סיפור מהתיבה לקראת משחק הגמר הערב: סאגה של מסע, משחק, ו'נאום מוות' / מנחם לס

פורסם ב - 04. אפר, 2016 ע"י ב - כללי

פורסם ב – 04. אפריל, 2016 ע"י ב – כללי

(המאמן ג'ים וולונו – ש-"גילה את אלוהים" במשחק –  גוזר את הרשת. 'נאום המוות' שלו יישאר למורשת עולמים)

***********************

אזהרה: זה לא פוסט רגיל להופס. זה התחיל כמאמר לעתון 'חדשות', שהפך למאמר למוסף יום ששי שלהם, אבל העורכים אז חתכו וקיצרו במאמר בצורה דורסנית. הוא נכתב שוב לעתון 'ידיעות אחרונות', אבל לא נכנס בטענת "הציבור לא מתעניין בכדורסל מכללות".

המאמר הוכנס לתיבה ונישכח.

ואז נתגלה אצל המאמן של הקבוצה שזכתה באליפות סרטן מוחין בשנת 1993. זאת היתה 'שנת ההשעייה' שלי כעיתונאי כי החלטתי לעזוב את 'ידיעות אחרונות' ולעבור ל-'מעריב', ובחוזי היה סעיף שהכריחני לשבת על הספסל באזרחי שנה שלמה. שנים אח"כ נאמר לי שאני העיתונאי הישראלי הראשון – ולעת עתה האחרון – ש-"הושעה". מה הפלא? נוני מוזס כל כך חשש ממה שמעבר של עיתונאי "דגול" ברמתי (ועוד בספורט…) מידיעות למעריב יגרום, שהוא החליט לממש את ההגבלה הזאת בחוזי.

זאת היתה השנה בה התגלה הסרטן הממאיר במוחו של ג'ימי וולוונו, מאמן צפון קרולינה סטייט שניצחה את יוסטון האדירה עם חאכים אולג'ואן וקלייד דקסטר במשחק הגמר של 1983 שעדיין נחשב כהפתעת הכדורסל הגדולה מאז ומעולם במכללות, והמשחק שבו ג'ים וולונו נשבע שעם סל הנצחון הוא גילה את ג'סוז קרייסט, השכינה, ואלוהים. זאת היתה גם השנה בה הוא נתן לנו את 'נאום המוות' הגדול שלו הידוע כ-"ESPY SPEECH" שיישאר לעד מונומנט לאנושות כשהוא מצווה עלינו ל-"NEVER GIVE UP", ושהפך למוטו של 'הקרן לחקר הסרטן' שהוא יצר, ושהפכה לאחת מקרנות חקר הסרטן הגדולות בעולם.

החלטתי בזמנו להשלים את המאמר, ולהכניסו כפרק בספרי 'חיצים ובונבונים'.  בגלל איחור ובעייה טכנית עם המוציא לאור שטען שתוספת 12 עמודים לספר היתה גורמת להעלאת מחיר משמעותית, החלטתי לוותר על הרעיון.

עתה, עם יום פנוי, החלטתי שהגיע הזמן לסגור מעגל, ולכתוב את כל הסיפור מחדש – ולהוסיף לספור את קטעי 'האשה היפה בעולם' (שהתחת יישרף לה, בת הזונה הזאת!), ו-'דרך השמן' – תוך התבססות על מה ששלחתי פעם לעתון 'חדשות' עם עריכה מחודשת.

אז זה יהיה סיפור ארוך שאין טעם להתחיל לקוראו אלא אם יש לך זמן – ואינך בלחץ.

פרק ראשון: האשה היפה בעולם

לבנות סיגל בת ה-16 ואפרת בת ה-13 היתה חופשת 'איסטר'. בנה של גייל אשתי נישא לדבי, ואחרי שנתיים באפסטייט ניו יורק הם החליטו לנסות את מייסה – עיר גדולה הצמודה לפיניקס – אריזונה, שם התגוררה אמה של דבי וכמה מאחיותיה (כשאחת בת למשפחה קתולית עם 11 ילדים, 'כמה' זה תאור די מורשה). הם זה עתה שכרו דירה עם בריכה באריזונה, והחלטנו לטוס לביקור.

כמובן שבסתר לבי סימנתי את 'הפיינל פור' ששוחק ב"PIT" הידוע של אוניברסיטת ניו מכסיקו, הידוע גם בשמו "UNIVERSITY ARENA". אז לא היה עדיין MAPQUEST, אבל עיון מהיר במפה של AAA הראה לי שאם אני עולה על כביש 88 בואכה אפלאצ'י ג'נקשיון, וחוצה את 'יוזרי מאונטיין נשיונל פארק', וממשיך את דרכי בקאונטרי רודס דרך GILA NATIONAL FOREST, אני עושה את ה-350 מייל הללו ביום נסיעה מקסימום.

שריינתי לי אקרדיטציה, ואחרי יומיים עם קני ודבי (שעתה הם כבר אבא ואמא למייקל, והיא בהריון עם מי שתהיה כריסטין) אני מציע לגייל ולבנות להצטרף. "לא אסון אם 4 ימים מהשבועיים נהיה בטיול נפלא בפארקים הנפלאים של אריזונה וניו מכסיקו".

-מה נעשה באלבוקרקי? שואלת סיגל.

-נעופף ב-AIR BALLOON מעל ריו גראנדה, המעוף המדורג מס' 1 בכל ארה"ב!!!

 

הראיתי להן תמונות של הנופים המהממים אותם נחצה:

 

סיפרתי להן על שמורות האינדיאנים האותנטיות ביותר בנמצא (ואז זה באמת היה כך!), שמורה אינדיאנית כ-"אפאצ'י ג'נקשיון" היתה שמורה אמיתית , ללא בתי קזינו ובניינים מרקיעי שחקים כמו היום:

היכן שהאינדיאנים האותנטים נמצאים עד היום:

 

והבטחתי להן שנראה אינדיאנים 'אמיתיים':

 

מאומה לא עזר, וטוב שלא עזר, כפי שתבינו בעצמכם עוד כמה דקות.

יצאתי בעצמי לנסיעה לאלבוקרקי – 300 ומשהו מייל שהיתה אמורה לקחת אולי 8 שעות, וארכה…יומיים, כולל ביקור של כמה שעות טובות בגיהנום…

כמה מפרטי הדרך עדיין שמורים אצלי,ואיזה 500 צילומי סליידס בפילם אקטקרום במצלמת ניקון שעדיין מצלמת פי עשר טוב יותר מכל הסמרטפונים שלכם)  שרציתי להכניס כמה מהם הנה, אבל לא ידעתי כיצד, ומלבד זאת כבר 30 שנה לפחות לא פתחתי את הקופסה בה הסליידים שמורים, ולצערי הרב רובם התקמטו והצהיבו, ואינם ברי שימוש יותר. אוצר שהלך לאיבוד. מילא, אני זקן המביט תמיד קדימה, לא אחורה.

יצאתי לדרך ביום ששי בבוקר במטרה לראות את משחקי חצי הגמר בשבת, והגמר ביום שני. המיכל מלא דלק, והכל הלך כשורה. המפה הישנה עדיין שמורה אצלי. עליתי על כביש 60 במטרה להגיע לכביש 40. הגעתי לעיירת קאובויים שכוחת אל בשם SHOW LOW (ששמעתי שהיום היא גדלה והתפתחה מאד), וכשעברתי אותה תקעתי מבט בשעון הדלק וראיתי שיש לי רק רבע מיכל. במדבריות הללו אתה מעדיף מיכל מלא, ג'אסט אין קייס.

הנה צריף מט לינפול עם שלט "GASOLINE" ומשאבת דלק. אני זוכר עד היום את חברת הדלק –  "פיליפס 66" (ז"ל). ישנם דברים מוזרים שאתה זוכר עד יום מותך, אבל אילולא לורה, לא הייתי זוכר מאומה.

תראו, אני לא מספר לכם סתם סיפורים. הכל אמת לאמיתה ללא טיפונת הגזמה. אם כבר אז אני עוצר בעצמי כדי לא להיקרא יותר מדי דימיוני ממה שקרה לי מהרגע שעצרתי בצריפון של לורה.

ניכנסתי לצריפון, ועל הדלפק יושבת האשה היפה ביותר שראיתי בכל ימי חיי. הייתי בשוק. יופי מהמם ממש. היא יושבת על דלפק עם מכנסי ג'ינס קצרצרים המגלים את זוג הרגליים היפות והסקסיות שראיתי בכל ימי חיי, מעשנת סיגריה, ושואלת במה היא יכולה לעזור.

(אני חייב לעצור לרגע עם הסבר קצר: כשאני כותב "האשה היפה ביותר שראיתי" זה כולל את בו דריק אותה ראיתי בקרב 'ליאונרד-הרנס'; את פארה פוסט אותה ראיתי בקרב טייסון – ספינקס, ואת קנדיס ברגן ואן מרגרת' אותן ראיתי באול סטאר של 1987 בשיקגו. אין לי זמן וחשק להסביר כאן לצעירים במה מדובר. אומר רק שמדובר על שנות ה-70 וה-80 כשנשים היו נשים, ויופי מעורבל בסקס היה יופי מעורבל בסקס אמיתי, ולא החלקות, הרזות, האנרקסיות של היום , שהוורידים נראים בזרועותיהן כצינורות מים כחולים והן-הן המדליקות את גולשי האתר הצעירים, ומנהיגם האשך בכבודו ובעצמו. אולי מומי יוכל להסביר יום אחד לצעירים על מה הדוק מדבר)

 

(פרה פוסט)

 

(בו דריק)

(בו דריק בסרט "10")

****************

(הסיפור פשוט: כמו שבשנות ה-80 היו שחקני כדורסל טובים יותר – מייקל, לארי, מג'יק, עבדול ג'אבר, אולג'ואן, בארקלי, אייזיה -ככה גם הנשים היו יפות יותר וסקסיות יותר. סורי!)

***************

כמובן שאמרתי לה "למלא דלק, ולקנות כמה נישנושים". התחלנו לדבר…האשך היה מת, מ-ת אילו היה במקומי. נמס על המקום והופך לדלי של נוזלים אילו ראה אותה עומדת עם מכנס ג'ינס קצרצר, רגליים מושלמות על עקבים גבוהים, ושדיה מזדקרות כשני עמודים מאוזנים. חתיכה כזאת בחור כזה? לא ראיתי מכונית, ולא היה לי מושג כיצד היא מגיעה ולאן היא הולכת.

מה שכן ראיתי לידה היה אקדח. כנראה ג'אסט אין קייס. היא שואלת לאן פני מופנות ואני עונה 'אלבוקרקי'. היא שואלת כיצד אני מתכונן להגיע לשם ואמרתי לה 'ממשיך על 60 ואז ל-40'.

היא מנענעת בראשה ואומרת: "NO SIR! ישנה דרך חדשה, OIL ROAD, שחוצה ישר דרך GILA NATIONAL FORREST ל-CIBOLA NATIONAL FOREST. היא כה חדשה שהיא אפילו לא מסומנת במפה".

אני שואל אותה אם ישנן בדרך תחנות דלק, והיא אומרת "הדרך עוברת דרך שלושה או ארבעה VISITOR'S CENTERS" ובכל אחת יש דלק, מסעדה, ומעון שינה".

אני אומר לה שעד הערב אני מגיע לאלבוקרקי בדרך 'שלי' אבל היא אומרת לי שהדרך 'שלה' תחסוך לי 100 מייל, ואעבור בנופים היפים ביותר בעולם.

-"האם כבר נסעת אותה? כמה זמן מכאן עד אלבוקרקי דרך ה-OIL ROAD?"

-כן, לפני שבוע. הייתי ב-ARTS AND CRAFTS FESTIVAL. אתה חייב לבקר בו יום אחד. אין פסטיבל כזה בעולם כולו. כמה זמן לקח לי? או…מקסימום 4-5 שעות!

היא יוצאת למלא לי דלק (את האקדח היא שמה בנרתיק שהיה קשור לחגורתה) וב-9 בבוקר היא נראית לי עוד יותר יפה. בכל ימי חיי לא ראיתי דבר כזה. בזמן מילוי הדלק היא אומרת ש-"OIL ROAD" מתחיל 18 מייל 'DOWN THE ROAD' ושלא אשים לב לשלט "CLOSED TO TRAFFIC" שאראה בכניסה ל-'כביש השמן' כי שמו אותו שם בגלל שהכביש עדיין לא ניפתח רשמית כי עדיין אינו צבוע בקו חוצה, ואין עליו עדיין שלטים.

-מה שמך?

-לורה. ומה שמך?

-מנחם.

-מנקם?

-או, זה שם עברי. אני מישראל. YOU KNOW,  הולי לנד!

-הולי לנד? בכל ימי חיי לא פגשתי אחד מההולי לנד. מותר לי לחבק אותך? אני רוצה לחבק מישהו מההולי לנד!

ואנחנו עומדים מחובקים איזה 10 שניות על כביש מדברי, רק שנינו. אבל ידעתי שזה היה 'חיבוק סופי', או 'חיבוק מסיים', ואין אפילו טעם להתחיל משהו עם תקווה להמשך. יום אחד אלמד את האשך כיצד ניתן להבדיל בין "חיבוק מזמין" לבין "חיבוק מסיים", אבל לא היום.

ואז כשאנחנו נפרדים היא מנופפת לי נשיקה עם ידה המושלמת וציפורניה הארוכות, אדומות, סקסיות, ואני ניכנס למכונית כשראשי סחרחר עלי ממש.

עד עצם היום הזה ה-IMAGE של לורה מקפץ לי בראש. לעולם לא אשכח אותה לטוב, או לרע. והיה יכול להיות בפגישה איתה הרבה מאד רע.

פרק שני: OIL ROAD

טוב. לא ארבה כאן בסיפורים כי יכולתי לכתוב ספר שלם על היום וחצי  שהייתי תקוע ב-OIL ROAD והמשכו הזה. לתומי חשבתי, "מנחם, תאר לך שגייל והבנות היו אתך…". בקיצור ולעניין, היה זה מסע החתחתים הגרוע בחיי.

אתאר בקיצור נימרץ את מה שקרה לי.

השעה וחצי הראשונות עברו אחלה. כביש האספלט שלורה המהממת כינתה 'OIL ROAD' מתפתל כנחש בין ההרים הגבוהים כשהוא עדיין לא צבוע אפילו עם קו מפריד. איזה נופים!!! מדי פעם עדר צבאים חוצה את הכביש. כשהכביש מתפתל ומזדחל אל עבר ההרים הגבוהים אני מתחיל לראות עזים – עיזי הרים – על הסלעים המזדקרים אל-על.

לפתע קופצת לי מחשבה בראש: 'איך זה שאני היחיד הנוסע כאן? אף אחד לא נוסע מזרחה או מערבה? מוזר…'

התחלתי להיכנס ללחץ. בינתיים לחץ מינורי כפי שאתה נילחץ כשאתה מגלה שחסר לך אוויר בצמיג השמאלי, אבל לחץ.

ואז 'הבום הגדול'…מה זה?

ה-OIL ROAD – הדרך הסלולה ניגמרה. הגעתי למין רחבה בה עמד ציוד כבד ששימש לסלילה וחציבה בין ההרים, ואין איש בסביבה חוץ ממני. יום ששי…כנראה לא עובדים היום, ולא יחזרו עד יום שני.

מה עושים? חוזרים חזרה אל לורה ופותחים עליה בצרחות? זה לא יפתור דבר, ועלי להגיע לאלבוקרקי.

לפתע אני רואה שלט קטן: "48 מייל ל-VISITOR'S CENTER". אני מסתכל על הדרך הלא מכוסה אספלט, אבל ברור שהיא נסללה, ועוד טיפול או שניים והיא תהיה מוכנה לכיסוי אספלט. חצי מיכל דלק…48 מייל בדרך עפר. מה הבעייה? אם זה 48 מייל למרכז המבקרים, ברור שמשם ישנו כביש מוכן וגמור לאלבוקרקי.

אז יאללה, ממשיכים בדרך.

הדרך היתה מהממת, מהסוג הזה פחות או יותר.

אני לא מסוגל לנוע יותר מ-10 מייל לשעה, ובכמה מקומות נאלצתי לעצור, לפנות סלעים ואבנים מהדרך, ולהמשיך.

מד הדלק מתחיל לרדת במהירות הרבה יותר גדולה משהיה בדרך למעלה לכיוון חצי המיכל. קני, בנה של גייל שהוא מכונאי מצויין אמר לי שככה יצרניות המכוניות עובדות עלינו.

עתה יש לי פחות מרבע מיכל, ועברתי רק 20 מייל. הדרך הופכת לגרועה יותר ויותר, ומתחיל להחשיך.

אתה ב-WILDENESS, מיסטר לס, ואתה לא יכול לעשות מאומה בנידון. ההטרדה הגדולה ביותר היא חוסר יכולת להתקשר לגיל ולמסור לה שאני עדיין חי. ההטרדה השנייה היא שאני יודע שאני איזה 20 או 30 מייל מאנושות, אין לי נשק, אין לי ציוד, אין לי אוכל, ואין לי מים מלבד שני בקבוקי קוקה קולה ושקית צ'יפס.

בתקופה הזאת כאן בהרים – אני נמצא בוודאי בגובה של קילומטר – הטמפרטורה תגיע לרמות קפאון בלילה, זה ברור לי. אין לי שמיכה, אין לי מאומה מלבד איזה סוודר. בקיצור קומראדים, I"M SCARED TO DEATH ומבולבל לחלוטין, לא יודע מה לעשות.

אני מחליט ללכת לישון במושב האחורי, ובבוקר להחליט מה אני עושה. היי, הייתי ב'צופים' (אם כי הצטרפתי בגיל 12 רק בגלל נירה אשכנזי, כי אז כבר התחלתי להתעניין בציצים, ושמעתי שהיא 'נותנת'), הייתי בקורס טייס בצה"ל (נאלצתי לפרוש בגלל הטנייטיס באוזני – ציפצוף קבוע ממנו אני סובל עד היום – אבל שבמשך הזמן הוא הפך כבר לפני 60  שנה למין מוזיקה קלאסית עבורי, או שהייתי משתגע), ואני בן בת גלים. אני אמצא פתרון. הרי לא אסיים כאן את חיי.

באמצע הלילה אני הולך להשתין, ופתאום רואה מין אור מבצבץ בחשיכה באופק. נשימה עמוקה, ומיד הלכתי ל-GLOVE COMPARTMENT למצוא מברג, ושמתי אותו בזווית ממנה ביצבץ האור.

בבוקר אני מסתכל בכיוון ורואה רחוק-רחוק מה שנראה לי כמין מבנים. אני חייב לקצר: הלכתי את ה-3 או 4 מיילים האלה בין הרים וסלעים, עליות וירידות, חתכים, סריטות, עקיצות של לך תדע מה והגעתי לכת AMISH הנקראית  Dordrecht Confession of Faith(אחד מהם דיבר אנגלית די טובה והסביר לי בקיצור מי הם ומה הם).

אין להם טלפונים ואין להם חשמל. מסתבר שהאור שראיתי היה משריפת ערימת קוצים ועצים. הסברתי מה קרה לי (הם דיברו ביניהם מין גרמנית עתיקה אבל גדלתי על עברית וגרמנית  בגלל אבי הביולוגי היקה שלא ידע עברית, ועם האנגלית שלהם והגרמנית שלי , והאחד מהם שדיבר אנגלית לא רעה, הצלחנו להבין איך שהוא אחד את השני). כששמעו שאני מההולי לנד, הפכתי בכלל למלאך שנפל להם מהשמיים, ואז הם אמרו לי שבמרחק של "שעתיים בכרכרה" ישנה תחנת דלק "Q", וללא בקשה ממני הם הכינו כרכרה – אחרי שענגו אותי באומלט ביצים עם בייקון מהסרטים.

(בכירכרה כזאת הם הסיעו אותי)

כבר שבת בצהריים. לך תדע מתי נגיע לתחנת "Q", והאם היא פתוחה בכלל? הם לא ידעו אבל אמרו לי שזה חטא "לדאוג". אלוהים יודע מה שהוא עושה.

על אבנים קיפצה לה הכרכרה והמעיים שלי עלו לפי (העגלון והדובר טיפונת אנגלית נראו לי כאילו הם נהנים עד בלי די מהקפיצות המטורפות על הדרך-לא-דרך הזאת), כשלפתע כשלוש מאות או ארבע מאות מטרים מה-"Q" אני צורח בעברית "ישששש!!!". ראיתי מכונית חונה ואור בוקע מהחלון. הרגשתי לרגע בוודאי כהרגשתו של זוכה טוטו ברגע שמתגלה לו המספר.

דבר ראשון צלצלתי לגייל. היא עמדה לצלצל למשטרה, ורק אמרה: "תאר לך שהייתי אתך והבנות…". קניתי ג'ריקן עם ארבעה גלוני דלק, ויש לי סיפור שלם לספר על הדרך חזרה למכוניתי, אבל לא הפעם. אומר לכם רק שכשהגעתי עם מכוניתי לתחנת "Q" למלא את המיכל לנסיעה לאלבוקרקי, חשבתי לראשונה שהחמצתי את משחקי חצי הגמר.

בשבת בלילה, 3 לפנות בוקר או משהו כזה, הגעתי למוטל ליד האולם באלבוקרקי.

פרק שלישי: משחק הגמר

 בשנת 1983 קבוצת הכדורסל של יוסטון – היוסטון קאוג'רס – היתה הקבוצה המחשמלת והאימתנית ביותר בכדורסל המכללות לא רק לשנה ההיא, אלא בהיסטוריה.
*
כן, כפי ששמעתם או קראתם עתה. בהסטוריה, וזה כולל את UCLA עם לו אלסינדור או ביל וולטון. זה לא אני אומר. אנשים כדין סמית', בובי נייט, ודיק ווטלי הגדירו אותה כ-"קבוצת הכדורסל הגדולה בהסטוריה".
*
קלייד דרקסלר ואקים אולג'ואן (לפני שהפך להאכים או חאכים) הובילו קבוצה שששה שחקנים ממנה הפכו לשחקני NBA (מלבד דרקסלר ואולג'ואן, לארי מיצ'אקס, אלווין פרנקלין, מיקאל יאנג, ובני אנדרס). הם רצו-אצו על הפארקט כמכוניות מרוץ, התעופפו כעפיפונים, ודינקקו בכוח ועוצמה כזאת שהאוטוריטה שלהם יצרה את הכינוי בו הם ידועים עד עצם היום הזה – PHI SLAMMA JAMMA!
*
ג'ורג' פלימפטון, הסופר הגאון (כן, הגאון!) של ספורטס אילוסטרייטד שכתב את סיפור המתיחה הגדול אי פעם "THE CURIOUS CASE OF SIDD FINCH" (אולי יום אחד אכניס את הסיפור שכתבתי על הסיפור, ושגולשים כה רבים אהבו, למען הגולשים החדשים באתר) כתב מאמר נפלא על מקור השם, ועל האנטומיה של הקבוצה הנפלאה הזאת שהיתה אדירה – כן, אדירה בכל מובנה של המילה – ודרסה כל דבר שעמד מולה.
*
הם סיימו כל משחק כבר במחצית והמחצית השנייה היתה שואו של דאנקים, האלי הופים, ברגים, והתפתלויות שלא היו מביישים לוליינים בקירקס הגדול בעולם. הם סיימו את העונה 2-31 רק בגלל שבמשחק אחד אקים אולג'ואן שיחק עם 40 מעלות חום, ובמשחק שני קלייד שיחק עם נקע, ולאקים היו 4 פאולים מהירים לא מובנים משיפוט מוזר.
*

במשחק חצי הגמר נגד לואיוויל, הקבוצה השנייה במכללות, יוסטון פתחה במה שהניו יורק טיימס כינה כ-"ONSLAUGHT" (הסתערות מחסלת), וביום ראשון קראתי בעתונה של אלבוקרקי "אלבוקרקי ג'ורנל" שכבר בחצי הראשון היו לה 8 דאנקים, ועוד 14 במחצית השנייה. הם פתחו הפרש של 20, ואז טיילו עד הגמר בשואו של מעופים – כמה מהם טיפונת חסרי אחריות – ולכן תוצאת המשחק היתה 'רק' 81-94.

*

הוולפאק של צפון קרולינה סטייט? היה להם מזל שאחרי שניצחו את פפרדיין, UNLV, היתה להם את וירג'ינה עם ניצחון בטוח, שרק זריקות פאולים גרועות נתנו לצפון קרולינה סטייט ניצחון 62-63 במזל גדול מאד.

*

נקודת טריוויה חשובה לדעת היא שוולונו שלא היה אולי גאון ה-"X" וה-"Y" היה גאון במניפולציות, המצאות, יצירת דברים מוזרים ולא רגילים. הוא למעשה היה הראשון שהחל עם פאולים מכוונים במשחק המכללות של אז ששוחק ללא SHOT CLOCK, והוא זכה לכינויים של "הורס משחק", ו-"חסר ג'נטלמניות של מאמן".

*

וולונו, אמריקאי איטלקי מקווינס שכמה מחבריו הטובים הפכו לבוסים במאפיה לא שם לב לביקורות עליו ש-'כך לא מתנהג מאמן מכללות שהוא לא רק מאמן אלא גם מחנך', והראה לכולם אצבע משולשת.

*

וולונו היה גם אחלה פסיכולוג. לשחקניו הוא אמר: "אנחנו ה-RENEGADES (מומרים; מורדים; עריקים, פורעי החוק) של עולם המכללות. כולם שונאים אותנו וכולם אומרים שאין לנו ביזנס להיות בגמר. אז אני אומר לכולם: GO JUMP. בואו נראה לעולם ממה אנחנו עשויים".

*

******

קרולינה סטייט? מי היא ומהיכן היא צצה? כמו כמעט כל סטייט יוניברסיטי בארה"ב – פן סטייט, מישיגן סטייט, איובה סטייט, קולורדו סטייט, פלורידה סטייט, לואיזיאנה סטייט, ניו מכסיקו סטייט, ( וישנן עוד איזה 20 סטייט יוניברסיטיס כאלה) – האוניברסיטאות הללו נולדו לפני 200 או משהו כזה שנים כבתי ספר לחקלאות. הסטייט יוניברסיטי היחיד שלא נוצר כך היה אוהיו סטייט. אז מה הפלא שעד היום הן נחשבות ל-"מכללות של פלחים"?

לכן מישיגן מסתכלת בגיחוך על מישיגן סטייט, פנסילבניה על פן סטייט, קולורדו על קולורדו סטייט, או צפון קרולינה על צפון קרולינה סטייט. למעשה מלבד אוהיו סטייט הבולעת את אונ' אוהיו בגודל ובעוצמה, אני לא יכול לחשוב על סטייט יוניברסיטי אחד המסוגל לעמוד מול האחות המנופחת ולומר "אנחנו לא פחות טובים". אני לא מדבר על ספורט. אני מדבר על אקדמיה, כסף, השקעות, מחקר, ומוניטין.

לא משנה שצפון קרולינה סטייט נמצאת בעיר ראלי, בירת ההיי טק של הדרום, והיא הצלע השלישית ב-"משולש המחקר" שצלעותיו האחרות הן דוק וצפון קרולינה.

לא משנה שהיא מציעה BA ו-BS ב-106 "MAJORS" שונים ל-35,000 הסטודנטים שלה; לא חשוב שהיא מציעה The graduate school offers 104 master's degrees, 61 doctoral degrees, and a Doctor of Veterinary Medicine

מאומה לא משנה. היא עדיין "אוניברסיטה של חקלאים".

******************************

ההפתעה היתה גדולה ביותר כשהדאנק הראשון במשחק הה של ת'ארל ביילי. למה הפתעה? כי הוא היה וולפאק ולא קאוג'ר. (הוא המשיך קריירה מצויינת ב-NBA כמו שלושת חבריו האחרים, אבל אז איש לא חלם שזה מה שייצא מהם).

ככל שהמשחק נמשך הוולפאקס נראו יותר כמו הקאוג'רס והקאוג'רס כמו הוולפאק. וולונו אמר לשחקניו לשחק לאט – לא להשהות אלא להאט – ו"להוציא את הנשמה מה-'נו גוד האלה מיוסטון'".

סטייט סיימה את החצי ביתרון לא מובן לחלוטין – 25-33, כשליוסטון 25 זה מספר הנקודות שהיא בד"כ קולעת ב-7, 8 הדקות הראשונות. יוסטון החלה מתעצבנת. מאמנה גיא לואיס החל לצעוק על שחקניו. במשחקי מכללות מושיבים את כל העיתונאים בשורות הראשונת, ומשורה 3 ממש מעל ספסל יוסטון שמעתי צעקות וגערות. ראיתי גם קבוצה מבולבלת ולא מסודרת.

כל העיתונאים מסביבי היו בטוחים שזה עתה חזינו במשהו לא רגיל, מוזר, ושבמחצית השנייה יוסטון תתבע את התשלום.

בהפסקה וולונו אמר לשחקניו את המשפט שלו שהתפרסם אח"כ כ-"גילוי האלוהים של וולונו":

"LOOSEN UP" הוא אומר להם בקולו עם הטון הגבוה. "גיליתי עכשיו את השכינה. אני מרגיש בעצמותי שג'זוס קרייסט נמצא באולם ומגן עלינו. אני אומר לכם שוב: אלוהים כאן באולם והוא מגן עלינו. אני שומע קולות. הם אומרים לי לשחק בסבלנות, וככל שנהיה סבלנים יותר יוסטון יהיו מבולבלים יותר. איי אם נוט קידינג יו. יישו דיבר אלי עכשיו!".

לג'ימי וולונו היה את הטרוף שלו וזה ברור. פעם הוא אמר לשחקניו שהוא יראה להם כיצד הוא מסוגל לנגן על פסנתר בשכיבה על הפסנתר. הוא מניע את הגוף והתחת, והפסנתר נענה בצלילים. הוא ישמיע להם את הצילילים הזכים ששמעו אי פעם!

כולם מגחכים. הוא בא לבוש לבן, נישכב על הפסנתר, ומתחיל לנענע את הגוף והתחת, ואלוהים שמיים! מהפסנתר עולים צלילים כאילו סרג"י רחמנינוף או ולדימיר הורוביץ היו המנגנים (מומי! ספר לצעירים באתר מי זה רחמנינוף!) 

 

כמובן שהוא תיחמל איזה רקורדינג מוסתר. כן. הוא היה מטורף. אבל היתה מתודיקה לטירוף שלו. לכל דבר שעשה היתה מטרה. ואז הוא אומר לקבוצה: "אנחנו הולכים לנצח היום כי החולשה שלנו היא כמובן שאין לנו כל נקודות חוזק, אבל החוזק שלנו הוא שאין לנו כל נקודות חולשה!". לפני ששחקניו מבינים בכלל מה הוא מנסה לומר, מתחילה המחצית השנייה.

לואיס אומר לשחקניו שהוא עשה להם CURFEW ראשון העונה אתמול כי הוא ראה כבר מהמשחק נגד לואיוויל, והרבה יותר אמש, ועכשיו נגד 'סטייט' OVERCONFIDENCE שאין לו מקום, ואם הם לא יתחילו את המשחק מהרגע הראשון עם מלוא הרצינות, תקרה כאן הפתעת הכדורסל הגדולה בהיסטוריה, "ואתם תצטרכו לחיום עם זה עד יום מותכם. לא אני. אני לא משחק ולא מנתר. הניצחון כולו שלכם ואם יהיה הפסד הוא כולו שלכם!"

באמצע החצי של החצי השני יוסטון מתחילה לשחק כפי שהיא יודעת.. הם פתחו בריצת 17-2 ששמה אותם בראש 42-35 עם שני דאנקים מעולם אחר וכולם חושבים שכאן מתחילה ההצגה האמיתית.

דווקא עתה לואיס מושך במושכות בצורה לא מובנת ועוצר את המשחק. הוא מורה לשחקניו לשחק יותר בזהירות, ודווקא כאן וויטנבורג ו-LOWE ניכנסים לזון, קוברים פגזים מ-6 ו-7 מטרים, וכשהמשחק מגיע לדקותיו האחרונות וולונו צועק לשחקניו להתחיל לעשות עבירות על הקאוג'רס, והקאוג'רס עושים מה שהם יודעים לעשות הכי טוב: להחמיץ פאולים.

עם 1:10 דק'  התוצאה היא 52-52.

 

 

וולונו קורא לויטנבורג לעשות פאול על אלבין פרנקלין, הפוינט גארד של יוסטון שיום אחד ישחק ב-NBA אבל עתה הוא פרשמן רועד.

הוא מחמיץ את הראשונה ב-'אחד-על-אחד'.

סטייט יורדת עם הריבאונד.

עם 44 טיקים וולונו קורא טיים לתרגיל אחרון.

וולונו מצווה על LOWE לשרוף את השעון עד 8 שניות אבל לא בכדרור אלא במסירות, שמא יוסטון יסגרו אותו עם שני שומרים. ואז עם 8 טיקים לזרוק בעצמו, או למסור לויטנבורג, מה שייראה לו בטוח יותר.

סטייט מבצעת 17 מסירות בזמן הזה, אבל לפתע אסון. רצף המסירות נישבר כשויטנבורג מוסר לת'רל ביילי בפינה, והוא – ביילי – לא מצליח לתופסו ובלית ברירה דוחף אותו חזרה לטופ אוף דה קי למניעת 'חוץ', אבל בני אנדרס מיוסטון מגיע משום מקום ועושה מין טיפ  קדימה לעצמו, כאילו מוכן בארבע השניות האחרונות לרוץ קדימה לפאסט ברייק.. כל שחקני יוסטון שועטים קדימה לפאסט ברייק, אבל…

אבל הכדור שאנדרס עשה בו 'טיפ' קדימה לעצמו, היה הכדור שויטנבורג הגיע אליו ראשון, ומ-12 מטרים זורק כדור חסר תפילה לכיוון הסל, לפני שהבאזר יישמע.

עם 0:03 כשהכדור של ויטנבורג יוצא מידו, לורנזו צ'ארלס מתחמק מצד ימין UNCONTESTED, תופס את הכדור הקצר מלהגיע לסל, ועושה סלאם אדיר עם 0:02 לסיום. כשהכדור מפרפר ברשת הבאזר נשמע.

 

BEDLAM.

טרוף.

ביילי נישכב על הפארקט מתייפח. וולונו רץ כתרנגולת שמלקו את ראשה, מחפש מישהו. מחפש מישהו לחבק:

 

וולונו טען שנים אח"כ שהוא לא זוכר הרבה ממה שקרה שם בדקות האחרונות. מה שקרה היתה הפתעה הכדורסל הגדולה מאז ומעולם!

 

רגעים מהמשחק, השניות האחרונות, וג'ימי וולונו רץ, מחפש מישהו לחבק:

פרק רביעי: סרטן מוחין ונאום המוות

וולונו היה מאמן מיוחד במינו. לשונו מהירה. שפתו  ניו-יורקית מטובלת במילים איטלקיות ומילים ביידיש שיכולה  להתחרות עם הטובים שבהם.

הוא היה מאמן שעשה הכל כדי לנצח, והיה מוכן לכל שטיק או טריק כדי שקבוצתו תזכה להערכה, כבוד, ומוניטין. תמיד הצהיר (והאמנתי לו) שהוא עושה הכל עבור שחקניו ומאומה עבור עצמו. הוא התחפש למוקיון בקמפוס; הוא התחפש למקבץ נדבות. הוא היה מגיע לבתי שחקנים שרצה להביא ל'סטייט' ומדבר אלף מילים בדקה במבטא הניו יורקי שלו, כשבני הדרום השחורים לא מבינים מילה, לא מבינים מהיכן הגיע ה'לולו' הזה.

פעם הוא אמר לקבוצה אחרי הפסד, משפט שאיכשהו הוקלט והופץ: "הפסדנו כי אני חושב ששיחקנו גרוע הפעם כמו שחשבתי שנשחק גרוע בשבוע שעבר, ואני אפילו לא חשבתי שנשחק השבוע כמו שחשבתי שאולי נוכל לשחק בשבוע שעבר אפילו לא חשבתי שנשחק כל כך גרוע בשבוע שעבר אם היינו משחקים גרוע כמו השבוע!

כל החקנים מקשיבים…מסתכלים אחד על השני במבטים בוהים…ואז מהנהנים בראשם "כן, כן, הבננו. אתה יכול להמשיך!"

אבל יחד עם כל הטירופים – ואולי הרבה בגללם? – הוא היה מאמן ראשי ב-ACC עם הצלחה לא מבוטלת, ואליפות מכללות.

הנה הוא עם תזמורת הקבוצה עבור מטרה כלשהי:

(בכל מה שעשה, בכל מה שנראה כקריזה, תמיד היתה מטרה עבור הקבוצה)

 

 

או עם חברו הטוב דיק ויטלי:

הצרה היתה שוולונו כל כך רצה בהצלחת קבוצתו שהוא לא ידע גבולות. השיא היה ב-1990 כשהוא הואשם כאדם האחראי לתחמל את ה-SAT של כריס משבורן שהיה 470 (המינימום הוא 400; המקסימום הוא 1,600) ולהצליח ל'הכניסו' לאוניברסיטה שהמינימום בה לכניסה היה 1,100. הוא עזר גם לשחקניו למכור נעלי נייקי, ולעשות כסף בדרכים אחרות כשהוא משתמש ב-NEW YORK STREET SMART שלו ללמדם כיצד "TO BEAT THE SYSTEM".

להגנתו הוא טען שאם היו משלמים לשחקנים הללו שעל חשבון גופם האוניברסיטה עושה מיליונים – ומאומה לשחקנים – הוא לא היה צריך לעזור להם. "כמה מהם באים מבתים בה חסרה פת לחם", הוא אומר.

האוניברסיטה רצתה להמשיך בלעדיו והגיעה איתו להסכם עזיבה.

הוא עבר לשידורי משחקים וניתגלה ככשרון מיוחד. הוא חבר עם ויטלי לכמה תכניות, השתתף ב'קרוסבי שואו',  והתכונן לחזור לכדורסל כמאמן או מנהל.

ביוני 1992 התגלה אצלו סרטן עצמות הנקרא 'ADENOCORARCINOMA', שהוא אחד הממאירים הביותר.

הסרטן עבר למוחו ורופאיו גילו לו שסופו קרוב.

ב-21 לפברואר,1993 , ביובל 10 השנים לאליפות, הוא הוזמן לאוניברסיטה, שם הוא נתן את מה שידוע היום כ-ESPY DEATH SPEECH בו הוא מוליד את הלגסי, המורשת שלו בנאום שיישאר לזכרון עולמים. היה זה נאום על החובה לא לוותר בשום אופן. על החיים והמוות. הנאום נלמד היום בבתי הספר. נאום שהפך לנדבך לאומי לעולמים.

הוא התגלה כאדם אמיץ ביותר. במקום לרחם על עצמו הוא פתח את 'קרן המלחמה בסרטן' שהפכה לאחת הגדולות בעולם..בשבועות האחרונים לחייו הוא טופל בדוק יוניברסיטי מדיקל סנטר, ומייק ששבסקי היה אורח יומי בחדרו.

אחרי מותו בגיל 47 בחודש אפריל, 1993, סרט על חיוו "NEVER GIVE UP" היכה גלים. הוא ניבחר להיכל התהילה בשנת 2004. ESPN ערך את אחד מה-"30 על 30" עליו, ולפני חודש ג'ון פיינסטיין יצא עם ספרו "THE LEGEND'S CLUB" מבוסס על דין סמית', מייק ששבסקי, וג'ימי וולונו.

במאי 1993 גארי סמית' כתב עליו את הספור בספורטס אילוסטרייטד שהוא קרא לו "JIMMY VEE HUNG IN THERE" שזכה בפרס פוליצר.

הנה 'נאום המוות והתקווה' שלו שהנחיל לו תהילת עולם, הידוע כ-"ESPY SPEECH"

*

פרק חמישי: אחרית דבר

בדרך הביתה החלטתי לעצור בתחנת הדלק  של לורה. לא בגלל יופייה. רציתי לומר לה "GO TO FUCKING HELL!"

אבל כשהגעתי לתחנת הדלק גבר מבוגר שאל כמה דלק אני רוצה.

-היכן לורה?

למה אתה רוצה לדעת?

סיפרתי לו.

-היא עבדה כאן רק יום אחד כמחליפה של העובדת שלי. היא טיפוס מוזר מאד!

אין לך מושג כמה שאתה צודק!

Tags:

64 תגובות ל - “סיפור מהתיבה לקראת משחק הגמר הערב: סאגה של מסע, משחק, ו'נאום מוות' / מנחם לס”

  1. גל אל-איי

    04. אפר, 2016
    03:58

    איזה עיתוי מל!
    חזרתי עכשיו מחופשה בת שבוע בניו מקסיקו. אלבקרקי, סנטה פה, טאוס וגם לינה ב-Earthship שזה בית שבנוי כולו מחומרים ממוחזרים . מדינה מאוד מיוחדת ניו מקסיקו, שמח שחווית אותה למרות שעברו שנות דור ויותר

    Reply to this comment
    • מנחם לס

      04. אפר, 2016
      05:32

      גיל, מה עם האקרדיטציה שלך? אני יכול לסדר לך כניסה למשחקי הקליפרס

      Reply to this comment
      • גל אל איי

        04. אפר, 2016
        06:36

        בשמחה
        אנסה לשלוח מחר בקשה ואם לא אבקש את התערבותך

        Reply to this comment
  2. מומי שאוהב חציל בטחינה

    04. אפר, 2016
    05:10

    זה הסיפור הכי גדול אי פעם בספורט !!
    תודה דוק

    Reply to this comment
  3. סמי

    04. אפר, 2016
    08:44

    סיפור נהדר ונאום נהדר.

    בזכות מנחם לס והכתבות בידיעות ובמעריב מאמצע-סוף שנות השמונים, והחצים, הבונבונים והקרשים, יש לי אהבה עצומה לספורט אמריקאי ולכדורסל בפרט.

    תודה מנחם!

    Reply to this comment
  4. Berch

    04. אפר, 2016
    09:32

    תענוג של פוסט… סיפורים מעולים !!!

    אם תורשה לי פרשנות קלה על אחת הנקודות בסיפור…. מנחם, כנראה שאתה נסעת ברכבך הפרטי בדרך העפר כמו שתיארת…. לאט לאט ולפעמים עצרת כדי לבחון את המעבר ולהזיז אבנים.
    כנראה שהבחורה הזו עשתה את הדרך בפיק-אפ טראק, מן הסתם בנסיעה די מטורפת כמו שנהגי פיק-אפ בדרום יודעים…
    זו הסיבה שזה לקח לה 4 שעות ולך נגמר הדלק.
    אולי 🙂

    Reply to this comment
    • רועי ויינברג

      04. אפר, 2016
      13:43

      כנראה שהוא היה צריך לפנות שמאלה בדרך לאלברקרקי 🙂

      (המשפט הזה מופיע פה: https://www.youtube.com/watch?v=MJPFeoNVUGY ובכמעט כל סרטון אחר של הארנב הגאון הזה)

      Reply to this comment
    • מנחם לס

      04. אפר, 2016
      16:23

      אתה יודע, ברץ', אולי עלית על משהו. למה שהיא תוליך אותי שולל סתם ככה? ייתכן מאד שהיא חצתה את הדרך באיזה פיק-אפ או ג'יפ ללא בעיות, והיתה רדניקית מדי להבין שעם מכונית רגילה זה עסק שונה לחלוטין

      Reply to this comment
  5. יאיר הורניק

    04. אפר, 2016
    09:37

    סיפור נהדר! בתור גולש צעיר כיף לקרוא על דברים מטורפים כאלה שקרו הרבה לפני שהגעתי לעולם.
    יכול להיות שהוא מי שאמר את המשפט(שנשמע הרבה יותר טוב באנגלית): התאמנו על דבר אחד כל השנה, לגזור את הרשתות. זה הוא אמר או שאני מבלבל בין שני דברים?

    Reply to this comment
  6. עידו גילרי

    04. אפר, 2016
    09:40

    יופי של סיפור. מזכיר לי נופים שאני מאד אוהב. אתה יודע איפה הדרך הזו עוברת היום?
    חשוב לציין שהקבוצה הזו של ולונו ניצחה כמעט את כל המשחקים בטורניר על חודו של סל. כולל ניצחון על וירג'יניה של ראלף סאמפסון.
    לגבי ההפתעה – זו בהחלט הייתה הפתעה עצומה אבל אני חושב שהניצחון של וילאנובה שנתיים מאוחר יותר על ג'ורג'טאון של יואינג היה הפתעה גדולה יותר.

    Reply to this comment
    • MBK

      04. אפר, 2016
      14:07

      no way !
      הסיפור של צפון קרלויינה סטייט הוא מהגדולים בתולדות הספורט
      אם לא מנחם הייתי כותב פוסט המספר באריכות את הסיפור של הקבוצה
      הם לקחו את אליפות ה ACC על הראש של ג'ורדן ושות' וספמפסון ווירגינה
      הם הגיעו לטורניר בקושי רב
      הם ניצחו בגמר קבוצה של 2 HOF בדמות האקים ודרקסלר שהגיעה למשחק עם רצף של 0-27
      לא רק שהיא ניצחה על חודו של סל היא נכנסה ל 7 מ 9 המשחקים האחרונים שלה בפיגור ב 2 הדקות האחרנות ( לא היה בזמנו הגבלה על שעון השניות )
      היא ביצעה מהפכים שלא מהעולם הזה לא שלשות ולא הגבלה על שעון השניות
      אולי בכל זאת אכתוב עליהם פוסט למרות שהוא יהיה ברמה C אחרי הפוסט A++ של הדוק

      Reply to this comment
      • עידו גילרי

        04. אפר, 2016
        14:25

        תראה, בתור סיפור אני אקח את NC סטייט. אבל בתור הפתעה נראה לי שהניצחון של וילאנובה היה יותר מפתיע. יוסטון הייתה קצת אוברייטד (כן כן, שני HOF לעתיד והכל) בסופו של דבר הם שיחקו בקונפרנס הרבה פחות חזק מהביג איסט של ג'ורגטאון והמבחן האמיתי היחידי שלהם היה מול וירג'יניה ואותו הם הפסידו.
        וילאנובה גם נכנסו ברגע האחרון לטורניר ובדרך לתואר ניצחו את מישיגן של טארפלי, מרילנד של לן ביאס, צפון קרוליינה של ברד דורהטי, ממפיס של וויליאם בדפורד וג'ורג'טאון של יואינג.
        כל אחד מאלה נבחר בשנתיים הבאות בין הבחירות 1 ל-7 בדראפט.
        בקיצור לדעתי מבחינת הפתעה וילאנובה לוקחת.

        Reply to this comment
    • מנחם לס

      04. אפר, 2016
      16:28

      עניין של טעם. 6 משחקני יוסטון המשיכו ב-NBA עם 2 הול אוף פיים

      Reply to this comment
  7. אלעד אייל

    04. אפר, 2016
    09:54

    סיפור נהדר מנחם תודה

    Reply to this comment
  8. הייט אשברי

    04. אפר, 2016
    11:13

    אהבתי ! גם על לורה וגם על וולונו . מנחם – כיף לקרוא אותך .

    Reply to this comment
  9. אחד העם

    04. אפר, 2016
    12:03

    תענוג

    Reply to this comment
  10. גלעד

    04. אפר, 2016
    12:28

    מעולה תודה

    Reply to this comment
  11. יותם פלדהיים

    04. אפר, 2016
    13:09

    סיפור מדהים, נראה לי כבר כתבת פה חלקים ממנו, אבל אין ספק שהסיפורי רקע על הדרך מוסיפים לאתר צבע שאין באתרים אחרים.
    אז מה אמרנו לגבי הבראקט, יש פרס?

    Reply to this comment
    • מנחם לס

      04. אפר, 2016
      16:30

      נדמה לי ששמתי את צפון קרולינה כמנצחת

      פרס? שם המנצח יוזכר כאן (תלוי ברועי)

      Reply to this comment
  12. האווי לאסוף

    04. אפר, 2016
    13:25

    מענג, תודה רבה

    Reply to this comment
  13. רועי ויינברג

    04. אפר, 2016
    13:40

    מעטים אירועי הספורט שמסוגלים ליצור סיפורים כמו פיינל פור המכללות, ומעטים (אם בכלל) האנשים שיכולים לכתוב סיפורי ספורט ברמה של מנחם לס.

    Reply to this comment
  14. captain beefheart

    04. אפר, 2016
    13:58

    לא קראתי אף מילה!

    יייקרא בשבת בנחת והנאה כראוי לפוסט כזה.

    Reply to this comment
  15. צביקה

    04. אפר, 2016
    16:04

    מנחם אתה אוצר. זה מסטרפיס של כתבה. תענוג לא נורמלי.

    Reply to this comment
  16. מוש השור

    04. אפר, 2016
    16:17

    איזה יופי של סיפור, תענוג

    Reply to this comment
  17. צביקה

    04. אפר, 2016
    16:17

    איזה נאום מרגש.

    Reply to this comment
  18. מנחם לס

    04. אפר, 2016
    16:31

    תודה לכל המחמיאים. כמו תמיד, התענוג כולו שלי

    Reply to this comment
  19. מנחם לס

    04. אפר, 2016
    16:32

    רועי, האם ישנה דרך לקבוע מי ניצח בבראקט? אני כבר לא זוכר

    Reply to this comment
  20. מייק

    04. אפר, 2016
    16:34

    מלך השפנים ….
    עברו את הדרך הזו בחד אופן בדיוק בשנים הללו …
    first time unicycle coast to coast keith cash 1981
    במקום לכעוס על לורה היית חייב לחזור ולהודות לה על כך ששלחה אותך לגלות עולם ואת עצמך .
    כן וצריך ללמוד להתכונן כיאות לדברים כאלו .
    ברגע שאתה לבד מול הטבע אתה יודע מה באמת אתה שוה וכמה אתה באמת מכיר אתו .
    סיפור נחמד .

    Reply to this comment
  21. עידו גילרי

    04. אפר, 2016
    16:35

    מנחם מכיוון שאני מכיר את האיזור שם לא רע מעניין אותי מאד לאן היא שלחה אותך. ה-60 ממשיך ישר לתוך האיזור שהיא תיארה ואז לא ברור לי האם היא שלחה אותך דרומה או צפונה. יש עוד פרטים שאתה זוכר לגבי המיקום ? שמות של מקומות?

    Reply to this comment
    • מייק

      04. אפר, 2016
      16:36

      לדעתי טעה בדרך קורה די הרבה .

      Reply to this comment
    • מנחם לס

      04. אפר, 2016
      18:36

      לצערי הכל כבר קצת מבולבל לי בראש. ניכנסתי ל-MAPQUEST בנסיון למצוא היכן הייתי אבל המפה שם לא מפורטת . אולי אלך ל-AAA לקחת מפה של אריזונה וניו מכסיקו ואזכר. לי נדמה שהיא שלחה אותי בדרך שפנתה מזרחה אבל אני כבר לא זוכר.

      Reply to this comment
      • עידו גילרי

        04. אפר, 2016
        19:03

        באסה , לא נורא.
        הדרך מזרחה זה ה-60 שנסעת עליו. אתה יכול גם להיכנס לגוגל מפות – זה מאד מפורט.
        בכל מקרה אם תיזכר, תשתף. מת על האיזור הזה.

        Reply to this comment
  22. מייק

    04. אפר, 2016
    17:00

    הסיפור ירד מהרשת בינתיים מוזר לקיית היה בלוג שלו היה מאד אדיב שאלתי אותו ענה ועודד .
    איש מאד מאד חיובי .
    הנה האיזכור היחיד על המסע המשוגע שלו ארך שלושה חודשים מהחוף המערבי לני יורק .
    לקטע באריזונה הוא התיחס ארוכות .
    http://www.unicyclist.com/forums/showthread.php?t=84650

    Reply to this comment
  23. איל

    04. אפר, 2016
    17:04

    סיפור נהדר מנחם, רק עכשיו הספקתי לקרוא.
    איזו דמות יש למאמני המכללות, לכל אחד סיפור משלו.

    Reply to this comment
  24. לברוניזם

    04. אפר, 2016
    18:21

    Reply to this comment
  25. שגיא נאור

    04. אפר, 2016
    18:35

    סיפור מופלא שמסופר בצורה נפלאה!!
    תודה מנחם, היה שווה לוותר על יום משחקים בשביל הסיפור הזה.

    Reply to this comment
  26. ברבור שחור

    04. אפר, 2016
    19:28

    לפנתיאון…
    שלחת אותי לקרוא ולראות כל כך הרבה דברים….תודה

    Reply to this comment
  27. no funny shtuff

    04. אפר, 2016
    21:19

    מעולה!!

    Reply to this comment
  28. Mbk

    04. אפר, 2016
    21:39

    קראתי בפעם ה 3 היום ועדיין נהנתי מכל רגע
    זה פוסט שהמציאות בו עולה על כל דימיון

    Reply to this comment
  29. no funny shtuff

    04. אפר, 2016
    21:56

    שאלה-

    בנאום (הנהדר) של ג'ימי, מי זה הבחור הדומע ב-0:41 דקות?

    מוכר לאללה ואני לא מצליח לזהות.

    Reply to this comment
  30. חזי

    04. אפר, 2016
    22:26

    איזה אלוף !
    כמו תמיד תענוג לקרוא.
    הרגת אותי מצחוק עם "כשנשים היו נשים".
    לשמחתנו הרבה בעידן האינטרנט אין היום עורכים שמחליטים שכדורסל מכללות לא מעניין את ציבור הקוראים.מעניין ועוד איך מעניין והסיפורים שמסביב הם התבלין האמיתי.
    שודר השבוע סרט בערוץ ספורט 5 גולד בשם "לשרוד ולהתקדם "על הסיפור המדהים של צפון קרוליינה באותה שנה והמאמן שלה.למי שמעוניין משדרים אותו שוב ביום ד' הקרוב בשעה:22:00-סרט חובה.

    Reply to this comment
  31. אפלטון

    04. אפר, 2016
    22:56

    איזה סיפור מופתי!
    הקוגרס היו הסיבה למה תווית הלוזרים דווקא בהאקים ודרקסלר כל כך הרבה זמן.
    אבל עזוב הכל, החוויות האישיות שלך ואיך שאתה מספר אותן הן הפנינה האמיתית.
    מנחם ברצינות עכשיו, כמה זמן אני עוד אחכה לאוטוביוגרפיה שלך?

    Reply to this comment
    • מנחם לס

      05. אפר, 2016
      02:09

      זה לא יקרה (אוטוביוגרפיה) אבל הידע שאנשים כמווך נהנים לקרוא, הוא האדרנלין שאני זקוק לו כשלפעמים אין לי חשק לכתוב יותר.

      Reply to this comment
    • אסף

      05. אפר, 2016
      23:14

      מצטרף למחמאות של אפלטון בתור אחד שחלק מחשיפתו לליגה בילדות הייתה דרך ספרי המופת שלך על הליגה מנחם…וכמובן גם לבקשתו…
      חוץ מזה לדמותו המיוחדת של וולונו נחשפתי בעקבות המלצה של חבר חובב כדורסל ועוד יותר קולנוע דוקומנטרי שהפנה אותי לסרט המופת עליו כחלק מפרויקט "30 על 30" , כבר בסרט הוא עושה רושם של מישהו יוצא דופן בעולם הספורט וכמובן גם מעבר לו במאבקו בסרטן והקמת הקרן שלו,
      שמחתי לקבל דרך הסיפור עוד פרטים עליו.

      Reply to this comment
  32. אופיר נ

    04. אפר, 2016
    22:56

    מנחם,

    אם מישהו ימציא מכונת זמן רפואית שתוכל להפוך מישהו לצעיר שוב,
    אני הייתי מכניס אותך ראשון למכונה,
    כדי שתוכל להמשיך לנסוע, לטייל, לחוות ולתעד אירועי ספורט בפרט וחוויות מהחיים בכלל,
    ואנחנו נוכל להמשיך להתענג על הסיפורים.

    Reply to this comment
  33. עגל

    04. אפר, 2016
    22:59

    זה סיפור יפהפה ומעורר געגועים לנופים ומקומות שאפילו לא הייתי בהם.
    תגיד מנחם, הלורה הזאת היתה יותר יפה מקתרין דנב, מסופיה לורן?
    ואולי היא בכלל היתה מלאך שנשלח להעמיד אותך במבחן כלשהו ואתה צריך להבין מה היה המבחן?
    🙂 די דורון עוף מכאן

    Reply to this comment
    • מנחם לס

      05. אפר, 2016
      02:15

      אני כמובן לא זוכר יותר, אבל מה שאני כן זוכר היה השוק הטוטאלי לראות דבר כזה מהמם בחור כזה נידח, ועוד לבדה.
      ברץ' כתב שאולי היא לא הוליכה אותי שולל בכוונה, ואולי היא באמת עשתה את הדרך לאלבוקרקי דרך הפארקים ללא בעיות, אם היא נסעה עם איזה רדנק חתיך על איזה פיק-אפ טראק עם גלגלים של טרקטור, ו-BEING A TYPICAL REDNECK, שכחה פרט קטן שהיא שולחת מכונית רגילה רך ה-WILDERNESS הזה.

      Reply to this comment
      • מייק

        05. אפר, 2016
        15:58

        לא מבין כמה פרטים .
        אם המכונית שלך עשה 1:12 והיו לך 40 ליטר רבע מיכל הוא 10 ליטר 120 ק"מ .
        48 מייל הם : בסביבות 80 ק"מ , אם המכונית שלך עושה 1 ל 8 בשטח ואפילו 1 :6 אתה עדיין מגיע בסדר למרכז המבקרים בהנחה שיש כזה שם בכלל .
        שעתיים בכרכרה משמע , 30 ק"מ בערך .
        אתה אומר שנגמר לך המיכל אחרי 70 ק"מ בערך .
        שום דבר לא מסתדר לי בסיפור הזה מצטער …. ויצא לי כבר לעבור אלפי ק"מ בשטח .
        אבל גם אם לא …אם הדלקת מזגן אתה עושה 1 ל 6 אז עדיין אמור להגיע בדיוק .
        ויותר מזה , אם אין לך נסיון בנסיעות כאלו אז מה הקשר למהירות והשעות , מה שאתה לא יודע אל תעשה זו בטיחות , היו לך לפחות שלושה סימני אזהרה בדרך , ראשון אתה לבד בדרך , שני , שלט אין מעבר , שלישי המיכל ירד אז אולי בכלל המיכל לא היה מלא אולי עבה עליך במילוי …בדקת ? .

        Reply to this comment
  34. סתם ילד ללל טים

    04. אפר, 2016
    23:09

    הלוואי עלי בחורה כמו לורה!

    Reply to this comment
  35. AR

    04. אפר, 2016
    23:11

    was she real or a some kind of goddess coming down to earth to guide you ?

    Reply to this comment
  36. יוח

    05. אפר, 2016
    01:39

    נהדר.
    בתחילת החודש ואלה ספורט הביאו את הסיפור של סיד פינץ '. אני חושב אצל יוכין. ואז נזכרתי איפה קראתי עליו לראשונה.

    Reply to this comment
    • מנחם לס

      05. אפר, 2016
      02:16

      יום אחד אכניס אותו הנה שוב.

      Reply to this comment
  37. הבן השחור גלוח הראש מחוץ לנישואים של ג'ון סטוקטון

    05. אפר, 2016
    05:14

    תודה, תודה, תודה, איזה סיפורים אינעל העולם..

    Reply to this comment
  38. אהרון שדה

    05. אפר, 2016
    06:06

    היי מנחם מדהים !
    ראיתי השנה סרט 30 /30 בספורט על המאמן והקבוצה המדהימה הזו….מרגש ביותר.

    Reply to this comment
  39. אוהד ס"א

    06. אפר, 2016
    11:09

    איזה סיפור נפלא ואיזה כיף היה לקרוא. תודה

    Reply to this comment
  40. אבי

    06. אפר, 2016
    13:06

    מנחם זה בהחלט אחד הסיפורים הגדולים אם לא ה..

    האתר הזה ובעיקר סיפורים על העבר מחזיר אותי לימי הישיבה התיכונית שבמקום להיות עסוק בשיעורי גמרא הייתי עסוק בלקרוא את כל הכתבות בעיתוני ספורט גם של ידיעות וגם של מעריב.
    מתענג לקרוא את הכתבות שלך ושל ערן סלע ואפילו כתבות על ליגה ב' בכדורגל.

    בכל אופן הכתבות שלך מעורבות בהמון רקע על המאמן , השחקנים והאוירה. לצערנו כנראה החברה שצעירים ב 20 שנה מחפשים ישר את התוצאה, תיאור יבש של המשחק וכמה דאנקים יפים. הכדורסל האמיתי הוא הרבה יותר מזה שכולל מאיפה גדלו השחקנים , מה המאמן שלהם מלמד אותם על החיים ולא רק כדורסל וכמה האזור תומך או לא בקבוצה. היום לצערנו גם מעמדו של המאמן הולך ונשחק ורק השחקנים הגדולים מעניינים היום. אפילו בנבא אתה רואה קבוצות ומשחקים רק של בידודים או חסימה אחת וזריקה . אין הרבה חסימות ואין תנועה יפה עם הרבה מסירות . כנראה ככה היום העולם דרך הספורט. היחיד יותר מעניין מהקהילה או קבוצה.
    שוב פעם תודה רבה רבה וכיף לקרוא דווקא על סיפורים פחות ידועים מהעבר האישי שלך ומהכדורסל בכלל

    Reply to this comment
  41. משה

    20. אפר, 2016
    22:06

    מנחם! מהמם! את ההמלצה לקרוא/להקשיב לנאום המוות של וולוונו קיבלתי מיו"ר מכבי ראשל"צ – יצחק פרי ידידי. הוא שואב הרבה אנרגיות מהמאמן הזה, מהפילוסופיות שלו ומדרך ההתמודדות שלו עם המציאות שבד"כ היא מרה, עם צימוקים פה ושם. ואכן יש מה ללמוד מהכתבה כולה ומהאיש גים וולוונו – סיפור מרתק ומרגש מאוד! חן-חן.
    הסיפור עם הבחורה מזכיר לי אפיזודה דומה. בקיץ 1965 היגעתי למסיבה סלונית (כך קראו לזה אז) בירושלים. בין כל עלמות החן בנות ה-19 לערך, בלטה ביופיה אחת הבנות, שדמתה לסופיה לורן כמו 2 טיפות מים. כל הגברים נלחמו להזמינה לריקוד, ממש עם המרפקים. אני ויתרתי עליה "בשלב זה של המלחמה". לערך אחרי השעה 12 בלילה, כאשר חלק מהמישתתפים כבר עזבו, אז חצות הייתה שעה מאוד מאוחרת, לפתע היא עמדה בודדה. ניגשתי והיזמנתי אותה לריקוד והיא נענתה בשימחה. תוך כדי הריקוד היא מפטירה – "סוף סוף הבחור הכי נחמד בערב מזמין אותי לריקוד". הופתעתי ונדהמתי, אני זוכר – ממש הובכתי! אולם המשכנו את השיחה ואני מתחיל לתמרן את השיחה איך אני מזמין אותה לסרט או לפחות מקבל את מספר הטלפון שלה. הריקוד מסתיים, אנחנו נשארים בתנוחת הריקוד, מתחיל ריקוד נוסף ואנו ממשיכים בשיחה המלבבת. לפתע שוטרים נכנסים לדירת המסיבה, אחד מהם ניגש לפטיפון ובגסות רבה מוריד את זרוע הפטיפון מהתקליט. אני טרם קולט שהמסיבה נקטעה, הבחור שהביא אותה ניגש אליה לאסוף את 'רכושו', כולם יורדים במדרגות בדרך להתפזר, אני עוד חושב כיצד לגשת אליה ולקבל את פרטיה, אך היא מתרחקת וזהו זה! עד היום אני עוד רואה אותה בדימיוני, לא פגשתי בה יותר והיא נישארה בזיכרוני כצלקת עד!

    Reply to this comment

הגיבו