קבלתי כמה מסרים שניסו להיכנס לאתר 'בת גלים' עם הלינק, ולא הצליחו. החלטתי להכניסו כטור היומי שלי  למי שמעוניין בקצת הסטוריה!

מנחם לס (רוזנברג) בתאריך 9/6/2007 4:28:59 AM
האוניה "חיים ארלוזרוב"
רואים את הארץ, אך לא מגיעים אליה: הסיפור של האוניה 'חיים ארלוזרוב'

חלק ראשון משלושה

לגבי הכל החל ביום שלישי לפנות בוקר. התגוררנו אז אמי ואני בקומה השנייה של הבית
ברח' התכלת 9, עם מרפסת וחלון חדרינו היחיד הפונים לים הפתוח. זה הבית בו התגורר
שנים אח"כ המורה צבי רפאלי, ובקומה הראשונה ניפתחה מספרה. רק 3 בתים הפרידו בין
בייתנו לגדר של מחנה הצי הבריטי (עכשיו חיל הים). אני זוכר עד היום את צרחות
החיילים הבריטים שהחלו למלא את החוף. התגוררנו אז בחדר אחד כשאנחנו מתחלקים בחדר
האמבטיה ובמטבח עם משפחת ברזילי (הוריו של אריה, שהפך שחקן כדורסל מעולה, ואיש
עסקים מצליח כשהוא מנהל את מוסך המכוניות החדשות 'שברולט' של וולטר איש הפועל חיפה, אביה של נעמי, אשתו).

כמובן שחייב הייתי להיעזר במסמכים היסטוריים כדי לוודא שהרעש האדיר של טנקים
ומכוניות משוריינות בריטיות ב-6 בבוקר, קרה ביום שלישי, ה-27 לפברואר, 1947. אמי
ואני יצאנו למרפסת לראות מה קורה, וראינו חיילים בריטיים מצביעים לעבר אוניה שהיתה
אז כ-3 ק"מ מהחוף, מוקפת בשתי משחתות D-15 ושתי אוניות צי קטנות יותר (את רוב
הפרטים מצאתי בארכיון חיל הים שלנו, וכמה מאמרי פליטים, וכן מאמרו של לובה אליאב
שהיה מפקד האונייה, אך לא קברניטה). ללא ספק אמי ואני היינו בין הישראלים הראשונים
שראו את האוניה.

כמובן שאמי התנגדה אך לא יכולתי להתגבר על היצר לרדת למטה ולראות מה קורה. אני זוכר
שגדעון זינגר (שביתו גבל עם הגדר ואחיו שאת שמו שכחתי), שמעון שטיינר ואחיו, רודי
ריהן, ועוד כמה ילדים ונערים, התרוצצנו לבריטים בין הרגליים, ואז ראינו ישראלים
מבוגרים שלא היו בת-גלימים, מתקרבים לחוף אך הבריטים מגרשים אותם. רק אח"כ הבנתי
שהם היו אנשי הגנה שבאו לעזור למעפילים, למקרה והם יגיעו לחוף. לבסוף הבריטים גירשו
גם אותנו מהחוף, אך אני (ועוד כמה ילדים) התיישבנו על גדר הבטון של ביתי (היא עדיין
קיימת!), והיינו עדים לכל המחזה.

אנחנו ראינו את האוניה מתקרבת בפול ספיד לעבר החוף, עולה על שרטון (למעשה היה זה
החול במים שעומקם במקום שהאוניה נתקעה בו היה בערך 4-5 מטרים), ואנשים קופצים
למים. האוניה הגיעה עד כדי 200 מטר מהחוף בקו ישר, אם-כי כשהתחלנו לשחות אליה כעבור
כמה ימים, המרחק היה לפחות 400 מטרים אם לא יותר, בגלל הקו האלכסוני שנאלצנו לשחות
בגלל גדרות התיל של האנגלים.

כל הקופצים (שכמה מהם היו אנשי פל"ים, ומתנדבים יהודים-אמריקאים שהיו אנשי ים)
נתפשו ואיש לא הגיע לחוף. עובדה זאת גיליתי רק השבוע. כל השנים התרוצצו ספורים על
פליטים ששחו עם חגורות הצלה, ונאספו ע"י ההגנה ליד הקזינו. בכל המסמכים שקראתי,
המסקנה הייתה אחת: אף איש לא הצליח להתחמק מחגורת הבריטים שעטפה את האוניה.

את המבוגרים הבריטים גירשו עד לגדר הבריכה, אך אנחנו הילדים (אני הייתי בן 10)
ישבנו על הגדר והחיילים – או שלא שמו לב, או שלא איכפת היה להם – לא זרקו אותנו
משם. היינו ילדים ועבורנו הייתה זאת ההצגה הגדולה בתבל. עד היום זכורים לי פרטי
פרטים מהבוקר ההוא – עד כדי כך הייתה השפעת המאורע על מוחי הצעיר.

בחלק השני אכתוב על מסע האוניה מנמל יציאתה – טלבורג שבשוודיה – עד שניתקע בחופינו,
ואסיים עם חלק שלישי שיתאר את האוניה חיים ארלוזרוב שמשך שנים הייתה עבורנו מגרש
המשחקים הנפלא והנהדר בעולם.

חיים ארלוזרוב – חלק שני (משלושה)

החומר למאמר זה נאסף מכמה מקורות: העתקים מארכיון חיל הים הישראלי; אתר פל"ים
ZVI.BEN-TZUR@PALYAM.ORG
כתבות שמצאתי באינטרנט מ- "עמותת חיל הים"; "המועצה לשימור אתרים בנתיבי העפל"ה,
עבודה סמינריונית של אניטה פרלסמן (שהייתה אחת הפליטות על האונייה) בהדרכת פרופסור
לבנה פולת, והחלק האחרון – המאבק על האוניה עם הבריטים ניכתב ע"י גולדה זלדמן
בספרה "סיפורי גולדה", חלק III סעיף 2, פרק ג' עם הכותרת "הקרב עם האנגלים
בבת-גלים".

כפי שכתבתי כאן לפני שבוע בחלק הראשון של שלושה חלקים על האוניה "חיים ארלוזרוב",
לפני 60 שנה גרתי ברח' התכלת 9, הבית הרביעי מגדר חיל הים. חלוני פנה לים. בוקר אחד
התעוררתי לרעשים של מכוניות משוריינות, חיילים בריטיים צועקים, רעש אזעקה. אמי ואני
רצנו לחלון וראינו אונייה מוקפת משחתות בריטיות שטה במה שנראה לי פול-ספיד לעבר
החוף, ואנשים קופצים מהאוניה. את זה כבר ראיתי כשאני יושב על גדר הבטון (אני חושב
שהיא עדיין קיימת) של חצרי, הפונה לעבר הים, עם גדעון זינגר, השטיינרים, ועוד ילד
או שניים שגרו בשכנות. החיילים היו עסוקים מדי מכדי לגרש אותנו, או שהם לא ראו כל
צורך לגרשנו. זה היה סוף מסעה. המסע החל בנמל בולטימור שבארה"ב בשנת 1946.
האוניה בת ה-35 שימשה כפריגטה קטנה (700 טון ס"ה) של משמר החופים האמריקאי במלחמת
העולם הראשונה, אותו שירתה הפריגטה במלחמת העולם הראשונה. היא נימכרה אחרי המלחמה
ובעליה נתנו לה שם "אולואה" והפכוה לאוניית משא קטנה. בשנת 1946 התקיים בבאזל
קונגרס ציוני ובו הוחלט על מאמץ מקסימלי לרכישת אוניות בכסף של יהודי ארה"ב שישמשו
למאבק על עלייה. המוסד וההגנה ביקשו מהיהודים האמריקאים לקנות אוניות ישנות וקטנות
– ולא אוניות נוסעים מפוארות – מחשש שאוניות גדולות ומפוארות תעוררנה חשדות מהרגע
שתגענה לכיוון ארץ ישראל.
אחת האוניות שרכשו האמריקאים הייתה "אולואה".
הם העלו עליה צוות-ים יהודי בראשות הקפטן ארט ברנסטין וקצין מכונות ראשי בשם
בנג'מין היים, ועוד כמה מתנדבים עם ניסיון ימי, והם השיטו אותה למרסייל. שם הצטרף
אליהם לובה אליאב, שמונה להיות מפקד האוניה, עם אנשי-ים מפלי "ים (גד, עוזי, מירי,
ניסן, אפרים, ומוסיק). האוניה הייתה זקוקה לשינוי יסודי, כי לא קל להפוך פריגטה קטנה
ל-"אוניית נוסעים" שתשיט מאות פליטים לחופי הארץ. הוחלט להשיטה לנמל טלבורג
שבשבדיה, מקום שהתמחה בעשיית אובראול כללי לאוניות. התכנית הייתה להעמיס בטלבורג
כ-600 פליטים ולהעבירם לקפריסין, ומשם יגיעו בסירות קטנות של פלי"ם לכמה קיבוצים
שיושבים לאורך הים התיכון. האוניה שהוחלט לקרוא לה חיים ארלוזרוב הייתה אמורה לעשות
ראונדטריפים מנמלי אירופה השונים לקפריסין, עם 600-700 פליטים למסע. במוסד, אגב,
היה כינויה הסודי "סבתא".
מהארץ הטיסו קברניט ישראלי צעיר בשם אפרים צוקר, כשמטרת השייט עדיין לא הייתה ידועה
לו. בדיעבד הוא עשה עבודה נפלאה בהתחמקויותיו מהצי הבריטי כשהאונייה הגיעה למים
הטריטוריאלים בשליטת הבריטים, כ-12 ק"מ מחיפה. עוד נחזור לזה.
בדרך לטלבורג קרתה התקלה הראשונה: ספינת משמר דנית גילתה אוניה "משונה" עם דגל
הונדורס, וציוותה על האונייה לעצור כשהם רוצים לדעת מי הם ולאן הם שטים בחורף
הקפוא. כשאמר להם לובה ששטים לטלבורג, הדנים אמרו להם שכל המים שם קפואים ואין דרך
להגיע לנמל. המפקד הדני רצה לעלות לאוניה ולראות במו עיניו מה הולך שם. לובה מיד
הבחין שהדנים יודעים משהו, והציע לדני יין לחימום ליבו. לא הייתה ברירה אלא לספר
לדני את מטרת השייט, והוא מיד איחל להם הצלחה, וכששאל מה האוניה צריכה, לובה ענה
"אוכל, מים, ודלק". הדנים סיפקו להם את הסחורה חינם ואיחלו להם הצלחה.
הסתבר שהאוקיינוס בסביבת טלבורג לא היה קפוא כפי שחשבו, והאוניה הגיעה לנמל.
משך חודש ימים הפכו אוניית משא לאונייה שתצטרך לשאת 600-700 פליטים על זקנם וטפם.
כשהגיע יום העלאת הנוסעים, העולים הגיעו לנמל ביום ההפלגה ברכבות והשבדים רצו לדעת
מה קורה שם בנמל עם מאות גברים, נשים, וילדים, ולאן פניהם מועדות. לובה אמר שהם
פליטי מלחמה ושקובה הסכימה להכניסם כמהגרים חדשים. השבדים לא רק ששוכנעו, הם הציעו
סירת מנוע ומטוס קל שינווטו את האונייה בין המוקשים שעדיין היו במים.
ב-24 לינואר, 1947, הפליגה האוניה מטלבורג לכיוון מרסייל.
כדי להתארגן עם 664 הנוסעים באוניה שנבנתה עבור 80, לובה וקציניו חילקו את האוניה
לגושים, ונאמר לעולים שעליהם להישאר בגושם במעמקי האונייה כדי שמטוסים בריטיים לא
יגלו אותם. בכל גוש היו "ראשי גוש" שירדו שלוש פעמים ביום למטבח להביא אוכל ומים
לגוש כולו. התפריט היה אחיד: לחם, גבינה, ומים בבוקר, מרק בשר עם ירקות ותה לצהרים,
ולארוחת ערב לחם, גבינה, מים, וקוספת סרדינים קטנה. באונייה לא היה רופא אך אחד
מהישראלים היה חובש בהגנה, וכולם קראו לו "ד"ר טמפרטשור".
אחד הסיפורים הפיקנטיים של האוניה הוא שללובה לא היו מדי אנשי-ים לבנים, ומדי
קצינים. הוא מצא במרסייל חנות לתחפושות, ושם קנה תחפושות של אנשים הרוצים להתחפש
למלחים, תפר כוכבים לקצינים, ועשה מהצוות חבורת קציני ים כאילו ירדו זה עתה
מה-"קווין מרי" לחופשת חוף.
בדרך למרסיל ניכנס אחד מראשי הגושים עם אישה צעירה בשם טניה למשרדו של לובה לבשר לו
שמים נכנסים לאוניה. טניה ידעה מעט עברית והיא תרגמה ללובה מה שנאמר.
כשלובה הלך לישון באותו לילה הוא לא הפסיק לחשוב על טניה.
בשעת המסע לימדו הישראלים את העולים מילים עיקריות בעברית, שירים, ובערב ששי הייתה
קבלת שבת.
לובה היה כל הזמן בקשר עם המשרד בפריז, כשהתכנית המקורית הייתה להיפגש בים עם אוניה
קטנה שתביא את העולים לישראל. לפתע חל שינוי בתכנית. אנשי המוסד החליטו שהם רוצים
להעלות עוד כמה מאות נוסעים על "חיים ארלוזרוב", ושבמקום להיפגש עם אוניה קטנה
באמצע הים שתעביר את הפליטים לישראל, "חיים ארלוזרוב" תעשה זאת בעצמה כשעליה מעל
1,000 פליטים/עולים. . כשלובה אמר למשרד שהאוניה מפוצצת גם בלי תוספת אנשים הוא
קיבל פקודה: "תמצא דרך להסתדר".
במרסיל הבחינו שהאוניה שוקעת כאילו יש עליה מטען עצום של סחורה, ופקידי הנמל לא
הרשו לה לצאת. לובה ציווה על כל הפליטים לשבת בשקט מוחלט בגושיהם. לובה ביקש
שיביאו את מנהל הנמל. כשעלה על הסיפון לובה אמר לו שבבטן האוניה נמצאים מאות פליטי
השואה. מנהל הנמל סרב להאמין שאוניה קטנטונת כזאת נושאת 650 בני אדם, וביקש לרדת
לסיפון התחתון ולראות במו עיניו.
כשירד למטה וראה את כל המאות יושבים צפופים כסרדינים כשלכל אחד מזוודונת קטנטנה שם
היה כל הרכוש של העולה, ליבו נמס. הוא אמר ללובה שהוא יכול להעלות את הנוסעים על
הסיפון לשאוף אוויר, ובנוסף לנתינת אור ירוק לצאת מהנמל, הוא הביא לאוניה דוברה
גדולה מלאת אוכל, רפואות, ומה לא. הפליטים עלו לאוויר הצח, פרצו בשירה עברית, ורקדו
עד השעות הקטנות של הבוקר. ב-7 בבוקר האונייה הפליגה לדרכה.
בין צרפת וספרד התחוללה סערה רצינית. האונייה טולטלה, הנוסעים חלו והקיאו, ודלק
למקרה חירום שנישמר במיכלים מיוחדים החל להישפך על הסיפון. הוחלט להיכנס לנמל
באלג'יר עד שוך הסערה, ולתת לחולים צ'אנס להירפא לנוח. מנהל הנמל האלג'ירי רצה לדעת
מה יש באוניה. לובה אמר לו שיש שם 650 פליטים מהשואה. מפקד הנמל פרץ בצחוק: "בדוגית
הזאת 650 אנשים? אל תעבוד עלי!"! לובה הזמינו לבטן האוניה, ושם הוציא מנהל הנמל –
שהיה בשוק ממש למראה כל הפליטים – תמונה קטנה של בנו שנהרג ע"י הגרמנים, ושאל: "מה
אתם צריכים? אבל נעשה הכל בשקט כי אתם נמצאים בעיר מוסלמית". הוא דאג שיעמיסו על
אונייה באמצע הלילה מים, דלק, פירות, וירקות.
ראשי סניף המוסד באיטליה היו יהודה ארזי, ועדה סירני (אשתו של אנצי סירני). הם ציוו
על לובה להגיע לנמל קטן באיטליה להעמיס עוד 700 נוסעים, ביניהם 80 ילדים שרבים מהם
היו חולים. העולים משבדיה היו מכניסי אורחים למופת כשהם מטפלים בחולים, ואפילו
מנדבים גוש אחד להפכו למעון לילדים.
"חיים ארלוזרוב" הייתה מוכנה לפרוץ את המחסום הבריטי, והיא יצאה לדרך.
מסתבר שאנשי המוסד ידעו שאין כל סיכוי לפרוץ את המחסום הבריטי, אך הם פקדו על לובה
לגרום לכמה שיותר רעש ובלגן במאבק חסר סיכוי נגד המשחתות הבריטיות, והכול כדי לעורר
רעש עולמי שכותרתו תהיה "הצי הבריטי לוחם נגד אוניית מעפילים קטנטונת המאכלסת 1,384
מניצולי השואה שאין להם מקום אחר לגור בו, מלבד ארץ ישראל".
בפורט סעיד גילו המשחתות הבריטיות את האונייה, ונצמדו אליה עד הגעתה למים
הטריטוריאלים של "פלשטינה", כשהקצינים היהודים-אמריקאים מזהירים אותם שאם יעצרו את
האוניה במים נייטרלים, תהיה להם בעיה רצינית ביותר באומות המאוחדות, ועם ארה"ב.
הצי הבריטי ידע שאסור לו לעשות מאומה עד שהאונייה תגיע למרחק של 12 ק"מ מחופי הארץ.

לובה ציווה על כל הפליטים לעלות לסיפון כדי שהמשחתות הבריטיות תראינה ש-"חיים
ארלוזרוב" משיטה מאות בני אדם, וכדי להבטיח שהבריטים לא יעשו מעשה נימהר שיטביע את
האוניה, ויגרום לסערה עולמית נגד בריטניה. הבריטים ביקשו רשות לעלות על האוניה.
לובה הסכים. הוא הלביש ילד בן 12 במדי מלח, וכשהבריטים שעלו על האוניה שאלו מי
מפקדה, לובה אמר, "הילד הזה שאתם רואים, שהנאצים שרפו את הוריו בתאי גז". הבריטים
אמרו ללובה שכל מה שהם מבקשים הוא שיפנה את האוניה לקפריסין. לובה סרב. הוא אמר להם
שביום המחרת הם עוגנים בחיפה.
הפקודה למעפילים הייתה לנסות להדוף את הבריטים שבוודאי ינגחו באוניה וינסו לעלות
עליה בכוח ברגע שתגיע למים הטריטורילים של ארץ ישראל, בכל מה שיש – זריקת קופסאות
שימורים, זריקת כל כלי שימצאו, פטישים, פליירים, מברגים, ואפילו ספרים. "הנשק"
הרציני היחיד היה התזת מים ודלק על הבריטים.
כדי למנוע מהמשחתות לנגוח באוניה, הרכיבו הקצינים מין קורות עץ גדולות שהזדקרו
מהסיפון בזווית מאוזנת לעבר הים, רעיון גאוני שמנע מהבריטים לעצור את האוניה.
הבריטים ניסו אז לעצרה ע"י רשתות שהם זרקו על הפרופלורים של האוניה, אך אנשי הצוות
חתכו אותן ושיחררו את הפרופלורים, וכך חיים ארלוזרוב התקדמה בכל כח מנועיה לכיוון
החוף. כשהבריטים נוכחו שלא יוכלו לנגוח בה, הם הטילו לפתע פצצות גז מדמיע על
האוניה. זה היה כשהאוניה הייתה כבר כשני קילומטר מהחוף.
הקברניט הצעיר אפרים צוקר וקציניו האמריקאים ואנשי הפל"ים החליטו לעלות את האוניה
במהירות מקסימלית על השרטון, או חול הים שיעצרם, בתקווה שזה יהיה קרוב מספיק לחוף
ויאפשר למעפילים המסוגלים לעשות זאת לקפוץ ולשחות לחוף.
האוניה נעצרה בחול הים כ-200 מטרים מהחוף. לצידה היו סירות מנוע בריטיות, ושתי
משחתות עם חרטום נמוך. הבריטים החלו לעלות על הקורות ומשם לאוניה. כ-20 כבר הגיעו
לסיפון כשעשרות פליטים קופצים למים ומתחילים לשחות לעבר החוף. כאן כבר הייתי עד לכל
מה שקורה. עוד בריטים עלו על הסיפון. היתה תיגרה גדולה והרבה מעפילים ניפצעו. מלח
בריטי אחד נהרג.
הדעות חלוקות: ישנם מקורות האומרים שאיש לא הצליח להגיע לחוף. שהבריטים "דגו" אותם
או במים או מיד כשהגיעו לחוף. ישנם האומרים (כולל מעפילים עצמם) שכמה הגיעו לחוף
ואנשי ההגנה מיד אספו אותם והלבישו אותם בבגדי אנשי הגנה ישראלים. אני לא זוכר
בדיוק מה שראיתי כי היו על החוף כל כך הרבה אנשים – חיילים, ואנשי הגנה שעברו את
המחסום שהבריטים הקימו ממול ביתו של ד"ר פרזס כשהם מגיעים לאזור מאחורנית דרך רח'
השרון, ואז רח' נהלל, ואז דרך חצרות הבתים הגיעו לחוף. אני זוכר שראיתי ישראלים
המגיעים לאחורי חצר ביתי וחצרו של הבית בו גר רודי ריהן ושמעון שטיינר.
כשרוב המעפילים עצורים באוניה, הביאו הבריטים אוניית כלא מיוחדת שסיפונה גודר
ברשתות גבוהות. לובה אומר ברמקול לפליטים: "לא הצלחנו להתחמק לארץ הקודש, אך הצלחנו
במשימתנו לגרום לרעש עולמי. אני מבקש מכולם לעבור ללא התנגדות לאוניית הכלא
הבריטית. הם ייקחו אותנו למחנות מעצר בקפריסין. משם תגיעו לארץ ישראל תוך כמה
חודשים".
מסתבר שכשלושים אנשי צוות, כולל כל האמריקאים, הצליחו להיחבא בבטן האוניה ושהו שם
עד הלילה הבא. בלילה ירדו בשקט מהאוניה ושחו לעבר הקזינו, שם נאספו ע"י אנשי הגנה.
אך את זה קראתי רק במקור אחד.
אגב, לובה וטניה התאהבו אחד בשני והם התחתנו. היום הם גרים בישראל לא רחוק מילדיהם
ונכדיהם.
החלק השלישי והאחרון על האונייה חיים ארלוזרוב יתאר כיצד הפכנו – ילדי בת גלים – את
האוניה למגרש המשחקים הנהדר בעולם כולו!

חלק שלישי ואחרון על "חיים ארלוזרוב"
(פרק שלישי ואחרון על חיים ארלוזרוב)

לפני שבוע בקשתי מכל הקוראים כאן ומכל הבת-גלימים הנמצאים באתר שלי הנקרא "בת גלים"
שיתרמו לפרקי ה-3 על חיים ארלוזרוב, כי איני יכול לעשות זאת בעצמי. ניסיוני עם "חיים
ארלוזרוב" כ-'מגרש משחקים' הוא זיכרון של ילד אחד שהיה אז בן 10.
הקצבתי שבוע לשמוע ממי שרוצה לכתוב אך איש לא הציע דבר. החלטתי לסיים את סיפורי על
"חיים ארלוזרוב" היום, ואם ישנם כאלה שירצו להוסיף בעתיד, נשמח לשמוע מהם. לדעתי
הסיבה העיקרית לחוסר ההשתתפות היא שאני הייתי בין הצעירים ביותר – אם לא הצעיר
ביותר – לעלות על "חיים ארלוזרוב" בחודשים הראשונים אחרי שעלתה על שירטון, ואולי
אין הרבה בני 70+ הקוראים אתר זה, כך ש"הזקנים" לא מודעים לבקשתי. אבל אף פעם לא
מאוחר. אז הנה זיכרונותיי מהאוניה:

בימים הראשונים אחרי שהאונייה עלתה על חול בת-גלים, החיילים הבריטים שחו אליה מבסיס
חיל הים שלהם, ובזזו מה שיכלו. מה שהם בזזו היו דברים קטנים ולא כבדים שחיילים
יכולים להחביא במגורים הקבוצתיים שלהם, וכמובן לקחת איתם הביתה כשיעזבו את פלשטינה
(הם ידעו כבר אז שהסוף מתקרב).

בימים הראשונים ניסו עודד פז, חגי אגם-לבן, שמוליק כהן, מנחם בורר, אברהם סבח, איתן
אלבגלי, דרור ורד (אותם אני זוכר) לשחות לאוניה, ואחריהם כתמיד מזדחל עבדיכם הנאמן,
והאנגלים גירשו אותנו בכל פעם. אולי שבועיים אחרי הגעת האוניה התחלנו לעלות אליה
ללא הפרעה מצד הבריטים. הרבה ילדים/נערים נשארו על החוף או בגלל שפחדו, או שהוריהם
לא הרשו להם לשחות לעבר האונייה, או שמי הים הקרים בחורף הפחידו אותם.

איך עלינו על האוניה? הבריטים קרעו את סולם החבלים, אבל בחרטום האוניה היה חור גדול
שדרכו הצליחו "הגדולים" להיכנס, ואז עזרו לנו "הקטנים" לעלות גם כן. ברבות הימים
קשרנו חבל בעצמנו שיקל על העלייה. תראו, המרחק לאוניה לא היה גדול, אך הוא היה
כ-400-500 מ' (לפי הערכתי) מהחוף שלנו (בקו ישר לחוף, היכן שהיה מחנה הצי, המרחק
היה כנראה לא גדול מ-200 מ'), ועם רוח, וגלים חזקים המכים על האוניה,העלייה לא
הייתה פשוטה כלל. אני זוכר ימים שהייתי מגיע לחרטום או היכן שקשרנו חבל, וגלי הים
זרקו אותי אל גוף האוניה. היינו צריכים "לכוון" את עצמנו עם בוא הגל כדי להיעזר בו
לעלייה על האוניה.

הזיכרון של הפעם הראשונה על האוניה נשאר חד במוחי. כל הילדים./נערים התפזרו, כל אחד
מנסה למצוא ראשון את אוצרות האוניה. הדברים הראשונים שמצאנו היו חגורות הצלה. אני
יכול לדמיין חגורה כזאת כאילו היא ממולי עכשיו: שני צינורות אוויר עשויים מגומי עם
ברזנט, כל אחד באורך מטר וחצי, ולכל צינור כזה מחוברת צינורית נשיפה מגומי, כולה
שחורה, עם וונטיל בקיצה. חגורות אלה שימשו אותנו משך שנים על גבי שנים לתפישת גלים.
לכל אחד מאיתנו הראשונים על האוניה היו 3-4 חגורות הצלה כאלה כי לא קל היה לשחות
איתן חזרה לחוף. אני זוכר שבוקר אחד מישהו הביא חסקה והעמיס עליה 20-30 חגורות
הצלה. לקצר סיפור ארוך, כך או כך לכל בת גלימי כמעט הייתה לפחות חגורת הצלה אחת,
ואני זוכר שהיינו שומרים עליהן כאילו היו אוצר, ואם סלע חד עשה חס וחלילה חור
בגומי, תיקננו את הפנצ'רים בחרדת קודש.

אני זוכר את כניסתי למטבח בגלל דבר אחד שקרה: הצינצנות היחידות הזכורות לי היו
צנצנות קצ'ופ. אנחנו לא ידענו מה זה קצ'ופ וחשבנו שהוא מין מאכל עגבניות. אני
סיימתי לפחות בקבוק קצ'ופ אחד, אולי יותר. כשאני ניזכר עכשיו במה שעשינו עוברת
צמרמורת בגופי: ירדנו עד לירכתי האוניה, נכנסנו לחדרים סגורים חשוכים, כשדלתות
פלדה כבדות הן הפתח היחיד. מה היה קורה לו דלת אחת כזאת הייתה נסגרת בטעות ואחד
מאיתנו היה נשאר תקוע בתא קטן בבטן האונייה?

ירדנו לחדרי המכונות כש-"הגדולים" מנדבים את "הידע הימי" שלהם וכל אחד נותן עצה
כיצד אפשר להפעיל את מנועי האוניה…התלכלכנו בשמן והיינו חוזרים שחורים הביתה.
התחלנו לבנות רפסודות כדי שישמשו אותנו בהבאת "ציוד כבד" מהאוניה. אני לא זוכר מי
היו שותפי (אני כמעט בטוח שמנחם בורר היה אחד מהם), ומה שעשינו היה חיבור קרשים
שתמיד מצאנו על החוף או בכל מיני חורים אחרים בחבל שזור שהיה מחבר את כל הקרשים
יחד, והרפסודות הבסיסיות הללו עזרו לנו ממש בסחיבת "משאות כבדים". מה שזכור לי הוא
אברהם סבח שכנראה ניכנס לחדר הדגלים ראשון (לכל אוניה יש הרי דגלי עולם ודגלי ערי
נמל), וראיתי אותו חוזר מהאוניה עם ערימה עצומה של דגלים על הרפסודה שלו. מה עשה
איתם אינני יודע. הבה ונשאל אותו ב-17 לנובמבר. גם אני מצאתי כמה דגלים והבאתי אותם
הביתה. אני זוכר גם סיר ענק שהבאתי הביתה. מה אימי עשתה עם "האוצרות" הללו הוא דבר
שנעלם ממני.

אחרי הימים/שבועות ראשונים של בדיקת האוניה מלמעלה ולמטה, התחלנו לשחק עליה כל מיני
משחקים. המשחק הפופולרי ביותר היה "מחבואים", וזה היה משחק שאפילו בני 14 ו-15 לא
התביישו לשחק. כשיש לך אוניה שלמה להתחבא בה, המשחק הופך למשהו רציני. אני זוכר
ימים בחופש הגדול שהייתי מבלה על האונייה שעות על גבי שעות.

אני זוכר שהדייג מהאוניה היה פנטסטי. משום מה דגים אהבו להתחכך עם האוניה, ובמקלות
הבמבו הפרימיטיביים שלנו היינו דגים, ואז היתה בעיה כיצד להביא את הדגים הביתה.
אחרינו באו דייגים מקצועיים שהאונייה הייתה גולת הכותרת של הדייג שלהם באותו יום.

הזיכרון האחרון הזכור לי מהאוניה הוא קפיצות מהסיפון הגבוה למים. מהסיפון הראשי לא
הייתה בעיה לקפוץ. הוא היה אולי בגובה 6-7 מטרים, וקפצנו ישר למים. אך קפיצה
מהסיפון הגבוה היה משהו שרובנו לא ניסינו. אני כמעט בטוח שעודד גולדשמידט (פז) היה
הראשון. לא הגובה הייתה הבעיה (אם-כי הגובה היה בסביבות 10 מטרים) אלא השאלה אם
הקופץ יצליח לעבור את גדר הסיפון הראשון. אני לא זוכר מה היה המרחק המאוזן מהסיפון
הגבוה לקו המים, אך זה היה בוודאי עניין של כמה מטרים טובים. אני זוכר את כל
"הגדולים" עומדים שם, מתווכחים אם "כן" או "לא", עד שעודד – המטורף הבת-גלימי מס' 1
בימים ההם – אמר "על החיים ועל המוות" וקפץ. הפרבולה של קפיצתו העבירה אותו די
בקלות מעל גדר הסיפון הראשון לעבר המים. כשראינו שזה לא הדבר המסוכן ביותר בעולם,
היו כמה וכמה שקפצו משם. אני זוכר במיוחד את רובי ארווין (אופיר) קופץ לפני, ואז
אני אומר לעצמי (מאחר והוא היה בוגר ממני רק בכמה חודשים) "אם רובי קפץ, גם אני
קופץ". וקפצתי. עודד גולדשמידט עבר בקפיצתו די בקלות את הסיפון. הוא היה בן 15 או
16. אני זוכר שבקושי עברתי את הסיפון, ויותר לא העזתי לקפוץ משם.

נידמה לי שלא הצליחו אף-פעם להוציא את האוניה בשלמותה מהחול העמוק בו נתקעה. שאלתי
כמה חברים אך איש לא זוכר בדיוק, אם-כי רבים חושבים שהיו צריכים ל-"חתוך" את
האונייה לכמה חלקים ולהוציא חלק-חלק מהמים.

ידוע לי שהאונייה גרמה לשני חורים עמוקים בחול, דבר שהפך את האזור לאזור מועדף על
הצוללנים למיניהם עד היום.