה?" שאל הראשון. "לא זה הבית של חברה שלי, או בעצם מישהי שפגשתי" לא הבנתי לאן זה הולך. "קוראים לה בוסקדור. פשוט אין לי עדיין את המספר שלה אתה מבין אופיסר?!". "כן, בני אני בהחלט מבין. אתה עצור על תקיפה מינית של רייצ'ל רודריגס". לא הבנתי שום דבר. מה לעזאזל קרה פה?

הם סובבו אותי בכוח כדי לנסות ולכפות אותי באזיקים. אני זוכר את הבלבול והזעם שהציף אותי. "רגע" זעקתי. "חכו רגע ותנו לי להסביר!" באינסטינקט שחררתי את ידיי ודחפתי את השוטר ממני. הם מיד התנפלו עליי והחלו להכות אותי באלות. חבול ופצוע הם הובילו אותי לניידת. ההלם היה כה גדול עד שהסתכלתי על כל החוויה מבחוץ. זיכרונות החלו לצוץ וניסיתי לחבר את חתיכות הפאזל. איפה בוסקדור? מי זאת רייצ'ל רודריגס? כן רובכם כבר מזמן חיברתם את חלקי הפאזל, במיוחד דוברי הספרדית שביניכם, אבל כשתהיו במצבי נבחן ונבדוק את רמת התושייה שלכם.

לתחנה כבר הגעתי ללא התנגדות. הם הושיבו אותי ליד שולחן במרכז התחנה. שוטרים רבים הביטו בי בתדהמה. חלקם הגדול בוודאות זיהה אותי. כשאתה נהיה מפורסם אתה מתחיל לזהות את המזהה גם כאשר הוא מנסה להסתיר זאת. אחרי שסיימו להעביר אותי את 'שרשרת הקליטה', הם אפשרו לי להרים טלפון אחד למי שביקשתי. למרות שמאמא הייתה בבית המלון לא רחוק משם ידעתי בדיוק למי אני צריך להתקשר. אבל זה באמת לא היה היום שלי מכיוון שדוני לא ענה לשיחה. דמעות החלו לזרום במורד לחיי.

בתחנה דווקא השוטרים הפליאו בנימוסיהם ואף הציעו לי פחית סודה. הם הכניסו אותי לחדר החקירות. אך עדיין לא שאלו שום שאלה. לאחר כמה שעות של שקט, נכנסו שלשה גברים לבושים בחליפות יוקרה. השוטר הכניס אותם לחדרי ושחרר מעט את אזיקיי. הוא השאיר אותנו לבדינו.

"שלום לשון" אמר המבוגר יותר בעל השיער הכסוף והשופע. "שמי אדם קפלן, אני עורך דין ואני מטפל בתיק שלך. אני בטוח שיש לך הרבה מה להסביר לי. אבל אתה הולך לסתום כרגע את הפה ולהקשיב לכל מילה והבהרה שיוצאת מפי. אתה לא הראשון ובטח לא האתלט האחרון שמכניס את עצמו למצב ביש שכזה. אתה אולי לא הפנמת את זה, אבל אתה לא איש פרטי. אתה מותג. מותג יקר שהולך להכניס להרבה אנשים הרבה כסף. מכירים אותך. אתה מוקף בהערצה וניגשים אליך בחורות חמודות ומפלרטטות. הבעיה היא שבניגוד לנער רגיל אתה לא מתורגל בדחיית סיפוקים. המילה 'לא' היא סינית עבורך ולפעמים הלשון ג'וניור לא עומד בפיתויים".

קטעתי פתאום את דבריו. "היי, מי אתה חושב שאתה?! אתה לא מכיר אותי בכלל. אתה ממש לא מבין את הסיטואציה, מאן. אני לא עשיתי את מה שהם אומרים. היא הזמינה אותי פנימה ואז…" הוא הרים את אצבעו ושם אותו על פיו. "ואז כלום" אמר באגרסיביות. "אתה כנראה עוד לא הבנת איפה אתה נמצא. אבל בשביל זה אנחנו פה. אם תעשה את מה שאנחנו אומרים לך אתה תהלך ברחובות העיר בעוד כשעה. אם תתחכם אתה תהפוך לסיפור הפותח במהדרות ESPN. אתה תהיה מחוסל. אף אחד לא אוהב אתלט כוחני שתוקף מינית בחורה מסכנה. אתה תשב בכלא ואימא שלך תתבייש להוציא את ראשה מהבית. האם עכשיו אתה מבין טוב יותר את הסיטואציה?".

 

השפלתי מבטי. גם אם אני אמות לא אתן שיפגעו במאמא. "אני מבין…" עניתי בכניעה. "מה אני צריך לעשות?". "כלום" ענה בקצרה. "יצרנו קשר עם המתלוננת. היא הסכימה לוותר על התביעה ולחתום על 'הסכם התחייבות לסודיות' תמורת פיצוי מוסכם". "אבל אין לי כסף. אני אצטרך לספר לדוני אבי המאמץ…" עו"ד קפלן שוב הרים ידו על מנת לקטוע את דבריי. "שילמנו את הכול. אתה לא תצטרך לדאוג לכלום. רק לשמור על פיך סתום לעד. תכף תצא מפה, תטפל בפצעים הנוראיים על פניך, תסיים את השנה כמו שצריך ותקרוץ לי לשלום במשחקי הבית שנה הבאה ב'פאולי פאביליון'. כן, אני אוהד שרוף של UCLA" קרץ וחייך.

משלחת מלאכי השרת עזבו את החדר. זוג שוטרים חדש נכנס ושחרר את אזיקיי. "אתה משוחרר, התלונה מבוטלת" זרקו בחצי אדישות ויצאו את החדר.

השנה שלי ב-UCLA הייתה הצלחה חלקית. נתתי מספרים מרשימים אך לא הבאתי את הקבוצה רחוק ב"ריקוד הגדול". הודחנו בפיינל 8 למרות שדורגנו ראשונים. ואני שיחקתי את משחקי האחרון במכללה. הפרשנים התרשמו מכישוריי מאוד אך טענו לאדישות מסוימת במשחקי. הם טענו שאין לי "קילר אינסטינקט" כדי להנהיג קבוצה כפי שהראיתי בתיכון. חלק ממני באמת 'מת' באותה שנה. נאבקתי כל יום מחדש כדי להשתיק את השאלות הרבות שנשארו לי. שאלות שתשובות אליהם כנראה כבר לא אקבל.

האם רייצ'ל או בוסקדור הייתה חלק מקנוניה או שהיא פשוט ראתה הזדמנות לחתוך פרוסה מהנתח? האם עו"ד קפלן היה אדם פרטי שהציל את עורי כדי שאשחק ב-UCLA או שהוא בכלל הקנוניה שהביאה אותי למצב הזה? האם פעל מטעם המכללה? האם אהיה חייב למישהו משהו יום אחד? האם לא היה עדיף לי להיאבק על חפותי בבית המשפט? הרי משפחתי הגרעינית והמאמצת ידעו מי אני באמת. אולי היינו יוצאים מחוזקים מהחוויה? אלו שאלות שלעולם לא אוכל להעלות בפני איש מלבד עצמי. לכל בחירה יש מחיר.

"הגענו מיסטר סימגרם" קטע את מחשבותיי נהג המונית ההודי. כשבאתי לשלוף את ארנקי עצר אותי בחיוך. "לא מיסטר, הכול משולם מראש, כולל טיפ". "תודה רבה" עניתי. "נו, אז באיזה מקום תבחר הלילה? אתה חושב שתלך ראשון?" ניסה לדלות ממני פיסת מידע לפני שיצאתי מהמונית הגבוהה אל רחובות העיר. "זה לא ממש חשוב לי. אני בכלל בר מזל שהגעתי לסיטואציה הזו. כל מקום שלא אבחר אהיה באמת אהיה מאושר" עניתי בכנות מוחלטת. הוא הביט בי כלא מאמין "אוף אתכם האתלטים, אתם עונים את אותם קלישאות. כמו כלבים מאולפים". אילו רק ידע…

הסוף.

 

John

כותב כשזה בוער בעצמותיי או כשעונת הדראפט בעיצומה

לפוסט הזה יש 29 תגובות

  1. אדיר, כניסה לראש של מישהו אחר בצורה אבסולוטית.
    (זה על החצי שהספקתי לקרוא), מדהים ביותר,
    שקראתי מילכוד 22 הספר היה כל כך טוב, שהחלטתי
    שכל יום מעמוד 200 אקרא 2 עמודים בסוף היום, בשביל שלא יגמר,
    רמז למחמאות שמגיעות לך ג'ון המופלא.

  2. קודם כל, הכי משמח שיש – חזרת לכתוב להופס!

    לקח לי קצת זמן לקרוא, ואחר כך גם לעכל.

    אני משוכנע שסיפורים כמו זה שכתבת יש. והרבה.

    הבעיה היא, שספורט המכללות חולה, אנושות, בגלוריפיקציה של האתלטים.
    ולכן המציאות היא שישנם כמות פסיכית ממש של מקרי אונס והטרדה בקמפוסים בארה"ב, כאשר רוב המקרים לא מדווחים, או במקרה היותר גרוע – מטויחים על ידי האוניברסיטאות עצמן, שמרוויחות מיליארדים מקבוצות הספורט שלהן.
    וזו זווית של הספורט האמריקאי שכמעט ולא מדווחת בארץ
    (זה, והעובדה שאנחנו כאוהדי ספורט מוטים אוטומטית, לטובת השחקנים אותם אנחנו אוהדים)

  3. תודה. לא תכננתי להגיע ל3500 מילה, אז תודה על הסבלנות לאלה שהגיעו לסוף. העולם של פרוספקטים שמגיעים משכונות מצוקה הוא מורכב. הוא לא תמיד נקי ולעיתים תלוי ברצף בחירות קשות. זהו סיפור שיכל להיפרס לכמה פרקים אבל רציתי לשחרר את הכל במכה כדי להראות את עומס האירועים ששחקן עובר מהרגע שהוא מסומן כפרוספקט ועד הבחירה המיוחלת.

  4. וואו מרשים מאוד! יש לך יכולת להמציא דברים ולהיכנס לראש של אנשים ולהסתכל מהזוית שלהם.
    היית יכול גם לפרק את זה לכמה פרקים.
    תמשיך לכתוב

  5. תודה רבה לכולם. הפידבק שלכם חשוב לי. הסיפור התחיל לי בראש כסיפור על שחקן שמועמד למקום ראשון בדראפט וכל העלילה הייתה אמורה להיות אוסף של סיוטים שונים ומשונים שחווה עד לבחירתו. מזה שהוא מגיע ערום ליום הדראפט ועד משחק שמשוחק עם כדור שעולה באש. אבל תוך כדי הסיפור החל לכתוב את עצמו ונשארתי עם הסיוט הראשון.

להגיב על יונתן שגב לבטל

סגירת תפריט