היום בו לברון ג'יימס פגש אותי / עמית טבול

(נכתב בשיתוף מתן טבול, אחי הצעיר שהצטרף בעל כורחו למסע. מתן זה אח!)

3

זה לא אמיתי…

פעם ראשונה במשחק NBA. ועוד איזה משחק – גמר המזרח!

והדבר הכי טוב בכל הסיפור זה שאני נכנס למשחק כעיתונאי בזכות אקרדיטציה שהשיג לי דוק אחד תותח בן 79. ההוא שיושב בגרינוויל, חולב עיזות, כותב על חיצים ובונבונים ומוציא לנו מעורבים פעם ביום באתר מספר אחת ברשת. גם הליגה הטובה בעולם מעריכה את זה ומשדרגת אותנו ל- LEVEL A.

ככל שעובר הזמן יותר ויותר חבר'ה מפה מקבלים אקרדיטציות. אני קורא את הפוסטים, מזיל ריר וממשיך לחלום על היום הגדול בו אזכה גם אני להיכנס למשחק ולסקר אותו ממש מבפנים.

היום הזה הגיע.

1

ב-15 למאי אחי ואני המראנו לניו יורק לדודים היקרים שהוזכרו פה לא מזמן.

אני משאיר בבית את אשתי (כפרה עליה) עם 3 ילדים ל-10 ימים. אבל אל תדאגו לה. ה"תשלום" היה במזומן ומראש – שבועיים לפני היא טסה עם 2 חברות לבודפשט ל-5 ימים. מה לעשות, הקטנצ'יק בן 9 חודשים ומפרק כל מה שזז (וגם מה שלא זז). אי אפשר להשאיר אותו לבד אז עושים שיפטינג..

בכל מקרה אשתי וגם הבוסית מבסוטיות. חודשיים לפני הטיסה אני מקבל צו מילואים בדיוק על השבועיים האלה, כך שהמצפון שלי נקי: גם אם לא הייתי בורח להן לחו"ל, קרוב לוודאי שהייתי מבלה עכשיו בצאלים..
החבר'ה במילואים מפרגנים: מלבד העובדה שאני הכי ותיק בצוות – זו פעם ראשונה שאני מפספס מילואים משנת 2004..

שבוע לפני הטיסה אני מגיש בקשה לכיסוי משחקים 1 ו-2 של גמר המערב באולם של גולדן סטייט ומשחק מספר 1 של גמר המזרח בקליבלנד.

הגענו לנתב"ג. ממריאים. קונקשן בלונדון. בינתיים ה-11/9 ומעללי דאעש עושים את שלהם והגברת מהביטחון של נמל התעופה הית'רו בלונדון לוקחת את הדאודורנט שלי ותופרת איתו צ'אקה לכיוון פח הזבל שמרוחק כמה מטרים ממנה. אני עוצר את עצמי מלסמן לה שלשה.

מגיעים אצל הדודה והדוד בברוקלין שכרגיל לא מאכזבים.

יום למחרת אנחנו מתחילים את הטיול במנהטן. אני מתחבר ל- WIFI של הסטארבקס ומקבל את המיילים עם התשובות מה- NBA:

גולדן סטייט – נייט

קליבלנד – approved. המשחק מתקיים יום לאחר מכן.

בסתר לבי קיוויתי לקבל את ג"ס-אוקלהומה אבל לא נהיה גרידיים…

חיוך רחב מתפשט על פניי. זאת על אף העובדה שאני ממתין 20 דקות בתור לשירותים של סטארבקס לאיזה אחד שביקש לעקוף בגלל emegency ועוד בשיא חוצפתו נתקע שם חצי שעה…

יאללה שיהיה…קשה לעצבן אותי היום.

נפגשים עם הבת דודה ב- Union Square ומתחילים לברר על טיסות של יום המחרת לקליבלנד.

חייבים לפעול מהר. בודקים את מחירי הטיסות והחיוך הרחב שנמרח על פניי מתחיל להימחק. אצל האמריקאים "הרגע האחרון" = קללה.

טיסה ישירה מניו יורק לקליבלנד (פחות משעתיים) תעלה 1200 דולר. טיסת קונקשן עם הגעה מאוחרת לאולם – 600 דולר. השעות של הרכבת והאוטובוס לא רלוונטיות.

מפה לשם ובעזרתם האדיבה של חברי צוות האתר מסתמן כי האופציה השפויה היא לשכור רכב ולנסוע 7 וחצי שעות לכל כיוון. בסוכנות הרכב מזהים את הלחץ והמחיר בהתאם (עדיין רחוק שנות אור ממחירי הטיסות).

קמים מוקדם, מכינים צידה לדרך ומזמינים לאחי כרטיס למשחק, שלא יתייבש בחוץ.
יוצאים לדרך ושמים ווייז – ! in waze (and wifi) we trust .

אנחנו נוסעים מעל 750 קילומטרים של נוף טוסקני לייט, מוזיקה וסנדוויצ'ים של הדודה מספר אחת.

580 קילומטר מתוך ה-750 הם על אותו כביש!

מחירי הדלק פשוט לא יאומנו. טנק דלק עולה 100 שקל. אתה נוסע נסיעה שכל כיוון בה שווה פעמיים תל אביב-אילת ובסוף משלם כאילו נסעת בארץ מתל אביב לקרית שמונה.

אחרי נסיעה ארוכה ומספר עצירות לקפה אנחנו כבר ממש קרובים ליעד. שלט סימבולי עם הכיתוב "קליבלנד-אקרון" מקדם את פנינו.

הנמנום של הנסיעה מפנה את מקומו לאדרנלין שמאיים להתפרץ ולצאת משליטה.

הגענו לקליבלנד שעתיים וחצי לפני המשחק. איצטדיון הבייסבול של האינדיאנס מקבל את פנינו.

2

מיד לאחריו מופיע במלוא הדרו ה- Quicken Loans Arena של הקאבס.

2 הקבוצות משחקות באותו הזמן. התנועה כבדה. לוקח לנו חצי שעה למצוא חניה במחיר מופקע (למי אכפת? אני בטירוף!).

אנחנו צועדים ברגל לאולם ואז זה מכה בנו: הפנינג עצום של אלפי אנשים עם חולצות וכובעי הקאבס, דוכני אוכל, פאבים, די ג'יי ולהקת רוק, סלים וכדורים לכל דורש, דוכני קעקועים, איפור בצבעי הקבוצה ועוד… כל זה להזכירכם כשעתיים לפני המשחק!

אני ניגש למאבטח גבוה ועב בשר בכניסה ושואל אותו איפה ה- Media Entrance. עד הרגע האחרון אני עדיין סקפטי (רואים על השיער) ולא בטוח שכל הסיפור הזה הולך לעבוד.

בכניסת המדיה בחורה נחמדה ונאה בשם אליסה מובילה אותי לארץ הפלאות ו – הופ(ס)- אני מקבל את התג, מגיח לפרקט וצופה ממרחק מטר בפריי, תומפסון ומוזגוב מתחממים. פריי מסרב להחטיא ותופר 10 שלשות ברצף בקלות שבה אני אוכל קורנפלקס לארוחת בוקר.

מוזגוב הזה פשוט ענק! נראה שהוא משתייך לשושלת של עוג מלך הבשן.

אני מנסה לגשש עם מספר אנשים לגבי תמונות עם השחקנים אך מובהר לי שזה לא הולך לקרות. כנראה שבשלבים כאלה בפלייאוף העסק קצת יותר לחוץ. לעומת זאת את השחקנים עצמם אפשר לצלם חופשי מקרוב. אני מעיף תמונות וסרטוני וידאו בקצב וולקני.

עוברים לצד של טורונטו. אני מצלם את קארול, דה רוזן ולאורי.

4

לאחר מכן המשכתי למסיבת העיתונאים. דווין קייסי עונה על שאלות. בחדר בין 50 ל-70 איש. הרבה מהם נראים רציניים ומחוייטים עם ציוד מתקדם. אני עם סווטשירט ,סמארטפון וזקן של ספירת העומר…אהבתי את זה שהם מכבדים כל אחד ולא משנה איך הוא נראה. ברגע שהם רואים את התג אתה עובר חופשי בכל המסדרונות ונענה באדיבות על כל שאלה.

מטעמי (במקרה הזה "חוסר טעמי" ) כשרות אני נמנע מלהיכנס למזנון העשיר. נראה שהחבר'ה שם נהנים.

לאחר מסיבת העיתונאים אני חוזר לפרקט ופוצח בסדרת צילומים נוספת. סמית', שאמפרט, קווין לאב וקיירי אירווינג הגיעו להתחמם. ג'יי אר סוויש מצדיק את כינויו. הוא צולף ללא הפסקה. הכדור נכנס חלק ובקושי מזיז את הרשת. החבר'ה האלה מקצוענים אחד אחד.

20 דקות לפני פתיחת המשחק ולברון עוד לא הגיע להתחמם (כנראה זרק לסל לפני שהגעתי). היציעים עדיין לא מלאים.

5 דקות לפתיחת המשחק היציעים כבר מלאים. על הכיסאות ממתינות חולצות ומגבות קטנות של הקאבס. כל אחד מקבל גם צמיד מחליף צבעים שנשלט מרחוק על ידי מפעיל. זה היה מרשים בעיקר בשירת ההמנונים כשההיכל חשוך ובמהלך פסקי הזמן.

מדהים לראות מקרוב את תעשיית ה- NBA. מאות עובדי אבטחה, תקשורת, אתלטים, ילדים שעוזרים לשחקנים להתאמן, עובדי סאונד ווידאו מעורבים בהפקה הזאת. זה באמת מרשים.

אני מבחין במארק ג'קסון וג'ף ואן גנדי בעמדת השידור שלהם ומפרגן גם להם כמה תמונות.

לברון עולה להתחמם עם שאר השחקנים וכשהוא עובר לידי הוא זוכה למטח תמונות וסרטוני וידאו.

אני עולה ליציע העיתונאים ומתיישב במקום שלי. 2 מסכים מקדמים את פניי, אחד לסטטיסטיקות ואחד לוידאו (מסונכרן עם המסכים הענקיים שבתקרת האולם).

6

הצגת השחקנים מתחילה. שואו אדיר של זיקוקים, פיצוצים, להבות אש, מסכי ענק וסאונד אדיר. הכדורסל זה רק התירוץ…

כשלברון מוצג ההיכל רועד. טירוף מערכות.

המשחק מתחיל. דווקא הקנדים מתחילים טוב יותר. ביומבו שולט מתחת לסלים ודה רוזן לא מחטיא. אירווינג ולברון מחזיקים את קליבלנד.

קליבלנד חוזרים חדים מהטיים אאוט. לברון מטביע מאסיסט מצוין של לאב שבעצמו דופק שלשה התקפה לאחר מכן. דה רוזן ממשיך לקלוע מחצי מרחק, טורונטו ממשיכה להחטיא שלשות פנויות ולאבד כדורים. הרבע הראשון מסתיים ביתרון קטן של קליבלנד. בשלב הזה כולם יודעים איך זה הולך להיגמר.

הרבע השני ממשיך את קודמו. פריי ודלבדובה מצטרפים לחגיגה עם שלשות משלהם. הקהל מת על דלי.

בשלב הזה המשחק הופך לגארבג' טיים. לאורי חושך ודה רוזן נרדם.

למרות זאת הכרוז מנסה להדליק את הקהל בעזרת המסך המרכזי והוא משתמש בכל דרך אפשרית כולל ציון תוצאת המשחק של האינדיאנס.

באחד מפסקי הזמן מקרינים קטע וידאו על הנאמנות רבת השנים של אוהדי העיר קליבלנד לקבוצותיהם. זה לא עשה רושם על שליש מהקהל שהתחיל לנטוש את האולם במהלך הרבע הרביעי כשההפרש לטובת הקבוצה שלו הגיע ל-30. מביך משהו…

אני מנצל את ההפסקות לשיחות עם עיתונאי נחמד מקליבלנד שישב לידי. נראה שאוהבים אותנו שם.

המשחק נגמר. האוהדים הולכים לחגוג בפאבים ובמסעדות.

אני יורד לחדר מסיבת העיתונאים. טיירון לו עונה על שאלות ונראה מבסוט.

לאחר מכן אני הולך לחדר הלוקרים שמפוצץ עיתונאים. השחקנים נראים מבסוטים עם מגבות עליהם. אסור לצלם שם. אני מחליף חיוכים עם כמה שחקנים ותוהה אם לברון מבסוט בגלל הניצחון, חוזה מיליארד הדולר שקיבל באותו יום או בגלל שפגש אותי.

בשלב הזה העייפות מכה בי. עוד שניה אני נרדם בעמידה..אני חובר לאחי בחניה, אנחנו יוצאים מהעיר, עוצרים ב- Rest Area שזה מקום בדרך בו משאיות ורכבים עוצרים בלילה ונהגים עפוצים שמים את הראש מבלי לצאת מהרכב. אנחנו משכיבים את המושבים אחורה ונחים שם קצת באוטו לפני שממשיכים בנסיעה. לאחר מנוחה של שעתיים אנחנו כבר חוזרים לכיוון ניו יורק ומקנחים בקניות באאוטלט ג'רסי גארדנס לפני החזרת האוטו.

אין מה להגיד – חוויה של פעם בחיים (בינתיים..) !

Amitlahev

אבא במשרה מלאה, רואה חשבון, שופט כדורסל בדימוס, מכור לפנטזי, גיטריסט בהרכב ובשעות הפנאי (שאין לי) זורק מלא שלשות :)

לפוסט הזה יש 23 תגובות

  1. סחתיין!
    (ומעורר קנאה. עזה)

    * חובה לפרגן לכל מי שמצליח לחמוק מאימון בצאלים. גם אם זה בתואנת "הכלב אכל לי את שיעורי הבית, אז מגיע לי ולת"ם…"

  2. כל הכבוד על 7.5 שעות הנסיעה. בזמנו, ב-1961 עד 1965 כשגרתי ליד קליבלנד, לקח לי 10 שעות להיע לניו יורק!
    שמח שנהנית ותודה על השיתוף בחווייה!

  3. שמח בשבילך ומפרגן, אבל במצב הנוכחי של גמר המזרח, אני מעדיף שבועיים בצאלים עם החום, הזבובים, מנת קרב פג תוקף, ובלי החמשוש באמצע.

    ותודה לדוק' על הפרגון עם האקרדיטציות לחבר'ה.

  4. הכרטיסים שהדוקטור משיג לכותבי האתר מרשים ביותר (וכמובן מהנה לקריאה אחרי שהם מממשים את הבונוס). מקווה שהאנשים ב-NBA יודעים כמה זה משתלם להם.

    קורה הרבה בארה"ב: טיסה הלוך ושוב נ"י קליבלנד (שלפני שלוש שנים קיבלתי בחינם בתמורה לדחיית טיסת פנים אחרת בכלל) עולה ברגיל – כלומר למי שבלחץ – סכום עתק.

  5. כל הכבוד עמית על הכתיבה הכייפית והמשוחררת.

    חמש וחצי שעות על אותו כביש, איזה סיוט !! הרגל שלי היייתה נרדמת ורועדת על דוושת הגז

  6. איזה כיף!

    הנקודה שהכי יושבת אצלי חזק מכשאני הייתי שם זה מה שגם הזכרת – איזה כמות של אנשים יש במעטפת של כל הסיפור הזה בgame day. אלפי עובדים ועוד עשרות אלפי אוהדים ובכלל עיר שלמה (אני ישנתי במלון והגעתי ברכבת לאולם) שיום שלם מתרכזת כולה ב5 אנשים שמנסים לקלוע כדור עור לסל ברזל בשביל ניקוד. זה מדהים.

    1. וכל זה כמעט לא קיים כשלברון איננו . . .
      החשיבות הכלכלית שלו לעיר ולאזור היא ענקית. חבל שזה ככה אבל בערים קטנות כל דרדר הוא פרח

כתיבת תגובה

סגירת תפריט