מאור כהן שר לברון – פרחי הרע / אשך טמיר המקורי

מאור כהן שר לברון – פרחי הרע / אשך טמיר המקורי

מאוכזב לאחר לילה נורא מבחינתי, בו קליבלנד מנצחת ולברון לא רק שורד עוד יום ומשאיר את האפשרות של הנורא מכל (אליפות של השיקוץ ואימפוטציה נצחית עבורי) – אלא גם נותן משחק לא רע (שיעול. שיעול. המילים נחנקו בגרוני) – ישבתי להירגע ולשנות את מצב רוחי המזופת באחד האלבומים האהובים עלי – "פרחי הרע".

באלבום מופת זה, שלא זכה להכרה מסחרית או חשיפה מספקת, מאור כהן הנפלא (אריק איינשטיין המודרני לדעתי, מאוד אנדרייטד) מלחין ושר את שיריו הנהדרים של שארל בודלר, המשורר הצרפתי בן המאה ה-19, אשר כתב על חייו בזוהמת העיר הגדולה – "על הזונות, הקבצנים, ההמון המתגודד, הרחובות הסואנים, 'גני העדן המלאכותיים' של היין, החשיש והאופיום", ועל נפשו המעונה, מהם הצליח ליצור שירה נהדרת. כפי שכתב כשהוא פונה לאל (לא האור): אתה נתת לי את הבוץ שלך, ואני עשיתי ממנו זהב."

התשובה היחידה, אותה נותן בודלר לעינויי החיים (בהם אליפויות של לברון), היא זו:

"צריך להיות שיכור תמיד. בזה מסתכם הכל: זו השאלה היחידה.
כדי לא לחוש את משא הזמן הנורא הרוצץ את כתפיכם ומכריע
אתכם עד עפר, צריך שתשתכרו בלי הרף.

מיין, משירה, ממוסר:
כרצונכם.
אבל השתכרו.
ואם ביום מן הימים, על מעלות של ארמון, על עשב ירוק של שוחה,
בבדידות הדרכם הקודרת, תתעוררו ושכרונכם מתמעט כבר או פג,
שאלו את הרוח, את הגל, את הכוכב, את הציפור, את השעון –
את כל החומק,
את כל הגונח,
את כל הסובב,
השר, המדבר –
שאלו אותו מה השעה:
והרוח, הגל, הכוכב, הציפור, השעון
ישיבו לכם:

`זו השעה להשתכר

כדי לא להיות עבדי-זמן מעונים,
השתכרו! השתכרו בלי הפסק!
מיין, משירה או ממוסר,
כטוב בעיניכם`."

שארל בודלר מת, אגב, בעודו רק בן 46, בעוני ובייסורים, כשהוא סובל ממחלה מסתורית אשר היו לה את כל הסימנים של עגבת.

בעודי מאזין לאלבום הנפלא ונרגע מעט, לא יכולתי שלא לשים לב לרמזים הדקים שפיזר בודלר לגבי לברון ג'יימס בשיריו.
התחלתי לבדוק את המילים והופתעתי לגלות שהאיש כנראה היה גם נביא בנוסף לכישוריו האחרים (השירה והביצועים בבתי-הזונות), שכן כמעט בכולם הוא מתייחס ללברון ולסידרה הנוכחית.

והריהם לפניכם. זוהי גם הזדמנות טובה להמליץ על האלבום המצוין הזה.

"אדום עיניים, כמלאך,
אשוב אל הקיטון שלך,
עם צללי הליל אפלוש –
אלייך, שחומתי, אגלוש.

אתן לך נשיקות צינה
קרות כבוהק לבנה,
וליטופי נחש אשר
סביב לקבר משתרשר.

עם בוא הבוקר האפור
שוב לא אהיה שם, רק הכפור
ישרור עד שהיום יוכרע.

לאחרים החזקה
על ישותך ביד רכה –
אני רוצה למלוך נורא!"

 

בשיר הראשון בודלר מתאר את לברון כשטן (המלאך אדום העיניים), החוזר לקיטונה של ג"ס באישון לילה (שעון כרם מהר"ל), ומחלל אותה.

לברון מעניק לה נשיקות צינה ממיתות (קליעות מחצי מרחק ושלשות), ורומז על האדם אשר קבר, לאחר שזה ליטף את הנחש שלו.

עם בוא הבוקר האפור – היום הוכרע והשטן השיג חזקה על יישותה הרכה (ללא האדם הקבור) של ג"ס – "אני רוצה למלוך נורא!"

 

לאורך הפרוור המט לנפול, חורבות
רוכסות את תריסיהן, מסתור לתאוות,
ושמש אכזרי קופח אור אלים
על עיר כעל שדות, גגות כשיבולים.
אני, אשר נשקי הוא סיף הפכפך,
אריח חרוזים בכל פינה בכרך,
אמעד על המילים כעל אבני דרכים,
לא פעם אגלה שירי חלום שכוחים.
אויב הירקון, האב המפרנס,
מותני שדות בשיר ובורדים שינס
כהבל דאגות הלב בו מתנדפות,
מוחות וכוורות גודש דבש תועפות
בבעלי מומים קורם בשר עלומים –
עושם כעלמות – עולצים עולי ימים,
ולקציר מורה לספוח, לשגשג
בלב אלמוות זה, שלפריחה עורג!
עת הוא, כמשורר, יורד אל הערים,
נאצלים בו הנקלים שבדברים.
כמלך הוא פוקד, בלי רעש ומשרתים,
טירות פאר כמו גם בתי חולים פשוטים.

 

בשיר השני בודלר מתאר את קליבלנד, ממנה הגיע השטן.

נשקו של השיקוץ הוא סיף הפכפך – הן באופיו והן ביכולתו על המגרש.

לברון עורג למורשת שלו, לחיי אלמוות, וכמלך בעירו הוא יורד מטירת הפאר שלו לתרום צדקה לעניים ולחולים ולאוכלוסייה המוכה של קליבלנד.

הוא לא רוצה להביא לעיר רק אליפות – הוא מעוניין להביא לה גם מזור ושגשוג (ושזה יהיה על שמו).

 

"באדמה דשנה, שורצת חלזונות,
אני רוצה לכרות לי בור עמוק, שוחה,
לפשוט שם את העצמות הנושנות,
וכמו כריש בים, לישון בשכחה.

אני שונא קברים! אני שונא צוים!
במקום להתחנן שהעולם ידמע,
אזמין עוד בחיי את להק העורבים
למצות ממפרקתי את זוהמת דמה.

הו תולעים! רעים שחורים, עיוורים-חרשים,
הנה מגיע מת שמח וחפשי!
הו פילוסופים של עינוג ושל תסיסה.

ללא מוסר כליות פלשו אל חורבתי!
אימרו: היש עינוג בו טרם התנסה
גוף זה שנפש אין בו, מת בין המתים?"

 

לברון כרה לו בור עמוק בסידרה הזו. ובעוד היא עדיין חיה, להק העורבים של ללל כבר ינק את זוהמת דמו.

אך לפתע המת החי קם מקברו, עשה נא באוזן לכולם והראה שהוא שמח וחופשי עדיין.

ואני די בטוח שבביטוי "פילוסופים של עינוג ושל תסיסה" בודלר התכוון ליואל ואלי.

 

"הרי אני כמלך ארץ של גשמים,
עשיר חסר אונים, צעיר- אך שבע ימים,
הבז לפמלית מוריו החנפה,
אף בין כלבי חיקו נפשו כבר עיפה,

ואין לו שעשוע: לא ציד-בזים, אף לא
העם אשר גווע נכח היכלו;
הטוב במוקיוניו מנעים לו בשירה,
אך אין בזה מזור לחולי הנורא-

מיטת אפיריונו דומה היא לו וקבר
והגבירות אשר להן כל שוע- גבר,
אינן מוצאות שמלה מופקרת שתבעיר
את אש התאוה בשלד הצעיר.

חכם הממלכה, שפז מפיק מסיג,
את שורש הקילקול אף הוא אינו משיג,
ובמרחצי הדם, מורשת הרומים,
ערגת אנשי שררה שבאו בימים,

אינו מוצא לו חום, לפגר המטומטם,-
מי לתה ירוקים קולחים בו תחת דם."

 

אני חושב שאין צורך לפרש שיר זה… מילה במילה מנקודת מבטו של לברון.

לפרובינציאליים, יש גם איזכור לבלאט ("בז לפמלית מוריו החנפה").

 

"שנות נעורי היו לי סער אפלולי,
שברק קרני-חמה צלח בו לפרקים;
הרעם וגשמי העוז המרו לי –
הותירו בגני מעט פירות סמוקים.

אך סתו-המחשבות פקד אותי כעת-
עתה יש לישר את פני האדמה,
לגרוף אותה היטב, במעדר ואת,
כי מים בה כרו בורות דמויי-דומה.

ומי יודע אם איביי, פרחי-חזון,
בחול הרטבובי יזכו למצוא מזון,
לשד-פלאים שבו ישובו ללבלב?

כאב! כאב נורא! הזמן חיים אוכל.
אויבנו האפל, המכרסם בלב,
מדם שנאבד פורח, מתגדל."

 

לסיום יש גם התייחסות עתידית לאויב – גולדן-סטייט.

לאחר סקירה קצרה של הקריירה של לברון – סער אפלולי, גשמים וסערות שהותירו בכל זאת מעט פירות סמוקים בגנו (שתי אליפויות בחסות וייד), לברון שוקע בהרהורים על ההווה ועל העבודה אשר עדיין צפויה לו.

יש לגרוף וליישר את האדמה, לעדור במעדר – אך החול רטבובי ואף פרי לא ישוב ללבלב בו!

לברון מבין זאת לקראת סיום וחש את הכאב, הכאב הנורא של הזמן האוכל בו, וקולט שלמרות כל מאמציו אויבו האפל מן המפרץ ישוב להתגדל!

לפוסט הזה יש 38 תגובות

  1. אין עלייך האשך,ביום מבאס כזה באמת רק התפוצצות נגדית של קרי במשחק הבא תחזיר קצת אודם ללחיים,אתה תמיד נמצא כדי לעלות חיוך בחברי הללל המוכים והכאובים אחרי לילה כזה 🙂

  2. לא יודע להצביע בדיוק למה אבל אחרי שנים של התנגדות אני מוצא את עצמי פתאום מעודד אותו לאליפות השנה (לא שזה יקרה). אולי בגלל שהוא מתחיל להיראות אנושי מתמיד, אולי כי כבר אכל את הכאפות שהגיעו לו. חוץ מזה משהו בג"ס וסטף קרי בעיקר בארס שלהם גרין לא בא לי טוב.

    הימור עדכני: קליבלנד לוקחים את משחק 6 בבלאו אווט.
    ג"ס ב 7 אחרי משחק צמוד.

  3. אנו ה ללל ביום אבל ,מורידים את החציל לאמצע התורן,
    כבוד היושב ראש אשך האחד והיחיד…..
    הרגת אותי בקול רם יקרוע.!!
    "שיעול. שיעול. המילים נחנקו בגרוני"
    שיקוץ, שיקוץ…זה ה קקק חדרו למוח של אשך היקר ,
    אחלה פוסט ,אשך ברזל נקרא לך.
    אל דאגה , במשחק הבא ינגבו עם הבייצית את הפרקט

    יש לי אחלה נקודת אור……
    הנצחונות האלה מבטיחים את ההישארות של הבייצית בקליבלנד ,זה משרת את ה ללל .(עוד שנה ,עוד תקיעת מסמר בארון ,עוד שנה של "אהבה" בין הבייצית למשרתות )
    אז לכל אוהבי הצדק , היופי ,להרים ראש ולהנות ……. אני מחכך ידיים כמו NASTYYY

    1. לא באמת חשבת להיפטר מאיתנו כלכך מהר יואל נכון?!
      אנחנו בקקק מתחת לרדאר-אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין.
      אתה תמשיך ללהג ולקרקר כל הדרך למשחק 7 🙂

  4. קודם כל, הומור בצד –
    יוצא מן הכלל!

    הפוסט הכי טוב שלך, ובהפרש.
    עכשיו צריך עוד 2 ניצחונות של הקאבס,
    בשביל להמשיך ולהוציא ממך את המיטב…

    אבל מי שמכיר את עבודתו של בודלר,
    וחשוב יותר – את האג'נדה שלו,
    יודע – שההקבלה הנכונה יותר לתהליכי המודרניזציה אותם מתאר בודלר בשיריו, להשחתה של החיים העירוניים, לאובדן התמימות,
    זו ההקבלה בין פריז של המחצית השנייה של המאה ה-19 לבין סן פרנסיסקו של תחילת המאה ה-21.

    סן פרנסיסקו, שהייתה מעוז האמנות, הפלורליזם, השיוויון,
    אשר הפכה לעיר של ההיי-טקיסטים, מתעשרי קרנות הגידור והבנקאים.
    רואים את זה מצוין כשמתבוננים בקהל בביתם הזמני של הלוחמים באוקלנד –
    זה כבר לא הקהל החם שליווה את הקבוצה כל כך הרבה שנים.
    זה קהל מפונק, קהל של הצלחות.

    "ללא מוסר כליות פלשו אל חורבתי!
    אימרו: היש עינוג בו טרם התנסה
    גוף זה שנפש אין בו, מת בין המתים?"

    (בודלר מבכה את נפילת מבצרו. האורקל.)

  5. אשך ההפסדים מוציאים ממך את המיטב! יופי רק עוד שניים.
    אתה אמן מיוסר כמו שצריך. מה יקרה כשקליבלנד תפסיד חס וחלילה, על מה תכתוב אז?

  6. רק עכשיו הבנתי את זה.
    הרמזים הראשונים היו בפוסט הקודם, אבל עכשיו זה כבר ברור כשמש.

    אתה בעצם *אוהב*את לברון אהבת אמת!

    אשך! אל תתכחש לזה. תן לאהבה שלך לפרוח! צא מהארון (בחדר ההלבשה)!

    1. הצהרתי כבר על אהבתי ללברון אבל לא בסגנון כריס בוש.
      אני אוהב אותו כי הוא מספק לי וודאות מוחלטת בחיים ורוגע – שיכשיל את עצמו ברגעי האמת (הוכחה במשחק הבא)

  7. תודה לכולם.
    אני מאוד אוהב את הפוסט אבל הוא איכותי בגלל שלושת האנשים שעליהם נשען – בודלר המשורר, מאור כהן המלחין והזמר, ודורי מנור המתרגם.
    אני רק עשיתי את החיבור

  8. השיר הראשון מתאים למה שלברון עושה לקליבלנד –
    עם בוא הבוקר האפור
    שוב לא אהיה שם, רק הכפור
    ישרור עד שהיום יוכרע.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט