הפסד דאלאס לג"ס ב-2007 – האמנם ה-UPSET הגדול בהיסטוריה? / הגולש סער ברעם

פורסם ב - 27. מרץ, 2016 ע"י ב - מאמרי NBA

סער ברעם, העוסק בשיווק דיגיטלי, בעל חביבות לדאלאס מאבריקס

הכותרת ב-ESPN זעקה באותיות של קידוש לבנה:

BELIEVE IT! The Warriors, a lowly eighth seed, pull off one of the biggest upsets in NBA history as they crush the mighty Dallas Mavericks 111-86 to win their first-round playoff series

כולנו זוכרים את אותה עונה. מיאמי, לאחר האליפות שלה עם וויד ושאק התחילה בצניחה חופשית. שאק היה כבר הרבה אחרי השיא וזה היה ניכר. שיחק 40 משחקים בלבד בכמות הדקות הנמוכה בקריירה (חוץ מהעונה בקליבלנד ב09\10), התחיל בירידה משמעותית – היא העונה הראשונה שהוא מסיים עם מתחת ל-20 נקודות, וכמובן, אחוז העונשין הנמוך בקריירה. הנ"ל התלווה לוויד ששיחק רק 50 משחקים וראינו את מיאמי מקבלים סוויפ מהבולס הצעירים דאז.

דאלאס, שהייתה ב-2-0 חיובי בסדרת הגמר של 2006, השתנקה במשחק השלישי בין הקבוצות ונשלחה הביתה אחרי התמוטטות במשחק השלישי (יש שיגידו שהשופטים היו שואלים את וויד בזמנו: "אז דווין, כמה זריקות עונשין אתה רוצה היום?"). דאלאס יצאה מוכה מהסדרה, ב-4-2 בגמר לאחר שהייתה הקבוצה הטובה יותר שמגיעה למעמד הזה. מי שזוכר – הניצחון 4-3 בהארכה על הספרס (ותודה לג'ינובילי).

אחרי שסיימנו עם העונה שעברה, הגענו לעונת 06-07. העונה התחילה רע מאוד בשביל דאלאס, עם ארבעה הפסדים בארבעת המשחקים הראשונים. לאחר מכן, הם פתחו ברצפי ניצחונות מרשימים מאוד. במהלך העונה הם ניצחו 12, 13, 17 ו-9 פעמים ברציפות. קבוצת עונה רגילה מעולה ומהטובות ביותר אי פעם במאזן 67-15. הכל היה נראה מעולה כשנוביצקי קיבל את ה-MVP, דאלאס במקום ה-2 ביעילות התקפית ו-5 ביעילות הגנתית ועקפה אפילו את התחזיות (61-21) שייחסו לה באתרי הסטטיסטיקות\הימורים.

דאלאס התגברו על כל הקבוצות הטובות שייחסו להן שיכולות להתקרב אליה. את מיאמי הפצועה ניצחו 2-0 במפגשים העונתיים, את סאן אנטוניו (שזכתה באליפות באותה עונה) הם ניצחו 3-1. ההפסד היחידי היה בתחילת העונה, במשחק הראשון של העונה. מי הקבוצה היחידה בעונה הרגילה שהיא לא ניצחה? ניחשתם נכון. גולדן סטייט ווריורס. את כל שאר הקבוצות הרלוונטיות ניצחה לפחות פעם אחת והוכיחה – כנראה אין קבוצה מובילה ב-NBA שיכולה עלינו בסדרה של הטוב משבעה.

דאלאס נקלעה לסדרה מול הקבוצה היחידה שהם לא הצליחו לנצח בעונה הרגילה. מה ההבדל בין הקבוצות? דאלאס אז שיחקה בצורה הכי מסודרת, יעילה ונכונה. הווריורס שיחקו בלאגן גדול. איך זה השפיע בסטטיסטיקה? דאלאס במקום ה-28 בקצב בליגה בעוד שגולדן סטייט מובילים את הליגה. הם בקושי נכנסו לפלייאוף במרחק משחק מהקליפרס (שאז הייתה קבוצת ביניים והייתה בתפר בין הפלייאוף לבין קבוצת טופ לוטרי).

איך זה עבד? גולדן סטייט רצו, רצו ורצו. בראשות בארון דיוויס, סטפן ג'קסון וג'ייסון ריצ'ארדסון האתלטיים, הם לא הורידו את הקצב לרגע. הצליחו לנצח את המשחק הראשון באמריקן איירליינס ארינה, הפסידו את השני והגיעו לאורקל. בסדרה הזו נרשם ברוראקל שלושה משחקים בעוצמת סאונד של 110 דציבלים במהלך המשחק. אי אפשר היה לשמוע כלום ועל זה נבנתה תכנית המשחק שלהם: מנטליות של כאוס. בתור חובב דאלאס, אבדתי עצות. חשבתי על איך אפשר לעצור אותם, והייתה לי תשובה אחת: להפיל אותם מהרגליים (מעייפות או בכללי). גולדן סטייט השתמשו בטקטיקת חי"ר ידועה: חפה והסתער. שיטה שעד היום לא הצליחו להתמודד איתה.

הווריורס ניצחו והיו הקבוצה העדיפה יותר במשחק של ריצה. גם בהגנה, כשהמאבריקס היו אחרי סל, ג"ס רצו בכל דרך שהיא. במשחק האחרון הם ניצחו ב-25 הפרש והראו מי הקבוצה העדיפה באותה סיטואציה. כשלדאלאס יצא האוויר, גולדן סטייט הגיעו משום מקום ודרכו להם על הריאות. בארון הוביל את הקבוצה בסדרה עם 25 נק', 6.2 ריבאונדים ו-5.7 אסיסטים למשחק, סטיבן ג'קסון היה מס' 2 עם 22.8, 4.5 ו-3.7 בהתאמה, וג'יי ריץ' סגר את קבוצת הריצה הזו עם 19.5, 6.8 ו-2 אסיסטים. בגולדן סטייט ריצ'ארדסון (שוטינג גארד או סמול פורוורד) הוביל את עמודת הריבאונדים בסדרה הזו – כשאצל הטקסנים היו 2 שחקנים עם יותר ריבאונדים מג'יי ריץ' ועוד אחד שווה לו.

לצורך השוואה: נוביצקי נוטרל לגמרי וירד מה-20 נקודות למשחק (בעונה עצמה: 24.6 במעל ל-90-50-40 אחוזים, משלוש-משתיים-מהעונשין ובפלייאוף: 19.7 ב84-38-21 בהתאמה) והגבוהים האיטיים עם האוריינטציה ההגנתית של המאבריקס נוטרלו לגמרי ובשורה התחתונה: גולדן סטייט של אז התחילו את השינוי בכדורסל למשחק של גארדים. בהוצאת היריב מאזור הנוחות, דון נלסון (המאמן שהקדים את אייברי ג'ונסון במאבס, אימן עד 2005) ידע לתמרן את הראש של השחקנים שלו (ואת השחקנים שלו לשעבר) כדי שהם יבינו שהניצחון בסדרה בר השגה והם, בעצם, החולשה של הקבוצה שמולם.

המשחק השתנה בהדרגה למשחק של גארדים: בזמנו, הייתה ההדעה הרווחת בה "אי אפשר לזכות באליפות בלי סנטר דומיננטי". להלן הקבוצות שזכו, מהאחרונה לראשונה: גולדן סטייט (בוגוט), ספרס (ספליטר), מיאמי, דאלאס (צ'נדלר), לייקרס (ביינום? בעדיפותו הרבה אחרי גאסול, קובי ואודום) ובוסטון (פרקינס). מאז הקבוצות הבינו שהגיעה השעה להבין: גם דרך התקפה מנצחים משחקים. הם הבינו לעשות את זה בצורה שונה מפיניקס של אמצע שנות ה-2000. הקבוצות המהירות מצאו דרך לנצח.

איך?

קשת השלוש.  מהאליפות של מיאמי ב-2006 נעשה עלייה הדרגתית בניסיונות מ-3 נקודות. הם הגיעו לפחות מ-1500 ניסיונות מחוץ לקשת בעונה. הלייקרס של קובי המשיכו עם אותו קו אבל עשו עלייה מזערית לכיוון ה-1600. דאלאס של 11\2010 העמידה 1768 ניסיונות. הגיעה מיאמי של לברון ו-וויד וניסתה 1800 פעמים מחוץ לקשת. גולדן סטייט בעונה שעברה ניסתה 2217 פעמים מחוץ לקשת, והעונה עומדת על 2256 ניסיונות 10 משחקים לסוף. הזריקה משלוש הפכה לכלי יעיל יותר וכדאי יותר, ולכן ההשקעה בחפירות בצבע שווה פחות. המשחק התקדם והפך ליעיל יותר.

33 תגובות ל - “הפסד דאלאס לג"ס ב-2007 – האמנם ה-UPSET הגדול בהיסטוריה? / הגולש סער ברעם”

  1. מנחם לס

    27. מרץ, 2016
    03:22

    לא הייתי מגדיר את מה שקרה כההפתעה הגדולה אי-פעם, אבל היה זה UPSET קולוסאלי, במיוחד כשהוא ניגרם ע"י בוצה מלאה ב-RENEGADES!

    Reply to this comment
    • סער ברעם

      27. מרץ, 2016
      16:39

      מסכים! ותודה!
      אפשר לראות ששום שחקן משם נכנס להיסטוריה מהדלת הקדמית. אולי ג'יי ריץ' בתחרות ההטבעות…

      Reply to this comment
  2. מיוריאל

    27. מרץ, 2016
    03:31

    מה שעצוב יותר בסיפור הוא שהמשחק האחרון באותה עונה סדירה של גולדן סטייט בו היא נכנסה לפליאוף היה ניצחון על דאלאס

    Reply to this comment
    • מולי

      27. מרץ, 2016
      07:45

      כשיש לך רק עגבניות אתה לא מכין מרק אפונה!
      כל קבוצה משתמשת במה שיש לה כדי להשיג את המיטב.
      אני מאמין שאם היו מספיק סנטרים דומיננטיים, השינוי למשחק של גארדים פשוט לא היה קורה.

      Reply to this comment
      • סער ברעם

        27. מרץ, 2016
        16:40

        לא סנטרים דומיננטיים, אלא יותר עם אוריינטציה הגנתית וכבדים.
        היה להם גם את יתרון המוח: נלסון על ג'ונסון

        Reply to this comment
  3. דובי

    27. מרץ, 2016
    07:42

    סדרה נפלאה. משחקים אש אחד אחד עם כמה מהלכים אדירים ובארון דיוויס אחד מדהים.

    Reply to this comment
    • אסף

      27. מרץ, 2016
      09:43

      פחות או יותר הפעם האחרונה שהוא נראה כמו שחקן כדורסל לא?

      Reply to this comment
      • סער ברעם

        27. מרץ, 2016
        16:41

        פחות או יותר. בתחילת התקופה בקליפרס הוא עוד היה סביר.

        Reply to this comment
  4. גיא

    27. מרץ, 2016
    07:45

    תודה על הפוסט,
    מזכיר נשכחות – ברון דייויס, כמה כישרון, איזה ביזבוז של אותו כישרון.

    הדוגמאות של קבוצות שזכו ללא סנטר דומיננטי נכונות, למעט הלייקרס.
    קבוצה שעולה למגרש עם 3 שחקנים מעל 7 פוט לא מתאימה לדוגמה
    (ב-2010, אודום ביינום ופאו היו מכונת רב' התקפה קטלנית, ע"ע "הקובי אסיסט")

    Reply to this comment
    • סער ברעם

      27. מרץ, 2016
      16:43

      כמי שאמרתי: ביינום לא היה שאק, דאנקן ובהחלט לא הייתה לו את ההשפעה שהייתה לבן וואלאס.

      Reply to this comment
  5. גלעד

    27. מרץ, 2016
    07:55

    מעולה. לא ראיתי אז נ.ב.א אז את הסדרה ההיא אני לא זוכר אבל כתוב מצוין ואני שמח בשביל דירק שבסוף הוא קיבל את ההאליפות שלו.
    ואגב הוא הודיע שהוא ממשיך עוד עונה (עם האופציית שחקן שבחוזה שלו)

    Reply to this comment
  6. Berch

    27. מרץ, 2016
    08:29

    תודה על הפוסט.
    זו אכן הייתה סדרה מדהימה ומהנה לצפיה. Run & Gun במיטבו. ובנוסף תמיד אהבתי את דון נלסון…. ראו את התשוקה למשחק על הפנים שלו ובשפת הגוף.
    יוחזר ביירון דייויס לאלתר !!

    Reply to this comment
  7. אורי הלוי

    27. מרץ, 2016
    09:34

    מעולה, תודה.
    המיתוס של "צריך סנטר דומיננטי בשביל לזכות באליפות נופץ כבר ב1975 כשהווריורס ניצחו את וושינגטון של אנסלד והייז. הסנטר הפותח שלהם היה קליפורד ריי, שהעמיד ממוצעים של 9 נקודות ו10 ריבאונדים למשחק.

    Reply to this comment
  8. asi

    27. מרץ, 2016
    09:39

    זוכר את הסדרה. נלסון היה תמיד עוף מוזר, הקדים את זמנו והצליח בכלים הרבה פחות עדיפים לנצח את הסדרה. יופי של דבר. הקהל של גולדן סטייט תמיד היה נהדר ביחס לקהלי הקונצרטים האחרים.

    Reply to this comment
  9. עידו גילרי

    27. מרץ, 2016
    10:08

    סער, לא הבנתי בסופו של דבר מה הנקודה שאתה מנסה להעביר.
    העלייה בשלשות היא מגמה כללית בליגה והיא לאו דווקא קשורה לקבוצה הזו של גולדן סטייט.
    אני לא יודע האם זו הייתה ההפתעה הגדולה בהיסטוריה אבל בהחלט הפתעה עצומה. בכל מקרה זה ממש לחובתו של אייברי ג'ונסון שגם לאחר 4 הפסדים בעונה הרגילה לא ידע לנצל את היתרונות שהיו לו על קבוצה כמו גולדן סטייט. לא סתם קריירת האימון שלו נקטעה שם.

    Reply to this comment
    • סער ברעם

      27. מרץ, 2016
      16:46

      זה יצא לי לא הכי מדויק לצערי. ניסיתי להצביע על המגמה בעלייה בניסיונות לשלוש, מגמה שלדעתי, שינתה את הפנים של המשחק. גולדן סטייט של אז השפיעה על גולדן סטייט של היום.

      Reply to this comment
      • עידו גילרי

        27. מרץ, 2016
        17:00

        אז דווקא כאן קשה לי לתת קרדיט לקבוצה ההיא. זו אולי הנאמנות לקבוצה שלי אבל לסאנס עם ה-7 שניות או פחות יש חלק הרבה יותר גדול בכך. בחמש שנים השל קיומם מספר השלשות שנזרק בממוצע עלה ב-3 זריקות למשחק לקבוצה. בחמש שנים שלאחר מכן לא היה כל שינוי. אם כבר יש קבוצה שהייתה מודל לחיקוי שגרם לעלייה הנוכחית זו דאלאס של עונת האליפות.
        מאז שהם לקחו אליפות מספר הזריקות לשוש גדל ב-5.5 לקבוצה למשחק.
        (אני נוטה ליחס זאת יותר ליוסטון ומורי שמשכו אחריהם את כל הליגה.).

        Reply to this comment
  10. amitlahev

    27. מרץ, 2016
    10:18

    יופי של מאמר על אחת ההפתעות הגדולות !

    Reply to this comment
  11. Ljos

    27. מרץ, 2016
    10:21

    יוחזר דון נלסון לאלתר!

    Reply to this comment
  12. אפלטון

    27. מרץ, 2016
    10:25

    אחלה מאמר, שום דבר בדאלאס לא מפתיע אותי.
    קבוצה שהיתה מבוססת על התקפה בלבד, קלאסי להפסד פלייאוף. תשאל את ג'ורג קארל

    Reply to this comment
  13. מומי שאוהב חציל בטחינה

    27. מרץ, 2016
    10:31

    אחת הבושות ההדחה של דאלאס
    בוא לא נשכח שזה קרה גל לספרס מול ממפיס
    קבוצות גדולות יוצאת מזה
    המזל של דאלאס זה 2011 שמחק את כל הבושות והכתמים

    Reply to this comment
  14. אשך טמיר המקורי

    27. מרץ, 2016
    12:01

    תודה רבה!

    Reply to this comment
  15. עגל

    27. מרץ, 2016
    13:09

    לא נעים להיזכר במה שהיה אז, אני הייתי נבוך מהסיטואציה. ברון דיוויס גדול. מזלה של דאלאס שלקחה אח"כ אליפות והמתיקה את הזכרון.

    Reply to this comment
  16. רועי ויינברג

    27. מרץ, 2016
    13:53

    כתבה מעולה שהזכירה את אחת מסדרות הפלייאוף האהובות עליי שלא כללו את מיאמי.

    ההדחה הזאת היא הרבה באשמת ג'ונסון. מי עולה עם סמול בול מול קבוצה של נלסון? כבר היה עדיף ליצור פקק בצבע עם דמפייר ודיופ ביחד

    Reply to this comment
    • סער ברעם

      27. מרץ, 2016
      16:49

      כל כך נכון. גם אני מאוד נהניתי ממנה למרות שהייתי בצד המפסיד (לכאורה)

      Reply to this comment
  17. ניב

    27. מרץ, 2016
    15:50

    סדרה גדולה.. בעיקר בארון דיוויס היה בזון משוגע, כל הכישרון שלו התפוצץ בסדרה הזאת.

    Reply to this comment
  18. ניב

    27. מרץ, 2016
    15:52

    https://www.youtube.com/watch?v=XBZTPtENQCY

    יש פה קישור מעניין להרצאה של פופוביץ. נחמד לשמוע אותו מדבר ברצינות מדי פעם. באיזשהו שלב הוא מדבר גם על היחס שלו לקשת בה3 ומה הוא חושב עליה..

    Reply to this comment
    • סער ברעם

      27. מרץ, 2016
      16:47

      תודה!

      Reply to this comment
    • עידו גילרי

      27. מרץ, 2016
      17:01

      מישהו הביא את זה כבר לפני יומיים. ממש מרתק. בכל אופן תודה.

      Reply to this comment
  19. yinon yavor

    27. מרץ, 2016
    23:23

    אחלה כתבה וקבוצה נהדרת.
    תודה

    Reply to this comment
  20. רפי

    28. מרץ, 2016
    12:04

    תודה סער. אחלה כתבה.
    זו היתה חוויה לצפות בבארון דייויס, ריצ'דסון וסטפן ג'קסון – עדיין זה היה פספוס אדיר של אייברי ג'ונסון.
    ד"א דייויס חזר לשחק לפני כחודש ב- DLEAGE.

    Reply to this comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *