אלוף האלופים – בולס 96 – בוסטון סיקסטיז / הדוק מול בלוך

אלוף האלופים חוזר לצד המזרחי של הבראקט, בשבוע שעבר הלייקרס 00-02 העמידה את הג'אז במקומה הטבעי ( כמעט ) . 393 מצביעים 83% מהם בחרו לייקרס בנוק אאוט החד צדדי בתולדות הטורניר.

השבוע כרגיל בפינה הירוקה , הוא מכה בשמאל , עוקץ מימין להשפיל כל כותב הוא תמיד זמין – דוק לס

למרות פער הדורות הוא ניצב איתן בפינת דיזנגוף בן יהודה – קבלו את דור בלוך והבולס

מנחם לס – בוסטון 60s

אני יודע שאני מדבר אל הקיר כשאני אומר לכם שהסלטיקס של 1965-6 היתה מנצחת את השיקגו בולס של 1995-6, שלדעת רבים מ'מומחי ה-NBA' – מומחים עלאק – היתה קבוצה הגדולה בכל הזמנים.

גם הרבה מכם חושבים כך.

מה הסיבה?

גם 'מומחי ה-NBA' (עלאק מומחים), וגם רובכם, נטולי הבנה אתם. סליחה, לא 'נטולי הבנה' ולא 'רפי הבנה' אלא פשוט לא מעודכנים. אתם צעירים מדי לדעת מה היה ב-1966 כי עדיין לא נולדתם אז, ויש סכויים שגם הוריכם עוד לא נולדו אז.

אז שמות כביל ראסל, ג'ון הבליצ'ק, קייסי ג'ונס, סם ג'ונס, ווילי נאולוס, תום סנדרס, לארי סיגפריד, מל קאונטס, או דון נלסון לא אומרים לכם הרבה.

אתם מודעים לעובדה שהם ניצחו שמונה – סיפרו אותן – שמונה אליפויות רצופות, ואילולא הנפילה האחת לסיקסרס, הם היו מנצחים 10 – ורק בשתיים (1960מ ו-1966) ניזקקו לשבעה משחקים?

כולם קופצים מעל הפופיק לאזכרת 6 האליפויות של מייקל? לסלטיקס שלי היו 11 אליפויות.

מייקל ג'ורדן לא שיחק בכל ימי חייו נגד מגן כמו ג'ון הבליצ'ק. מייקל היה פורץ בבכי ומבקש מפיל ג'קסון שיוציא אותו מהמשחק כי הוא מושפל שוב ושוב.

ביל ראסל נגד לוק לונגלי…היי, דוק, תגיד זאת שוב? ביל מראסל נגד מי? האולם היה מלא במנהלים ופסיכיאטורים מה"אגודה לצער בעלי חיים" כדי לשחרר את לוק לונגלי מייסוריו. היתרון של ראסל על לונגלי הוא כזה גדול ועצום שאין לי כל צורך להמשיך, אבל בגלל שאתם צעירים נטולי אינפורמציה על הימים הגדולים ההם, אין לי ברירה אלא להמשיך.

ראסל האיש והאגדה – 11 טבעות זה כל ההבדל

להם יש את רון הארפר. שחקן גדול בתיכון. כשהיה בן 14 נבאתי שהוא יהיה סופר-סטאר. והוא באמת היה, אבל בשנת 1991, כשהוא היה בן 26 ולא ב-1996 כשהוא כבר בן 31, ופצוע. תום סנדרס שלנו היה קוצץ בו. סאץ' – כפי שהיה ידוע – היה כה טוב שניבחר ל'היכל התהילה'. הארפר בא לבקר את היכל התהילה ומשלם דמי כניסה. אגב, סאץ' המשיך כמאמן אוניברסיטת הרווארד. הגארד השני שלנו קייסי ג'ונס אף הוא בהיכל התהילה. הוביל את נבחרת ארה"ב לזהב באולימפיאדת מלבורן והמשיך כמאמן הסלטיקס. יריבו יהיה סטיב קאר. אנא הרשו לי לא לבזבז מלים כאן, אוקיי?

סם ג'ונס נגד סקוטי פיפן? הייתי אומר תיקו, או יתרון קטן לפיפין.

ווילי נאולוס טוב בהרבה מרודמן בהתקפה, אבל רודמן ריבאונדר טוב יותר.

לארי סיגפריד היה מלמד את סטיב קאר כמה הילכות זריקה מרחוק, ודון נלסון היה מתפקע מצחוק כשהיה נידרש לשמור ולקלוע נגד חיוור אירופאי בשם טוני קוקוץ'.

אז זהו הסיפור. קבוצת עילאית שעבורכם היא פרה-היסטוריה ולא הרבה יותר.

SO BE MY GUESTS. עשו צחוק מעצמכם והצביעו עבור שיקגו 1996 שהיתה מפסידה לסלטיקס 1965 ארבע אפס.

דור בלוך – בולס 96

אני רוצה להתחיל ולהגיד שיש לי המון כבוד לסלטיקס של שנות ה-60, 11 אליפויות ב-13 שנים זה הישג מדהים בכל ענף ספורט, בכל עידן ובכל סט נסיבות, להוריד את הכובע בפני הווינרים האדירים האלה.

ועם זאת הבולס היו קורעים להם את הצורה.

*

תתעלמו משני דברים ברשותכם על מנת שהתחרות תהיה הוגנת, סבבה?

1)      תתעלמו מזה שאתם נתתם לסלטיקס של שנות ה-60 ניצחון צמוד צמוד על ה-76'ס של שנות ה-80 49-51, מיותר אפילו לציין עד כמה הבולס היא קבוצה טובה יותר מאותה פילדלפיה. הלאה.

2)      תתעלמו מהעובדה שבוסטון לא יכלה להחזיק ב-48 דקות נגד הבולס, שהיא לא יכולה להתחרות איתה במשחק של היום עם קשת שלוש, שהפערי אתלטיות הם מגוחכים וכן הלאה וכן הלאה, כדי להשוות בין עידנים חייבים לנטרל את הדברים האלה זה בסדר מבחינתי, קחו את השחקנים של הסלטיקס ותוסיפו להם את הפרשי מדד המחירים לצרכן עד 1996.

*

ממה אי אפשר להתעלם באותה סלטיקס?

1)      מהעובדה שהאליפויות של הסלטיקס הושגו בליגה שבה היו רק 8 קבוצות, 6 הגיעו לפלייאוף בליגה שלא עניינה אף אחד, היו בה כמה כוכבים היסטוריים בהחלט, אבל אין מה להשוות בעומק, תאמינו לי אתם לא מכירים יותר מ-3 שחקנים באף אחת מהקבוצות האלה ולא בכדי.

2)      מהעובדה שבכל אותם שנים, הסלטיקס לא ניצחו ולא פעם אחת יותר מ-62 משחקים (לרוב מתוך 80, אורך העונה היה משתנה מעונה לעונה, עד כדי כך הייתה ליגה רצינית באותם ימים).

*

ולבסוף שיקאגו הצטיינה בדברים שגם אם אנחנו עושים את התרגיל המחשבתי של האינפלציה שעשינו, אין שום סיכוי שהסלטיקס מסוגלים להתמודד איתם – לחץ על כל המגרש, שמירות כפולות על גבוהים, התקפה מתפרצת וקליעה מבחוץ.

ינסו לשכנע אתכם שהסיבה שסלטיקס תנצח היא כי הייתה לה חמישייה של כוכבים ותלכיד קבוצתי מנצח, ובכן שיקאגו ניצחה 72 משחקים והיה לה את רודמן, פיפן, ג'ורדן וקוקוץ'.

big 3 – for real

ינסו לשכנע אתכם שהסיבה שסלטיקס תנצח היא כי יש לה שחקן בצבע שהבולס לא יוכלו להתמודד איתו, ובכן שיקאגו גברה על האפס על מיאמי של אלונזו מורנינג, על הניקס של יואינג, על אורלנדו עם שאק ועל סיאטל עם קאמפ, כך שהתמודדות עם גבוהים ממש לא הייתה הבעייה של הקבוצה הזאת, לא היו לה בעיות בכלל.

ינסו לשכנע אתכם שהסיבה שהסלטיקס תנצח היא כי היו לה ווינרים גדולים. ובכן, ג'ורדן.

*

וזאת גם הנקודה שאיתה אני אסיים, שיקאגו בולס של 96 היא קבוצת הכדורסל הגדולה בהיסטוריה. היא ניצחה 72 משחקים, היא טסה את הפלייאוף והפסידה שלושה משחקים בלבד והיה לה את שחקן הכדורסל הגדול בהיסטוריה ללא עוררין, אם כל הדברים הקודמים שכתבתי לא שכנעו אותכם, תדעו את זה:

ג'ורדן לא היה מפסיד.

מנחם לס

בעל האתר ועורך ראשי

לפוסט הזה יש 76 תגובות

  1. דור לא הבנתי למה בפסקה שאתה אמור לפאר את הבולס, דווקא הסלטיקס מוזכרת הרבה יותר פעמים.

    בטוח שיעשו את זה יותר טוב ממני בהמשך התגובות כי אשתדל לא להאריך יותר מדי אבל צריך לזכור כמה דברים לגבי הבולס ההיא.

    ג'ורדן חזר לעונה הזאת רוצח מאי פעם לאחר עונה וחצי ללא כדורסל ולאחר הפסד בפלייאוף לאורלנדו של שאקיל.

    הקבוצה היתה במוד הכי קרבי שאי פעם ראיתי מקבוצה בכל ספורט שהוא.

    הקבוצה הזו ידעה לעשות הכל הכי טוב- לקלוע להגן, לקחת ריבאונד, להילחם על כל כדור ועל כל משחק כאילו החיים שלהם תלויים בזה.

    אחת הקבוצות הכשרוניות מעולם ובו בעת אולי קבוצת ההגנה הטובה מכולן אי פעם.

    לכל מקום שהגיעו זה היה מעין שילוב של הרולינג סטונס והביטלס ביחד. תמיד זה היה כך עם ג'ורדן אך בעונה ההיא יותר מתמיד.

    נכון להיום הקבוצה עם המאזן הטוב בהיסטוריה עם השחקן טוב בהיסטוריה עם המאמן המעוטר בהיסטוריה.

    1. הנה תשובתי לכל נכדי וניני:
      שנות ה-60:

      *דה גוד, דה בד, אנד זה אגלי (קלינט איסטווד)
      *HOW THE EST WAS WON (הנרי פונדה)
      *THE PROFESSIONALS (ברט לנקסטר)
      *HIGH NOON (גארי קופר)
      *בוץ' קסידי אנד זה סנדנס קיד (פול ניומן ורוברט רדפורד)
      *THE WILD BUNCH (ויליאם הולדן)
      *HOMRE (פול ניומן)
      * ברט לנקסטר –
      GUN FIGHT IN THE O.K CORALL
      *אוצרות הסיירה מרה (המפרי בוגרט)
      *הונדו (ג'ון וויין)
      SHANE (אלן לד)
      *THE MAGNIFICANT SEVEN (יול ברינר, אלי וולאס,סטיב מקווין)
      *RIO BRAVO (ג'ון וויין)
      *THE GUNFIGHTER (ברט לנקסטר)

      מקווה שקלטתם את הרעיון

  2. "הליגה לא הייתה עמוקה" זה אחד המיתוסים הכי גדולים בנוגע לאותם סלטיקס. העובדה שהיו 8 קבוצות אומרת שכל קבוצה קיבלה 3-4 סופר סטארים.
    בתור השוואה, תארו לעצמכם שעכשיו צריך לבנות 8 קבוצות ולעשות סוג של דראפט עם כל השחקנים של היום. כל קבוצה הייתה מקבלת בין 3 ל5 אולסטארים ועוד הרבה רול פליירס טובים, וכך בדיוק היה המצב בשנות השישים. דווקא אז היה קשה במיוחד לזכות באליפות כשבכל שלב בפלייאוף אתה מתמודד עם 2-3 HOFs לפחות, והסלטיקס זכו ב11 אליפויות ב13 שנים.
    עם כל הגדולה של ג'ורדן, אני הולך עם בוסטון.

    1. מתמטית זה לא נכון.

      בוא נקצין ונאמר שיש רק שתי קבוצות, וכל הכוכבים מתחלקים ביניהן, אז נכון שאתה מתמודד מול יריב מטורף בעל 12 כוכבים, אך גם אתה חמוש ב12 כוכבים ומדובר רק על סדרה אחת, כי כאמור יש רק 2 קבוצות בליגה, סיכוי של 50 -50. אך אם תגדיל את הליגה ל 24 קבוצות ותחלק את הכוכבים בצורה שווה, אז לכל קבוצה יהיה כוכב, יחסיי הכוחות ישמרו, אך התחרות תגדל פי 12, כי יהיו 24 קבוצות עם כוכב אחד, לעומת 2 קבוצות עם 12 כוכבים.

      1. נכון שבמקרה של שתי קבוצות הסיכויים שווים ביניהן, אבל מדובר ב8 קבוצות, וזה סיפור אחר.
        הסלטיקס הצליחו לנצח 55-60 משחקים כמעט כל עונה בשנות השישים, אבל בניגוד לשיקגו של מייקל, הם לא פגשו נמושות בדרך. כל משחק ומשחק הם התמודדו מול הול אוף פיימרים אחרים. ניצחת את וילט? משחק הבא אתה מול אוסקר. ניצחת גם אותו? ווסט וביילור הבאים בתור. ככה לנצח 55-60 משחקים ואז עוד 3 סדרות פלייאוף, ובסוף לזכות ב11 אליפויות ב13 שנים לא יקרה שנית.

        סתם לזרוק כמה מהקבוצות שהסלטיקס התמודדו מולם בשנות ה60:

        סנט לואיס: בוב פטיט, קליף האגאן, לני וילקנס
        לייקרס: ג'רי ווסט, אלג'ין ביילור, רודי לרוסו, וילט צ'מברליין
        פילדלפיה: וילט צ'מברליין, האל גריר, בילי קאנינגהם, צ'ט ווקר
        סינסינטי: אוסקר רוברטסון, ג'ק טווימן, ג'רי לוקאס
        ניו יורק: ריצ'י גוארין, וויליס ריד, וולט פרייזר, וולט בלאמי
        סן פרנסיסקו: אל אטלס, וילט צ'מברליין, נייט ת'רמונד, ריק בארי
        דטרויט: דייב בינג, דייב דבושר

        כל השחקנים הנ"ל (למעט אולי אחד או שניים) נמצאים בהיכל התהילה.

        1. 1. הדוגמה של ה 2 קבוצות רק הראתה את העקרון. זה עובד לכל מספר קבוצות שלא תבחר.

          2. לארי בירד, קיווין מקהייל, דניס ג'ונסון, רוברט פאריש, מוזס מאלון, דר ג'יי, מג'יק ג'ונסון, ג'יימס וורת'י, קארים עבדול ג'אבר, קובי בריאאנט, שאקיל אוניל, כריס מאלין, אלן אייברסון, דיקמבה מוטמבו, אייזאה תומאס, ג'ו דומארס, דינס רודמן, קארל מלון, ג'ון סטוקטון, צ'ארלס בארקלי, פטריק יואינג, רג'י מילר, דיוויד רובינסון, טים דאנקן, ג'ייסון קיד, קיווין גארנט, האקים אלאג'ואן, קלייד דרקסלר, גארי פייטון, שון קמפ, אלכס אינגליש, סאבוניס, פטרוביץ',אלונזו מורנינג, מיץ ריצ'מונד,

          1. מייקל לא התמודד עם חצי מהשחקנים האלה בשיאם, ומול עוד רבע התמודד והפסיד. רק מוכיח את הנקודה שלי שההישג של הסלטיקס גדול יותר.

          2. זה לא מוכיח כלום. הוא התמודד מול רובם המוחלט, תעבור על הרשימה שוב, ויש עוד שחקנים שלא רשמתי.

            ההול אופיימרים של שנות ה 60 לא ברמה של שנות ה 80, למעט המוכרים.

            8 קבוצות כפול 4 הול אוף פיים = 32 (לבוסטון היו הכי הרבה)
            16 קבוצות כפול 2-3 הול אופיים = 32 ומעלה.

            16 גדול מ 8 = תחרות גדולה יותר.

            11 אליפויות בעשור שכולל 10 שנים, ואתה לא חושד ? סמיילי

          3. הוא ממש לא התמודד מול רובם המוחלט. מבין השחקנים שציינת, אלה השחקנים שמייקל אשכרה התמודד וניצח מולם סדרת פלייאוף:

            מג'יק ג'ונסון (ב1991, השנה הכמעט האחרונה שלו), ג'יימס וורת'י, שאקיל אוניל, כריס מאלין (באינדיאנה, כשהוא קלע 11 נקודות למשחק), דיקמבה מוטומבו, אייזיאה תומאס, ג'ו דומארס, דניס רודמן, קארל מלון, ג'ון סטוקטון, צ'ארלס בארקלי, פטריק יואינג, רג'י מילר, קלייד דרקסלר, גארי פייטון, שון קמפ, אלונזו מורנינג.

            אל תבין אותי לא נכון, זאת רשימה מכובדת ביותר ואני לא מנסה להוריד מערכו של מייקל או של השחקנים שמולם התמודד, אבל העובדה היא שפשוט לראסל ולסלטיקס הייתה תחרות יותר גדולה, ולכן ההישג שלהם יותר מרשים והם גדולים יותר.

          4. אורי אני אשמח לדעת על סמך מה אתה אומר את זה. שמות של שחקנים אינם מעידים על חוזק תחרות. מבךי לגרוע מההישג של הסלטיקס בליגה של כ 10נ2בוצות הסיכוי שלך לקחת אליפות הוא מלכתחילה גבוה יותר. מה גם שהליגה באותה. תקופה רחוקה הייתה מלהיות שוויונית

          5. והוא התמודד מול עוד אחרים והפסיד כי התחרות הייתה הרבה יותר גדולה. שוב, יש עוד הרבה מהשנים האלו שלא רשמתי.

            ב3 אליפויות הראשונות שלו היה לצד ג'ורדן רק הולאופיימר אחד, ולפני כן היה רק את ג'ורדן שהתמודד מול קבוצות של 3-4 הול אופיימרים, איך אפשר לא להתייחס לזה ?

            לביל ראסל תמיד הייתה את הקבוצה הכי טובה סביבו, אחרת הוא לא היה גובר על צ'ימברלין.

            ובכלל לספור הולופיימרים, זה שטחי מאוד.
            אני לא רוצה לזלזל, אבל פעם רף הכניסה להול אופיים היה הרבה יותר נמוך, כל כך הרבה "חיוורים" נכנסו לשם בזמנו, שלא היו נכנסים היום.

            אתה שוכח שכתוצאה מגידול האוכלוסיה במשך 30 שנה, מאגר הכשרונות גדל, וגם שינויים סוציו אקונומיים נתנו יותר הזדמנויות לשחורים בשנות ה 90 מאשר בשנות ה60. מי יודע כמה שחקנים טובים איבדנו בגלל אפליה ?

    2. כל כך לא נכון…
      תוכניות הספורט במכללות/אוני' לא היו מקצועיות כמו היום
      הPOOL של הספורטאים מראש היה קטן יותר.

  3. כדורסל מנצחים בהגנה.
    תכנסו ללינק הזה ותספרו כמה מתוך 20 קבוצות ההגנה הגדולות בהיסטוריה הן מ״בוסטון של שנות השישים״:
    http://bleacherreport.com/articles/2185159-ranking-the-nbas-20-best-defenses-of-all-time/page/21
    תכל׳ס, בוסטון לוקחים.
    [אגב גם בוסטון ולייקרס של שנות השמונים לוקחים את שיקגו של ג׳ורדן]

  4. מאוד בעייתי לשפוט כשאיננו מכירים את הקבוצה של שנות ה-60 מלבד הסיפורים, ומצד שיקגו עם השחקן שמוסכם שהוא הטוב שהיה, וקבוצה שקבעה שיאים רבים והייתה קבוצה מדהימה.
    אני ממש לא יודע מה להצביע: ג'ורדן או ראסל? שניהם מחזיקים שיאים לא ישברו. שנהם שלטו הליגה באופן טוטלי בשנים שלהם.

  5. בןסטון הזאת של ראסל, בוסטון של לארי, לייקרס של מג'יק, שיקגו הזאת של ג'ורדן, לייקרס של שאקובי, כל אחת מהקבוצות הללו שלטה בליגה בצורה ברורה. אבל העובדה שלהלייקרס והבוסטון של שנות השמונים, שתיהן שלטו בליגה באותן שנים, והלכו ראש בראש, אולי נותנת להן מעמד מיוחד. כי היריבות הזאת, על אותה רמה תכל'ס, הוציאה מהקבוצות הללו את המיטב. לא סתם אנחנו אומרים שזה העשור הכי טוב בליגה.
    לדעתי אחת משתי הקבוצות הללו חייבת להיות אלוף האלופים.

  6. מנחם כל הכבוד על הייצוג, כמעט שכנעת אותי להצביע לסלטיקס. אבל מי יכול להצביע נגד ג׳ורדן של 96? דוקים לא הייתי רוצה לשחק נגדו אז.

  7. מייקל היה מושפל מול האבליצ'ק? באמת?! להזכירך הוא שיחק מול מגיני על כמו פייטון, דניס ג'ונסון, דומארס (ובכלל הבד ביוז) – אז חיוור כמו האבליצ'ק יאתגר אותו? היה אוכל אותו בלי מלח.
    ואם בחיוורים עסקינן, להגיד שדון נלסון היה צוחק מלשמור על חיוור כמו קוקוץ'? קודם כל דון נלסון לא בדיוק שזוף. וקוקוץ' הוא שחקן ענק.
    ומי בדיוק שממת מול הסמול פורוורד השלישי בטיבו בכל הזמנים?
    בקיצור – שיקגו

  8. כל הקונספט לא ברור.

    פעם אנשים מצביעים לפי מי שהם חושבים שתיקח את המשחק מבחינה מקצועית ופעם מצביעים לפי גדולה היסטורית. תחליטו

    מבחינה מקצועית, על הפרקט, שיקגו

    מבחינת גדולה היסטורית אין בכלל על מה לדבר. בוסטון הקבוצה הכי חשובה בתולדות האן בי איי. שליטה אבסולוטית. שושלות על גבי שושלות.

    ראסל שינה את תפקיד הסנטר
    קוזי שינה את עמדת הרכז
    האבליצק שינה את כל ההתייחסות לשחקן 6, האבא הרוחני של ג'ינובילי.

  9. דו קרב נהדר!
    קשה להצביע נגד מנחם מרוב שהוא משכנע אבל מבחינתי הבדל השנים עושה את שלו. כדורסל שונה שלדעתי הכדורסל ״החדש״ טוב בהרבה.

  10. משבוע לשבוע אני מפנים כמה התחרות הזו היא פופוליזם נטו ותוצאה של עודף נוסטלגיה של ילדי שנות ה90,. ג'ורדן היה אגואיסט מסריח ושחצן שהיום היו מפרקים אותו בקלות. אפילו לברון טוב ממנו. הסלטיקס הם קבןצה והם היו קורעים את הבולס

    1. יאיר אתה מדבר על פופוליזם?
      אגואיסט – צ'ק, שחצן -צ'ק. מסריח- לא יודע צריך עדויות יד ראשונה.
      לבוא בקביעה שהיום היו מפרקים אותו בקלות -על סמך מה?
      הסלטיקס באמת היו קבוצה גדולה אבל להגיד שהי קורעים את הבולס זה קצת מצחיק. כל ההשוואה מותרת מכיוון שהכדורסל עבר אבולוציה אדירה בשנים שביניהם. מבחינת גדולה של הקבוצות התחרות באמת קשה מכיוון שהדומייננטיות של הבולס באותן שלוש שנים הייתה אדירה ואילו זו של הסלטיקס על יותר מעשור אדירה לא פחות.
      כל הדיון מתחילתו הוא סוג של פופוליזם .

    1. אז זהו, מייקל הפסיד הרבה פעמים כשזה היה חשוב. מתוך 15 עונות בליגה, הוא זכה "רק" ב6 אליפויות. ראסל לעומת זאת הפסיד 2 משחקי הדיה ב13 עונות קריירה.

  11. קשה לעשות השוואה בין קבוצות במרחק 30 שנה באמת שזה לא אותו משחק
    אישית לא מתאים לי שהבולס וה72 נצחונות שלהם יקחו את התואר בסוף ולכן בוסטון.

  12. שניכם נהדרים.
    רק הערה אחת לדור – להשיג % הצלחה גבוהים זה קשה יותר ככל שיש פחות קבוצות. אם נניח שטרום עידן תקתר השכר הגדולות היו גדולות באותה המידה, הן נאבקו מול קטנות הרבה יותר חזקות, כי הכישרון התפלג אצל פחות קטנות, בעוד שהגדולות גם ככה השיגו את הכישרון הנדרש בלי הרבה שינוי.

    1. מתן אתה טועה רק בדבר אחד.
      הכשרון לא התפזר ברמה שווה בין מעט קבוצות אלא בין קבוצה וחצי.

      הסבר של 8 אליפויות רצוף זה רק מרכיב של קבוצות חובבניות למול קבוצה שמרכז הכשרון נמצא אצלה בלי שום תמריץ מצד שאר הקבוצות לפגוע בכלל במרקם הקבוצתי.

      אין מצב שהיום קבוצה מנצחת 8 אליפויות רצוף ואפילו לא 3. מיד היא מתרוקנת על ידי דינמיקה טבעית בסביבת תחרות נורמלית.

      מה שמצביע שאז לא היתה דינמיקת תחרות נורמלית.

  13. דור, אתה מסיים ׳ג׳ורדן לא היה מפסיד׳.
    מדויק יותר לאמר: ׳ראסל לא היה מפסיד׳.
    ראסל שיחק בליגה 13 עונות ורק ב 2 לא זכה באליפות.
    ג׳ורדן שיחק בליגה 15 עונות מתוכן 13 בשיקגו וזכה ב 6 אליפויות.
    אז כשמדובר בווינר אולטימטיבי השם הוא ראסל.
    העונה האחרונה של ראסל היא אולי הדגמה חדה של הווינריות הזו – העונה האחרונה היתה כמובן גם האליפות האחרונה, כמובן רק בדיעבד, כי הוא עשה זאת נגד כל הסיכויים מול הלייקרס של צ׳מברליין, ביילור ווסט. לג׳ורדן מעולם לא היה מצ׳אפ כזה שבו הוא ניצח.
    שורה תחתונה ההצבעות נוטות כאן לטובת ג׳ורדן הן תוצאה של א. מסע פרסום בלתי נגמר של ג׳ורדן מצד בעלי אינטרסים (כלכליים) בהעלאתו על נס כ׳׳מי שלא היה כמותו׳׳ מנייקי ועד הליגה וכל מה שבאמצע; ב. הזכרון הקצר של מי שלא הכיר את הליגה בשנות ה60.

  14. אהדרים טים למשל, היו 90% לבנים. כן כן, סיקסטיז במיטבם. אה אופס. הם היו 90% בלאק באד אססז, עם לארי בירד וקצת סטוק ודו מי א פייבר אל תזכירו את כריס מאלין שאין לי מושג מה עשה שם, ואיזה דון גמבינו איים על מי בדיוק כדי שגם הוא יהיה. הלבנבנים היחידים היו האירופאים ושאר העולם המסכנים, שהכי קרוב שיכלו להתקרב אל הכדור זה עם מצלמה מהיציע.

    גם קובי בראיינט, אלאן אייברסון, וינס קארטר, שאקיל וקווין גארנט, כולם לבנבנים. כן כן.

    תשמעו לי יא עדת מפגרים מגודלי שיניים צהובות מאלכוהול ביתי גרוע: איפשהו במהלך הסבנטיז הושלם התהליך שאלמלא הגזענות האמריקאית היה צריך להתרחש הרבה קודם: הכדורסלן השחור הסופר אתלט, זה שאם האחים רייט היו רואין אותו היו מבינים שבכלל לא צריך להמציא מטוס – כי יש דוקטור ג'י, הכדורסלן הזה השתלט על המשחק, כי מה לעשות: כמו שהגופניות הנורדית כמו זו של מריוס פודזיאנובסקי בנויה בשביל כוח אימתני, הגוף השחור בנוי הרבה יותר טוב לכדורסל.

    בוסטון של הסיקסטיז השפיעה על הכדורסל כמו שאף קבוצה אחרת לא השפיעה. אבל המשחק הזה כאן לא מדבר על השפעה. הוא מדבר על מצ' אפ. ובוסטון הזו הייתה מובסת כמו סרביה בברצלונה 92, בטח על ידי היז היינס מייקל פאקינג ג'ורדן, אלא כבר בסיבוב הקודם על ידי פילי של הדוק ומוזס. חסרי ישע כמו הילדים שקריימר מסיינפלד קרע אותם בשיעור הקרטה.

    תסתכלו על ביילור מנפץ דאנק על הראש של ראסל, כשכל הלבנבנים מסביב מיללים באימה, ותבינו שמייקל היה מוריד עליהם 100 נקודות במשחק, ובלי להתאמץ.

    https://m.youtube.com/watch?v=CA6Fx6B7K3A

    1. וכן, אני יודע שראסל היה אתלט, וגם ווילט וכן הלאה. אבל עד לדוקטור, פחות או יותר, לא היה מישהו שבאמת הראה איך משחקים כדורסל אתלטי. היו הבלחות פה ושם, אבל לא שיטה. לא הבנה שיש כדורסל כמו שחיים זלוטיקמן משחק, ויש כמו שבארקלי משחק.

      הבולס, כבר היו התפתחות אימתנית ובלתי עצירה של השיטה הזו, ושום קבוצת סיקסטיז לא הייתה עומדת מולה במצ' אפ.

      1. והצעירים של היום יגידו שעד לברון לא היה אתלט כמוהו וכל קבוצה היום מביסה את הקבוצות של האלף הקודמת, כי אז זה עוד לא היה הדבר האמיתי.
        … אתה יודע מה, בסדר.

  15. לא ראיתי את הסלטיקס של שנות השישים.
    כן ראיתי את הבולס מודל 96, ואין שום סיכוי שאני מהמר נגד הקבוצה הזאת. שום סיכוי.

    1. ממשיך..

      הליגה היתה חובבנית ואי אפשר להשוות ספורט מקצועני לחובבני.
      אפילו שנות ה 70 היו סוג של כאוס בליגה ורק בשנות ה 80 דברים התחילו לקבל צורה.

      מי שרוצה לספור להם אליפויות שיספור, זאת לא השוואה רצינית לא מבחינת יכולת כי אז כל קבוצה של הספרס לדוגמא היתה מקרקסת אותם ולא של הישגיות, כי הסביבה לא היתה אפילו קרובה להיות הישגית או תחרותית.

      לעזאזל, אפילו מבחינת ההסתכלות על השחורים בין אז להיום.

        1. יוטה לא יכולה לקחת אף קבוצה באף תחרות כי היא לא לקחה שום תואר.
          והסברתי כבר שיוטה היא אחת הלוזריות הגדולות כי גם בשנים שג'ורדן לא היה במשחק היא מצאה דרכים להפסיד יוסטון וסיאטל.
          אז קבוצה גדולה היא לא.

          קבוצה גדולה היא אחת שלקחה אליפות אחת לפחות וזה תנאי הכרחי במשחק.

          בשנות ה 70 לאחר החיבור עם ליגת ה ABA זה היה נראה כמו תחרות ועובדה שאף קבוצה לא שלטה בעשור הזה כלומר מדד התחרות עלה משמעותית.

          1. "בוסטון של שנות ה 60 לא יכולה להיכנס לתחרות כמו זו" – 11 אליפויות יותר מיוטה…

            אז בוסטון 11 אליפויות לא, ולייקרס של 72 כן יכולה להיכנס לתחרות ? מוזר…

  16. לבן השחור.
    יש כאלה שרוצים להבין מה שבא להם ממה שהם קוראים.
    אם ראית פה סתירה בעיה שלך לא שלי.

    אפשר לתת אינסוף טיעונים מי יותר טוב זידאן או קרויף אבל השלישייה הגדולה היא מסי-פלה-מראדונה.

    גם כאן השלישייה מוצקה- בולס 96- בוסטון 87- לייקרס 88.

    כל השאר אפשר להתפלסף.

    1. מה קשור להתפלסף ? את יוטה אתה לא מכניס לתחרות כי היא לא לקחה אליפות, את בוסטון שלקחה 11 אליפפויות אתה אומר שהיא "לא יכולה להשתתף בתחרות כמו זו" אבל לייקרס 72 כן ?

      תחליט לפי מה אתה שופט, לפי גדולה היסטורית או רמת משחק, בינתיים אתה לא עקבי.

      1. ספרס 2014 גדולה על כל לייקרס או בוסטון של שנות ה80, אלא אם כן אתה בקטע של "לספור אליפויות"..

        בדיוק כמו ההבדל בין בוסטון 60 ל שיקגו 90.

        1. לפפי ההיגיון שלך שיקגו 90 לא יכולים להיכנס לתחרות כי הם זכו ב 6 אליפויות מה שמצביע על "מדד תחרותיות נמוך", והיו לה יריבות לוזריות כמו יוטה 98 ופיניקס 93 לעומת בוסטון, דטרויט ולייקרס של שנות ה 80 שהיו אלופות, והיוו יריב אחת לשנייה. ואם ג'ורדן לא היה פורש אולי עוד היו לו 2 אליפויות או אפילו יותר (98/99). לא עשור תחרותי במיוחד..

        2. אוקיי שיעור בלוגיקה.
          כדי להיחשב קבוצה גדולה- תנאי כניסה לפחות אליפות אחת.
          (אגב מבחינה מנטלית ועוצמה ההבדל בין מקום 1 לשני הוא תהומי וזה לא משנה אם זה מילימטר או קילומטר)
          כדי להיחשב קבוצה גדולה יותר מניין האליפות פחות חשוב ויש אספקטים נוספים.

          כמו שג'ורדן עם 6 אליפויות נחשב גדול יותר מראסל עם 11.
          אבל תנאי כניסה לדיון הגדולים ביותר חייב להיות שחקן עם אליפות או אפילו 2.

          6,7,8,9 זה כבר לא משנה ותלוי סביבה.

          1. האם אתה מזהה את הציטוט הבא ? :

            "אני באמת לא מבין איך 42% הצביעו לספרס.
            אולי צריך לעשות הגבלת גיל.
            הלייקרס עשו טריפיט!
            הספרס עדיין מחפשים את הבק טו בק הראשון.."

            אז הלייקרס עשו טריפיט !, אבל 8,9 האליפויות של בוסטון "זה כבר לא משנה"…

            לוגיקה, כבר אמרנו…?

          2. אבל זה בסדר יא דקסטר, אתה לא צריך להרגיש מיוחד, כי 97% מהמגיבים פה נוהגים כך. מסובבים את הכללים לפי האג'נדה שלהם. כשהקבוצה שלהם מתמודדת מול קבוצה חדשה, אז הגדולה ההיסטורית קובעת, וכשהקבוצה שלהם מתמודדת מול קבוצה היסטורית אחרת, אז פתאום "הקצב שונה, לא היה קשת שלוש, אימונים, תחרות, שחורים נסעו באחורה של האוטובוס…"

            העניין מאוד פשוט : הפורמט הזה הוא יוזמה מבורכת שהכללים, החוקים, המדדים, וכ"ו לא נקבעו, ולכן חסר כל ערך.

            גולדן סטייט 2015/6 הכי טובה במאץ' אפ ישיר LIVE אי פעם.
            בוסטון 60 הכי גדולה וחשובה היסטורית.

  17. הנה תשובתי לכל נכדי וניני:
    שנות ה-60:

    *דה גוד, דה בד, אנד זה אגלי (קלינט איסטווד)
    *HOW THE EST WAS WON (הנרי פונדה)
    *THE PROFESSIONALS (ברט לנקסטר)
    *HIGH NOON (גארי קופר)
    *בוץ' קסידי אנד זה סנדנס קיד (פול ניומן ורוברט רדפורד)
    *THE WILD BUNCH (ויליאם הולדן)
    *HOMRE (פול ניומן)
    * ברט לנקסטר –
    GUN FIGHT IN THE O.K CORALL
    *אוצרות הסיירה מרה (המפרי בוגרט)
    *הונדו (ג'ון וויין)
    SHANE (אלן לד)
    *THE MAGNIFICANT SEVEN (יול ברינר, אלי וולאס,סטיב מקווין)
    *RIO BRAVO (ג'ון וויין)
    *THE GUNFIGHTER (ברט לנקסטר)

    מקווה שקלטתם את הרעיון

    1. לא בשביל להיות קטנוני,
      (אני הצבעתי לבוסטון. הניצחון שלהם ב-69' על שלישיית הכוכבים מלוס אנג'לס, בסדרה ללא ביתיות, זו תצוגת ווינריות חסרת תקדים)

      אבל לדעתי תור הזהב של הוליווד היה מהצטרפות ארה"ב למלחמת העולם השנייה ועד לתחילת המקרטיזם –
      'קזבלנקה', 'הנץ ממלטה', 'האזרח קיין' וגם 'האוצר מסיירה מדרה' (1948) 'בצהרי היום' (1952) ו-'שיין' (1953) מהרשימה שלך.

  18. קטעים, התכוונתי לכתוב שראיתי את שיקגו המדוברת ואת ג'ורדן באותה עונה ולא הייתי מהמר נגדם גם אם היריבה הייתה צבא מונגולי צרפתי משולב שבראשו ג'ינג'יס חאן ונפוליאון (לא אהוד ברק, האמיתי).
    ואז הצבעתי בטעות לבוסטון.
    ואז קראתי כל מה שכתבו מעלי, וגם את מנחם.
    אני עדיין לא שם חמישה בישליק נגד ג'ורדן, אבל לא יכול להבטיח אם לגמר אני מגיע באדום שוורים או ירוק אייטיז.

  19. אני עם הבן, לי אישית לא לגמרי ברור האם מצביעים על גדולה היסטורית או על משחק ראש בראש. לגבי משחק ראש בראש אין ספק מי לוקח לגבי גדולה היסטורית התוצאה מאוד קרובה.

    ההישגים של בוסטון הם עצומים ואף קבוצה לא תצליח לשחזר אותם מצד שני הליגה בזמנו הייתה סמי מקצועית עם מעט קבוצות ככה שיש לא מעט סייגים להישגים של בוסטון.

    בעיניי השליטה של שיקגו בנבא באותה תקופה הייתה מרשימה כמעט כמו השליטה של בוסטון ונעשתה בתקופה בה הנבא היא סופר תחרותית ושהליגה היא אבן שואבת למיטב הספורטאים בעולם ולכן אני חושב ששיקאגו לוקחת פה אבל התוצאה אמורה להיות הרבה יותר צמודה ממה שהיא עכשיו.

    1. עניין התחרותיות באמת "פוגם" בגדולה של בוסטון לעומת השושלות של שיקגו, אבל לדעתי הסובייקטיבית, אם מסתכלים על תרומה למשחק עצמו, ולא על ההייפ התקשורתי שברור שגם הוא חלק מהמשחק, אז בוסטון מנצחת בהפרש גדול. אני חושב שרוב האנשים שמבינים אם היו צריכים לחלק את ציר הזמן ההיסטורי של הכדורסל ל "לפני" ו "אחרי", היו בוחרים בקבוצה הזו, ובמקום השני את שנת 1980 בשל המעבר לכדורסל מודרני עם קשת 3, וכמובן מג'יק – בירד – שטרן שהזניקו את הפופולריות והכסף הגדול.

      1. מבחינת השפעה על המשחק אני מסכים איתך אבל מדובר פה על גדולה ולא על השפעה. אגב די ברור שלקבוצות מוקדמות יותר יש השפעה גדולה יותר על המשחק זה לא מעיד על הגדולה של אותה קבוצה בעיניי.

        1. גדולה מורכבת מהשפעה וחלוציות, אבל אני מסכים איתך שזה לא המדד היחיד, ויש לקבוצות המוקדמות יתרון, אבל כשאני משלב את זה עם ההשפעה על החברה האמריקאית בנושא גזע, הישגיות והתארים, אז די ברור לי לפחות. החסרון הגדול שלהם זה כאמור תחרותיות נמוכה, וסיקור תקשורתי נמוך לעומת ההייפ המטורף של עידן הטלוויזיה בניינטיז.

  20. כמו שהבן אמר, צריך להפריד – מבחינת מקצועיות נטו בלי "פקטור התקופה" שיקגו לוקחים בקלות. אבל אז הקבוצות של היום טובות יותר. מבחינת גדולה היסטורית ואישית- אין ולא היה כמו ראסל הווינר האולטימטיבי.
    הפסיד בכל חייו משחק הדחה אחד (או שניים?) כולל תיכונים!
    מייקל היה מחוויר לידו (למי שזוכר את ניסים קיוויתי)

  21. עוד משהו – הסיכוי לעשות ת'ריפיט או אפילו ריפיט הולך וקטן עם השנים, זה הרבה יותר קשה מאי פעם. לג"ס יש סיכוי לעשות ריפיט אבל הסיכוי לת'ריפיט קלוש.

  22. אני בוחר בשיקגו למרות שאני כלל לא בטוח ששיקגו הייתה מנצחת במשחק "אמיתי ".
    מדוע ?
    כי לדעתי לא נכון להכניס לכאן את בוסטון מכיוון ש
    1. היא יותר מדי פרו היסטורית לרובינו המוחלט .
    2. הליגה אז הייתה שונה לחלוטין מכמה סיבות.
    3. בבוסטון ההיא הייתה גדולה בעיקר לאורך תקופה ופחות לאורך עונה בודדת….לשיקגו יש את עונת 10-72.

  23. נראה לי שהפספוס הגדול פה בטור ובתגובות זה רודמן.
    מנחם יצא מזה והשווה את רודמן לאיזה מישהו שאף אחד לא מכיר ו"יותר טוב ממנו בהתקפה" ודור יותר הגיב מלהתקיף.
    רודמן על ראסל, הוא לא יותר טוב אבל זה לא שלראסל היה קל להתמודד איתו.
    גם אם מאזנים כל מיני תכונות כמו אתלטיות שאולי השתנתה בגלל השנים , לתת לשחקנים עוד כמה סנטימטרים יהיה מוגזם.
    מה שאומר שרודמן, ריבאונדר מדהים ושומר ענק, היה זה שישמור את ה- 2.07 של ראסל ויעשה לו נזקים גם בהתקפה וגם בריבאונד.
    גם לוק לונגלי עם 2.18 (ויקיפדיה, הפתיע גם אותי) גובה שלא נראה לי שראסל פגש הרבה בשנות ה-60, היה עושה לו בעיות ואם הוא היה עייף אז וונינגטון 2.13 ירביץ.

    לשיקאגו היו 3 שומרים אישיים וקבוצתיים מהטובים בהיסטוריה, ג'ורדן, פיפן ורודמן וריבאונדרים טובים בכל העמדות. לשחק נגדם זה חתיכת סיוט להתקפה ואז צריך לרדת להגנה בזמן מול המתפרצות של ג'ורדן ופיפן ואם שרדת עד כה, לעצור את ג'ורדן.

    עוד השוואה שזו שאלה איך עומדת במבחן הזמן – לבוסטון כמעט ולא היו שחקנים שקלעו מעל 43% מ-2 נקודות (לא היה 3) לשיקאגו היו 7 שקלעו מעל 50% מ-2 וגם עם משווים סה"כ אחוז מהשדה הקליעה שלהם הייתה הרבה יותר טובה.

להגיב על משיח לבטל

סגירת תפריט