סיפור מהתיבה על סאגת מאמן התיכון של מייקל ג'ורדן / מנחם לס

פורסם ב - 15. אפר, 2016 ע"י ב - כללי

הספור במלואו: ספורים מהתיבה – האם 'פופ' חתך את ג'ורדן?

(המאמן 'פופ' הרינג ומייקל ג'ורדן כשמייקל היה ג'וניור, ומעריץ גדול של מאמנו)

פרק א'

ספורים מהתיבה (היום לפני 36 שנים): האם 'פופ' חתך את ג'ורדן?

זהו סיפור שכתבתי עליו חלקים פה ושם לעתון 'חדשות' ב-1984, ל'ידיעות' ב-1989, ול'מעריב' ב-1994. כשהסיפור במלואו ניכתב והתפרסם בספורטס אילוסטרייטד בשלהי ינואר, 2012, כתבתי אותו במלואו – עם התבססות על מאמר ספורטס אילוסטרייטד ועל מאמרי הקודמים – לאתר הופס הישן בחודש מרץ -2012.
אחד הדברים הנוראים ביותר שקרו לנו עם המעבר לאתר החדש היה אי היכולת לשחזר ולשמר את הארכיון הישן שהלך לאיבוד. היו בו כמה מאמרים שהייתי מאד רוצה לשחזר כאן אך איני יכול. ישנם ספורים שאסור שיילכו לאיבוד וזה אחד מהם ולכן החלטתי לכותבו מחדש. למרות שזה לא סיפור מקורי אלא סיפור המבוסס על מאמר בספורטס אילוסטרייטד כי רק כותב המאמר מצא את 'פופ' וגילה עליו דברים מדהימים שלא הייתה יודע עליהם בלי המאמר שקראתי, החלטתי להחיותו מחדש כי הוא מאיר את מייקל ג'ורדן באור חדש לחלוטין.
הסיפור הזה שהתפרסם לפני כמעט 3 שנים בספורטס אילוסטרייטד על מאורע שקרה – או לא קרה – ב-31 לדצמבר, 1978, הוא כה מדהים וחשוב שהחלטתי להתיישב ולכותבו כולו מחדש. הוא חשוב ביותר כי הוא מגלה נידבך נוסף – לא דבר להתפאר בו, אבל מצד שני הוא-הוא מה שעושה ממנו מה שהוא וחלק ממיוחדותו – על אופיו של גדול שחקני הכדורסל מאז ומתמיד, ולדעתי הצנועה הספורטאי הגדול מכולם בכל ענפי הספורט בהיסטוריה, מייקל ג'ורדן.
הסיפור ניכתב ע"י ת'ומאס לייק, ואני כתבתי אותו בהתבססות על המאמר פלוס פרטים שידעתי וגיליתי משך השנים. באול סטארס של 1987 ישבתי בנשף הקוקטייל בשולחן אחד עם אימו של מייקל שאף היא הביעה דעתה על הסיפור.

סיפור שהיה וכך היה.

**********
מייקל ג'ורדן היה חבר קבוצה בתיכון בעיירה לייני שהיא פרבר של וילמינגטון במרכז חבל האדמה הנמשך מצפון קרולינה אל תוך דרום קרולינה, וחלק מג'ורג'יה. חבל אדמה זה ידוע בשמו 'קאונטרי הטבק' המתמשך בין קייפ פיר ריבר והאוקיאנוס האטלנטי, בקצה העיר ווילמינגטון בצפון קרולינה.

שתי רשימות נכתבו בכתב יד על נייר מכתבים צהוב שנינעץ ללוח המודעות בכניסה לג'ים עם כמה נעצים. הנעצים הוזזו מכאן לשם כמה פעמים כי אם לא נעצת בחוכמה, הנעץ הסתיר את השם, והשמות נשאו איתם מטען עצום בחשיבותו: אלה שעשו את קבוצת הוורסיטי בכדורסל ואלה שניכשלו. הרשימה השנייה נשאה את שמות שחקני הג'וניור וורסיטי, הצעירים יותר או הנמוכים והקלים מדי הזקוקים לשנה נוספת כדי להגיע ל-'וורסיטי' – בתנאי שהם טובים מספיק.
השמועה התפשטה כבזק: "הרשימה התפרסמה! הרשימה התפרסמה!". נערים עזבו כל מה שעשו ובספיד עצום רצו דרך מסדרונות, ניתרו על 5 מדרגות, ויתרו על המעלית כי ריצה היתה מהירה יותר. העיקר להגיע לרשימה. תארו לכם נערים בני 15 ו-16 המאמינים שחייהם תלויים בתשובה 'בינארית' פשוטה: "כן" או "לא". כמו בכל BINARY SYSTEM אין כאן כל אפשרות אחרת.
אם המילה היא "NO" עתיד שלם, חלום חיים נהרס. העתיד הופך לאבוד, בקוע, ומנופץ תוך עשירית השנייה. אם לצד שמך מופיעה המילה "YES", הרי שזה צעד נוסף לקראת יעד רחוק, חלומי, שלנערים הללו אינו אלא קסם , פלא, וייעוד חיים.
תארו לכם, רק תארו לכם שמקבוצת הוורסיטי של התיכון הזה היעד הבא יהיה אוניברסיטת צפון קרולינה, קלמסון, או צפון קרולינה סטייט. דוק? עבור הנערים השחורים הללו – 95% מתלמידי התיכון, רובם ממשפחות עניות או חד הוריות – דוק היתה רחוקה כמו המאדים אפילו שמבחינה גיאוגרפית היא קרובה לוילמינגטון ב-6 מייל מאשר אונ' צפון קרולינה. דוק אפילו לא היתה נושא לשיחה.
זה שהחליט כן או לא אהב את כל הנערים השחורים. הוא הקדיש להם 24 שעות מכל יום בשבוע. לא היתה שעה מוקדמת או מאוחרת מדי לאלה שביקשו שיתן בהם מבט בזריקת הג'אמפ ב-6 בבוקר ויביע דעתו, או אלה שהוא ידע שהם רעבים והזמין לביתו למרק תפוחי אדמה חם שהכינה אשתו בסירים בגודל של הסירים במטבחים צבאיים. ביתו היה ביתם. ה'פורד מבריק' מודל 1964 שלו היה מכוניתם לנסיעות לרופא או לקניית זוג סניקרס יד שנייה ב- GOODWILL או SALVATION ARMY ב-3-4$, וביתו היתה הבייבי סיטר שלהם רק לפני 10 שנים. הוא לא רק הכיר כל נער, הוא הכיר גם את הדודות והסבתא שבמקרים רבים גידלה אותם בהיעדר האם.
המאמן היה אז גבוה ורזה, והיו אפילו ליחושים בין הזקנות ביציע שהוא GOOD LOOKING. כשהוא ניתקל בבעייה חמורה עיניו שהיו ממילא קרובות אחת לשנייה יותר מהרגיל כווצו עוד יותר ונתנו לו הבעה של נץ המחכה לצעדו הבא. אבל כשהוא חייך, עיניו הוארו, ואפילו שתי שיני זהב ושתי שיניים חסרות לא הצליחו להעיב על חמדת האדם. הוא נשם, אכל, וחי עבור נעריו בקבוצת הכדורסל. הוא היה גם מורה להתעמלות ומלאכה בבית הספר, אבל בגיל 26 "מאמן התיכון הצעיר בתולדות צפון קרולינה" ראה בכל דבר אחר הכרח צדדי לתפקידו האמיתי: מאמן הכדורסל שהיה גם אבא, גם דוד צעיר, וגם חבר של שחקניו. הוא גם לא נראה מבוגר הרבה מהם.
לשם כינויו 'פופ' היתה מין קונוטציה פטריאכית, אבל קלינטון הרינג לא היה PATRIACH; הוא היה צעיר שחי ונשם כדורסל, ונערי הקבוצה היו הדבר החשוב לו ביותר בחיים, כולל אשתו. הוא היה יותר אח מבוגר ממאמן, וגם יכולת הכדורסל שלו היתה נעלה על זאת של רוב שחקניו. הוא שמר על כושר משחק ופעם אחרי אימון קלע 78 זריקות פאול רצופות לעיני כל שחקניו. ההתערבות היתה על בקבוק קוקה-קולה שהוא זכה בה כשקבר את הקליעה -50 הרצופה.
אלה שהיו באימוני 'לייני היי' בוילמינגטון וחזו ב-24 נערים רצים ומנתרים לא תיארו לעצמם שאחד מהם יהפוך לגדול שחקני הכדורסל מאז ומעולם לא רק ב-'לייני', ולא רק במדינת צפון קרולינה, אלה בייקום כולו. השחקן שפעם שאל אותו עתונאי יפאני אם יכול להיות שהוא אלוהים. אז הוא היה סתם עוד ילד רזה בן 15 בגובה 1.84 מ' בשם מייק ג'ורדן, שניסה בכל כוחו ומאודו לעשות את הוורסיטי.

למעשה, דייסון סטרובורי – אחד מעוזרי המאמן – נישבע שעד לאותו יום בו פורסמה הרשימה הוא לא ידע מי זה מייקל ג'ורדן, והוא לא זכר אותו מהאימונים.

**********

כמעט כל הממורביליה ממשרדו של קלינטון 'פופ' הרינג ניגנבה מזמן. כל פיסת נייר, כל צילום, כל דו"ח – הכל נעלם כי כל דבר הפך לחתיכת הסטוריה ששווה כסף בעולם הטריוויה. אבל ת'ומאס לייק, כותב המאמר ב-SI, גילה שהיו שני כוכבים בקבוצה, הגארדים הג'וניורים דייב מגי וג'יימס ('ספוטניק') ביטי. הם קרעו את כל מי שעמד נגדם בעונה שעברה, ועתה הם אפילו טובים יותר. לייק מצא אחרי חיפושים רבים בבית הספר, בספרייה המקומית, ושיחה עם וותיקי העיר שמצא פה ושם שברוסטר של קבוצת 1978-9 היו 10 סניורים. הם הכירו את שיטת המשחק של פופ, וכן הם שיחקו משך שנים – כמו מייק ג'ורדן בעצמו – תחת אירל 'פפה ג'ק' ג'קסון ב-BOYS CLUB את שיטת ה-"RUN & GUN" שהיתה גם השיטה של פופ – כאילו משחק פרוע של שטיפת כל הפארקט במין בלגן, אבל בלגן מאורגן עם שיטה ועקרונות.

פופ העדיף שחקנים ששיחקו תחת 'פפה ג'ק' כי הם באו אליו כמעט מוכנים והוא לא היה צריך להתחיל מההתחלה איתם. אחד מהשחקנים שלמד את השיטה מפפה ג'ק – בנוסף לפופ עצמו – היה לא אחר ממדוברוק למון, לימים כוכב העל והשחקן הידוע ביותר מכל שחקני ההארלם גלוב טרוטרס!

לפופ היו שחקנים אבל דבר אחד לא היה לו: SIZE. בכל קבוצת התיכון לייני 'באקס' לא היה שחקן אחד מעל גובה 1.89 מ'!

לפני פרסום השמות, המאמנים התכנסו בחדרו הסגור של פופ והתדיינו משך יותר מ-20 שעות על איזה שמות להכניס לרשימה הראשונה, רשימת "A" (הוורסיטי) ועל איזה שמות להכניס לרשימת "B" – הג'וניור וורסיטי, ועל איזה שמות לכתוב "NO". הדפים הודבקו על לוח ההודעות בכניסה לג'ים, אולם שעבר חידוש ודקורציה שלמים מאולם חשוך ומושבים נוטים ליפול, לאולם סופר-מודרני ל-2,000 צופים, וחדרי כושר עם המכשירים המודרניים והיקרים בנמצא, והנושא היום את השם "מייקל J ג'ורדן ג'ימנסיון", אחרי שהסופר סטאר תרם כמה מיליונים לחידושו.

מייקל היה צעיר רזה בן 15, ובימים ההם זה היה מאד נדיר לסופומור לעשות את רשימת הרוסטר בוורסיטי או הג'וניור וורסיטי. היה רק יוצא מין הכלל מלבד ג'ורדן – הלו הוא חברו של מייקל לירוי סמית' – בכל שנותיו של 'פופ' הרינג כמאמן, וזה היה ג'ורדן. פופ מודה שזה לא היה בגלל כשרונו המיוחד, אלא בגלל שהטריינר של הקבוצה סטיב ווילוקסינג אמר לו שלדעתו מייקל יגדל תוך שנה לגובה 1.90 ותוך שנתיים לגובה 2.00 מטרים.

מייקל רץ הביתה ופרץ בבכי ללא מעצורים. לא בגלל שהוא מצא את שמו ברשימת הג'וניור וורסיטי, אלא בגלל שהוא ראה את שמו של חברו הטוב ביותר, אף הוא סופומור בשם לירוי סמית' ברשימת הוורסיטי. הוא לא יכול היה להאמין למראה עיניו. הקנאה השטלתה עליו והוא בכה משך שעות כשאימו ואביו לא מצליחים להרגיע אותו.

משך 30 השנים הבאות מייקל הפך לקולקטור של EMOTIONAL WOUNDS. שומר טינה, קנאה, משטמה, ועוינות של כל שחקן שהשיג מה שלא היה לו. הוא הפך לקוסם של הפיכת עובדות ודמיונות למסקנות שהיו חבואות רק בתוכי תוכו, מסקנות ראויות או דמיוניות – לא משנה – כל זמן שהם סיפקו למנועיו דלק עם סופר אוקטן שאיפשר לו לעוף טוב מכולם וגבוה מכולם.

משך כל הקריירה שלו הוא החליט על אפיזודה או חזון כעובדה ומציאות, ולא היה כוח בעולם לשכנע אותו שהריאליות והאקטואליות לא מסתדרים בדיוק עם דעתו ואמונתו. כשהוא החליט שמישהו הוא אוייב – הוא הפך לאוייב לחיים. כשמישהו איים לגנוב לו תואר או הישג, מייקל החליט שהוא אויב, יריב, ואפילו נבל שהוא – מייקל – חייב לחסל.

מהיכן התפתח החוש והצורך לחסל כל מתנגד, ולסובב כל ארוע כך שיתאים לאפיזודה המתאימה לו, אצל צעיר שגדל בבית נורמלי לחלוטין (או לפחות ידוע כבית נורמלי) עם אב ואם מהשיכבה הבינונית-פלוס לא מובן לי, ואולי יום אחד יקום מקצוען שיחליט ללמוד את מה שדחף את מייקל ג'ורדן יותר מכל אחד אחר (בעולם הספורט לפחות!) להיות הטוב והגדול ביותר. צורך כזה להיות "THE BEST" מתפתח בד"כ אצל ילדים חסוכי אהבה וחום בגיל צעיר ורך – וזה לא מתאים למה שידוע לנו על ילדותו של מייקל, אבל לך תדע.

מצד שני, מה שמעניין יותר עתה הוא לא הצורך הנפשי לדחף להיות הגדול מכולם ולדרוס כל יריב בדרך, אלא הדחף הלא רגיל עצמו, ומה הוא גרם לעומדים בדרכו, שאחד מהם היה – כנראה – פופ בכבודו ובעצמו.

פרק ב'

מייקל לא נחתך מהכדורסל ע"י פופ, אבל מייקל האמין – או כך רצה שנאמין – שהוא "נחתך" מהקבוצה. אילו באמת 'נחתך' – כפי שמייקל מאמין עד היום – לא היתה לו הזדמנות לרבנג' כזה ענק נגד מאמנו. הוא לא 'נחתך'1 הוא רק נירשם ברשימת הוורסיטי, בשעה שחברו הטוב ביותר לירוי סמית' עשה כסופומור את הוורסיטי. מייקל לא יסלח זאת ללירוי לעולם, כאילו היתה זו 'אשמתו' שפופ בחר בו לוורסיטי.

אני לא מבין – ולא אצליח להבין – את טענת מייקל (עד היום!) שמאמנו בתיכון חתך אותו מהקבוצה, בשעה שהוא כיכב ועשה פלאים ממש בג'וניור וורסיטי. דייויד הלברסטראם כתב בביוגרפיה שלו על מייקל "PLAYING FOR KEEPS" שבגלל מייקל, משחקי ה-J.V הפכו פופולריים יותר ממשחקי הוורסיטי. מייקל שנא כל כך את קבוצת הוורסיטי שהוא רצה לשחק נגדם ולרטשם, יותר מאשר יריבות מבתי ספר אחרים. ברור שהמאמנים סירבו לבקשתו למשחק בין ה-"V" וה-JV".

לירוי סמית' וכל ה-"V" היו מגיעים מוקדם לחזות במשחקי ה-JV ולראות את ג'ורדן משחק. "הוא נראה לי תמיד נותן הכל ב-JV כדי להראות במשחקו כמה הבמאמנים טעו. הוא לא התגבר על הטרוף שניכנס בו עד שהעבירו אותו ל-V בעונה הבאה.

למרות שלמייקל היתה ונשארה בעייה עם לירוי, כשמייקל הועבר ל-V הוא ולירוי הפכו לחברי קבוצה מצויינים. "ה-ONE-TWO CLUTCH" הטוב בכל התיכונים בצפון קרולינה", לפי דין סמית', מאמנה הדגול של UNC. לירוי המשיך ב-UNC-שרלוט, ואז כמה שנים באנגליה, צרפת, גרמניה, יארגנטינה. לירוי הפך למין "יריב" של מייקל ומכל חברי קבוצתו, לירוי נשאר מין פצע כואב בבטנו של מייקל על שניבחר ל-V והוא לא, וזה נמשך ולא פסק להטרידו גם אחרי 6 אליפויות NBA. לירוי עשה את ה-V ומייקל לא. זה דבר שאלוקים ייאלץ לרדת איתו לקבר. אלה המכירים את מייקל מקרוב – ואין רבים כאלה – טוענים שלירוי היה אחת הסיבות שמייקל הפך להיות מה שנעשה ממו. בגלל שהוא עשה את ה-V ומייקל לא. אחרת אולי לא היה לנו את המייקל שאנחנו מכירים.

אז החלטה של פופ ועוזריו עזרה למייקל להפוך להיות למה שהוא נעשה, ולירוי לא יודע זאת, ופופ בוודאי ובוודאי לא יודע זאת. ומייקל לא ודה בזאת לעולם.

*********

כשמייקל עזב ליוניברסיטי אוף נורת' קרולינה (UNC) פופ נעלם. אנשים עדיין ראו אותו פה ושם בוילמינגטון, שרלוט, וגרינסבורו. כש-NBA ENTERTAINMENT הגיעה ב-1988 לצלם את הסרט "COME FLY WITH ME", מאמן לייני היי היה פרד לינץ'.

איש לא מוכן להודות החלטה של מי היתה זו לעשות מפרד לינץ' 'פופ' הרינג, מאמן לייני היי, אך כמובן שכשפופ אבד ואיננו, זה היה טוב להכנסות מהסרט לעשות מפרד פופ. הוא מופיע בסרט ומודיע קבל עם ועידה, "אני חתכתי את מייקל ג'ורדן מהקבוצה כשהיה סופומור, ולא היה לי מקום בסגל בשבילו". יצרני הסרט טוענים להגנתם שפרד לינץ' היה שם ב-1978, ולכן חלק 'מההחלטה', אך ת'ומאס לייק גילה – ופרד חינץ' הודה בלית ברירה כשהוא טוען שהוא עשה רק מה שנאמר לו, שהוא לא היה כלל בוילמינגטון ב-1978, ולמעשה נחת שם לראשונה ב-1980.

הסרט שהפך פופולרי ביותר – וה-TOP SELLING SPORTS VIDEO OF ALL TIME כולל קטע מפרדי לינץ' הטוען "חתכתי את מייקל ג'ורדן מהקבוצה", והשקר הפך ל'אמת' ידועה ומקובלת, בזמן שהמאמן שלא חתך את ג'ורדן נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, ומייקל – שידע את האמת, או אחרת הוא מוגבל בשיכלו – אהב את הסצינה של "המאמן שחתך את ג'ורדן מקבוצת התיכון".

זה הרי מוסיף ל-BRAND, ומוסיף פילפל ל-"ממלכת ג'ורדן". זה מתאים כמו כפפה ליד לסיפור. של מייקל על מייקל.

זה היה לפני 25 שנים.

תומאס לייק החליט שעליו למצוא את קליפטון 'פופ' הרינג, מאמנו האמיתי של מייקל ג'ורדן, ויהי מה.

'פופ' לא רצה להיראות כהומלס, וביקש מכותב המאמר לייק לקנות לו חולצה ומכנסיים 'כדי שאראה כבנאדם'

פרק ג'

החיפוש של כותב המאמר ת'ומאס לייק אחרי מאמנו של מייקל ג'ורדן המתיכון 'פופ' הרינג החל ביולי לפני שנתיים וחצי. אחד משחקני הפוטבול של וילמינגטון סיפר ללייק שהוא ראה את פופ יושב באיזה פארק המואוכלס ברובו ע"י הומלסים ליד דאונטאון וילמינגטון. ללייק נודע שפופ גר פעם בגרייס סטריט, שבסופו נמצא פארק קטן עם שולחן לפיקניקים. לייק מגיע לרח' גרייס ומוצא FOOD MARKET ולידו נערים מעשנים סיגריות, ג'וינטס, ובירה ממבשלת בירה זולה שני בלוקים משם.

כן, אומר אחד הנערים, פופ מופיע כאן כל כמה חודשים, זורק כדור דמיוני לסל דמיוני, והוא מציע ללייק לנסות את רח' 6 פינת קרוס תחת הגשר . לייק מגיע ל-"CREATIVE HAIR SALON" שם יושב גבר גדל מידות עם CD בגודל ארגז חלב האומר, "פופ? כולם מכירים את פופ כאן בברוקלין (מסתבר שלאזור ניתן שם כינוי 'ברוקלין' ואיש לא יודע מתי, איך, ולמה). כאן הסבא שלך מכיר את הסבא שלו. והסבא-רבה היה עבד בפלנטיישיון 'הארבל' שהיה בצד השני של הגשר, שם אפשר למצוא את פופ מדי פעם. POOR OLD POP. הוא נתן לעצמו לרדת. איש לא בטוח עם דעתו בראשו". ואז הוא שואל את לייק אם הוא יכול 'TO SPARE' A COUPLE OF DOLLARS' על האינפורמציה, לשלם על התספורת. לייק נותן לו חמישייה.

לייק מגיע לצד השני של הגשר שם עדיין קיימת הכנסייה REVIVAL CENTER CHURCH שהעבדים היו מתאספים בה כל יום ראשון לשירי 'גאספל' עם תקווה לימים טובים יותר.

"WHAT THE HELL ARE YOU LOOKING FOR?", לייק שומע קול. הוא זורק מבט ורואה גבר לבוש מדי חיל רגלי מימי וייטנאם שותה ג'ין מכוסית פלאסטיק. הג'ין אף הוא תוצרת מקומית ורובו לאנשים המסתובבים 'בברוקלין' ויש להם 2-3 דולארים לקנותו מבקבוק ישן שנישטף ומדבקת יד מודיעה שזה "גין לשכונה".

_"אני מחפש את קוץ' פופ הרינג. האם אתה מכיר אותו?"

-"מכיר אותו? הוא היה פעם האיש החשוב ביותר בברוקלין. BEST COACH EVER WAS. כן, הוא עובר כאן מדי פעם. תמיד הולך מהר ונעלם. יכול להיות NICE MAN ויכול להיות VERY MEAN".

הווטרן ממלחמת וייטנאם הסובל בוודאי מאיזה ליקוי שכלי אף הוא אומר ללייק שהוא מכיר אשה בשם BAY WAY, ובייוויי יודעת איפה פופ. הווטרן ממלחמת וייטנאם יכול לסדר ללייק פגישה מחר עם בייוויי, אבל 'סידורים ואינפורמציה לא באים חופשי בזמנים קשים כמו היום' . עבור שטר בן 20 הוא יכול לסדר פגישה. הפגישה נקבעת למחרת תחת עץ אלון בבית הצבוע וורוד ברח' גרייס.

לייק מגיע למיפגש אבל לא מוצא אף אחד תחת עץ האלון. הוא ניגש לדלת בה כתוב "דפוק לפני שאתה ניכנס". הוא דופק. בייוויי יוצאת החוצה. אשה גדולת מימדים עם פרצוף רציני הדורש (ומקבל) RESPECT. לייק מנסה להיות אדיב ככל שהוא יכול. היא רוצה לדעת מי מחפש את פופ ולמה. הוא אומר לה שהוא כתב של ספורטס אילוסטרייטד והוא עובד על סיפור הקשור לפופ ומייקל ג'ורדן. בייוויי מבקשת מלייק לחכות וניכנסת לבית הישן והמט לינפול.

-"פופ מסרב לצאת", היא אומרת.

-"תסבירי לו שזה מגזין לאומי, ואני בטוח שהוא יודע טוב-טוב מה זה ספורטס אילוסטרייטד, ולמגזין יש תקציב על כל סיפור, ופופ עלול לקבל שכר על 'נתינת אינפורמציה' שזה חלק מהתקציב". לייק מסביר לה שזה עלול להסתכם בכמה מאות דולארים.

-"חכה כאן".

בעבור רבע שעה היא יוצאת עם פופ. גבר בן 59 הנראה כבן 70-75. בלתי מגולח ולבוש סחבות. הוא מבקש מלייק שיחזור למחרת כדי שיהיה לו צ'אנס להתגלח ולהתלבש, ושיבוא עם מכוניתו כי פופ רוצה לקחת אותו לסיבוב בעיר.

למחרת פופ מופיע מגולח, לבוש טי-שירט לבן מפוליסטר, מכנסיים אפורות מגוהצות, ונעליים מבריקות מציחצוח חדש. הוא ניכנס לשברולט אימפלה השכורה של לייק, לוחץ יד, ומתיישב.

-"אפשר לשים איזה מוזיקה? לא חשוב מה. רק לא מוסיקה קלאסית. כל דבר רק לא תזמורת פילהרמונית".

-"מה בקשר ל-'BONES?"

-"BONES איז פיין וויז מי"". והם יוצאים לדרך.

לפני שלייק מצליח לשאול שאלה ראשונה, פופ כבר עונה על השאלה העשירית: "מאשימים אותי שחתכתי את מייקל ג'ורדן מהקבוצה בתיכון. זה לא נכון. כשאתה נחתך אתה לא שייך יותר לקבוצת הכדורסל. קבוצת הכדורסל היא וורסיטי וג'וניור וורסיטי. 24-30 צעירים המחולקים לשתי קבוצות ועוברים מקבוצה לקבוצה ע"י שהמאמן רושם אותם למשחק של הוורסיטי או ה-JV. ג'ורדן ניבחר לקבוצה, אבל בתחילה חשבתי שיעזור לו יותר להיות ב-JV".

לייק נידהם. הוא היה בטוח שפופ יהיה מבולבל, ואולי אף שיכור, אך הנה הוא בהיר לחלוטין ועונה בברור לשאלה שעדיין לא נשאלה. משך 4 השעות שלייק בילה עם פופ בפגישתם הראשונה, פופ היה צלול ובהיר ללא כל סימן ממחלת הבפרנוייה ממנה הוא סובל.

הנה הסיפור כיצד קלינטון 'פופק' הרינג נחתך מהמשחק שהוא כה אהב. ספור לא פחות מרתק מסיפור ההצלחה המדהימה של מייקל. בין משפחת ג'ורדן לבין הרינג היה עמק ענק של הבדל סוציו-אקונומי. מייקל בא ממשפחה מסודרת, אביו מנהל בג'נרל אלקטריק ואמו פקידת בנק ראשית. MIDDLE CLASS טיפוסי. פופ, מנגד, נולד לאם חד הורית בת 17 שסיימה רק בי"ס עממי. כשאחותו בת ה-13 אלנור ילדה את ביתה, 4 דורות (לעתים 5) גרו באותו בית קטנטן עם שני חדרי שינה. מדי כמה חודשים אחד מבני המשפחה היה עושה את נסיעת ה-90 מייל לעיר גלודסבורוו בליווי, ומרצונו (או רצונה) ניכנס לטיפול לצ'רי הוספיטל, למחלקה של "ASYLUM FOR COLORED INSANE" – בגלל המילה INSANE התרגום הוא "בית משוגעים לשחורים".

המשפחה סבלה ממחלה מנטלית גינטית שהתפתחה בד"כ בגיל מאוחר. רק יחידים מקרובי הדם ניצלו מהמחלה. היה ברור שכולם סובלים מסוג של פרנוייה, אבל הדיאגנוזה המדוייקת לא היתה ידועה אז. אמו של פופ היתה אם מצויינת כשהיה ילד, אבל ב-1986 כשהיא בת 51, היא התקיפה שוטר עם קרש ממוסמר שהגיע לבדוק אם היא ממשיכה בבדיקות השבועיות שהיתה חייבת בהן לפי החלטת השופט. במשפטה היא טענה להגנתה שכל מה שהיה בארנקה היו 7 דולארים ולא היה לה כסף לרכישת התרופות שהיתה זקוקה להן לשמור על שפיותה.

בבית כזה גדל פופ, וזה הישג לא יאומן ממש שהוא סיים תיכון עם ממוצע טוב מספיק לקבל מילגת כדורסל בצפון קרולינה סנטרל, קבוצת דיביזיה I, אם כי לא ברמה של צפון קרולינה או דוק. ב-'סנטרל' הוא החליט שבגלל גובהו (הוא היה 3'6) סכוייו לשחק כמקצועני גדולים היו יותר בפוטבול. הוא הפך לקוורטרבק של קבוצת הפוטבול והוא הוביל את 'האיגלס' לאליפות ה-'מיד איסטרן אתלטיק קונפרנס'. קבוצות מקצועניות התעניינו בו, אבל הוא לא הוזמן לאף מחנה אימונים.

הוא חזר הביתה עם תואר B.A בחינוך גופני ומדע ספורט, ויפהפיה בשם שרה בגובה 0'6 ששיחקה כדורסל בצפון קרולינה סנטרל, ותפרה לו את הטוקסידו לחתונתם. הוא קיבל ג'וב כמורה התעימלות ועוזר מאמן כדורסל בניו הנובר היי. בתם פקוויטה נולדה ב-1977. פופ דאג לקחת את בתו לביקורים אצל אימו שמחלתה המנטלית החלה להשפיע עליה יותר ויותר.

כשמשרת מאמן הכדורסל בלייני-היי התפנתה, פופ הגיש בקשה וקיבל את הג'וב. זה קרה כמה חודשים אחרי הולדת ביתו.

אצל פופ לא היה כל הבדל בין עבודתו וחייו החברתיים. ביתו הפך לביתם של השחקנים. הוא דאג לכל מצוקותיהם, וכמה היו באים לאכול קבוע בביתו כי בביתם פת הלחם היתה רק במשורה. מייקל עצמו אהב לבוא לבלות כמה שעות בביתו של פופ.

בשנת הסופומור מייקל כיכב בקבוצת ה-JV, ובשנת הג'וניור הוא היה הראשון שפופ העביר לוורסיטי. לא היה כל סימן לאיבה, עוינות, או משטמה בין מייקל לפופ. אם היתה בעירה מוסתרת של שאט נפש ונקמה בתוכי נפשו של מייקל, איש לא ידע עליה, והיא לא יצאה החוצה בשום פנים או צורה. לא היה כל סימן של נוטרות בין מייקל לבין פופ, שפופ היה מודע לה. מה שקרה למייקל – שנת סופומור כ-JV ואז ג'וניור וסניור בוורסיטי, היה המעבר של כל שחקן. היחידי שעשה את הקפיצה הישירה לוורסיטי בשנת הסופומור היה לירוי סמית'.

למעשה, מייקל נהג לבוא לביתו של פופ לשחק SPADES, ולשחק עם ביתו פקוויטה. פופ סיפר ללייק שמייקל אפילו הזמין פעם אותו, אשתו, וביתו, לכניסייה של משפחת ג'ורדן בקצה השני – העשיר – של העיר, ומייקל אהב לשחק עם פקוויטה כי היאט היתה כאילו 'האחות הקטנה' שלמייקל לא היתה אף פעם. פופ נתן לג'ורדן – ולא לאף אחד אחר – את המפתחות לג'ים כדי שמייקל יוכל להתאמן לבדו על הזריקה שלו, ואפילו את המפתחות למכוניתו כשמייקל היה צריך נסיעה למקום מסויים כששני הוריו עבדו ולא היתה מכונית בבית.

פופ ידע שמייקל הוא שחקן עילאי, יחיד ומיוחד במינו. כשקורה דבר כזה ויש לך סופר סטאר בקבוצתך, הצורך לאמן 11 אחרים – ועוד קבוצת JV – הוא לא קל כי הסופר-סטאר דורש כל כך הרבה זמן לעצמו ובעצמו. למשל, פופ ייעץ למייקל כיצד לענות לכל מכתב מה-200 שקיבל ממכללות שונות. פופ החליט שהוא ייתן למייקל את הזמן שלו, אבל מייקל יצטרך להרוויח כל דבר תוך כדי עבודה והוכחה שמגיע לו. כשמייקל עשה שטות במשחק – פופ לא היסס להוציאו ולהסביר לו את השגיאה. מייקל חצי הקשיב, חצי לא הקשיב, אבל שפת גופו כאילו אמרה' אולי תפסיק לבלבל לי את הביצים ותכניס אותי חזרה למשחק?'

המחשבה של פופ באי הכללתו של מייקל בוורסיטי כשהיה סופומור היתה שעדיף למייקל לככב בג'וניור ווטרסיטי מאשר לחמם את הספסל בוורסיטי. אבל אצל מייקל כנראה התגבשה הדיעה שאם פופ לא ראה את כשורונו כבר כשהיה בן 15, "אז אולי הוא לא ראוי ולא טוב מספיק לאמן את מייקל". מייקל האמין שהוא-הוא למעשה היה זה שעשה לפופ שם, ואםן לא הוא – אז פופ היה מסיים כעוד מאמן אלמוני של קבוצת תיכון בצפון קרולינה. זה למעשה לא היה נכון: פופ הרינג הצליח כמאמן לפני מייקל, ואחרי מייקל. לייני הגיעה לחצי גמר הדיביזיה ב-1977-8 וב-1978-9. אבל ב-1979-80 כשג'ורדן היה הכוכב של 'הבאקס' וקלע במשחק אחד 51 נקודות ובשני 55, לייני היי ניצחה פחות משחקים מאשר לפני זה עם פופ, ובלי ג'ורדן. כשג'ורדן היה סניור, פופ נתן לו להוביל את הקבוצה, אבל עם ג'ורדן כמנהיג הקבוצה לא הצליחה להגיע ליותר מחצי גמר הדיביזיה – המקום שהגיעה אליו גם בלי ג'ורדן. במשחק הקובע נגד ניו הנובר מייקל קלע 'רק' 26 אבל החמיץ שני פאולים עם 33 שניות לסיום שהיו יכולים להביא נצחון, אבל עם ההחמצות ניו הנובר הישהתה את הכדור וניצחה.

לפופ היתה את עונתו הטובה ביותר שנתיים אחרי שמייקל עזב כשהוא הגיע עם 'לייני-היי' לגמר התיכונים במדינה, בפעם הראשונה בהסטוריה של התיכון. במשחק חצי הגמר נגד הוק-היי לייני הובילה ב-12 נק' עם 90 שניות לסיום. פופ הוריד את כל החמישייה והעלה את כל הספסל. עוזריו יצאו מדעתם. 'המשחק עדיין לא גמור', הם צעקו לעברו. "יותר חשוב לי שכולם ירגישו שהם חלק מהעניין". לייני ניצחה ב-11.

את הגמר לייני הפסידה על 5. מייקל – שהיתה זו שנת הדראפט שלו אחרי השנתיים בצפון קרולינה, לא צילצל ולא שלח פיתקת איחולים לפופ או לקבוצה. לא שמעו ממייקל מילה אחת על ההישג של הקבהוצה – גמר אליפות התיכונים של צפון קרולינה! ישנם אפילו אלה המאמינים שמייקל כעס 'כיצד לייני-היי היעיזה להגיע לגמר בלעדי' ולכן התעלם מההישג לחלוטין.

היה זה המשחק האחרון של פופ כמאמן.

עוד לפני משחקי חצי הגמר והגמר השחקנים החלו להתלחש ש-"COACH POP TALKS TO HIMSELF". הפרנוייה החלה לכבוש חלקות טובות בנפשו, ומדי פעם הוא הרגיש שהוא מאבד את יכולתו להתרכז. הוא החל להתלונן שעוזרי המאמנים פועלים תחתיו ונגדו, ויש להם תכנית עם השחקנים לפוטרו, ושגונבים לו דואר המיועד לו. פופ היה רק בן 31.

המחלה הגינטית של המשפחה התעוררה.

פרק ד'

פופ החליט בעצמו שהוא לא יכול לאמן יותר, אבל אולי הוא יכול להמשיך להיות מורה. אך מקרה מוזר בו הוא איים להרוג את המנהל היה הקש ששבר את גב הגמל. בית הספר נתן לו הזדמנות להיכנס לטיפול לבית החולים 'הנובר ממוריאל' לשבועיים, אבל כשחזר היה עוד מקרה אלים בחדר המורים, ונאמר לו שמשרד החינוך נותן לו צ'אנס לעזוב מרצונו את בית הספר ולא לחזור, אחרת ייאלצו לפנות לתובע המחוזי.

הוא ביקש רשות להיפרד משחקניו, ועזב. יום למחרת הובא פרד לינץ' כמאמנה החדש של הקבוצה.

פחות משבועיים אחרי זה אשתו שרה ובתו עזבו אף הן. אשתו שרה תמיד אהבה אותו.היא אהבה את האישיות הנוחה, והייחודיות של מזגו החם והנעים. הוא תמיד כיבד והעריץ אותה. כשהיא הכינה לו סטייק עם תפוחי אדמה, זה תמיד היה "הסטייק הטוב ביותר בעולם", והאיטריות היו 'הרכות והטעימות מהצד הזה של המיסיסיפי".

אבל בהדרגה מאומה לא היה טוב מספיק. מאומה לא היה לטעמו.

היא התחננה לפניו שיסכים לטיפול מקצועי במצבו הנפשי. היא כבר ידעה שהוא סובל מפרנוייה סכיזופרנית כשהוא לא הפסיק להתחבא כי "השכן ממול מרגל עליו עבור קוריאה הצפונית", ובחג המולד הוא שתה בקבוק וודקה שלם והפך לראשונה לאלים ופראי שאיים לפגוע בה כי גם היא "חלק מהחבל הסובב אותו ורוצה לחסלו בתלייה".

וכך, בארבע השנים שבהן מייקל הפך לאלוף אולימפי, אול סטאר הקולע עונה אחת 37 נק' בממוצע והופך להיחשב כשחקן הכדורסל הטוב ביקום, מאמנו בתיכון פופ הרינג הפך לייצור חולה, מוזר, בעירו שלו שפעם היה גיבורה, ומאחר וכבוד עצמי עדיין היה לו, הוא החליט להיעלם ולהיחבא מאנשים. היתה תקופה בה הוא חשב שאולי ריצה תרפאו ממחלתו. ישנם ספורים על פופ הרץ עם זוג נעלי סניקרס מרופטות, מכנסי התעמלות קצרות, וגופייה למרחקים שנשמעו מוגזמים: 80 מייל. פעם רץ לעיירה סנידויידסוויל וחזרה, 120 מייל

הוא קיווה שהמאמץ הבלתי יתואר והסבל שבריצה יבריא אותו. הוא ידע שהוא חולה והוא ניסה SELF MEDICATION. הריצות המגה-קילומטראז'יות הללו הורידו 40 ק"ג ממשקלו והוא הפך מין טיפוס רזה מוזר, הרץ יומם ולילה ותמיד לבדו, וכמה שיותר רחוק מאנשים המכירים אותו. לפעמים, אם במקרה היה עובר ליד מכרים שקראו בשמו הוא היה מחייך, בא אליהם, מחבק את כולם, ומאחל רק טוב וברכת הלורד על כולם, ופעמים אחרות הוא לא היה מגיב כאילו אינו מכירם. פעם אפילו התנפל בגסות על אדם שקרא את שמו.

עברו עשר שנים. פופ, אמו, ואחותו לחמו קרב ללא תקווה במחלת נפש שאין לנצח בה. התקווה היחידה היתה להשתלט על המצב בתרופות מודרניות, אך הסביבה בה חי פופ, וראיית עולמו לא הירשו לו להיות חולה תחת פיקוח מתמיד ותחת שליטה ופיקוח, ולפי הוראות הרופא.

לפופ לא היה כל קשר למייקל ג'ורדן. אבל ב-1994, OUT OF NOWHERE, לפתע פופ קיבל הזמנה ממייקל ג'ורדן לטוס לשיקגו לחגוג את שנות ההצלחה שלו עם הבולס. ההזמנה הגיעה איכשהוא לד"ר קונלי, שהיה חבר קבוצתו של מייקל, והיום רופאו האישי של פופ (שהיה כמובן מאמנו בתיכון). ממש לפני קבלת ההזמנה אימו של פופ ניפטרה מאנאריזם בעורק האאורטה, ואחותו התנפלה על פקיד בדואר עם סכין ונורתה פעמיים בבטן ושכבה בבית חולים במחלקת חרום במצב אנוש.

ד"ר קונלי המריץ את פופ לטוס. היתה זו תקופה של כמה שנים בהן פופ לקח את התרופות עם משמעת עצמית, ותקופה בה הפסיק גם לשתות. אולי לא הפסיק, אבל שתה בשליטה. פופ היה במצב רוח די טוב וקונלי שיכנע אותו לטוס.

-"אני מקווה שאעמוד בזה", אמר פופ.

פחדו? שמייקל יציג אותו כ-"המאמן הטוב שלי שהיה לי כמו אבא, אבל המאמן שחתך אותי מהקבוצה בתיכון לפני שהחזיר אותי כג'וניור". לפופ עניין "המאמן שלא מצא את ג'ורדן להיות טוב מספיק בשנת הסופומור אבל שינה את דעתו שנה אח"כ" היה אחד הדברים המפחידים, מעליבים, ומשפילים מכל דבר אחר. זה היה נידבך נוסף מהמחלה, אבל פופ ידי שהוא אף פעם לא חתך את ג'ורדן מהקבוצה, ופחד שמא זאת היתה הסיבה להזמנתו ע"י ג'ורדן 'ככה פתאום'.

פופ עלה על המטוס ונחת בשיקגו.

זה נכון שהבולס שילמו את כל הוצאות הטיסה. זה נכון שהם איכסנו את פופ במלון יקר ליד האולם. זה נכון שהוא אכל חופשי, והוזמן לערב בו הועלתה גופייתו של ג'ורדן למרומי התקרה, ופסלו המרהיב ניגלה לעולם.

אבל זה גם נכון שמייקל חיבק את 'פופ', והציגו כ-'מאמן-האב' שלי מהתיכון. וזה גם נכון שמייקל השתמש בהזדמנות זו להעלות רשמית ולפני כל העולם את ה-GRIEVANCE שהוא סחב בתוכו מאד 1977 – 17 שנים תמימות – נגד מאמנו. (המילה GRIEVANCE בעברית היא תלונה, קובלנה. אבל באנגלית היא הרבה יותר: היא גם האשמה, הטלת דופי, ומחאה. קובלנה ותיגר).

מייקל ג'ורדן אמר אז מילה במילה בפני אולם מלא ב-20,000 צופים, ובצילום 'חי' לפני מצלמות ה-TNT שצילמו את המאורע לכל העולם. בזמן שהוא מחבק את פופ – מאמן מזדקן וחולה שזה עתה איבד את אימו, ואחותו פצועה אנושה – ונותן לו שעון יקר כמתנה על תרומתו בעשיית מייקל למה שהוא היום, מייקל אמר:
"כל מאמן שהיה לי לימד אותי דברים שמאמנים אחרים לא לימדו אותי. כל מאמן תרם את תרומתו המיוחדת לעשייתו של מייקל ג'ורדן מה שהוא היום. אחד מהם הוא קלינטון 'פופ' הרינג, מאמני מהתיכון שהיה הראשון והאחרון אי-פעם לחתוך אותי מקבוצה כי הוא חשב שלא הייתי מספיק טוב!"

שקר וכזב, ומייקל ידע זאת. אבל כבר כתבתי על מייקל שהיתה לו יכולת ליצור מציאות משלו ולהציגה כאמת לאמיתה.

ומה קרה? כאילו כבדיחה, 20,000 אנשים ב-UNITED CENTER שורקים וצורחים 'בוז' למאמן קלינטון 'פופ' הרינג על שהיה מטומטם מדי ולא ידע מספיק, והחמיץ את גדולתו של ג'ורדן. בוודאי עוד איזה 40 מיליון בארה"ב וברחבי העולם שחזו בתכנית חשו אותה הרגשה כלפי המאמן הרזה שרצה לקבור את עצמו, ושהרגיש באותו רגע שקרקע העולם נישמטת מתחת רגליו.

ג'ורדן המשיך: "אבל מה שאנשים לא יודעים היא העובדה ששנה אח"כ הוא היה אוסף אותי מביתי לאימונים ומחזיר אותי הביתה, וכשהורי לא היו בבית, אשתו פרסה שולחן לפני ונתנה לי מכל טוב, 'רק כדי שאוכל לנתר יותר טוב'.

צחוקים, צחוקים. מייקל צוחק. כולם צוחקים. רק פופ נמצא באותם רגעים בעולם אחר. עכשיו הקהל ששרק בוז לפני דקותיים, מוחא כף ומריע למאמן "שהודה על שגיאתו בזמן". מייקל לא רוצה להפסיק. הוא מחבק את פופ ואומר בקול רם: "הוא ידע שהוא שגה אבל הוא היה גבר מספיק להודות בשגיאתו. הוא הכיר בטלנט שלי, וכל מה שהוא עשה כשהייתי ג'וניור היה לתקן את השגיאה שעשה לא בגלל רוע לב, אלא בגלל טעות של תום לב".

כל מה שפופ זוכר הוא שמשהו במוחו לא הפסיק לטרטר: "לא נכון. לא חתכתי אותך. היית בקבוצה כמו כל אחד אחר. כמו כל הסופומורים מלבד לירוי סמית שהיה 2.01 מ' כבר בגיל 15…לא חתכתי אותך. איך אתה יכול להעליב אותי מול כולם ולומר שחתכתי אותך?…

פרק ה'

17 שנה עברו מאז. פופ אומר לתומאס לייק: "זאת היתה הפעם האחרונה ששמעתי ממייקל ג'ורדן!"

לייק שואל את פופ ביום המחרת, בפגישתם השנייה, אם לדעתו מייקל מעריך מה הוא עשה עבורו כמאמן.

לייק מתבייש לומר 'לא', אבל כמה מחבריו שעתה הצטרפו לשיחה עונים במקומו. מלבד ב-2005 כשמייקל החליט לשים את האותיות "C" ו-"H" ליד הלוגו של 'AIR JORDAN SINKERS" תוצרת 2005, הוא לא נקף אצבע לעזור לפופ. אפילו ממכירת הנעל עם ראשי התיבות של שמו של פופ הוא יכול היה להפריש כמה אלפי דולארים לשלם את החשבונות הרפואיים של פופ שלא שולמו, ולכן התרופות הפסיקו להגיע.

-"אולי ג'ורדן לא ידע?"

-"או, הוא ידע גם ידע. היו מספיק אנשים שפנו אליו, וביניהם דוקטור קונלי".

פופ עדיין מנסה להגן על ג'ורדן.

"אתה יודע מה?, הוא אומר ללייק. "אני בטוח שג'ורדן חושב 'אולד פופ' הוא בסדר. יש לו ג'וב, הוא מסודר. וכשיפסיק לעבוד יש לו פנסיה מהימים שלימד בתיכון וממה שהוא מרוויח עתה. זאת ההבנה שלי. אני בטוח שמייקל חושב ככה".

-"אז כיצד אתה מרגיש עם 'ההבנה' שלך, פופ?" – דואל לייק.

-"האמת היא שהתרגלתי לעובדה. הייתי יכול להשתמש בעוד מעט אקסטרה לרפואות, אבל אני חי ואני מסתדר".

לפני 12 שנה פופ קיבל מעט כסף. צ'ק על $40,000 מהממשלה. דבר ראשון שעשה היה ללכת לבנק. הוא רצה הכל בקש. הוא קנה מכונית יקרה שלא הצליח לשלם עבורה את הביטוח, נתן פה קצת שם קצת לחברים מהפארק, ותוך 6 שבועות לא נשארה פרוטה מהכסף.

פופ מקבל צ'ק חדשי מביטוח לאומי ופנסייה קטנטונת מהתיכון. למזלו של פופ ישנו גריידי, סרג'נט בגימלאות מהצבא שהכיר את פופ כשהיה מאמן, והוא החליט להיות האופוטרופוס שלו. הוא השכיר לו טריילר קטן שיש בו חימום אבל לא מזגן ב-$100 לחודש, והוא נותן לפופ $60 דולאר לשבוע לאוכל והוצאות אחרות, ו-$150 דולאר לחודש לתרופות. כמה מהכסף הולך לוודקה וויסקי גריידי לא יודע ולא רוצה לדעת. הסידור מספיק עבור פופ לקחת את התרופות, וזה בתנאי שהוא לא מבזבז את הכסף בבאר ליד הפארק כשהוא מזמין את חבריו 'לשתייה או שתיים'.

לייק רוצה לדעת מה קרה עם בתו של פופ.

"היא היתה משוש חיי. אבל יום אחד היא ואמא – אשתי נעלמו. חיפשתי אותן בדורהאם, בצ'פל היל, ולא מצאתי אותן".

מי שהיתה פאקוויטה הרינג היא עתה פרופסור פאקוויטה ירבורו, פרופסורית ומנהלת המחלקה לחינוך באוניברסיטת נורת' קרולינה סנטרל. לייק השיג אותה בטלפון: "כן, אני שומרת קשר עם אבא עם מכתב פה ושם וכרטיס ברכה לחג המולד. אני לא מצלצלת כי אין לו טלפון. מאמי? היא אף פעם לא אמרה מילה רעה אחת על אבא. אבל אמא לא קמה ועוזבת יום אחד ללא סיבה. אני מאמינה שהיתה סיבה רצינית למה אמא עזבה".

פאקוויטה גרה רק 130 מייל מאבא אבל ראתה אותו רק פעם אחת ב-2005 בלווייה של אמה שרה. האם ניפטרה פתאום בגיל 52 מסיבה שלא מצאו. פופ הגיע ללווייה, והיה עוד גבר בתור לומר ניחומים לבת. כשהגיע תורו, הוא שאל את פאקוויטה 'את יודעת מי אני?'. היא ניענה בראשה 'כן', וזה היה זה.

"לכל אחד מאיתנו יש את החיים שהוא בונה לעצמו. הוא שם ואני כאן, וזה בסדר איתי," אומרת פאקוויטה.

לייק לוקח את פופ לטיול בחוף.

"פופ, אתה יודע מה הבעייה הרפואית שלך? אתה יודע מה היתה הבעייה של אמך?".

למרות שלפופ ישנם רגעי בהרות מחלטת הוא מסרב לקבל את העובדה שהוא חולה בפרנויה סכיזופרנית.

"זה שקר! זה לא נכון!".

לפי פאקוויטה, זאת היתה הסיבה שאמה שרה עזבה אותו. לא בגלל שהיה חולה אלא בגלל שסירב להודות שהוא חולה.

-"אז אתה לא לוקח תרופות? לא רואה פסיכיאטור?"

-"לא!" עונה פופ.

כבר כמה שנים שהוא לא לוקח תרופות.

הרפואה שלו היא היום מאלט ליקר. משהו בסדר גודל של בירה מבחינת אלכוהול.

-"אני לפעמים אפילו מצליח להרגיש מאושר. חברים מהעבר מגיעים מדי פעם, ואיזה שחקן שאימנתי. הם מזמינים אותי לארוחה. אני מסתדר עם עצמי, וכשאני 'רע' אני מסתגר בבית וסובל לבדי".

הגיע השעה להיפרד. לייק משאיר לו כמה שטרות של מאה "עבור האינפורמציה ועבור הסיפור".

-"כיצד לסיים את הסיפור עם מה שמייקל אמר, שאתה חתכת אותו?"

-"אני לא מעוניין לדבר על זה יותר".

-"מה עוד אני יכול לעשות עבורך לפני שאנחנו ניפרדים?"

-"פיצה פיי ושישיית מאלט ליקר לא יכולים להזיק".

הם פונים לעבר 'פיצה האט' לקנות את הפיצה.

פרק ו'

ב-11 לספטמבר, 2009 מייקל ניבחר להיכנס להיכל התהילה.

נאומו החל בתודות לאמו, אביו, ומשפחתו, לפני שהוא הגיע לביזנס של טרוניות, קובלות, וקיטורים. נראה היה כאילו מייקל הרגיש שזה הזמן להכניס לכולם שפגעו בו כפי שמגיע להם,מבלי לשמור שום דבר בבטן. הוא התחיל עם חבר קבוצתו בצפון קרולינה 'באז' פטרסון ניבחר שלא בצדק לפניו כ-"שחקן התיכונים" בצפון קרולינה. הנה שחקן שזכה בלך תדע כמה MVP ב-NBA, והוא חייב להתלונן על בחירת 'שחקן השנה בתיכונים' ב-1979! אז הוא זוכר (ומתלונן) שמאמנו האגדי בצפון קרולינה דין סמית' לא הירשה למייקל להיות חלק מתמונת השער בספורטס אילוסטרייטד בגלל שהיה פרשמן. ואז יש לו טענות לבעל הקבוצה של הבולס ג'רי ריינסדורף על שלא הירשה לו לחזור לשחק בפלייאוף מוקדם מספיק אחרי ששבר את רגלו.

ואז הוא מכניס למאמנו דאג קולינס על שלא הירשה לו לשחק בטורניר הקיץ בהארלם; לפאט ריילי על שאסר על צ'ארלס אוקלי ופט יואינג להיפגש עם מייקל בבארים בניו יורק או בשיקגו אחרי משחקים נגד הניקס 'כי אני הייתי אוייב'. והטענה הגדולה ביותר למנכ"ל ג'רי קראוס על שאמר ש"הבולס כקבוצה ניצחה את יוטה בפלייאוף", ולא הרגיש צורך להזכיר שאמנם הקבוצה ניצחה, אבל מייקל היה זה שהסכים לסכן את בריאותו ולשחק עם שפעת קשה במשחק הששי נגד יוטה. והוא גם לא שכח להזכיר את עוזר המאמן של הבולס טקס ווינטר שאמר לפני משחק האליפות נגד יוטה שאין את האות "I" במילה "TEAM", ומייקל הזכיר שאמנם זה כך, אבל יש "I" – 'אני' – במילה "WIN"!

או, כן. הוא גם לא שכח להזכיר שהגארד של יוטה ביירון ראסל אמר יום לפני הגמר שהוא 'יכול להגן על מייקל', ולכן, לפי מייקל, "היה עליו לשלם את המחיר"!

המסר היה ברור: מייקל הוא מנוע שהדלק המניע אותו הוא "חוסר כבוד". חוסר כבוד לבעלי קבוצה, מאמנים, עוזרי מאמנים, חברי קבוצה, ויריבים.

ועתה, אחרי הכל, ג'ורדן שומר את המילה הסופית ללירוי סמית'.

זוכרים אותו? חברו הטוב ביותר של מייקל, שפופ העז להעלות לוורסיטי ואת ג'ורדן לשמור לוורסיטי לשנה הבאה ובינתיים ללמוד ולהתקדם בJ.V? פופ הסביר שלירוי היה עילוי גופני שהגיע לגובה 2.01 מ' בגיל 15, ולקבוצת הוורסיטי לא היה גובה.

סיפור הרודף אחרי פופ, ולירוי, כבר 30 שנה.

סיפור שלירוי לא מדבר עליו, ונותן לאחרים לדבר עליו. הוא תמיד התייחס לסיפור בחן ובחסד, למרות שהוא ידע טוב-טוב שג'ורדן לא "נחתך", אלא רק העלאתו לוורסיטי נידחתה בעונה אחת.

אבל לירוי המשיך להתקדם בעולם העסקים והספורט אחרי כמה שנות משחק באירופה ודרום אמריקה, והוא לא יכול להכחיש את סיפור "הפופ שחתך את ג'ורדן", כי החברה שהוא עומד בראשה, ה-HLS ENTERTAINMENT קשורה לבראנד של מייקל, ושואבת מקורות כספיים ממנה, פלוס קשרים אחרים.

הוא הסכים להתראיין לסיפור ואז ביטל את הראיון. גם מייקל סרב להתראיין ע"י ספורטס אילוסטרייטד לפני פרסום הסיפור עם הכותרת, "האם האיש הזה באמת חתך את מייקל ג'ורדן מקבוצת התיכון"?"

מייקל אמר בסיום נאומו: "לירוי סמית היה השחקן שעשה את הקבוצה בשעה שהמאמן פופ הרינג חתך אותי – ולשמחתי הוא כאן לחגוג איתי את כניסתי להיכל!".

כמובן שהוא היה שם. כמו דין סמית'. כמו רייננסדורף. כמו קולינס. כמו ריילי. כל האנשים שתרמו דלק משלהם ע"י שפגעו 'בגדול מכולם', ובכך הוסיפו דלק למנוע ההתעופפות.

מייקל מסיים עתה: "הוא כאן. הוא עדיין 2.03 מ'. המשחק שלו לא השתנה הרבה. אבל הלירוי הזה התחיל את כל התהליך. הייתי חייב להראות לו, ולמאמן שחתך אותי, איזו טעות קרתה כאן. כשהוא עשה את הקבוצה הייתי חייעב – חייב ממש – להוכיח לו שאני טוב ממנו, ולהוכיח לקוץ' פופ הרינג שאני טוב ממנו. רציתי להוכיח לפופ ש-'DUDE, YOU MADE A HUGE MISTAKE'.

"ועכשיו כולם יודעים את השגיאה שנעשתה".

פרק ז'

מייקל לא הזמין את פופ למסיבת היכל התהילה. הוא לא רצה אנשים שבורים שם, והוא לא רצה אנשים היכולים להכתים את הסיפור עם האמת. הוא סרב ומסרב כל השנים לעזור לפופ כספית. האם זה בגלל שפופ לא הסכים אף פעם לעקם את האמת כמו לירוי, כי זה היה הדבר ההגיוני לעשות אם אתה רוצה יחסים טובים עם מייקל?

לייק עומד לעזוב. הוא שואל את פופ מה הוא עוד יכול לעשות עבורו. הוא אומר שקופסת פיצה ושישיית מאלט ליקר יעזרו.

הם ניכנסים לפיצה הוט. פופ פוגש שם אחד שהוא מכיר.

"היי, קוץ', זה אתה שחתך את מייקל ג'ורדן! GOOD FOR YOU!".

"NO. IT IS A LIE PEOPLE CONTINUE TO TELL",

אבל הוא עדיין מושיט לאדם את אחד מששת המאלט ליקר שלייק נתן לו.

*************************************

דעתי בנושא:

אולי לחובב הכדורסל המזדמן כל הסיפור מסתכם ב-"אז מה הסיפור אחרי הכל? לא סוף העולם!" אבל לנו, החיים ונושמים ספורט, זה לא סתם עניין קליל של "ביג דיל, חתך או לא חתך את ג'ורדן. את מי זה מעניין?".

עובדה שזה היה הדבר האחרון שמייקל ג'ורדן דיבר עליו בנאום היכל התהילה שלו. עם כל התוארים, האליפויות, ומדליות הזהב שהשיג, העובדה שלירוי עשה את הוורסיטי והוא לא, עדיין לא מניחה לו, והוא חוזר על 'הטעות' של המאמן שוב ושוב.

אבל בינינו, זאת לא היתה טעות. המאמן לא חתך את מייקל מהקבוצה. הוא חשב על העתיד ומה יהיה טוב יותר לג'ורדן. בדיעבד הסתבר שפופ הוסיף למנוע של מייקל דלק באוקטן הגבוה ביותר שאולי עדיין בוער שם.

כולם שוכחים את פופ, שגם לו ישנם רגשות. הוא היה מאמן שהגיע לגמר התיכונים של צפון קרולינה ללא מייקל, והוא היה מאמן גאה ששחקניו היו חשובים לו מכל. אילו באמת טעה וחתך את ג'ורדן – ניחא. אבל הוא לא טעה, וזה שקר שנבנה לכאילו מציאות כדי שיתאים לתמונה הגדולה שמייקל מעדיף לצייר על חייו.

אני שמח שלייק איפשר לנו לשמוע את הצד של פופ בכל הסיפור, וסיפורו של לייק הוא הסיפור המוכיח שחור על גבי צהוב ברשימת שחקני קבוצה "A" ורשימת שחקני "B" שמייקל לא נחתך.

אולי לייק הגזים במקצת בתאור שלילי של ג'ורדן, אבל כשהמאמר יצא לאור, ופופ קרא אותו, אולי משהו שהטרידו משך 30 שנה ירד מעט בכובדו מנפשו הרעועה. רק עבור זה טוב שהמאמר ניכתב.

אחרי המאמר קרה עוד מקרה שדחף את לייק לכתוב מכתב אישי למייק.
מכתתבו של לייק ת'ומאס למייקל ג'ורדן (עליו לא קיבל תשובה):

 

Dear Michael Jordan,

I heard Pop Herring was in jail so I drove up to see him the other night. You remember Pop, your basketball coach at Laney High in Wilmington, N.C. The man who opened the gym at 6 a.m. so you could work on that jumper. The man who let you borrow his car and had you over to his house and treated you like a son. The man who put you on jayvee in your sophomore year. Didn't cut you, as you always said after that, although at the time it probably felt like a cut. I guess it still does, or did in 2009, when you were inducted into the Hall of Fame, and you addressed Pop directly without actually using his name and said, regarding his failure to put you on varsity, "I wanted to make sure you understood: You made a mistake, dude."

Well, it was your mistake. You used what should have been a joyful occasion to call out a man for something he did not actually do. A sick and indigent man at that. As we both know, Pop's life fell apart after you left town. Not his fault. A disease ran in his family, paranoid schizophrenia or some such thing, and he started acting strange, and he lost his job, and his wife, and his daughter, and pretty much everything else. Took to drinking, as you or I might do in similar circumstances.

Did you help him? Not in the past 18 years. He and his friends say the last time you saw him was 1994, and no one from your camp has come forward to dispute this. That was at a celebration of you in Chicago, and you introduced him to your fans as "the first guy to ever cut me," and they booed.

Were you unaware of his plight? I guess it's possible, or at least it was until last January, when Sports Illustratedpublished my story about him. Someone on your staff must have read it. I hoped you would reach out to him then. A visit or a gift or something. But no. It's been seven months, and Pop and his friends say there's been no sign of you.

A terrible thing happened after the article came out. A man who had been staying in Pop's tumbledown old house was charged with killing a young woman and burying her in the yard. Pop was arrested too, because he was drunk and difficult when the police showed up, but he had nothing to do with the killing. Let me repeat that: He had nothing to with the killing. I confirmed this with the District Attorney's office. The bad guy was a serial rapist, one of many shady characters hanging around that house, and Pop was incapable of keeping him out. This is something that happens when you're mentally ill. People take advantage.

Here's another thing that happens when you're mentally ill. You have trouble organizing your life. You miss a court date or two, and the judge issues a bench warrant, and pretty soon the cops come and throw you in jail. This is exactly what happened to Pop. He was living with a criminal because he is mentally ill. He was drinking because he is mentally ill. Nothing against the good people of the New Hanover County justice system, but this much is true: Clifton "Pop" Herring went to jail because he is mentally ill. Recently I called his landlord and heard he'd been back in jail since July 14. No one would bail him out. So I got in the car.

"This is my 24th day," he said, on the telephone, through the glass. He did not seem angry. In fact he was jovial, as usual, and he asked me how my little girl was doing. I told him fine, and he said good, and then he asked a favor. He said the charges had been cleared up that afternoon in court, and he wasn't sure why they were keeping him here, and he wondered if there was anything I could do to get him out. They were treating him just fine, but he didn't want to spend one more night in a cage.

"I got my stuff ready to go," he said.

I said I would go see about it. Sure enough, the charges had been resolved. All except one, a failure to appear. The bond was $100. I had no idea what I was doing. Never bailed anyone out before. Checked my wallet and saw forty bucks.

There's an ATM over in the corner, a deputy sheriff said.

So I went over and took out another hundred. My own money — not from a Sports Illustrated expense account. It felt wonderful. Like you, Mike, I had profited from Pop's story, and I figured this was the least I could do to pay him back. I slid five twenties under the glass at the magistrate window and the guy gave me a receipt and told me to bring it to the deputy at another window.

"Go in the lobby and wait for him," the deputy said. "Be about 20 minutes."

Pop came out in his secondhand clothes, old jeans and an old gray T-shirt, and he said something grateful about the jail officials having laundered them. He was hungry, and so was I. We drove downtown to The George on the Riverwalk. Pop got a seafood platter with fried shrimp, fried flounder and fried oysters. It looked delicious, better than my shrimp and grits, and he let me try some. Then I took him home.

Mike, I know you can't fix Pop. But you can help him. He helped make you, and now you are a very rich man. Here's what you could do for Pop. You could buy that tumbledown house from Pop's landlord. You could tear it down and build a new one. Nothing fancy. Just a nice little one-story structure that won't blow over next time a hurricane comes through. You could hire a caretaker for this house, preferably two or three. These caretakers would keep the place clean, because Pop can't, and they would keep the shady characters outside, because Pop can't, and they would bail Pop out of jail next time he's caught with an open container, and they would make sure he shows up for court. His niece and his landlord do a lot for Pop, but they both have their own busy lives, and from time to time he falls through the cracks. You could pay people to always catch him. You could even hire his landlord and his niece, so they wouldn't have to work other jobs, and I'm sure they would treat him right.

Fine. I know I'm dreaming here. Asking too much. Well, there are smaller things you could do. Cheaper things. You could hire an exterminator, so Pop could turn on the stove or take a dish from the sink without seeing a swarm of small dark bugs. You could buy him a dishwasher. You could buy him a bed-frame so he wouldn't have to sleep on a mattress on the floor. Pop is a sentimental man, keen on mementos, and he keeps his New Hanover High Most Valuable Player 1969-70 basketball trophy on the mantle in his bedroom. The thing is so old and corroded that it's about to fall apart. You could pay a few bucks to have it restored.

I saw Pop the next morning, getting a shave and a haircut at Washington's Barber Shop. He was talking about getting some new clothes so he could get a girlfriend or two. You could buy him new clothes. I looked down at his feet, at his off-brand white sneakers, stained with water and mud, laces so old they were turning to fuzz. Mike, this would be the easiest of all. No money to spend. Just a phone call to your friends at Nike. You could tell them your old coach needs a new pair of shoes.

 

Sincerely,

Thomas Lake

מכתב תגובה ללייק ע"י דין ספירס, אחד מכתבי ה-ESPN המכובדים ביותר (שלדעת הכותב הגזים ב-BASHING של מייקל):

The Cheap Seat

Sports Illustrated writer oversteps in bashing Jordan

Tuesday, August 14, 2012 at 1:16 by Dan Spears

At the beginning of 2012, Sports Illustrated published a fascinating article by Thomas Lake on former Laney boys basketball coach Pop Herring. One that I thought was both well-written and open-ended because of how it portrayed both the protagonist (Herring) and attempted to make an antagonist out of Michael Jordan.

Well, earlier Tuesday, Lake finished the job, calling out Jordan in a online “letter” for not helping Herring in the past and present during time of need. Upon learning that Herring was back in a local jail, Lake returned to Wilmington and bailed Herring out.

My thoughts? I think Jordan has taken wrong steps in the past with his choice of words and his defiant attitude toward his time at Laney.

And now I think Lake has taken a misstep of his own.

As journalists, our job to write stories that bring readers as close as possible to a subject, making them feel the blood, sweat, tears, nerves

we all read good things in the first place. Sometimes, a little part of us is left with the subject, and vice versa. It is the blessing and curse of being allowed that deep access into a person’s life. Because while we need to be fully invested in order to produce the greatest story, we also must pull back from that access at some point, as well.

This time, Lake’s investment got the better of him. And that’s too bad.

Did Lake do a good thing by helping Herring out? Without question. Has Pop Herring had an incredibly tough, bizarre life? Yes. It is tragic? You could say yes. But is it Jordan’s fault? No way. And saying he’s a lesser person because you forked over the $100 in bail money and he didn’t is … well, it’s wrong.

Jordan has provided plenty of ammunition to his critics in the past. But this isn’t one of those reasons.

Sincerely'

Dan Spears

Tags:

24 תגובות ל - “סיפור מהתיבה על סאגת מאמן התיכון של מייקל ג'ורדן / מנחם לס”

  1. למר מנחם היקר

    16. אפר, 2016
    02:21

    מנחם קראתי את הפוסט הזה בעבר ושוב עכשיו, פוסט מופלא, שמראה את ההבדל העצום בין מייקל השחקן הענק למייקל האיש הקטן.
    היכולת של מייקל ליצור לעצמות מציאות דמיונית זה כנראה מה שהפך אותו לשחקן שהוא היה, אחוז טירוף שהניצחון מעל לכול. פרט לסיפור הזה יש לו עוד כמה דמיונות שהפכו למציאות בראשו כמו שאיזיה תומאס הקפיא אותו באולסטאר. זה הבעיה שנמצאת אצלנו בגיבורים האמריקאים גורד'ן שהיה חרא של אדם היה אהוב על כולם לעומת לברון גיימס שאדם הרבה יותר מוסרי וטוב ממנו וסובל משנאה שאני לא זוכר מאז השנאה לקארים.

    Reply to this comment
    • מנחם לס

      16. אפר, 2016
      04:47

      את קרים לא "שנאו". היתה תקופה שהמיליטריזם שלו דחה כמה אנשים, אבל אני לא זוכר "שנאה" ממשחת אליו.

      Reply to this comment
  2. גיא

    16. אפר, 2016
    03:00

    זה סיפור ארוך ומורכב. אני כשונא פופוליזם מושבע, לא יכול להשתכנע מהמאמר הזה.

    נקודה ראשונה : ג'ורדן נעלב, זה לא משנה כוונותיו של הקואץ׳ זה נתן לו דרייב.
    מקודה שנייה : קואץ׳ פופ הזה, לא רוצה לעזור לעצמו, זה הלא הסיבה שאשתו ובתו הפרופ׳ (שכותב המאמר משתפך עליה) לא מסייעים לו, ועזבו אותו, אז למה מייקל נחשב ככזה אגומנייאק שהוא לא עוזר, הרי בתו עצמו לא יכולה לסייע.
    נקודה שלישית: המאמר כתוב בצורה כזאת יפהפייה. שאפו !

    Reply to this comment
    • למר מנחם היקר

      16. אפר, 2016
      03:31

      התגובה של john שהגיב בעבר תסביר לך הכל
      "למייקל תמיד היה מציאות משלו. כמו הסיפור עם אייזיה באול סטאר הראשון שלהם. הטענה המגוחכת שאייזיה "הקפיא" אותו. אשכרה ראיתי את המשחק. יש את כולו ביוטיוב. כל הקבוצה לא חפשו את מייקל כי היה רוקי וכוכב עולה. המסירה הראשונה במשחק למייקל הייתה מאייזיה. לארי בכלל לא הסתכל עליו. אבל אייזיה היחיד שלא השתפך עליו בראיונות ולכן החליט שהוא האוייב. אחר כך בסדרה עם דטרויט ששיחקה איתו קשוח. הפיסטנס שיחקו כך מול כולם. גם פיפן ספג מהם אבל מייקל החליט שזה אישי נגדו. וכך נמנע מאיתנו לחזות באייזיה מקבל את הכבוד של הדרים טים. כנקמה של מייקל.
      שחקן פרנויד ששרף מאות אלפי דולרים בהתערבויות גולף עם גורמים עבריניים.
      מצד שני היכולת לברוא לעצמו מציאות כנראה הפכה אותו לשחקן הכי רצחני אי פעם. מייקל לא היה צריך את הסווגר של מג׳יק. הוא נתן מבט אחד והשומרים שלו שיקשקו. כי כל הערה או פרצוף או אפילו סל שקלעו עליו במשחק פריסיזן הפך למשהו אישי. למזלו רוב שנתיו היה מוקף במאמנים ומנהלים טובים ויציבים ושחקני משנה שידעו לחיות איתו. חלקם טענו שחטפו השפלות וצעקות קשות ממנו.
      אולי זה מסביר למה לעולם יהיה מנהל גרוע עם עין גרועה בבחירת שחקנים. מלחיות בסרט קשה לזהות כישרון ולטפח אותו. מרשימת השחקנים שפיספס יכלו להרכיב קבוצה לא רעה…"

      Reply to this comment
      • מנחם לס

        16. אפר, 2016
        04:49

        יש לו עכשיו קבוצה לא רעה בשרלוט…

        Reply to this comment
        • רביד אראל

          16. אפר, 2016
          16:39

          דוק הוא לא בנה אותה, הוא רק הבעלים

          Reply to this comment
          • רועי ויינברג

            16. אפר, 2016
            17:35

            מי שבנה אותה הוא ריץ' צ'ו, אחד המנג'רים הכי פחות מוערכים בליגה, יחד עם סטיב קליפורד המעולה.

    • למר מנחם היקר

      16. אפר, 2016
      03:32

      לשמור טינה לאדם חולה 20 שנה רק מראה אישה איש קטן גורדן לעומת השחקן הענק שהיה.

      Reply to this comment
      • avri

        16. אפר, 2016
        12:48

        ממש לא נראה לי שג'ורדן שומר פה טינה. זה הרבה יותר נראה כמו משהו שמייקל מתייחס אליו כאל אנקדוטה משעשעת מהעבר. כמו שאיינשטיין היה מספר על איך המורים שלו מהיסודי חשבו שהוא דביל.

        Reply to this comment
        • למר מנחם היקר

          16. אפר, 2016
          19:42

          להשפיל מישהו חולה שדאג לו והיה אצלו בן בית לפני 20000 צופים זה התהנגות דוחה בכל קנה מידה אפשרי.

          Reply to this comment
    • Ish

      16. אפר, 2016
      04:01

      אתה לא השתכנעת שג'ורדן משקר כשהוא מספר שהוא נחתך ע"י המאמן שלו בתיכון?

      Reply to this comment
      • avri

        16. אפר, 2016
        12:52

        זה לא שקר. זה בדיוק כמו שבנבא זורקים שחקן לשנה שקבוצת הדי ליג – זו אמירה ברורה שאתה לא מספיק טוב בשביל, ואתה לא חלק מהקבוצה הראשונה.

        מהתגובות פה יוצא שאני מגן על מייקל. שיהיה ברור, אני די מתעב את הבנאדם אבל לא נראה לי שהסיפור הספציפי הזה, או התגובות אליו, משקפות משהו.

        Reply to this comment
        • רביד אראל

          16. אפר, 2016
          16:39

          זה ממש לא מקביל לזריקת שחקן מהנבא לדי ליג כי זה מרמז על ירידה ברמה, בסיפור נאמר שיש קבוצה לפרשמנים וקבוצה לשאר השכבות ושג'ורדן כפרשמן היה בקבוצה של הפרשמנים.
          אז כן ג'ורדן משקר.

          Reply to this comment
        • Ish

          16. אפר, 2016
          21:38

          טוב, יש לך הגדרה מאוד מעניינת לשקר

          Reply to this comment
  3. אלון

    16. אפר, 2016
    03:43

    שני ה-Sg הכי גדולים ששיחקו את המשחק היו גם האנשים הכי קטנים ששיחקו אותו…

    Reply to this comment
  4. Ish

    16. אפר, 2016
    03:59

    "שקר שנבנה לכאילו מציאות כדי שיתאים לתמונה הגדולה שמייקל מעדיף לצייר על חייו" – מוטיב חוזר במיתוס של מייקל ג'ורדן. נכון גם לגבי מה שחסידיו מעדיפים לצייר על חייו והקריירה שלו.

    Reply to this comment
  5. נחשון שוחט

    16. אפר, 2016
    12:06

    וואו. איזו כתבה. קראתי בשקיקה. תודה רבה!
    (כנער בשיקגו ב1987, גדלתי על הפרסומת של וילסון שבה ג'ורדן סיפר שנחתך מהקבוצה בתיכון ולא התייאש. ב קרה שלי נחתכתי מהפרשמן טים, פור גוד).

    Reply to this comment
  6. avri

    16. אפר, 2016
    12:46

    מנחם, הסיפורים מהתיבה שלך זה פשוט אוצר. פשוט ענק.
    אני לא משתכנע מהסיפור הספציפי הזה שמייקל הוא איש קטן. אני חושב שהרבה ממה שמייקל אמר בשני הנאומים שמוזכרים פה נאמר די בהומור שאנחנו, כמעריצים, לוקחים יותר מידי ברצינות. אם אני מחבק מישהו ומספר בו זמנית לחבר'ה איזו אנקדוטה על איזה מניאק הוא היה פעם, ברור שזה עם חיוך.
    ברור גם שפופ צריך המון עזרה, וברור גם שמייקל, עד היום הספורטאי הכי רווחי בתבל, יכול היה לזרוק לו איזו קצבה חודשית בלי שום בעיה. חבל שהוא לא עושה את זה.

    Reply to this comment
  7. שמחי .

    16. אפר, 2016
    17:32

    ג'ורדן הוא עוף מוזר .
    לא יודע עד כמה באמת מישהו מבין אותו , ועד כמה מיקל בכלל מעונין שיבינו אותו כי המסתורין הוא חלק מהקסם והרוח שלו .
    מה בדיוק קרה אז עם המאמן ומה בדיוק הוא באמת חושב לא ממש ברור כפי שממש לא ברורה ההתנהלות שלו לא בתקופתו כשחקן ולא בתקופתו הנוכחית או מה פתאום הוא מגיע לועידת עסקים בשארלוט מקבל פרס ומתחיל לבכות כמו ילד קטן ?
    אישית לא הצלחתי להבין אותו מעולם , אבל ברור לי כי שחקנים בקבוצתו לא שנאו אותו ואפילו אהבו והעריכו .
    להוציא את הוראס גראנט הוא לא הרחיק שחקנים מהקבוצה , פיפן העריץ אותו שנים .
    הארפר כוכב ענק רצה לשחק איתו ,כנ"ל רודמן עוד עוף מוזר , הטענה ששיחקו איתו רק שחקנים בינוניים ממש לא נכונה .
    עוף מוזר בטוח ימשיכו לכתוב עליו עוד כי האיש מענין , ויודע להפתיע הבחירה שלו בג'רמי לין השנה בחירה שהוכיחה עצמה והיכולות של שארלוט ממשיכים להפתיע .
    ג'ורדן לא טיפש אבל הוא מוזר .

    Reply to this comment
  8. רועי ויינברג

    16. אפר, 2016
    17:37

    סיפור מעולה ואני שמח שיצא לי לקרוא אותו בפעם השנייה. אני לא מבין למה ג'ורדן/נייקי לא תורמים לו משרה כלשהי או זורקים לו קצת כסף כל חודש, זה רק ישפר את המותג שלו (MJ עדיין מכבד את המאמן ש"חתך אותו בתיכון" לפי המציאות שלהם).

    Reply to this comment
    • למר מנחם היקר

      17. אפר, 2016
      01:03

      כיוון שזה העולם האמיתי שבו קפיטלסטים חזירים שולטים בעולם, ומייקל גורדן עם כל הכבוד הוא השחקן הכדורסל האנוכי מכולם,שחקן שלא רק לא השתמש בכוחו כדי לסייע לאוכלסיה ,להביע דעה עם הטענה שגם רפובליקנים קונים נעליים(בניגוד ללברון קארים מגיק…) אלא גם השפיל אדם חולה שדאג לו. הסיפורים בחדר ההלבשה על הרודן מייקל גורדן היו ידועים, ועם כל הכבוד למייקל גורדן השחקן שהוא הספורטאי הגדול מאז ומעולם הוא אחד האנשים הדוחים ביותר שהיו בענף הכדורסל.

      Reply to this comment
  9. יושי

    18. אפר, 2016
    22:29

    רק עכשיו התפנתי לקרוא את הכתבה הזאת אבל נהניתי מאוד, תודה רבה מנחם.

    Reply to this comment
  10. יוח

    19. אפר, 2016
    00:07

    מעולה

    Reply to this comment

הגיבו