הפסד דאלאס לג"ס ב-2007 – האמנם ה-UPSET הגדול בהיסטוריה? / הגולש סער ברעם

סער ברעם, העוסק בשיווק דיגיטלי, בעל חביבות לדאלאס מאבריקס

הכותרת ב-ESPN זעקה באותיות של קידוש לבנה:

BELIEVE IT! The Warriors, a lowly eighth seed, pull off one of the biggest upsets in NBA history as they crush the mighty Dallas Mavericks 111-86 to win their first-round playoff series

כולנו זוכרים את אותה עונה. מיאמי, לאחר האליפות שלה עם וויד ושאק התחילה בצניחה חופשית. שאק היה כבר הרבה אחרי השיא וזה היה ניכר. שיחק 40 משחקים בלבד בכמות הדקות הנמוכה בקריירה (חוץ מהעונה בקליבלנד ב09\10), התחיל בירידה משמעותית – היא העונה הראשונה שהוא מסיים עם מתחת ל-20 נקודות, וכמובן, אחוז העונשין הנמוך בקריירה. הנ"ל התלווה לוויד ששיחק רק 50 משחקים וראינו את מיאמי מקבלים סוויפ מהבולס הצעירים דאז.

דאלאס, שהייתה ב-2-0 חיובי בסדרת הגמר של 2006, השתנקה במשחק השלישי בין הקבוצות ונשלחה הביתה אחרי התמוטטות במשחק השלישי (יש שיגידו שהשופטים היו שואלים את וויד בזמנו: "אז דווין, כמה זריקות עונשין אתה רוצה היום?"). דאלאס יצאה מוכה מהסדרה, ב-4-2 בגמר לאחר שהייתה הקבוצה הטובה יותר שמגיעה למעמד הזה. מי שזוכר – הניצחון 4-3 בהארכה על הספרס (ותודה לג'ינובילי).

אחרי שסיימנו עם העונה שעברה, הגענו לעונת 06-07. העונה התחילה רע מאוד בשביל דאלאס, עם ארבעה הפסדים בארבעת המשחקים הראשונים. לאחר מכן, הם פתחו ברצפי ניצחונות מרשימים מאוד. במהלך העונה הם ניצחו 12, 13, 17 ו-9 פעמים ברציפות. קבוצת עונה רגילה מעולה ומהטובות ביותר אי פעם במאזן 67-15. הכל היה נראה מעולה כשנוביצקי קיבל את ה-MVP, דאלאס במקום ה-2 ביעילות התקפית ו-5 ביעילות הגנתית ועקפה אפילו את התחזיות (61-21) שייחסו לה באתרי הסטטיסטיקות\הימורים.

דאלאס התגברו על כל הקבוצות הטובות שייחסו להן שיכולות להתקרב אליה. את מיאמי הפצועה ניצחו 2-0 במפגשים העונתיים, את סאן אנטוניו (שזכתה באליפות באותה עונה) הם ניצחו 3-1. ההפסד היחידי היה בתחילת העונה, במשחק הראשון של העונה. מי הקבוצה היחידה בעונה הרגילה שהיא לא ניצחה? ניחשתם נכון. גולדן סטייט ווריורס. את כל שאר הקבוצות הרלוונטיות ניצחה לפחות פעם אחת והוכיחה – כנראה אין קבוצה מובילה ב-NBA שיכולה עלינו בסדרה של הטוב משבעה.

דאלאס נקלעה לסדרה מול הקבוצה היחידה שהם לא הצליחו לנצח בעונה הרגילה. מה ההבדל בין הקבוצות? דאלאס אז שיחקה בצורה הכי מסודרת, יעילה ונכונה. הווריורס שיחקו בלאגן גדול. איך זה השפיע בסטטיסטיקה? דאלאס במקום ה-28 בקצב בליגה בעוד שגולדן סטייט מובילים את הליגה. הם בקושי נכנסו לפלייאוף במרחק משחק מהקליפרס (שאז הייתה קבוצת ביניים והייתה בתפר בין הפלייאוף לבין קבוצת טופ לוטרי).

איך זה עבד? גולדן סטייט רצו, רצו ורצו. בראשות בארון דיוויס, סטפן ג'קסון וג'ייסון ריצ'ארדסון האתלטיים, הם לא הורידו את הקצב לרגע. הצליחו לנצח את המשחק הראשון באמריקן איירליינס ארינה, הפסידו את השני והגיעו לאורקל. בסדרה הזו נרשם ברוראקל שלושה משחקים בעוצמת סאונד של 110 דציבלים במהלך המשחק. אי אפשר היה לשמוע כלום ועל זה נבנתה תכנית המשחק שלהם: מנטליות של כאוס. בתור חובב דאלאס, אבדתי עצות. חשבתי על איך אפשר לעצור אותם, והייתה לי תשובה אחת: להפיל אותם מהרגליים (מעייפות או בכללי). גולדן סטייט השתמשו בטקטיקת חי"ר ידועה: חפה והסתער. שיטה שעד היום לא הצליחו להתמודד איתה.

הווריורס ניצחו והיו הקבוצה העדיפה יותר במשחק של ריצה. גם בהגנה, כשהמאבריקס היו אחרי סל, ג"ס רצו בכל דרך שהיא. במשחק האחרון הם ניצחו ב-25 הפרש והראו מי הקבוצה העדיפה באותה סיטואציה. כשלדאלאס יצא האוויר, גולדן סטייט הגיעו משום מקום ודרכו להם על הריאות. בארון הוביל את הקבוצה בסדרה עם 25 נק', 6.2 ריבאונדים ו-5.7 אסיסטים למשחק, סטיבן ג'קסון היה מס' 2 עם 22.8, 4.5 ו-3.7 בהתאמה, וג'יי ריץ' סגר את קבוצת הריצה הזו עם 19.5, 6.8 ו-2 אסיסטים. בגולדן סטייט ריצ'ארדסון (שוטינג גארד או סמול פורוורד) הוביל את עמודת הריבאונדים בסדרה הזו – כשאצל הטקסנים היו 2 שחקנים עם יותר ריבאונדים מג'יי ריץ' ועוד אחד שווה לו.

לצורך השוואה: נוביצקי נוטרל לגמרי וירד מה-20 נקודות למשחק (בעונה עצמה: 24.6 במעל ל-90-50-40 אחוזים, משלוש-משתיים-מהעונשין ובפלייאוף: 19.7 ב84-38-21 בהתאמה) והגבוהים האיטיים עם האוריינטציה ההגנתית של המאבריקס נוטרלו לגמרי ובשורה התחתונה: גולדן סטייט של אז התחילו את השינוי בכדורסל למשחק של גארדים. בהוצאת היריב מאזור הנוחות, דון נלסון (המאמן שהקדים את אייברי ג'ונסון במאבס, אימן עד 2005) ידע לתמרן את הראש של השחקנים שלו (ואת השחקנים שלו לשעבר) כדי שהם יבינו שהניצחון בסדרה בר השגה והם, בעצם, החולשה של הקבוצה שמולם.

המשחק השתנה בהדרגה למשחק של גארדים: בזמנו, הייתה ההדעה הרווחת בה "אי אפשר לזכות באליפות בלי סנטר דומיננטי". להלן הקבוצות שזכו, מהאחרונה לראשונה: גולדן סטייט (בוגוט), ספרס (ספליטר), מיאמי, דאלאס (צ'נדלר), לייקרס (ביינום? בעדיפותו הרבה אחרי גאסול, קובי ואודום) ובוסטון (פרקינס). מאז הקבוצות הבינו שהגיעה השעה להבין: גם דרך התקפה מנצחים משחקים. הם הבינו לעשות את זה בצורה שונה מפיניקס של אמצע שנות ה-2000. הקבוצות המהירות מצאו דרך לנצח.

איך?

קשת השלוש.  מהאליפות של מיאמי ב-2006 נעשה עלייה הדרגתית בניסיונות מ-3 נקודות. הם הגיעו לפחות מ-1500 ניסיונות מחוץ לקשת בעונה. הלייקרס של קובי המשיכו עם אותו קו אבל עשו עלייה מזערית לכיוון ה-1600. דאלאס של 11\2010 העמידה 1768 ניסיונות. הגיעה מיאמי של לברון ו-וויד וניסתה 1800 פעמים מחוץ לקשת. גולדן סטייט בעונה שעברה ניסתה 2217 פעמים מחוץ לקשת, והעונה עומדת על 2256 ניסיונות 10 משחקים לסוף. הזריקה משלוש הפכה לכלי יעיל יותר וכדאי יותר, ולכן ההשקעה בחפירות בצבע שווה פחות. המשחק התקדם והפך ליעיל יותר.

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 33 תגובות

  1. לא הייתי מגדיר את מה שקרה כההפתעה הגדולה אי-פעם, אבל היה זה UPSET קולוסאלי, במיוחד כשהוא ניגרם ע"י בוצה מלאה ב-RENEGADES!

    1. מסכים! ותודה!
      אפשר לראות ששום שחקן משם נכנס להיסטוריה מהדלת הקדמית. אולי ג'יי ריץ' בתחרות ההטבעות…

  2. מה שעצוב יותר בסיפור הוא שהמשחק האחרון באותה עונה סדירה של גולדן סטייט בו היא נכנסה לפליאוף היה ניצחון על דאלאס

    1. כשיש לך רק עגבניות אתה לא מכין מרק אפונה!
      כל קבוצה משתמשת במה שיש לה כדי להשיג את המיטב.
      אני מאמין שאם היו מספיק סנטרים דומיננטיים, השינוי למשחק של גארדים פשוט לא היה קורה.

      1. לא סנטרים דומיננטיים, אלא יותר עם אוריינטציה הגנתית וכבדים.
        היה להם גם את יתרון המוח: נלסון על ג'ונסון

  3. תודה על הפוסט,
    מזכיר נשכחות – ברון דייויס, כמה כישרון, איזה ביזבוז של אותו כישרון.

    הדוגמאות של קבוצות שזכו ללא סנטר דומיננטי נכונות, למעט הלייקרס.
    קבוצה שעולה למגרש עם 3 שחקנים מעל 7 פוט לא מתאימה לדוגמה
    (ב-2010, אודום ביינום ופאו היו מכונת רב' התקפה קטלנית, ע"ע "הקובי אסיסט")

  4. מעולה. לא ראיתי אז נ.ב.א אז את הסדרה ההיא אני לא זוכר אבל כתוב מצוין ואני שמח בשביל דירק שבסוף הוא קיבל את ההאליפות שלו.
    ואגב הוא הודיע שהוא ממשיך עוד עונה (עם האופציית שחקן שבחוזה שלו)

  5. תודה על הפוסט.
    זו אכן הייתה סדרה מדהימה ומהנה לצפיה. Run & Gun במיטבו. ובנוסף תמיד אהבתי את דון נלסון…. ראו את התשוקה למשחק על הפנים שלו ובשפת הגוף.
    יוחזר ביירון דייויס לאלתר !!

  6. מעולה, תודה.
    המיתוס של "צריך סנטר דומיננטי בשביל לזכות באליפות נופץ כבר ב1975 כשהווריורס ניצחו את וושינגטון של אנסלד והייז. הסנטר הפותח שלהם היה קליפורד ריי, שהעמיד ממוצעים של 9 נקודות ו10 ריבאונדים למשחק.

  7. זוכר את הסדרה. נלסון היה תמיד עוף מוזר, הקדים את זמנו והצליח בכלים הרבה פחות עדיפים לנצח את הסדרה. יופי של דבר. הקהל של גולדן סטייט תמיד היה נהדר ביחס לקהלי הקונצרטים האחרים.

  8. סער, לא הבנתי בסופו של דבר מה הנקודה שאתה מנסה להעביר.
    העלייה בשלשות היא מגמה כללית בליגה והיא לאו דווקא קשורה לקבוצה הזו של גולדן סטייט.
    אני לא יודע האם זו הייתה ההפתעה הגדולה בהיסטוריה אבל בהחלט הפתעה עצומה. בכל מקרה זה ממש לחובתו של אייברי ג'ונסון שגם לאחר 4 הפסדים בעונה הרגילה לא ידע לנצל את היתרונות שהיו לו על קבוצה כמו גולדן סטייט. לא סתם קריירת האימון שלו נקטעה שם.

    1. זה יצא לי לא הכי מדויק לצערי. ניסיתי להצביע על המגמה בעלייה בניסיונות לשלוש, מגמה שלדעתי, שינתה את הפנים של המשחק. גולדן סטייט של אז השפיעה על גולדן סטייט של היום.

      1. אז דווקא כאן קשה לי לתת קרדיט לקבוצה ההיא. זו אולי הנאמנות לקבוצה שלי אבל לסאנס עם ה-7 שניות או פחות יש חלק הרבה יותר גדול בכך. בחמש שנים השל קיומם מספר השלשות שנזרק בממוצע עלה ב-3 זריקות למשחק לקבוצה. בחמש שנים שלאחר מכן לא היה כל שינוי. אם כבר יש קבוצה שהייתה מודל לחיקוי שגרם לעלייה הנוכחית זו דאלאס של עונת האליפות.
        מאז שהם לקחו אליפות מספר הזריקות לשוש גדל ב-5.5 לקבוצה למשחק.
        (אני נוטה ליחס זאת יותר ליוסטון ומורי שמשכו אחריהם את כל הליגה.).

  9. אחלה מאמר, שום דבר בדאלאס לא מפתיע אותי.
    קבוצה שהיתה מבוססת על התקפה בלבד, קלאסי להפסד פלייאוף. תשאל את ג'ורג קארל

  10. אחת הבושות ההדחה של דאלאס
    בוא לא נשכח שזה קרה גל לספרס מול ממפיס
    קבוצות גדולות יוצאת מזה
    המזל של דאלאס זה 2011 שמחק את כל הבושות והכתמים

  11. לא נעים להיזכר במה שהיה אז, אני הייתי נבוך מהסיטואציה. ברון דיוויס גדול. מזלה של דאלאס שלקחה אח"כ אליפות והמתיקה את הזכרון.

  12. כתבה מעולה שהזכירה את אחת מסדרות הפלייאוף האהובות עליי שלא כללו את מיאמי.

    ההדחה הזאת היא הרבה באשמת ג'ונסון. מי עולה עם סמול בול מול קבוצה של נלסון? כבר היה עדיף ליצור פקק בצבע עם דמפייר ודיופ ביחד

  13. תודה סער. אחלה כתבה.
    זו היתה חוויה לצפות בבארון דייויס, ריצ'דסון וסטפן ג'קסון – עדיין זה היה פספוס אדיר של אייברי ג'ונסון.
    ד"א דייויס חזר לשחק לפני כחודש ב- DLEAGE.

להגיב על אפלטון לבטל

סגירת תפריט