ארבעה שחקני עבר זוכרים את קובי / תירגם שייקה

 

*מנסה להשתלט על אימונים של ליגת הכדורסל האיטלקית בגיל 11.

*קורע חבר לקבוצה באחד על אחד עד שכמעט והתחילה מריבה.

*מתעורר בחמש בבוקר להתאמן כששאר השחקנים עדיין ישנים.

*משמיע the blueprint (שיר ראפ) במושב האחורי של האוטובוס.

אלו הסיפורים שמגדירים את קובי בריאנט עבור אלו שמכירים אותו טוב מכולם. השבוע, כשמגיעה קריירת 20 השנים של קובי לסיומה, מחוות רבות זורמות מכל עבר. מאמר זה אינו אחת מהמחוות הללו. זהו תצלום בזק, סנאפשוט של קובי מתקופת הטריפיט ההיסטורית של הלייקרס, בתחילת שנות ה-2000, מובא על ידי שחקנים שהיו בסביבתו בכל יום. ישבנו עם בריאן שואו, הוראס גרנט, רון הארפר ודווין ג׳ורג׳ על מנת לענות על שאלה פשוטה: 

כיצד אתה תזכור את קובי?

בריאן שואו

שיחקתי מול אבא של קובי, ג׳ו בריאנט, באיטליה בשנת 89׳. קובי היה אז בערך בן 11. ג׳ו שיחק בעיר קטנה, וכאשר קבוצות אחרות הגיעו לשחק מולנו ברומא, כל השחקנים האמריקניים היו הולכים לאיזה סניף מקדונלדס גדול שנמצא במרכז העיר. המקום הזה היה עצום. הוא היה שונה מכל מקדונלדס אחר שיש לנו בארה״ב. זה היה המקום להיות בו. כמעט כמו טיול משפחתי. כולם היו נפגשים שם. לכן אני זוכר בבירור את קובי בתור ילד קטן, יושב ואוכל צ׳יפס ומדבר על כדורסל.

 

אפילו אז לקובי הייתה אובססיה למשחק. באימוני קליעות לפני משחקים, קובי היה מנסה להתחמם איתנו. אני לא מתכוון שהוא הגניב כמה ריבאונדים פה ושם, כמו איזה ילדכדורים כזה. אני מתכוון שהוא היה עומד שם איתנו בטורים של הצעד וחצי, זורק ג׳אמפים עם השחקנים.

ואז יום אחד אמרתי לו שיעוף לי מהדרך או משהו כזה, והוא אתגר אותי למשחק חיובים (H-O-R-S-E). בכנות, אני לא באמת זוכר מה קרה במשחק. אבל הסיפור הלך וגדל עם השנים. זה התחיל בזה שהוא ניצח אותי בחיובים והגיע לזה שהוא ניצח אותי באחד על אחד. היו לסיפור הזה חיים משלו

כשקובי כבר הגיע לליגה והיינו בגמר ה-nba בפעם הראשונה ההיא באל איי, היו כתבים שניגשו אליי ושאלו, בפרצוף לגמרי רציני, ״קובי באמת לקח אותך באחד על אחד כשהייתם באיטליה״? ואני עונה, ״מה? הוא היה בן 11. אני בן 22. אתם רציניים?״

אבל זה היה הכוח של קובי.

אני חושב שאולי הוא בכל זאת ניצח אותי בחיובים. את זה אני נותן לו.

אחרי איטליה, לא ראיתי את קובי לתקופה. פגשתי אותו שוב כשהיה בשנתו השלישית בתיכון. אבא שלו הביא אותו למשחק בתקופה ששיחקתי באורלנדו. הוא היה בן 16, וכבר בגובה שלי. הייתה לנו שיחה קצרה ונעימה, ובדיוק כשהסתובבתי להמשיך הלאה, קובי אומר לי, ״נתראה אחרי השנה הרביעית שלי. אני אשחק נגדך״. הנעתי את ראשי מעט בתדהמה קלה, כשאני חושב, הילד הזה קצת מבולבל. הוא לא אמר כלום על קולג׳. אחרי שנה וחצי ראיתי את זה בחדשות: קובי בריאנט הודיע שיירשם לדראפט ה-nba.

במונחים של תחרותיות, ג׳ורדן הוא 1a וקובי 1b. שיחקתי עם שניהם ואני יכול להגיד לך את זה בוודאות.

מכירים את זה שלפני משחקים הקפטנים והשופטים ניגשים למרכז המגרש וכולם לוחצים ידיים לפני המצלמות?

mj היה מסתכל לך ישר בין העיניים כשלחץ לך את היד. לפעמים הוא אפילו היה מחייך. אבל בזמן שאתה מחייך בחזרה, mj היה חושב על איך הוא עומד לשים את כף הרגל שלו על הצוואר שלך. הוא היה שטני כזה.

קובי היה שונה. הוא היה צועד ישר אליך בזמן לחיצות הידיים ואומר לך שהוא לא אוהב אותך, ושהוא הולך להרוס אותך. ברצינות, הוא לא היה סתם אומר את זה לפני המשחק, הוא היה אומר את זה גם בלהט הקרב. לא אכפת לו מי היית. הוא היה אומר, ״אני לא מאמין ששמו אותך עליי. אתה רציני? אתה חושב שאתה יכול לשמור עליי?״ והוא לא צחק. הוא התכוון לזה. והמגן ידע שהוא התכוון לזה. זה כל ההבדל. הוא היה שותל את הספק הזה בראש שלהם. וכשהיה לך ספק כזה מול קובי, זה היה גמור.

רון הארפר

חוסר הפשרות והקשיחות של קובי לא היו רק לגבי המשחקים. כדורסל היה אובססיה בשבילו 24/7. כשהתחילו לחלק כדורים באימון, הוא לא היה צריך להתחמם. הוא כבר היה חם מ-7 בבוקר. הוא היה מוכן. הוא היה מתחרה כל כך חזק מול החברה באימון שהייתי חושב לעצמי, אוקיי, הבחור הזה ממש מנסה להיות mj. הוא מנסה להיות הגדול ביותר בכל הזמנים.

בריאן שואו

אם קלעת על קובי סל באימון, או אפילו סתם עשית מהלך יפה כשהוא שמר עליך, הוא לא היה נותן לך לעזוב את האולם אלא אם תשחק מולו אחד על אחד. מי רוצה לשחק אחד על אחד עם קובי? אף אחד. אבל הוא היה מציק לך עד שהיית נכנע.

אם היית עושה עליו קרוסאובר או קולע עליו, שאר הקבוצה היו מחממים את האווירה בכוונה כי כולם ידעו כמה תחרותי הוא היה. אז הם עשו מזה ביג דיל. הקבוצות האלה של הלייקרס בתחילת שנות ה-2000 היו מלאות במסיתים כאלה. ואז איזה אחד, J.R. Rider מגיע לקבוצה בשנת 2000, והדברים מתחילים להיות מעניינים באמת.

או. אם. ג׳י. J.R. Rider

דוון ג׳ורג׳

או. אם. ג׳י. J.R. Rider. הוא היה בחור מעניין. הוא היה כל כך מוכשר, מחונן ממש. הוא היה שחקן ה-nba הראשון שפגשתי בחיי. אני ממינסוטה, שם הוא התחיל את הקריירה שלו עם הטימברוולבס, ואבא שלי היה מנהל של בר בצפון מיניאפוליס. יום אחד כשהייתי בתיכון, אבא שלי קרא לי אליו ואמר, ״היי, J.R. Rider עומד שם ליד הבר.״ ואני תוהה, ״למה ש J.R. Rider יהיה בבר בצפון מיניאפוליס?״ ואבא שלי אומר לי, ״הוא סתם מבלה פה. בוא נלך להצטלם איתו״.

אז  עשינו את זה. ויש לי פורטרט שלנו יחד. השכונה שלי לא הייתה בדיוק מה שהייתם קוראים מרכז בילוי לשחקני nba. אבל זה היה J.R. הוא היה בחור אמיתי, בחור מאוד אמיתי.

הוראס גרנט

J.R היה די שחצן. הוא היה מאוקלנד, והשחקנים משם הם מזן אחר. היה לו swagger רציני. קובי בדיוק זכה באליפות של שנת 2000. J.R הגיע אלינו בטרייד, והוא לא היווה איום על העמדה של קובי או משהו כזה, אבל זה בכלל לא היה משנה.

J.R דיבר אליו shit על הפרקט, כל אימון. כל הזמן קילל. הוא היה אומר לקובי, ״תחזיר את התחת שלך למטבח.״

אתה לא אומר דברים כאלה לקובי. הרי אתה פשוט מביא את זה על עצמך.

ידענו שקובי הולך להתיש אותו. ברגע שקובי ימצא את החולשה שלו, זה יהיה הסוף שלו.

ואז יום אחד, הוא מצא אותה

בריאן שואו

J.R היה כוכב במינסוטה ובפורטלנד. הוא היה הסקורר שתמיד חיפשו אותו. היו לו גם כמה משחקים טובים נגד הלייקרס. אז הוא בא עם הרבה ביטחון.

יום אחד באימון, J.R אומר לקובי, ״אל תתבלבל. גם אני כוכב, והייתי נותן לך סלים קלים לפעמים״. אז קובי אומר לו, ״גבר, אתה באמת חושב שאתה יכול לקחת אותי? בסדר גמור, אחרי האימון, אני ואתה. אחד על אחד.״

J.R אומר, ״אוקיי, אני לא איזה פראייר. אין שום בעיה״.

רון הארפר

פיל ג׳קסון מת על הדברים האלה. הוא אפילו לא חיכה שהאימון ייגמר. הוא אמר, ״אוקיי, זה מה שאתם רוצים? כולם לפנות את המגרש״.

בשלב הזה אני הרי כבר ותיק בליגה ולא צריך להגיד לי פעמיים. תנו לי איזה גייטורייד, שקית קרח וקצת פופקורן. משכתי כיסא וחיכיתי שהמופע יתחיל.

דוון ג׳ורג׳

השחקנים הוותיקים היו תמיד הקולניים ביותר. אם מישהו קלע על מישהו באימונים, זה היה כאילו היינו בפארק. Ooooohhhhhhh! He got you! He got you, boy!״

יש לך שם את שאק המסית הזה שמחמם מכל הכיוונים, “Oh! Dont let him get you like that! Dont let him cross you!

זה היה סוג של מופע בכל יום. אבל עכשיו, קובי נגד J.R לפני כולם? אלוהים ישמור, אף אחד לא רצה ללכת להתקלח. כולם ישבו על כיסאות בצד. זה היה כמו קרב אגרוף במשקל כבד.

בריאן שואו

הם שיחקו משחק עד 10, סלים של אחד. קובי פשוט ריסק אותו.

 

רון הארפר

קובי הרס אותו.

בריאן שואו

זה קובי בגיל 22. אתלטי ברמות מטורפות. סיבולת בלתי נגמרת. כאילו, הוא קרע לו ת׳תחת. הוא השתמש בכל הטריקים שהיו לו בשרוולדאנקים, אפ אנד אנדר, פול אפ ג׳אמפרס, קרוס אוברס.

דוון ג׳ורג׳

פיידווי. בשמאל. בימין. עובר אותו בלי למצמץ.

בריאן שואו

ישבנו בצד ורק ניסינו לחמם. אנשים צוחקים, צועקים, ״היי J.R, תיזהר עם המשאלות שלך.״

רון הארפר

אנשים נופפו במגבות לבנות, צועקים, ״שמישהו יעצור את ההשפלה הזו, בבקשה! בבקשה, תעצרו!״.

הוראס גרנט

J.R רצה ללכת מכות עם כל מי שהיה באולם.

דוון ג׳ורג׳

כשקובי גמר לכסח אותו, חשבתי שאני כמעט מרחם עליו.

מי שעמד בצד צפה כלא מאמין. אתם צריכים להבין, זה היה שחקן שדפק מספרים בליגה. הוא לא היה איזה מחמם ספסל. J.R היה שחקן סופר מוכשר. אבל קובי נכנס לזון והיה פשוט בטירוף. לא, הוא פשוט התפוצץ על J.R.

הוראס גרנט

זה הגיע לשלב ש-J.R פשוט אמר,  No más. No más (לא עוד, בספרדיתה. המתרגם)

זו הייתה הפעם הראשונה בחייו של J.R שהוא נשאר עם הזנב בין הרגליים.

רון הארפר

אני זוכר שחשבתי, ״אלוהים, הילד הזה הוא בליגה אחרת״

בריאן שואו

הקטע הוא, שזכינו באליפות שוב באותה שנה, ו-J.R תרם לא מעט לקבוצה ההיא. זה פשוט האופן שבו השחקנים האלו עבדו. זו הייתה סביבה מאוד תחרותית.

הוראס גרנט

קובי רצה להיות הכי טוב. רוב השחקנים, הם רוצים בעיקר להיות ב-nba. אולי הם רוצים לשחק באולסטאר. אולי הם רוצים לקבל חוזה מקסימום. אבל לרוב השחקנים אין את התשוקה והדחף להיות הטוב ביותר. לקובי היה את זה מהיום הראשון. הוא רדף אחרי mj. זו הייתה המטרה שלו.

רון הארפר

אני זוכר כשהגעתי ללייקרס ב-99׳ הלכתי לאכול עם קובי במסעדה בניו מקסיקו (במקור – tgi fridays). הייתה לנו שיחה ארוכה, והוא רצה שאספר לו איך mj היה. ״כמה הוא התאמן? איך הוא התאמן? איך הוא פיתח את המשחק שלו?״ אמרתי לו, כל שנה ל-mj היה משהו חדש. שנה אחת זה היה הפול אפ ג׳אמפ שוט. בשנה שאחרי, פיידווי. ״איך הוא התנהל?״ אמרתי לו ש-mj תמיד היה בחליפה ועניבה. כשהוא הלך לעבודה, הוא הלך לעבודה. קובי היה מוקסם מכל זה.

הוראס גרנט

קובי היה אובססיבי. במהלך העונה, הוא עבד קשה במיוחד. אבל באוףסיזן? כמו חיה. הוא היה קם ב-5 בבוקר, הולך לאולם לארבע שעות של קליעות ועבודה על משחק הפוסט אפ שלו, אחר כך הוא עוד היה מרים משקולות לאיזה שעתיים. ואז הוא היה הולך הביתה קצת, וחוזר מאוחר יותר בערב לעוד כמה זריקות. זו האמת. ככה זה היה כל יום. כל. יום.

דוון ג׳ורג׳

קובי הוא לא מתחרה קולני. הוא מתחרה שקט ופסיכי. אני מאמין שהוא מדבר לעצמו שם בפנים, קודח לעצמו. כשהמצלמות לא עליו, הוא בבית צופה בקלטות של המשחקים 24 שעות ביממה.

אנשים יודעים שהוא עובד קשה, אבל אני חושב שבמקום מסוים הם ממעיטים בערך של זה. אני לא חושב שהאדם הממוצע מסוגל להבין איזה מתחרה פסיכי הוא היה, משום שבשבילו זה אף פעם לא נגמר בסוף המשחק כשהאורות כבו. ברצינותאני הייתי מגיע לאולם ב-6 בבוקר וקובי כבר היה שם, נוטף זיעה וכבר בשלבי סיום.

 

בריאן שואו

יש לו את סף הכאב הכי גבוה מכל מי שפגשתי מימיי. ללברון היו התכווצויות והיו צריכים לפנות אותו מהפרקט. פול פירס נפצע בברך והסיעו אותו בכיסא גלגלים. דיווין וייד גם כן קיבל גלגלים אחרי שפצע את הכתף.

קובי קרע את גיד האכילס וסירב לעזוב את המשחק לפני שהניחו לו לזרוק את השתיים שלו מהעונשין. ואז הוא הלך כל הדרך לחדר ההלבשה. הוא לא היה נותן לאף אחד להסיע אותו לשום מקום.

זה היה הדבר המדהים ביותר שראיתי בקובי אי פעם, וראיתי לא מעט. אם יש לכם מושג איך הפציעה הזו מרגישההקשיחות הנחוצה כדי לעשות דבר כזה היא בלתי ניתנת לתיאור.

הוראס גרנט

לחשוב על קובי מוותר על 2 הזריקות האלה זה כמו לחשוב על ילד שמוותר על הגלידה שלו. תשכחו מזה. היכולת שלו לשחק עם פציעה הייתה משהו שמעולם לא ראיתי. בקבוצות האליפות ההן, הוא שיחק עם כל כך הרבה פציעות שאנשים כלל לא ידעו עליהן. והוא אף פעם לא התלונן.

בריאן שואו

אני תמיד מספר לאנשים את הסיפור הזה כשהם שואלים אותי על קובי. תמיד היינו עושים ראפ בפריסטייל באחורי האוטובוס. תמיד כשיצא אלבום חדש של Jay-Z, זה היה ביג דיל. כולם היו קונים אותו ביום הראשון וכבר שרים את השירים שהכי אהבו. לפעמים הם ידעו את השורות הראשונות של השיר. קובי, לעומת זאת, היה יושב באחורי האוטובוס ומדקלם בעל פה כל שורה בכל אחד מהשירים, יום אחד אחרי שהאלבום יצא. אני אומר לכם, כל מילה. זה היה מדהים, גאוני. אף אחד לא הצליח להבין איך זה היה בכלל אפשרי.

דוון ג׳ורג׳

זה היה מדהים. לא הגיוני בכלל. תמיד תהיתי. איך לעזאזל הבחור הזה לומד את כל המילים כל כך מהר? כולנו קונים את זה ברגע שזה יוצא. כולנו שומעים את זה. אני לא יודע את המילים עדיין. איך אתה יודע? אחי, זה יצא לפני 24 שעות!

הייתי מדמיין איך הוא יושב כל הלילה עם האוזניות, כותב את המילים שוב ושוב במחברת כמו שהילדים שלי עושים כשהם לומדים למבחן באנגלית. האלבום המזורגג יצא אתמול והוא יודע הכל מא׳ עד ת׳.

ואז פתאום הבנתי, אולי הבחור הזה הוא גאון. זה או זה, או ש-Jay שולח לו עותקים מוקדמים. בכל מקרה, זה רק חלון קטן לתוך קובי. הוא היה אובססיבי לגבי גדולה.

רון הארפר

לעולם לא יהיה מייקל ג׳ורדן נוסף. אבל ייתכן ולעולם לא יהיה גם קובי בריאנט נוסף. הוא הכי קרוב ל-mj שאי פעם נראה. קובי היה מוביל כדור, קלע מכל מקום במגרש, הוא ידע למסור. וזה היה ככה כל יום. כל יום. זה כל ההבדל. אם הוא ושאק היו נשארים יחד, אני באמת מאמין שהם היו זוכים בשש או שבע אליפויות. אני באמת מאמין בזה.

דוון ג׳ורג׳

 

המורשת של קובי מתבטאת בכמה זמן הוא החזיק בגדולה. יש כל כך הרבה רבדים של כבוד ב-nba. להיות דומיננטי במשך 20 שנה? זה הכבוד האולטימטיבי. זו הסיבה שכעת אתם רואים כל כך הרבה שחקנים גדולים, שמביטים בו ביראת כבוד בעוד הוא עושה את צעדיו האחרונים במשחק. ה-nba מצוין בלפענח אנשים, אבל ישנו קומץ נבחרים איתם זה פשוט לא מצליח. אף אחד אף פעם לא הצליח להבין את קובי עד הסוף. היחיד שאי פעם יכול היה לעצור את קובי היה הזמן. זה בהחלט מוזר לצפות בו בטלוויזיה במסע הפרידה הזה, כשהוא מחייך, נהנה מהחיים. אבל אני מת על זה, כי אתה יכול לראות שהוא שלם עם זה. המסע הסתיים, אבל לעזאזל, איזה מסע זה היה.

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 63 תגובות

  1. שחקן ובן אדם שלא סבלתי אף פעם .
    אבל אתה מאירה אותו באור שונה ,להתגבר על כאבים כך מעורר כבוד .
    תמיד חשבתי שגארי פייטון או איזיה תומאס היו מס 1 בזה .
    במיוחד אותו רכע אחרון של איזיה בו שיחק פצוע נגד הלייקרס פצוע בקרסול בגמר הפלייאוף ב ל א וקלע 25 נקודות כמעט לקח את האליפות ההיא לבד , בלי רודמן סאלי דומארס וויני גונסון ליימביר וכולי רק הוא נגד הלייקרס עם מגיק בשיאו .
    אבל כנראה שגם בקובי יש ניצוצות מזה .
    איזיאה תומאס היה רק אחד , לא חושב שרון הארפר זכה להבין איזה ענק הוא היה .
    ואחריו ברקלי .
    אני עדין לא אוהב לא את קובי וגם לא את מייקל , אבל כעת הרבה פחות מתעב אותו .

  2. כשכשרון לעשות הכל במשחק הכדורסל, אתלטיות עליונה, ואובססיה חולנית ממש להיות הטוב ביותר ,מתחברים יחדיו – כפי שהיה אצל מייקל, ובמידה קצת פחותה יותר אצל קובי – אתה מקבל כוכב עליון

  3. פשוט נהדר! תודה על התרגום…
    בתור אחד שקובי הוא סוג של אליל עבורו זה ממש מרגש לקרוא מילים כאלה משחקנים אחרים. לשמוע את הסיפורים האלה זה מדהים!
    הדבר היפה ביותר בקריירה שקובי זה באמת האובססיה לכדורסל! איזה שחקנים השקיעו את השעות שהוא השקיע? אף אחד! הוא סמל לכל שחקן צעיר בזכות הטירוף שלו למשחק, הטירוף שלו להיות הטוב מכולן!

  4. תודה על התרגום.
    ראיון משובח על שחקן גדול (בין אם אוהבים או שונאים אותו).

    האם מישהו יודע, בתמונה הראשונה, באיטליה –
    1. מיהו הלבנבן שמנסה לשמור בחוסר הצלחה על ילד הפלא ?
    2. האם ברקע, צופים ומחייכים, אלו ההורים של קובי ?

  5. ולמה באמת לא עושים באולסטאר תחרות 1 על 1 ????
    8 שחקנים, המפסיד יוצא. 10 דקות, סל אחד, חוקי שכונה…..

    אני מאמין שזה יגיע 🙂

  6. תודה רבה על התרגום.

    כתבה כזאת מנקודת המבט של השחקנים היא מרתקת.

    אפשר להתווכח אם קובי הוא טופ 5 בכל הזמנים או טופ 10 בכל הזמנים אבל הדבר הברור הוא שקובי הוא הדבר הכי קרוב שהיה אי פעם למייקל ג'ורדן. לא יהיה עוד קובי בראיינט.

    רמת הערצה מהכוכבים הצעירים (קרי, דוראנט, הארדן) לקובי מראה באמת כמה גדול הוא היה

  7. יופי של תרגום! ממש אפשר לדמיין בראש את החבר'ה האלה מדברים עליו. זה הכי מצחיק בעולם לשמוע ממקור ראשון את הפרטים הקטנים, בטח נשמע עוד הרבה כאלה בזמן הקרוב.
    באופן אישי אף פעם לא סבלתי אותו, אבל בהחלט לא נשאר אלה להעריך אותו מאוד ולמען האמת אולי גם קצת לחמול עליו (אבל ממש קצת). זה מתחיל להתבהר יותר ויותר שהאובססיה שלו היא פאתולוגית וייתכן שאם לא הכישרון האדיר לכדורסל הוא היה די אומלל.
    בספר של פיל ג'קסון, הוא כותב על ההבדל בין MJ ל KB בכל מיני רמות אך מרחיב על כך שג'ורדן אהב להיות עם החברים לקבוצה, הוא אהב לחגוג ולעשות חיים (דגש על חיים). קובי היה נע מהאולם למלון לחדר כושר לחדר וידאו וחוזר חלילה.

  8. הרבה ריספקט עולה מהכתבה הנהדרת הזאת. האובססביות והתחרותיות וההתמדה בעבודה הקשה. ראוי מאוד להערכה. זה בתוספת לכשרון עושה כוכב עליון.

  9. תודה לכולם, היה פשוט תענוג לתרגם את המאמר הזה – צחקתי בקול כמה וכמה פעמים.

    במיוחד אהבתי את הסיפור על המשחק עם JR. אנישאשכרה יושב וקורא ובוכה מצחוק תוך כדי – מדמיין את שאקיל זורק קיסמים לאש ואת כל השאר מגיבים באופן הכל כך טיפוסי ומצחיק שתמיד הורג אותי מחדש.

    לא אוהב ולא שונא של קובי, אבל חייב להודות שמגיע לו הרבה כבוד על השאפתנות והעקשנות.

    וואו, והקטע על הזיכרון הפנומנלי? מטורף! ומסביר כל כך הרבה..

  10. רוב תודות לשייקה על מלאכת הקודש של התירגום.
    הכתבה הזו בהחלט מאירה את קובי מהזוית שבד"כ אנחנו לא נחשפים אליה, בעיקר הסיפור של האוטובוס והזיכרון והמשחק מול JR.
    אף פעם לא אהבתי את סגנון המשחק של קובי (יש לומר שגם לא את מייקל) אבל אי אפשר להתכחש להישגים ויותר מכל לאופי הבלתי מתפשר, הקשיחות והחריצות. אז הוא שמוק, אז מה?
    לאוהדי הלייקרס – חבל ששאקיל לא נשאר

  11. ריספקט גדול. גם אני לא ממושבעיו, אבל הוא היה מפלץ מטורף. שייקה, אתה תותח, כל הכבוד. אני אשכרה שוקל להישאר ער לראות את המשחק האחרון שלו. ברייאנט פורש מכדורסל….אני כנראה ממש זקן.

  12. אני זוכר אותו – קוראים לו איזייה ריידר, והוא נחשב למעופף ברמות בתחילת שנות ה-90. כנראה שדבק בו משום מה הכינוי ג'יי אר.

    1. אבל המסכן סבל ממחלת נפש (אובססיב-קומפלשיון) ולכן פרש. כתבתי עליו כאן כתבה לפני שנתיים או שלוש.
      הוא הרבה יותר בסדר היום

  13. קטע גדול – ראיתי עכשיו קליפ של 15 שניות מהמשחק של קובי נגד ריידר.

    אני לא יודע איך להדביק את זה כאן ולא יכול לתת את הלינק המדוייק כי זה בא מהפורום הפרטי שאני חבר בו של אוהדי לייקרס, אבל זה בטוויטר (שאין לי חשבון שם), והכינוי של החשבון אם אני מבין נכון:

    "Kobe Bryant Fans"

    ושורה מתחת כתוב באפור – @Team_KB24

    מקווה שזה יעזור למישהו כאן למצוא את זה ולהעלות כאן.

    הזמן של הטוויט הזה הוא 12 לאפריל 9:16 – למקרה שזה גם מידע נחוץ.

      1. I played T-Mac. I cooked him. Roasted him. Wasn’t even close. Ask him, he’ll tell you. When I was about 20, we were in Germany doing some promotional stuff for that other sneaker company and we played basketball every day. We were in the gym all the time. We played three games of one-on-one to 11. I won all three games. One game I won 11-2. After the third game he said he had back spasms and couldn’t play anymore.

        כמה קובי היה טוב ב1 על 1

        Lue: Every time we got a new player who came to our team, like Glen Rice and J.R. Rider and those guys, he would always play them one-on-one and let them know like "this is my territory." The first time he played J.R. Rider, he beat him 12-0, and J.R. Rider wanted to play every single day [after that]. It was just crazy.

  14. מאמר נהדר שייקה, תודה רבה.
    גם אני כמו רבים אחרים לא מהמעריצים של קובי, אבל ללא ספק עם השנים אני מהמעריכים אותו. השלב בו זה קרה הוא בשנים האחרונות, שבהן הוא נרגע מעט, וכך התאפשר לי לראות עד כמה הוא באמת אוהב את המשחק. בניגוד למלו, להווארד ("אתה רך"), ואפילו לברון, ברור לי שהוא אף פעם לא חשב על ה"מותג", או על "מורשת", או שום דבר כזה. פרסומות זה טוב, אבל התחושה שלי היא שהוא בסך הכל רצה להיות הכי טוב בעולם, ואם אפשר למעוך על כמה מתחרים בדרך, מה טוב

  15. פוסט גדול על שחקן גדול. אחרי המון שעות צפיייה חוזרת במובים שלו אני יודע שאתגעגע ליכולת שלו למצוא דרך לסל מכל מקום ובכל מצב. שני בזה כמובן רק לגורדן.

    1. הצחקת.

      גם אלה שטוענים שג'ורדן טוב יותר לא אומרים שהוא עולה על קובי באלמנט הזה של המשחק.

      (אלה עם ההבנה הלפחות מינימלית כמובן…)

  16. בחלק השני של הקליפ הוא קובי מעביר מיד ליד מחזיק את הכדור בצד שמאל ומחזיר לימין זה חוקי?
    זה לא מנה שנקרא פעם : פעמיים : הקפצה כפולה ?

      1. tengkiu2…itu untuk tulisan tebal bergaris bawah ya?yang bener yang pertama. *_ [teks] _ *tp u/ saran aja, sebaiknya antar * dan _ dan [teks] dikasi spasi… dan gw lebih nyaranin lagi pake plugin hohoh…mari chat… bedewe bedewe facebooknya kaga di add2 ya…ahahaha

  17. יופי של תרגום לשחקן ענק, בלי הגזמה אבל NBA בשבילי כבר לא יהיה אותו הדבר, קשה לי להאמין שנראה עוד פסיכי כמו קובי (ועוד בלייקרס)

  18. קובי היה הסיבה שקמתי בלילות בשביל לראות כדורסל.
    הקילר אינסטיקנט שהיה רק אצל מייקל, הווינריות. אצל לברון אתה לא רואה את זה, לא אצל דוראנט וגם לא אצל קארי. ה-NBA מאבד חלק מרכזי ממנו.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט